מאמרי הפרשה פרשת בהר

י"ד אייר תשפ"ה | 12/05/2025 | 21:46

"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כה, ב).

בשמיטה מקבלת הארץ בחינת נשמה יתירה

אמרו חז"ל (שבת כב:) כשם שנאמר בשבת שהיא עדות בין ה' לישראל, ואף יורדת בו נשמה יתירה, וכן השבת היא זכר ליציאת מצרים שנעשו בני חורין ויכולים לקבל נשמה יתירה אשר היא בחינת 'נחלה בלי מצרים', כמו כן ארץ ישראל נקראת 'נחלה בלי מצרים', כמו שכתוב בנחלת יעקב (בראשית כח, יג-יד): הארץ אשר אתה שוכב עליה ופרצת ימה וקדמה, שלפי שזכה בנקודת הפנימיות של ארץ ישראל שמשם הושתת העולם, לכן היא נחלה בלי מצרים.

ובשמיטה מקבלת הארץ בחינת נשמה יתירה, וכתיב (ויקרא כה, לח): אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. ועל זה נקראת בשם 'שנה', שכן יש בה שינוי מהשנה שלפניה, כי השפע שבא לתוך הזמן והטבע, משתנים כפי הכנת התחתונים. (שפת אמת תרס"א).

שבת שלום לאדמה

בספר 'פאר הדור' (ח"ג עמ' רלט) הובא מעשה הממחיש לנו את אהבת ארץ ישראל ואהבת המצוות התלויות בארץ אשר פיעמו בליבו של רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל - הרב מפוניבז'.

מעשה שביקר בשנת השמיטה בקיבוץ 'חפץ חיים', השובת בשמיטה כהלכה, ומרוב התרגשות וחיבת מצות השמיטה, הוא גחן על האדמה ונישקה, כשהוא לוחש בגיל: 'גוט שבת, גוט שבת' [שבת שלום, שבת שלום] לך, אדמה קדושה השובתת השנה, ומתוך עונג על קיום המצוה, היה לוחש והולך 'גוט שבת, גוט שבת'.

כאשר ישבו ישראל בארצם, נתרוממה הארץ לבחינת שבת

גורל ארצנו הקדושה, הוא כעין הגורל שלנו. וכמו שאנו בני ישראל, מתנשאים בבוא יום השבת מתהום החיים החומריים לקדושה היתירה של יום השבת. כן גם ארצנו, כל עוד שישבו עליה העמים הקדמונים, הייתה היא בבחינת חול, וכאשר ישבו ישראל עליה, נתרוממה לבחינת שבת. וזהו: כי תבואו אל הארץ, אז - ושבתה הארץ שבת לה'. כי אז תתחיל הארץ תקופה חדשה, אשר היא בחינת שבת.

וזה נרמז בפסוק (להלן פסוק כד): ובכל ארץ אחוזתכם, גאולה תתנו לארץ. כלומר, שימו לבבכם לסדר חייכם, באופן שתתקדש ותתעלה הארץ, ובזה – 'גאולה תתנו לארץ', שתגאל מימי החול לימי השבת. (הדרש והעיון).

האדמו"ר מבעלז מקיים מצות שמיטה בגופו

בספר 'שלשת הרועים' מסופר על האופן המיוחד שבו קיים האדמו"ר מבעלז, רבי אהרן רוקח זצ"ל, את מצות השבתת הקרקע בשביעית:

רבי אהרן רוקח היה קדוש אלהים, כל כולו היה שקוע בעבודת ה', כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. באחד הימים, התפלאו אנשיו לשמוע מפיו, כי רצונו שיזמינו גנן שינכש ויעדור את חצר הבית ויכין בה גינת נוי.

בין החסידים, רבו הניחושים על מטרת הרבי בהכנת גינה זו, אך אף אחד לא ידע דבר ברור. בו ביום, הוזמן גנן שהתחיל מיד בעבודתו. כשהודיעו לרבי שהגנן גמר את עבודתו, ביקש הרבי שימשיך לטפל ולטפח את הגינה כמקובל.

עברה שנה, הגיעו ימי אלול, חרדת התשובה הקיפה את כל הבאים לבית הרבי. בערב ראש השנה בשעה שהמונים צבאו על פתח החדר וציפו לברכה, קרא הרבי למשמשו, וציוה להודיע לגנן כי זהו יום עבודתו האחרון, ומעתה אינו רוצה שימשיך עוד בעבודתו.

עתה התפרסם סוד מעשי הרבי: באחד בתשרי - ראש השנה לשמיטין, ומאחר שהשנה הבאה היא שנת שמיטה, שכר הרבי במשך כל השנה גנן שיעבוד בגינה, בכדי שבבוא שנת השמיטה, יקיים הרבי את מצות ושבתה הארץ שבת לה', על ידי הפסקת העבודה.

שבת לה' - שיעסקו בתורה

יש לדקדק, למה אמר 'שבת לה'', והלא היה די לו לומר 'ושבתה הארץ שבת'? ונראה לפרש, כי מכיון שבשנת השמיטה אין עבודת קרקע, והעוסקים בעבודתה בטלים, על כן בא הכתוב לומר שצריכים הם לעסוק בתורה, ולא ילכו לטייל בשוק אנה ואנה ויפנו לבם לבטלה.

וזהו שאמר הכתוב: ושבתה הארץ, רוצה לומר, כיון שיש שביתת הארץ מן העבודה, אז: שבת לה', רוצה לומר שהשביתה תהיה בכדי שיעסקו בתורת ה'. ומזה יש ללמוד, כי בכל עת שלא יהיה לאדם עסק, לא ילך לטייל בשוק אצל אוהביו ורעיו, אלא צריך לעסוק בתורה כדי לקבל שכר. (ישמח ישראל).

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (כה, ג).

לעתיד לבוא לא יהיה עוד צורך בעבודת השדה

הגאון רבי יוסף צבי הלוי, אב"ד יפו, ביאר זאת בספרו "תורת השביעית" (בהקדמה), על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין נט:) כי קודם שחטא אדם הראשון באכילה מעץ הדעת היה העולם בבחינת "טוב מאד", ואז לא היה צורך בשום עבודה גופנית, כי הכל היה מוכן בשביל האדם. וכמו שאמרו (שם) שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ונותנים לו גלוסקאות [עוגות], והיה העולם בבחינת "שבת שבתון", עד שלא היה שום צורך בעבודת האדם במציאות ההיא.

ברם, לאחר חטאו של אדם הראשון, נעשתה מהפכה בעולם - נתקללה האדמה ונתקלל האדם (בראשית ג, יז): ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו', בזעת אפך תאכל לחם. ומאז, אם האדם לא יחרוש, או לא יזרע, ולא יקצור - לא יהיה לו מה לאכול.

ומכיוון שכך, ציוותה התורה דינים ואזהרות, מתי מותר לעבוד ומתי אסור: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. אבל קודם החטא, היה אפשר שיהיה שבת שבתון תמיד, כי הרי לא היה צורך בעבודה לעולם.

וכך יהיה לעתיד לבוא, כאשר זוהמת הנחש תעבור מן העולם, שאז יחזור העולם להיות כפי שהיה קודם החטא, ולא יהיה עוד צורך בעבודת השדה או בשאר עבודות. ועל כך אנו מבקשים (בברכת המזון): "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת". וכמו שאמרו חז"ל (שבת ל:): "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת", שכן לעתיד לבוא ישוב העולם לקדמותו, כפי שהיה לפני החטא.

ואכן, כבר היה זמן שבו פסקה זוהמת הנחש והחטא הקדמון. היה זה כאשר עמדו ישראל על הר סיני, כפי שאמרו חז"ל (שבת קמו.) שאז פסקה זוהמתן. ואם כן, צריך היה להיות מיד כמו שהיה קודם החטא, שלא יצטרך האדם לעשות שום עבודה, אלא יהיה הכל מוכן ומזומן בשבילו. אולם מכיוון שחטאו בעגל, שוב חזר הקלקול הקודם, ושבה זוהמת הנחש להטיל את ארסה, ומני אז צריך האדם לעמול על לחמו בזיעת אפו.

אולם, בפרק הזמן שבין עמדם למרגלות הר סיני לבין חטא העגל, עדיין אפשר היה שתשבות הארץ לעולם, ולאו דוקא בשנה השביעית. ולכן הוזכר מעמד הר סיני בסמיכות לציווי על השמיטה, וכך הוא ביאור הכתוב: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, כלומר, בזמן ההוא, כאשר עמדו למרגלות הר סיני ופסקה מהם זוהמת הנחש, אז היה יכול להיות מצב שבו "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'", כלומר, שתשבות הארץ לתמיד, כי במצב זה אין צורך שיעבוד האדם את האדמה.

לאחר מכן, חוזר הפסוק לדבר על המצב שנוצר לאחר שחטאו בעגל, שאז שוב חייב האדם לעמול כדי להוציא לחם מן הארץ, ועל כך אמרה התורה: "שש שנים תזרע וגו'", כלומר: אמת, מכיוון שחטאתם בעגל וחזרתם למצב שלאחר חטא עץ הדעת, מוכרחים אתם לעבוד את האדמה, כי אם לא תעבדו - לא יהיה לכם מה לאכול. אבל, עליכם לדעת, כי רק "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה", ואז יהיה לך מה לאכול. אולם "בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה''', בשנה זו חייבים אתם להשבית את האדמה.

שמירת שבת – סגולה למחילת עוונות

ומה שאמר הכתוב "שבת שבתון", ביאר בעל "תורת השביעית" (שם) על פי מאמר חז"ל (שבת קיח:) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים, שנאמר: כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי". ולכאורה יש להבין: מדוע אמרו שתי שבתות בדוקא? והלוא אדרבה, בגמרא (שם) מצינו שאמר ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: "כל המשמר שבת כהלכתו - אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו". ותמה על כך הט"ז (אורח חיים רמב, א): ממה נפשך, אם לא עשה תשובה - מה תועיל לו שמירת שבת, ואם עשה תשובה - מדוע זקוק הוא לשבת שתכפר גם היא עבורו? ותירץ הט"ז, כי המדובר באדם שעשה תשובה, אלא שלא על כל העבירות מועילה תשובה לבדה, כפי שמצינו בחז"ל, שאם עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה תולה ומיתה ממרקת. ועל-כך חידש רבי יוחנן, שאם מלבד התשובה מקפיד הוא גם על שמירת שבת כהלכתה, אזי תועיל התשובה שתהיה לו מחילה גמורה גם על עבירות אלו.

והנה, בדומה לעניינו של היחיד - כך הוא עניינם של כלל עם ישראל. שכן בגמרא (סנהדרין צז:) אמרו: "אמר ר' אליעזר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין". ואף כאן יש לומר, כי מכיוון שישנם עבירות אשר עליהן לא תועיל התשובה לבדה, לכן נחוץ לצרף עמה גם את שמירת השבת, ובזכותה ימחל הקב"ה על כל העבירות של כלל ישראל, ואז יזכו לגאולה השלימה. מכל מקום עולה אפוא, כי די בשמירת שבת אחת, ומדוע אמר רשב"י שבכדי להיגאל צריכים לשמור שתי שבתות?

התשובה לכך היא, שחידושו של רבי שמעון בר יוחאי אמור לבני ארץ הקודש, שכן תושבי חוץ לארץ שלא נצטוו על השביעית, להם אכן די בשמירת שבת אחת ככפרה על העבירות שאינן מתכפרות בתשובה לבד, אמנם בני ארץ ישראל זקוקים הם לשמירת שתי שבתות - שבת בראשית ושבת הארץ, אשר כל אחת מהן מעכבת את הגאולה, שכן אם אינו שומר את שבת הארץ, אינו מודה שהיא של ה', ואם כן לשיטתו, אין תוקף לנתינת הארץ לישראל, ואם כן צודקים אומות העולם ח"ו בטענת "לסטים אתם". נמצא, שרק שמירת שתי השבתות - שבת בראשית ושבת הארץ - תבטיח את זכותנו על הארץ, ובזכות שמירת שתי שבתות אלו, יזכו ישראל לגאולה השלימה במהרה בימינו.

וזו כוונת הפסוק בכפלו את הלשון "שבת שבתון" - שבת בראשית ושבת הארץ. מעתה יובן גם, מדוע אמרו חז"ל (מגילה כז:) כי ב"מוצאי שביעית בן דוד בא", כי הגאולה תלויה גם בשמירת השמיטה כאמור.

מצות השמיטה להוכיח כי הוא יתברך אדון הארץ

קדש הקב"ה את יום השביעי בימים ובשנים ובשמיטות. קדשו בימים - זו השבת. וקראו 'שבת', שנאמר (שמות כ, י): ויום השביעי שבת לה' אלהיך. קדשו בשנים - זו שמיטה. וקראה גם כן שבת, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה'. קדשו בשמיטות - זה יובל. וקראו 'קדש', שנאמר: כי יובל היא קדש תהיה לכם.

ועל דרך הפשט, ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית, ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע - לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר: שש שנים תזרע שדך, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. ואפילו מה שצמח מעצמו בלתי חרישה, אסור לו לקצור. וזהו: את ספיח קצירך לא תקצור, כי מה שצמח מעצמו והוא 'נספח' לקציר השנה שעברה נקרא 'ספיח', מלשון (ישעיה יד, א): ונספחו אל בית יעקב. וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר, נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו.

וכלל הענין הוא, שאינו רשאי שינהג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל, אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם, ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו.

ולכך ציותה תורה מצוה זו, שיהיו כל מיני הממשלה והאדנות שבתחתונים בטלים מעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברוך הוא.

רומז לימות עולם

כתיב: "שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים". ויש להבין, מה הצורך להוסיף ולומר 'והיו לך', וכי לא היינו יודעים שמספר 'שבע שנים שבע פעמים' הן תשע וארבעים שנה?

אבל יתכן לומר בסוד הענין, כי בא הלשון בסיפור המצוה המעולה הזאת לבאר על ההוה ולרמוז על העתיד. כי המספר הראשון רמז למצות היובל שהם מ"ט שנה, ושנת החמשים קדש. ולכך הזכיר בו 'וספרת', לשון ספירה. והמספר השני, רמז ליובל הגדול שהוא סוף ימי העולם אשר הווייתו ארבעים ותשע, כי המספר מ"ט בימים ובשנים ובאלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה - הכל הוא ענין אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם וקיומו. כנרמז בתחילת קהלת (א, ד): והארץ לעולם עומדת, והוא עולמו של יובל העולם.

וזהו סוד (ראש השנה כא:) חמישים שערי בינה נתגלו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח, ו): ותחסרהו מעט מאלהים. ביאור הדברים, כי למדו בכל אלף ואלף שער בינה אחד, והודיעו כל ההוויה מראש ועד סוף, חוץ מן היובל קדש שהוא השער החמישים הפנימי של בינה, וזהו: ותחסרהו מעט מאלהים.

והשער ההוא קראו 'מעט' - לרוב דקותו ופנימיותו משערי אלהים שהוא הבינה. ולכך הזכיר במספר אלף שנה כמספר הזה, והיו לך לשון הויה. ועוד הוסיף ואמר 'ימי', כי כל ימי העולם הם מספר ל"ך. ועל זה אמר: "והיו לך ימי". ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים קמה, יג): מלכותך מלכות כל עולמים, ומקרא מלא הוא (שם קה, ח): דבר צוה לאלף דור, כי דור הוא כמו עולם, שהוא חמישים שנה, ובא הרמז במלת 'כל' ובמלת 'לך' - כי הכל כונה אחת, וזה מבואר.

רמזי סודות שנות השמיטה

ובפירוש "טוב טעם" בשולי הגליון כתב: מ"ט – בימים, ובשנים, ובאלפים. מ"ט בימים - רוצה לומר ימי העומר בין פסח לעצרת. ובשנים – הם שתי השמיטות בפסוק. ואלפים - הוא סוד עמוק לבעלי הקבלה, שכל שמיטה משבע ימי הבנין הוא שבע אלף. ובארנו זה ברמז (בראשית ב, הערה ב'). והם נגד שערי בינה, רוצה לומר כי כל השערים הם נגד השבעה ימי הבנין, כשתכפילם שבע פעמים שבע – מ"ט, והבינה על גביהם הרי חמשים.

וכבר ידעת, שסוד הקצוות הם נעלמים וכוחותיהם יונקים מן הבינה. נמצא שאמרנו חמישים שערי בינה, ואמרנו שבעה אלפים לכל שמיטה בימי הבנין, הכל אחד מיוחד. והמשכיל יבין וידום כי הוא עמוק מאד, וכבר ר"מ קורדובירו לא גלה לנו די צורך בזה.

וזהו: והארץ היא עומדת לעולם עד עולם של יובל, והוא אמרו ז"ל (ראש השנה כא:) חמישים שערי בינה נבראו בעולם הוא היובל, ולכך הזכיר במספר אלף שנה רוצה לומר במספר האלפים, שקודם ביאר הכתוב בשנים, הזכיר והיו לשון הויה, כי רומז לנעלם שהוא אינו רק הויה, והשאר מובן ומבואר. ועיין פרשת בהעלותך תמצא דברים מתוקים הרבה בסוד זה.

האמונה בה' יתברך מביאה לידי ביטחון

ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת שמיטה ויובל, אמרו בגמרא (סוכה מ:) שהיא אזהרה לישראל שיקיימו מצות שמיטים ויובלות. שכך אמרו: אם לא שמר אדם מצות שמיטה - לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד אלו מטלטלין. חזר בו - מוטב, ואם לאו - סוף שמוכר שדהו, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. חזר בו - מוטב, ואם לאו - לסוף מוכר את ביתו, שנאמר: ואיש כי ימכור בית מושב. חזר בו - מוטב, ואם לאו - חוזר על הפתחים, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. חזר בו - מוטב, ואם לאו - לסוף שמוכר את עצמו, שנאמר: וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. חזר בו - מוטב, ואם לאו - סוף נמכר לנכרי, שנאמר: ונמכר לגר תושב או לעקר משפחת גר.

וכתב הרב ראשית חכמה (שער האהבה יב, יא): ומצאתי כתוב, שאי אפשר להיות בוטח, אם לא יהיה מאמין. והאמונה באל יתברך היא שתביאהו להיות בוטח, כי מתוך שמאמין בבורא יתברך מבין כי הצלחתו בין בעולם הזה בין בעולם הבא הכל בא ממנו, ואין אחר זולתו. אז הוא נותן אל לבו לבטוח אליו ולאהבה אותו בכל לבבו.

והדבר שיביא את האדם להיות מאמין הוא, שלא יירא משום דבר רע, אלא יקבל כל הבא עליו בשמחה, והוא דומה לעבד המכיר את אדונו, שהוא נדיב ועינו יפה. ובעת שהוא מכביד על עבדיו עבודה קשה, אז הוא מטיב להם טובות גדולות ומגדלם ומנשאם, ויהיו אנשי עצתו, ואוכלים משולחנו ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו, ומפקידם על אוצרו. ואין ספק שהעבד הזה, היודע ומכיר זה באדונו, יעזוב כל מה שבעולם כדי שיעשה רצון אדונו בשמחה. ואף על פי שתהיה העבודה ההיא קשה עליו מאד לעשותה, בזכרו הטוב אשר יגיע אליו בגלל העבודה ההיא, יקל עליו כל דבר. אבל עבד הרואה את אדוניו כילי וטרחו גדול משכרו, אינו טורח כי אם בעצבון.

וכך הענין, כי המאמין אמונת אמת כי כל שיעשה ויעבוד לעבודת הבורא הכל לטובתו, והקב"ה יתן לו שכר טוב וגדול על כל מה שסובל לשמו הגדול, ועל כל העבודה ושירות שיעשה לשם שמים יתן לו נעימות בעולם הבא, כענין שמצינו בנבוכדנצר (סנהדרין צו.), כי בעבור ארבע פסיעות שפסע לכבוד הבורא, זכה לגדולה רבה בעולם הזה. וגם עשיו בעבור כבוד אב ואם - זכה לגדולה בעולם הזה הוא וזרעו אחריו, וכן רבים כיוצא בהם. ואין ספק, כי בהיות האדם מאמין כל זה בלב שלם, ודאי ישמח בכל דיני ה', כי מי הוא שלא ישמח שנותן פרוטה לצדקה לשם שמים, ויתנו לו תמורתו בעולם הבא ככר זהב. ומי שמאמין באלהים בלב שלם, יאמין בענשו של חוטא, ולא יבוא לחטוא, ולכן כל התורה כולה תלויה באמונה.

ונחזור לדרוש שהיינו בו, כי הבטחון והאמונה הם שותפים זה בזה. כי המאמין באלהים בלב שלם יבטח בו בבטחון חזק, ויביאהו הבטחון אשר לא יפחד מדבר ולא יעבוד לשום אדם זולתי הבורא, כי הוא האלהים, ולא יקוה לאיש ולא יסכים עמהם הדבר אשר הוא כנגד עבודת האל, ולא יפחידוהו ענייניהם, ולא יירא ממחלוקותיהם. ואם יוכיח אותם, לא יזהר בכבודם, ולא יבוש מהם, ולא ייפה להם השקר, כמו שאמר הנביא (ישעיה נ, ז): וה' אלהים יעזור לי על כן לא נכלמתי, ויביאהו בטחונו לפנות לבו מעסקי העולם ולייחד לבו לענייני תורה ועבודה. וזה אי אפשר, אלא אם יהיה בטחונו גדול בה'.

ולכן שכרו גדול שיתקשר בחסד, כמו שכתוב (תהלים לב, י): והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמר 'יסובבנו', היינו שהחסד יקיפנו וילבישנו, כענין (שמות כא, ח): לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, שפירשו בסבא (ח"ב צז:) שהוא לבוש יקר מצד שם אלוה, שהוא החסד. וטעם אמרו בשם הוי"ה, מפני ששם הוי"ה הוא השורש לכל השמות ולכל ההויות. וכיון ששם בטחונו בעיקר הכל, המקיים הכל והמהווה אותו ואת רוחו ונפשו, מסתלק מכל פגעי העולם, והחסד מסתירו מכל בעלי הדין, כמו שאמר (תהלים צא, ב-ד): אמר לה' מחסי ומצודתי וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש וכו', באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה. ע"כ.

גבורי הכח

ב'מדרש הגדול' (פרשת בהר, ועי' ויק"ר פ"א סי' א) מובא: גבורי כח עושי דברו (תהלים קג, כ) - במשמיטי שביעית הכתוב מדבר. נאמר כאן: 'עושי דברו', ונאמר להלן (דברים טו, ב): וזה דבר השמיטה. וכי יש לך כח גדול מכוחן של אלו שרואים שדותיהן כשהן מלאים זרעים, וכרמיהן כשהן מלאים ענבים, ובני אדם ובהמות וחיות נכנסין לתוכן ואוכלין ומחריבין אותן ואינן גוערים בהם? יש לך גבורים מאלה?! ועליהן נאמר (משלי טז, לב): טוב ארך אפים מגבור.

ישראל נמשלו לשביעית

מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה אחת והיה מתפרנס ממנה כל ימיו, וכיון שהגיעה שנה שביעית, אמר לאריסיו: פרצו את גדריה וקצצו פרותיה וסתמו מעיינותיה! הלכו ועשו כך. לימים עברו עליה, וראו אותה שהיא דיש לבני אדם ולבהמות ולחיות, והיא חרבה ונטושה. התחילו מטפחין על פניהן, והלכו אצל בעל השדה ואמרו לו: ערב לך שתהיה אותה שדה שהייתה מכלכלת אותך בכל מיני מעדנים - דיש לכל? אמר להן: שוטים שבעולם! אין אתם יודעין ששנה זו - שביעית היא?! המתינו עד שתכנס שנה שמינית, ואתם רואין אותה טובה ממה שהיתה.

והלא ישראל עצמן נמשלו לשביעית, שנאמר (ישעיה ה, ז): כי כרם ה' צבאות בית ישראל. אף על פי שנשתעבדו ששה שעבודים: מצרים וארם ובבל ומדי ופרס ויון, בא השעבוד השביעי ואיבד כל המלכויות שלפניו, והשבית מישראל ששה דברים: שכינה, ואורים ותומים וקרבנות ומלכות ונבואה, ושביעי זה הוא ישמעאל.

ומנין שנמשלה מלכותו בשביעית? כתיב התם (ירמיה ז, כט): גזי נזרך והשליכי כי מאס ה' ויטש את דור עברתו, ובשביעית נאמר (שמות כג, יא): תשמטנה ונטשתה. אמר הקב"ה: יעבור השביעי הזה - ואני אשפיע עליכם טובות יתירין מן הראשונים שניטלו מכם, שנאמר (יחזקאל לו, יא): והטבתי מראשתיכם, ואומר (שם, לה): הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, ואומר (שם, ט): ונעבדתם ונזרעתם.

הברכות לשומרי שביעית

רבי יוסי אומר: כשם שנצטוו ישראל על השבת - כך נצטוו על השביעית. וכל המשמר שביעית כראוי, אברך אותו ואת ארצו ואת מעשה ידיו, וזוכה וקונה עבדים ושפחות ובהמות. וכל מי שאינו משמר שביעית כראוי, סוף שהוא מוכר נכסיו. אם חזר בתשובה - מוטב, ואם לאו - סוף שהוא מוכר ביתו.

אמר להם הקב"ה: הזהרתי אתכם בכמה מקומות על מצות שביעית, כל זמן שאתם מקיימין אותה אתם יושבים על אדמתי, ואם לא קיימתם אותה - אתם גולין ממנה. הא, לפי שמצות שביעית חמורה כל כך, אמר הקב"ה למשה: לך ואמור להם לישראל שלא הכנסתי אותן לארץ ישראל אלא על מנת שיקבלו עליהם מצות שביעית. (מדרש הגדול, ריש פרשת בהר).

ייסורי יחזקאל מכפרים על השביעית

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן [משחק בנביאיו] הוא, דקאמר ליה ליחזקאל (יחזקאל ד, ד): שכב על צדך השמאלי, וכתיב (שם, ו): ושכבת על צדך הימני. אתא ההוא תלמידא, אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? - אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא - הורג את כולן, אם רחמן הוא - הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא - מייסר הגדולים שבהן ביסורין. אף כך, הקדוש ברוך הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל. (סנהדרין לט.).

השמיטה - רמז לאחרית ימי האדם

עניינו הוא, שהאנשים השלמים ראוי שיחוסו על אבדת זמנם יותר מאבדת כל הנכסים. שימי שנות האדם וחייו, הוא הדרך אשר ילך בו האדם להשיג שלמותו. וכמו שאמר במשנה (אבות פ"ד, משנה יז) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא, כי ימי האדם ושנות חייו הם מעט מזעיר בערך השלמות שיקנה. לכן ראוי שלא יאבד האדם את זמנו, כי היום קצר והמלאכה מרובה. ולכן אמר רבי מאיר (אבות פ"ד משנה י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.

וכדי שיהיה זה תמיד לנגד עיני האדם, ראתה החכמה האלהית להעירו במצוותיו על קוצר ימיו ומספר שנותיו, ומפני זה נכתב בתורה, שברא היוצר יתברך את עולמו בשבעה ימים, כדי שהחי יתן אל לבו שימי שנותיו הם שבעים שנה, ושלא יוציא אותם לריק, אלא במעשים נבחרים במעשה בוראם, ואז ביום השביעי ינוח וישבות בעולם הנשמות. ולזכר זה גם כן, באו שביעיות רבות בתורה.

וגם ימי הפסח הם שבעה, וימי ספירת העומר שבעה שבועות, וימי הסוכות שבעה, כולם - לזכור שימי שנותינו בהם שבעים שנה. ומפני זה צוה ה' יתברך במצות השמיטה והיובל, שש שנים לעבוד, ובשנה השביעית שבת שבתון, להעיר ולרמוז שבשנה השביעית - שהוא רמז לעשרת השנים האחרונים מימיו, אין ראוי שיעבוד עוד, כי הוא או בגבול הזקנה או בקבר.

ולכך שבת שבתון יהיה לארץ, ושבת לה', כי אז תדבק הנפש עם בוראה ותעזוב העסקים הגשמיים, ואמר: והיתה הארץ לכם לאכלה, שיאכלו ויזונו במזון הצריך לנפשם, ולא יהיה זה לשרידים אשר ה' קורא לבד, כי אם גם 'לעבדך ולאמתך'. והתבואות שתוציא מעצמה יהיו הפקר, לרמז שכן יהיה אחרי מות האדם, שנכסיו וכל אשר לו, יהיו לאשר לא עמל בהם ולא גדלם. (אברבנאל).

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (כה, ג).

להקפיד על תפילה וקריאת שמע בזמנם

שש שנים תזרע סופי תיבות: שמ"ע, שהוא ר"ת: שחרית מנחה ערבית. ובא לרמוז שיזהר בקריאת שמע ובשלש התפילות לבל יעבור זמנם, כמו שכתב מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור, כי אין לזוז ולהפיל ח"ו מדבריו שום תיבה.

ומאור עינינו הבעש"ט ז"ל, היה נזהר להתפלל בכל יום עם נץ החמה כותיקין, ככתוב בצוואות הריב"ש. ואם לא היה לו מנין, היה מתפלל גם ביחידות.

וכל כך גדולה המעלה של הקורא קריאת שמע לפני יציאת השמש, עד שאמרו (ברכות כב:) ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. הרי לנו גודל ערך המצוה לקרות קריאת שמע קודם הנץ, ותיכף ומיד לסמוך לה את תפילת העמידה. וכתב מר"ן ז"ל (סימן נח ס"א) ומי שיוכל לכוין לעשות כן, שכרו מרובה מאד. ויזכה לענוה ולשמחה, כמו שאמרו (ברכות ט:) על הפסוק (תהלים עב, ה): "ייראוך עם שמש". (ילקוט המוסר ואבני השהם).

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" (כה, ג).

תוסיף תת כחה לך

שואל הרב 'כלי יקר', וכי מצוה היא זו שיזרע שש שנים? ומדוע אפוא אמר הכתוב "שש שנים תזרע שדך"? אלא, בא הכתוב להודיע ולהשריש האמונה בלב הישראלי, כי דרך הארץ לזרוע שתי שנים ובשלישית להשאירה בור, לא כן בארץ ישראל, שם היה נס, כי שש שנים בלי הפסק תזרע שדך. ועוד נס שני, כי בשנה הששית לא רק שלא תחלש, אלא אדרבה – תוסיף תת כחה לך, "ועשת את התבואה לשלש השנים". ואמר הכתוב: התבואה בה"א הידיעה, שאותה תבואה שרגילה להוציא כל השנה, יהיה נס בתוך נס שתתברך באוצר, ותספיק לשלש השנים.

וגם הארץ תקפיד על זה, כי רצונה שיתגלגל זכות הבטחון על ידה. לכך נאמר: ושבתה הארץ שבת לה', ואז תרצה הארץ את שבתותיה. על כן יתחזק האדם במדת הבטחון בה', ואל יוציא כל זמנו בעסק העולם הזה, וגם לא יחשוב להניח ברכה אחריו, כי המחשבה הזאת - יכלה הזמן והיא לא תתקיים.

ועל פי זה פירשו המפרשים את הפסוק (תהלים נה, כג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", כי ה' גימטריא: כ"ו. השלך – כלומר, הוסף על שם ה' את יהב"ך - העולה ל"ז, סך הכל: ס"ג. והוא יכלכלך, כי שם ס"ג של פרצוף אמא, הוא הממונה על הפרנסה. [כי מנורה בדרום - סוד אבא, והשולחן (הרומז לפרנסה) בצפון - סוד אמא].

ובספר "העקדה" (פרשת בהר) נתן טעם לשמיטה, כדי שיזכור האדם ימי חלדו וכי סוף אדם למות, וגם שיזכור כי שיתא אלפי שני הוי עלמא (סנהדרין צז.), ואז תשבות הארץ בהשמה מהם.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וכו' וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (כה, ב-ד).

רומז לחיי העולם

נבאר בס"ד על פי מאמר רז"ל (נדה ל:), שקודם יציאת הולד משביעים את הנשמה - תהיה צדיק ואל תשמע לקול היצר הרע. וזהו שאמר: דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. רצונו לומר, היא הנשמה שכאשר תבוא בזה הגוף הנגוף, הנקרא בשם 'עיר', כמו שאמר הכתוב (קהלת ט, יד): עיר קטנה ואנשים וכו'. אזי: ושבתה הארץ שבת לה', רצונו לומר, שלא יחשוב האדם שיישאר חי תמיד על פני האדמה, אלא תמיד יזכור שיגיע הזמן שיפסוק וישבות חיותה, ועל כן יזדרז בכל יכולתו לקיים התורה והמצוות. וזהו שאמר: שש שנים תזרע שדך, שהם חיי האדם בעולם הזה, כנגד ששת ימי השבוע, המותרים בעשיית מלאכה, ובשביעי יום מנוחה. וכך האדם, כל מה שיכול לעשות מעשים טובים - יעשה, בעבור ש'ביום השביעי' שהוא לאחר פטירתו מזה עולם ההבל, יותר לא יכול לעשות שום מצוה ותורה ומעשים טובים, כי אז יהיה שבת שבתון לארץ.

ואמר: שדך לא תזרע, כלומר שלא תוכל יותר לקיים שום מצוה, כמו שכתוב (תהלים פח, ו): במתים חפשי. כיון שאדם מת נעשה חפשי מהמצות, וכמו שאם לא הכין מאכל מערב שבת - אין לו מה לאכול בשבת, כך אם לא עסק בתורה ומעשים טובים בעולם הזה, לא יוכל ליהנות עם הצדיקים בעולם הבא. ומכך נלמד, כמה וכמה צריכים אנחנו לחזק לבנו ביראת השם יתברך ולקיים מצוותיו, כדי לעשות נחת רוח לבוראנו, על מה ששלחנו לעולם הזה, בכדי שלא נכנס בבושה לפניו יתברך.

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (כה, ג-ד).

שנת השמיטה - השלמה לכל חדשי ניסן ותשרי

כתב הרב חיד"א (חומת אנך), כי הנה התיבה "שש" נכתבה פעמיים, והאחד לכאורה מיותר, כי היה צריך לומר: שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך.

אלא יש לבאר ע"פ הגמרא (ברכות לה:) האומרת, כי אמר רבא לתלמידיו, שלא יבואו אצלו ללמוד שני חדשים בשנה, שהם ניסן ותשרי. שכן חודשים אלו, הם זמן עבודת השדה ואסיפת הפירות, ועדיף שיעשו כדי פרנסתם בחדשיים הללו, וכך תהיה להם פרנסה כל השנה.

ויש לשאול, והלוא כתוב (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה", וחיוב זה הוא גם על אותם שני חודשים, ונמצא שאינם מקיימים את החיוב בימים אלו?! לכן קבעה התורה שאחת לשבע שנים ישמטו את האדמה, ונמצא שהם משלימים את החדשים הללו במשך אותה שנה, שכן במשך שש שנים מצטברים שנים עשר חדשים אשר בהם עובדים ולא לומדים, ואת אותם י"ב חודש משלימים בשנת השמיטה.

ולכן אמר הכתוב: "שש שנים תזרע שדך" - בחודשי ניסן, וא"כ יש לך ששה חדשים שלא עסקת בהם בתורה, "ושש שנים תזמור כרמך" - בחודשי תשרי, וא"כ יש לך עוד ששה חדשים שלא למדת, ולכן אני מצוה אותך לעשות שמיטה - "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (כה, ח).

היום קצר והמלאכה מרובה

הנה, הפסוק מאריך במנין השנים, ומונה אותם במספר כללי ושוב במספר פרטי, וצריך ביאור למה האריך בזה. וביאר המגיד מדובנא, כי הכתוב בא ללמד את האדם עצה טובה כיצד יהיה מבטו על החיים. שהרי המשנה אומרת (אבות פ"ב מט"ו) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. האדם מטבעו הינו עצל, ואוהב לדחות את מלאכת עבודת ה' לזמן מאוחר יותר. והסיבה לכך, כי היצר הרע אומר לאדם: והלוא יש לך עוד הרבה זמן לחיות בעולם הזה, ומדוע תמהר לטרוח עכשיו? בינתיים, עשה מה שלבך חפץ, אכול ושתה, תטייל ותהנה ממה שיש לעולם הזה להציע לך, ואח"כ תוכל גם ללמוד ולעשות מעשים טובים.

ממשיך היצר ואומר: צא וחשוב, הרי אורך חייך הוא לכל הפחות שבעים שנה, ובכל שנה יש שלש מאות ששים וחמשה ימים, כשתכפיל זאת בשבעים שנה, יצא למעלה מעשרים וחמשה אלף ימים! כעת, תכפיל את כל הימים הללו בעשרים וארבע שעות, נמצא שיש לך יותר משש מאות אלף שעות. הרי שיש לך זמן די והותר, ומה לך למהר כל-כך?!

אמנם, כל זה הוא רק מעצת היצר, ועל כך המשנה מזהירה אותנו: 'היום קצר' - כל חיי עולם הזה הינם קצרים, 'והמלאכה מרובה' - אל תסתכל רק על זמן החיים, תסתכל גם על התורה והמעשים טובים, ותראה כמה התורה ארוכה - ואיך תספיק ללמוד את כולה?!

זהו שאומר הפסוק כאן, אל תראה את כל הזמן רק לפי חלקיו קטנים, ותאמר שיש לך לחיות יותר משש מאות אלף שעות, אלא תחלק אותו לחלקים גדולים: כמה שנים יש לך? כמה שמיטות יש לך? וכמה יובלות יש לך? וכשתסתכל כך, תראה שיש לך אולי יובל וחצי בדוחק, והוא זמן מועט מאד. או אז תבין כי עליך לנצל את הזמן ולא להתעצל. שהרי האדם בעולם הזה הוא כמו גר, שכן כל חיי העולם הזה הינם זמניים, והעיקר זה הסוף - לזכות לחיי העולם הבא. ואם לא ינצל את חיי העולם הזה - איך יזכה לחיי העולם הבא?! מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת!

וממשיל זאת המגיד כדרכו - במשל: עני אחד היה מסתובב בעיירות ומקבץ נדבות, אחרי כמה זמן התאושש ממצבו ונעשה בעל בית בעיירה קטנה, ומני אז החל להתגאות בפני אחרים על עשרו, עד שבא אליו חכם אחד ואמר לו: וכי מה לך כי תתגאה בעשרך? והרי מעודך הורגלת להסתובב ולקבץ פרוטות, ופעם היית מקבץ כמה מאות פרוטות, אבל היום יש לך כבר אלפים ורבבות של פרוטות, ולכן אתה חושב עצמך לעשיר. אך אם תלך ותחליף את המטבעות שלך לדינרים וסלעים, תגלה שיש לך רק מעט מטבעות. כך הוא הנמשל לאדם שרואה את כל השעות שלו, אבל לא מתבונן בזה, שאם יראה אותם בכלליות – במנין שמיטות ויובלות, יגלה עד מהרה שאין לו הרבה זמן. (דרש יהודה).

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (כה, י).

לקדש גם את שעת השינה

רבנו יוסף חיים ע"ה אומר (בא"ח דרושים): ידועים דברי הגמרא (שבת דף פט:), שלעתיד לבוא הקב"ה בא ליצחק אבינו ואומר לו: בניך חטאו. כדי שיבקש עליהם רחמים וינצלו מהעונש. ויצחק עושה עמו חשבון: והרי ימי שנותיו של אדם - שבעים שנה, ועד גיל עשרים, אין מענישים בבית דין של מעלה. נותרו אפוא חמישים שנה, כעת, חצי מתוך זה נוריד, כי הם לילות ולא עשו בהם עבירות, ועוד חצי מהנותר לאכילה ושתיה וכו', וממה שנשאר חצי עלי וחצי עליך. וכך מזכה יצחק את עם ישראל.

לזה אומר הקב"ה: אל תסמכו על יצחק שיוציא אתכם זכאים, אלא "וקדשתם את שנת החמשים" - "שנת" מלשון שינה, כי גם אם אכן יצחק יזכה אתכם בזה שלא תענשו, עדיין בכדי לקבל שכר, עליכם לקדש גם את השינה, ולעשותה לשם שמים.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (כה, י).

לימוד הזוהר יביא את הגאולה

ב'תיקוני זוהר' (תיקון ו' דף כג:) מסופר, כי אליהו אמר לרשב''י (מתורגם ללשון הקודש): "רבי, רבי! אתה הוא עץ גדול וחזק בתורה, בענפים שלך, שהם האיברים הקדושים, כמה עופות נחים שם, של נשמות קדושות כדוגמה של מעלה, שנאמר בו (דניאל ד, ט): וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא [ובענפיו ידורו צפרי השמים], וכמה בני אדם למטה יתפרנסו מאותו חיבור שלך, כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים, ובגללו: וקראתם דרור בארץ. ע"כ. כלומר, בזכות ספר הזוהר תהיה גאולה לשכינה ולעם ישראל.

ומי לנו גדול מאליהו הנביא זכור לטוב, אשר תפקידו לבשר לישראל על הגאולה העתידה. כמו שכתוב (מלאכי ג-כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". והנה, הוא בעצמו בא ומגלה לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, כי בזכות הגילוי של הזוהר הקדוש בדור האחרון בסוף הימים, נזכה לגאולה. כמו שכתוב: "וקראתם דרור בארץ".

וכן אמר 'רעיא מהימנא', שהוא נשמת משה רבנו, לרשב"י (פרשת נשא קכד:), כי בזכות הלימוד בזוהר הקדוש אשר שרשו מבינה הנקראת אימא עילאה, יזכו ישראל לצאת מן הגלות ברחמים.

וזו לשון קדשו (בתרגום ללשון הקודש): "והמשכילים יבינו (דניאל יב, י), מצד הבינה שהוא אילן החיים, בגללו נאמר (שם שם, כג): והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. בזה החיבור שלך שהוא ספר הזוהר, מהזוהר של אימא העליונה היא התשובה, באלו לא צריך נסיון, ובגלל שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים, ויתקיים בהם (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". ע"כ.

זהו מה שכתוב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה", כי בזכות גילוי שער החמישים נזכה לגאולה, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", שבזכות לימוד הזוהר הקדוש - יהיה דרור וגאולה לעם ישראל במהרה.

וכותב בעל ה'אור החיים' הקדוש (שמות יט, ה) לבאר, מדוע המתין הקב"ה עד ששקעו ישראל במצרים במ"ט שערי טומאה ולא הוציאם לפני זה. שהסיבה לכך היא, כי הקב"ה רצה שיכנסו ישראל בפועל ממש במ"ט שערי טומאה, בכדי שיוציאו משם את ניצוצות הקדושה שנפלו שם.

אמנם, לא יכלו להיכנס בפועל בשער החמישים של הטומאה, כי אם היו נכנסים לשם - לא היו יכולים ח"ו לצאת משם לעולם, שכן באותו זמן עדיין לא קבלו את התורה, ורק בכח התורה ניתן לצאת משער החמשים.

וממשיך ה'אור החיים' וכותב, כי דורות האחרונים, באמצעות תורתם יוכלו אף להיכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה בע"ה.

עוד כתב, כי התורה הקדושה, היא בבחינת אבן שואבת, והעסק בה מסוגל לברר ולהוציא את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה.

וזה מה שאמר 'רעיא מהימנא' לרשב"י בשבח הזוהר "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר... יפקון ביה מן גלותא ברחמי", כי יש כח בלימוד הזוהר הקדוש לברר כל ניצוצות הקדושה, ואפילו אותם המצויים עמוק עמוק בשער החמשים.

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כה, יד).

מכירת חולי לגוי

ב'ספר חסידים' (סימן תמה), הובא מעשה בחולה אחד שהגיע עד שערי מות, והיה שם איש אחד שאמר בבדיחותא לחולה: "תמכור לי החולי שלך". ענה לו החולה: "אם תתן לי כך וכך ממון, אמכור לך החולי". אמר לו האיש: "אתן לך". מיד עמד החולה ושב לאיתנו, והשני חלה ומת תחתיו.

ומעשה דומה הביא החיד"א זצ"ל בהגהותיו 'ברית עולם' על הספר חסידים שם, וזו לשונו: "וגם אני שמעתי מאדם גדול שראה בעיניו גוי שמכר החולי, והמוכר נתרפא, והקונה תיכף נלכד בחולי רחמנא ליצלן".

ועיין בשו"ת 'חתם סופר' (יו"ד סימן שלט), שנשאל מאחד על דבר כהן שיש לו חולי נכפה [-מחלת הנפילה, אפילפסיה] רחמנא-ליצלן, ונמצא בספר שיש לזה תרופה שיתן החולה את ידו ליד ערל מת, ויאמר לחש: "קח ממני החולי שאינו מזיק לך, ולי אתה מטיבו", וכבר ניסה אחד רפואה זו ונתרפא. והתירו ה'חתם סופר'.

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (כה, כ).

שמירת השמיטה – סגולה לאריכות ימים

פירש הרב 'נועם אלימלך', שהפסוק: מה נאכל בשנה השביעית, הוא רמז לעולם שכולו שבת. שיכין בששת ימי המעשה - אלו ימי שנותינו, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וזה שכתוב ושבתה הארץ שבת לה' - לעולם שכולו טוב.

וכתב בעל הטורים על הפסוק (דברים טו, ב): וזה דבר השמיטה, פירוש, שתדבר לפני האל, יהי רצון שיעשה שמיטות הרבה בימיו. וזהו שכתוב: שמוט, לשון הווה. כלומר, שיזכה להאריך ימים וכך יזכה לשמיטות הרבה. וגם ע"י זה יכפה את השטן שלא יוכל לקטרג עליו, והרמז לכך: 'השמטה' – גימטריא: שטן.

ולזה נסמכה מצות ריבית לשמיטה, כי טעם אחד להם. שכן גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים תמיד בטחוננו בה' כמו שנכתב לעיל.

והטעם שהזכיר לשון 'נשך' ולשון 'תרבית' - כי אצל הלווה הוא נקרא 'נשך' היות והדבר דומה לו כנחש הנושך בעקב, והארס הולך ומבצבץ ועולה עד קדקודו, כעין הרבית, אשר בתחילה הוא הפסד מועט, אך אחר כך הולך וגדל עד שכבר אינו עומד בחובות. לא כן אצל המלוה, הוא קרוי 'תרבית', כי מרבה הוא את הונו לפי דמיונו, אבל באמת נכסיו מתמוטטים. (כלי יקר).

כספי הריבית נופלים לס"מ וחילותיו

וכתב הרב 'דעת חכמה', כי פרוטה של ריבית מכלה את כל ממונו שהרויח בזיעת אפו, והוא אובד בענין רע ואחריתו עדי אובד, ונופל ביד ס"מ ולילית ומגבירם עליו. והרמז: סמא"ל ולילי''ת עם הכולל, גימטריא: ריבית.

וכתב בעל הטורים על הפסוק (שמות כב, כד): לא תשימון עליו נשך, כי תיבות אלו הם בגימטריא: אלף ושכ"ג. כמנין: "אחד הלוה והמלוה אחד העדים והסופר ואחד הערב עוברין בלאו".

עוד כתב בעל הטורים, כי 'רבית' הוא אותיות 'תרי"ב'. לרמוז שעבר על תרי"ב מצוות אחרות שבתורה. וידיעת ההפכים אחת היא [כלומר, ומי שנמנע מלקחת רבית], כאלו קיים כל המצוות.

עוד כתב שם, כי 'נשך' עולה בגימטריא: 'זה נחש'. רוצה לומר, כשם שנשיכת הנחש מתפשטת בכל הגוף, וגם הנחש אינו מתרפא - כך גם המלוה אינו קם ומתרפא לעולם.

ואחד הלוה ואחד המלוה עוברים באיסור, ואמרו ז"ל (קידושין כ.) "לזבין אדם ברתיה ולא לוזיף ברביתא" [פירוש: ימכור האדם את בתו, ולא יִלווה בריבית]. (מוסר חכמים).

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (כה, כ).

כשלא שואלים מה נאכל - מקבלים את השפע

מספר הגאון הקדוש בעל 'היכל הברכה' מקאמארנא זי"ע, (פרשת ואתחנן, דף לה:) מה ששמע בעצמו מפי קדשו של הרבי ר' זושא זי"ע. שבזמן עניותו של הר"ר זושא זי"ע, היה משמש בעיר אוסטראה, והיה דרכו בקודש שהתענה שנים ושלשה ימים רצופים, ואח"כ היה הולך לבקש מאיזה בעל - בית שיתן לו לחם להשיב נפשו.

פעם אחת אמר ר' זושא זי"ע בלבו, שללכת ולבקש לחם - הוא חסרון באמונה. ולכן קיבל על עצמו שמעתה יבטח באלהיו באמונה שלימה, ולא יבקש מזולתו כלום. וכן עשה, שלאחר שהתענה שלשה ימים כדרכו, לא ביקש משום אדם כלום, וכך לא היה מי שיתן לו שום דבר. ונעשה מזה רעש גדול בשמים, כי אף שהיו שם אנשים כשרים הרבה [העיר אוסטראה בימים ההם הייתה עיר מלאה חסידים ואנשי מעשה], מכל מקום לא היה מי שראוי שתזדמן לפניו מצוה גדולה כזו - לקיים נפש קדושה זו. ומשלא בא איש לעזרתו, עשה לו הקב"ה נס, וברא שני "מעיינות" בפיו, האחד הוציא דבש והאחד הוציא חלב, ושלשה חדשים היה ניזון מזה.

אחר עבור שלשה חדשים, בא אליו איש אחד ואמר לו: "זושא, קח לך ששה גרושים וקנה לך לחם", ומיד ברגע ההוא נפסק שפע החלב ודבש. כך סיפר הצדיק למורי - חמי [הוא הרה"ק מהרא"מ מפינשטוב זי"ע]. ומסיים הרב: "הרי תראה אחי, שנוח לפני השם יתברך לשנות סדרי בראשית, מליתן דורון וזכות מצוה למי שלא זכה וראוי לזה".

והנה ידוע, מה שאיתא ב'נועם אלימלך' בשם אחיו הרה"ק הר"ר זושא זי"ע על הפסוק (ויקרא כה, כ): וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית גו' וצויתי את ברכתי לכם. שכאשר ברא השם יתברך את העולם, ברא בו צינורות המושכים שפע לצרכי בני אדם, ובאופן שהשפע לא יפסיק כלל. רק כשהאדם נופל ממדרגתו, ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא, אז בזה גופא מפסיק הוא את השפע, ואז צריך השי"ת לצוות מחדש על השפע כמו מתחילת הבריאה.

וזהו מה שמלמדת התורה, שאם יבטח האדם בה' ולא ישאל כלל מה יאכל, לא יחסר לו כל טוב. אך גם אם "תאמרו מה נאכל", וע"י זה תגרמו ח"ו שתפסיקו השפע, הבטיחה התורה הקדושה ש"וצויתי את ברכתי לכם", היינו שיחדש השם יתברך את השפע בברכתו, כלומר, שיצטרכו ציווי מיוחד על זה. ע"כ תורף דבריו הקדושים. והוא כעין עובדא הנ"ל, שבעת שלא שאל הר"ר זושא זי"ע "מה אוכל", אזי נמשך אליו השפע מן השמים בלי הפסק כלל.

רבי זושא רעב

מנהגו של ר' זושא מאניפולי היה, שבכל יום בבוקר אחר התפילה, היה עומד ונושא עיניו לשמים, ואומר להקב"ה "זושא רעב", ומיד היו מכניסים לו השמשים את האוכל. פעם אחת, אמר השמש לעצמו: מדוע הרבי אומר זאת בכל יום, כאילו המזון ניתן לו בזכות אמירתו, והלוא אני הוא שמכניס לו את האוכל מידי יום, כעת אנסה ואראה, אם לא אביא לו אוכל יום אחד, מה יעלה בגורלו, וכך עשה.

למחרת, כאשר רבי זושא נשא עיניו והכריז כדרכו 'זושא רעב', עמד שמשו בחוץ ולא נענה לקריאתו. אלא שאז להפתעתו, נכנס אדם זר עם מגש עמוס במטעמים והגישו לפני רבי זושא. משיצא הלה, ניגש השמש להלך ושאלו לפשר הענין, מה ראה לנכון להביא לפני רבי זושא ארוחת בוקר כה מפוארת. ענה הלה, כי הוא אורח בעיירה, ובאותו בוקר כאשר צעד בדרכו לתפילה, נתקל בשלולית גדולה אשר לא אפשרה את המעבר ברחוב, משהתבונן כה וכה ראה והנה הניחו העוברים ושבים קורת עץ גדולה בכדי לאפשר מעבר צר עליה, אלא שבאותו רגע עבר שם הלך עני ומרופט. מיודענו חמד לו לצון, ובעט בקורה, כך שאותו הלך נפל והתרטב כולו במי השלולית הבוציים.

משחזר האורח לאכסנייתו, סיפר לבעל הבית את אשר אירע עם אותו הלך עני. מששמע זאת בעל הבית התחדדו חושיו, ומיד החל מברר לפרטי אותו עני, כיצד היה נראה ואילו בגדים לבש, לאחר חקירה קצרה נחרד בעל הבית וסיפר לו כי ההלך העני היה לא אחר מאשר רבי זושא הצדיק. האורח שלא ידע את נפשו על אשר עולל, ביקש מהאכסנאי עצה כיצד לפייס את הצדיק, והוא יעץ לו שיכין ארוחה דשנה ויבוא עמה לצדיק ויבקש את סליחתו, ואכן כך הוא עשה.

לאחר מכן, כאשר נכנס השמש לרבי זושא, פנה אליו רבי זושא בחיוך ואמר לו: רואה הינך, כי אכן הקב"ה הוא זה שמפרנס אותי ומאכיל אותי בכל יום, ואתה אינך אלא שליחו של הבורא. משלא רצית לעשות שליחותך, הרי שהרבה שלוחים יש לו למקום...

"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" (כה, כא).

ברכת ה' בשנת השמיטה בישוב קוממיות

מספר הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, רבה של קוממיות: בשנת השמיטה תשי"ט, בחדשים הראשונים של שנת השמיטה, קצרו במושב קוממיות בשדות - מאכלי בהמה שנזרעו לפני שביעית, וזאת ע"פ דעתו של הרמב"ן המתיר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית.

והנה, יום שישי אחד, הגיעה לפתע להקת ארבה לכפרים הסמוכים. ואנשי מקומנו באו אלי בחרדה, שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע בידי הארבה, ואמרתי: נראה ישועת השם יתברך בשמיטה. והנה, בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכאשר אך הגיע לגבולנו - תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולנו ולא הזיקו מאומה.

כשסיפרתי זאת למרן הרב מבריסק זצ"ל אמר: זה מופת שצריכים לספר. וציווה להביא את ספר הרמב"ן ז"ל על שמות, וקרא לפנינו את דברי רמב"ן ז"ל (שמות י, יד) בשם ר"ח ז"ל שכתב, מעת עתירת משה רבנו עד עכשיו, אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ועל זה נאמר (תהלים קה, ב): שיחו בכל נפלאותיו. עכ"ל. ולמדנו כי כוונת מרן זצ"ל, שמהרמב"ן ז"ל מוכח, כי נפלאות הקשורים בארבה - צריכים לספר.

מקרה נוסף, בשנת תשי"ז החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים לכמה ישובים, וביניהם גם 'קוממיות'. אמנם, העמדנו תנאי שמסכימים אנחנו לכך, רק אם יתחייבו לשמור את כל הלכות שמיטה בפרדס לפי ההוראות. הם סרבו למלאות אחר התנאי שלנו, ואנחנו עמדנו על זה כצור חלמיש, מה שגרם לעיכוב של יותר משנה. במשך הזמן, התייאשנו כבר מכל הפרדס, הגם שבעבודות הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות, והייתה מגיע הרווחה לקוממיות, וגם כ"ק האדמו"ר מגור (שליט"א) [זצ"ל] הסכים איתנו, ועודד אותנו באומרו כי "קוממיות חיה גם בלי פרדס". עד שבשנת תשי"ח דברנו עם מנהל הפרדסים מר ויגודסקי, והסברתי לו את גודל קדושת השמיטה, ועד כמה שחביב עלינו קיום מצוה זו ונתרשם מאד. וקבלנו ממנו הודעה כתובה וחתומה על ידו, כי הפרדס יינטע, וכל דיני שביעית ישמרו בו. וכן היה, הפרדס ניטע, הושקעו בו כחצי מיליון ל"י, ומנהלי הפרדס מלאו תמיד אחרי ההוראות.

והנה במשך זמן עבודת הפרדס בשנת תשי"ט, היא שנת השמיטה, נעשתה העבודה לפי ההוראות. פנו מנהלי הפרדס ואמרו שלדעתם אנו מסכנים את הפרדס, כי הוא לא נעבד כראוי מחמת ההוראות, ועלול לגרום הפסד בסכום גדול שהשקיעו בו. אך ברוך השם, בסוף מנחם אב תשי"ט, בא מנהל הפרדס ואמר לי בהתרגשות רבה, כי שנים עשר פרדסים ישנם תחת ידו, ובכולם עבדו כרגיל - מלבד בפרדס קוממיות שלא עשו את הרצוי והצריך לדעתם. ולבסוף, פרדס קוממיות הצליח מאד, הרבה יותר משאר פרדסים. ושאל אותי בכדי שאסביר לו את הדבר. ואמרתי לו, שה'אני מאמין' הראשון הוא, שהשם יתברך הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וגם את הפרדס. ולפי שאנחנו עשינו רצונו יתברך בפרדס, הצליח השם יתברך את הפרדס. וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית: הפרדס בקוממיות לא עבד בכל שנת השביעית - והצליח. ע"כ. ברוך מקדש שמו ברבים. (אמונת שביעית עמ' ט).

ההבטחה מתקיימת

עוד סיפר הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, רבה של קוממיות, כי אחרי שנת השמיטה תשי"ב לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וכבר לא ניתן היה להשיג חיטים טובות מהשנה השישית.

בשכנותם היה קיבוץ שהיה מוכן למכור להם את פסולת החיטים מהשנה השישית. חיטים אלו היו שבורות ומתולעות. בלית ברירה, פנה ראש ענף ה'פלחה' של הישוב אל הרב בשאלה, שיורה להם כדת מה לעשות, האם יטלו את החיטים הללו למרות מצבם הגרוע. ענה לו הרב, כי אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחי העולמים, וה' יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו.

השמועה שהישוב קוממיות רכש חיטים מתולעות ברבבות לירות, התפרסמה בכל הישובים הסמוכים, אשר התלוצצו על תושבי קוממיות המשליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים כי מחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד. אך ראש ענף הפלחה, רבי יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב, ובבטחון מלא בה' יתברך.

מיד לאחר חג הסוכות, החל החריש בשדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו החקלאים את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף. וראה זה פלא, באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד שאנשי קוממיות סיימו את הזריעה. והתוצאה הייתה, כי החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם כבר בקיץ של שנת השמיטה, נרקבו זרעיהם באדמה. ואילו בשדות קוממיות - הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה - הצליחה התבואה באופן יוצא דופן. אז ראו כולם כי מה' יתברך נשלחת הברכה לשומרי שביעית. (שם).