להתחזק באמונה

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 17:21

להתחזק באמונה ולא להתייאש. וענין מקום שבעלי תשובה עומדים

העיקר לעשות תשובה ולהתחזק חזק באמונה שלמה בהשי"ת ויש הצלה בין ברוחניות ובין בגשמיות

הנביא מתאר בארוכה (שמואל א' כט-ל) איך שדוד המלך נתיישב בעיר צקלג ושש מאות איש עמו הם ונשיהם בניהם ובנותיהם, ויהי באחד הימים יצא דוד עם האנשים לעזור לאכיש מלך גת להילחם באויביו, באותה שעה פשטו העמלקיים על צקלג, שבו את כל הנשים (ובכללם, את נשי דוד) ואת בניהם ובנותיהם, את כל ממונם בזזו לעצמם ואת העיר שרפו באש.

משחזרו דוד והעם העירה, נגלה לעיניהם 'חורבן' נורא - ברוח ובגשם, כי לא ידעו מה עלה ויעלה בגורל השבויות... גם כל רכושם וממונם אבד וכלה, באותו הזמן "וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות" - פירוש, שגבר צערם מנשוא, והיו הולכים ובוכים בתכלית עד שכלו דמעותיהם, וכלה כוחם מלבכות. הם היו שבורים ורצוצים, מבולבלים ומרוסקים לגמרי, וכבר אמרו חז"ל (ב"ב ח:) "ושבי קשה מכולם", וכמובן שחששו לגרוע מכל באשר לנשיהם, בניהם ובנותיהם, הן ברוחניות והן בגשמיות, להריגות, רציחות ועינויים, שבניהם ובנותיהם יטמעו בין הגויים, ושהעמלקים - שיא הטומאה והרשעות - יטמאו ויסאבו את משפחתם לדורות עולם. ולא עוד, אלא שמצבו של דוד היה גרוע ממצבם של כל העם, כי הם הטילו עליו את ה'אשמה' בכל החורבן והאסון הנורא, ואפילו האנשים הקרובים אליו ביותר עמדו עליו ורצו להרגו בסקילה, מרוב כעסם עליו, בטענתם היתכן שה'מלך' הנושא באחריות על עמו, יצא למלחמה וישאיר את עירו ותושבי העיר ללא שמירה, כיצד העיז לקחת עמו החוצה את כל הגברים והפקיר את כל הנשים והרכוש, שרק עי"ז נשבו כל בני משפחותיהם וכל רכושם ירד לטמיון (כמבואר שם במלבי"ם שאילו היה משאיר חלק מאנשיו בצקלג הייתה נמנעת כל הצרה), וכך כתיב (שם ל, ו) "ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו". הגם אומנם, שבמשך ימי חייו כבר עברו על דוד כל מיני מצבים קשים, כשעמד כבר כמה פעמים בפני הריגה, רדיפות וכדו', מכל מקום מעולם לא עמד במצב קשה כזה... שהרי מלבד העמידה על סף הריגה בסקילה, היו לו ייסורי נפש קשים ומרים עד דכדוכה של נפש, שבמו עיניו ראה שהוא עצמו גרם למצב נורא ביותר ברוחניות ובגשמיות לשש מאות משפחות - אנשים נשים וטף, לשואה רוחנית ולהריגות ורציחות, הוא הרגיש שאיבד שתי עולמות, הוא עומד להסתלק מן העולם במיתה משונה ע"י ידידיו הקרובים, ועומד לאבד חלקו בעוה"ב בשל גרימתו למצב כזה נורא למאות המשפחות. דוד המלך לא מצא לעצמו מקום בעולמו באותה שעה מרוב נקיפות מצפון יגון ואנחה, ולא נשאר לו במה להתחזק. זאת ועוד, לא די שלא היה לו עם מה להתחזק, גם לא נשאר לו עם מי להתחזק. כי מדרך העולם, כאשר אדם שרוי בעת צרה, יש המתחזק בבני המשפחה המחזקים זה את זה, יש שמתנחם ברכושו, ולפעמים יש חבר טוב שניתן להתחזק עמו. אך כאן נשאר דוד המלך ללא משפחה וללא הרכוש וגם את החברים והידידים הקרובים ביותר איבד – "כי אמרו כל העם לסקלו", ולא נותר לו במה להתחזק ועם מי להתחזק, ואז עמד אולי בשעה הקשה ביותר בחייו. מכל מקום באותה שעה אמר הנביא ד' תיבות "ויתחזק דוד בה' אלוקיו". במה התחזק - בה' אלוקיו, באותה שעת הסתר פנים איומה ונוראה, באותה עת צרה של "ותצר לדוד מאד", התחזק דוד בה' לבדו, בקיווי לה' ובאמונה ובבטחון בצור עולמים שיושיעו, באמונה כי גם זו לטובה וכי כל דעביד רחמנא לטב עביד, גם בשעה שלא שייך בשום פנים ואופן להעלות על הדעת איך יכול בכלל להיות 'טובה' ו'לטב עביד' במצב כזה, וכיצד יתכן אפשרות שהמצב יהפך לטוב. בידיעה ברורה שה' אלוקיו עמו בכל מצב ובפרט בעת צרה וכמו שאמר במקום אחר (תהלים מו, ב) "אלוקים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאד", היכן שצר יותר שם הקב"ה נמצא יותר, בין אם זה מיצר גשמי או מיצר רוחני, ככל שהצרה גדולה יותר ורב ההסתר, שם הקב"ה נמצא יותר (כפי' הרה"ק מלעכאוויטש, תורת אבות אמונה ובטחון, טו). ממילא במצב כזה של 'ותצר מאד' הריהו נמצא מאד מאד. וכפירושו של הרה"ק ה'קדושת לוי' ז"יע (פרשת וישב ד"ה ובגפן) במאמרו של דוד בעצמו (תהלים קיח, כא) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" - שהקב''ה מביא את העינוי לאדם כדי שיתחזק לבטוח על ה' ולהישען עליו ואז "ותהי לי לישועה".

מה עלה בסופו - מיד אחר ש'ויתחזק דוד בה' אלוקיו' הלך לשאול ביאורים ותומים אם יש בידו לצאת למלחמה לרדוף אחרי הגדוד, ונענה שאכן עליו לצאת למלחמה ויצליח, מיד אסף את אנשיו ורדף אחרי העמלקים וניצחם באופן מוחלט מבלי שיפגעו העמלקים אפילו בציפורן קטנה של אחד מאנשי דוד, והשיב את כל השבויים ללא שנפל שערה מראשיהם הן בגשמיות והן ברוחניות (כמו שאיתא במפרשים שם), וגם שלל רב ועצום נטלו עמם, ככתוב (שם פסוק יט) "ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל... הכל השיב דוד". ידועים דברי הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע (מחנה ישראל פל"ט אות א) כי אילו היה דוד המלך שואל את האורים ותומים ללא הקדמת "ויתחזק דוד בה' אלוקיו" היה נענה שלא יצליח במלחמה, ולכן כתיב ששאל באורים ותומים אחר אמרו "ויתחזק דוד וכו'" כי רק בזכות זה סייעוהו מן השמים וקיבל ברכת הדרך לצאת למלחמה ולהצליח. והעיד בנו של החפץ חיים שבמשך ימי חייו היה אביו חוזר תדיר על המלים "ויתחזק דוד בה' אלוקיו" (קונטרס "דוגמא מדרכי אבי זצ"ל" אות ו הובא בסוף ספר מכתבי החפץ חיים). גם ידוע שלאחר פרוץ המלחמה נשא הרה"ק האמרי אמת זי"ע את דבריו באחת האסיפות הגדולות והנודעות, ובדבריו הקצרים תיאר את המצב שהיה דוד המלך שרוי באותה שעה כשנשאר לבדו ללא המשפחה וללא הידידים רק זאת הייתה נחמתו בעניו - 'ויתחזק דוד בה' אלוקיו', וזו היתה ישועתו והצלתו. ורבים מאחינו בני ישראל התחזקו במשך שנות ה'מלחמה' בזמנים האפלים ביותר בדבריו אלו.

עיקר העבודה של היהודי לקשור את עצמו עם השי"ת

כך נאמר במשנה (יומא פ"ה מ"ג) על כהן גדול ביום הכיפורים כשנכנס לפני ולפנים ומזה באצבעו: "נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה... וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע".

והסביר הרמ"א, בספרו "תורת העולה" (חלק ג פרק צה) על דרך המוסר כי "אחת למעלה" הוא רמז על היצר טוב שמסייע לאדם להתעלות כלפי מעלה בלתי לה' לבדו, ואילו "שבע למטה" הוא רמז על היצר הרע שלפי המבואר בגמרא (סוכה נב.) יש לו שבעה שמות, שהם כנגד שבעה כוחות המושכים את האדם כלפי מטה לדבר עבירה. וזה הטעם שצירף הכהן גדול את המספר "אחת" למעלה עם "שבע" ההזאות למטה, כדי להעלות בכך את שבעת הכוחות של היצר הרע שיצטרפו ליצר טוב.

והסביר השבט סופר (פרשת נצבים עה"פ כי המצוה הזאת) את דברי הרמ"א שכוונתו בזה, על שבע המידות שברא בהם הקב"ה את העולם: "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות", שהן מכוונות כנגד שבעת ימי בראשית, שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה, שבע שמיטות שביובל, וכנגד שבעת אלפים שנה שהעולם קיים. והנה הקב"ה ברא את האדם כלול משבע מדות הללו כדי שיעבוד בהם את ה', חסד - שיתחסד עם הבריות ויעבוד את ה' במידת אהבה, גבורה - שיתגבר על יצרו ויעבוד את ה' ביראה, תפארת - שיתפאר רק בתורה ובעבודת ה', נצח - שינצח את יצרו הרע, הוד - שיודה לה' על כל הטוב אשר גמל אותו, יסוד - שיתקשר לה' בקשר אמיץ בלי ימוט, מלכות - שימליך את הקב"ה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

אולם היצר הרע שיש לו שבעה שמות, יש לו שבעה כוחות הטומאה כנגד שבע מדות הללו, המתנגדים ומקלקלים את האדם שלא יעבוד בהם את ה', אלא אדרבה ישתמש בהם ח"ו לדבר עבירה או לפחות למלאות תאוות לבו. וזהו שכתב הרמ"א: "כי היצר הרע יש לו שבעה שמות כמדרשם ז"ל, והם מדרגות היצר הרע זה למעלה מזה, הנקשרים בחומר ונופלים תחת מספר השבעה ימים, והם מביאים את האדם למטה", וכנגד זה ליצר הטוב יש רק כח אחד וזה אחת למעלה.

ויבנו יותר דבריו על פי המבואר בזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קיב ע"ב) כי אברהם אבינו טרם שירד למצרים ערות הארץ, קשר עצמו בחבל למעלה כדי שלא יפול בטומאת מצרים למטה, אלא יוכל לצאת משם בשלום בלי חטא.

ומביא הזוהר הקדוש משל לבן אדם שרצה לרדת אל בור עמוק, ירא שלא יוכל לעלות מן הבור, מה עשה קשר קשר אחד של חבל למעלה מן הבור, אמר מאחר שקשרתי קשר זה, מכאן והלאה אכנס שם. כך אברהם בשעה שרצה לרדת למצרים, עד שלא ירד שם קשר קשר של אמונה בתחילה להתחזק בו ואחר כך ירד, וכן היה גם כאשר נכנס לארץ פלשתים.

ולומדים מזה שהעבודה של איש ישראל כל ימי חייו, לקשור עצמו בקשר עצום עם הקב"ה שהוא אחד יחיד ומיוחד בבחינת "אחת למעלה", ועל ידי זה יזכה להחזיק מעמד בבחינת "שבע למטה", לעבוד את ה' בשבע המידות, ואפילו אם ח"ו יפילו היצר בז' שמות שיש לו בחלק הרע של שבע המידות למטה, מיד יוכל לאחוז בחבל לעלות ולקשור עצמו עם הקב"ה.

חודש אלול זו ההזדמנות שלנו, זה חסד גדול שעשה עמנו ה' יתברך

מאהבתו הגדולה של השי"ת, בחר בנו, נתן לנו את החודש הגדול הזה, את התשובה - שעקירת הרצון כעקירת המעשה, וא"כ צריך אדם כל יום לקום ולרקוד שיש לו חודש כזה שאדם יכול לפרוק מעליו כל העוונות, איזו זכות גדולה זו, היש למעלה מהזכות הגדולה הזאת, צריך לשמוח בכל רגע שה' זיכה אותו להגיע לחודש כזה חשוב, חודש הרחמים והסליחות, להשליך מעליו את כל הפגמים שעשה כל השנה, ועכשיו יש את ההזדמנות הגדולה הזאת לנקות את עצמינו, לכן לא יעביר הזמן בהבל, אלא ימליך את הקב"ה עליו בנפש רוח ונשמה, שהן במח, לב, כבד, הנשמה משכנה במח, והרוח משכנה בלב, והנפש משכנה בכבד, זה אותיות "מלך", צריך אדם לתת להם מלכות, שהרי בלעם רצה להרוג את הרוחניות של האיברים הללו שסימנם "מל"ך", ורצה שהיצר הרע ימשול באדם, וזה ששאלו התוספות (ברכות ז. ד"ה שאלמלי) – הלא כעסו של ה' הוא רק רגע, וא"כ מה יכול היה בלעם הרשע לקלל את ישראל ברגע אחד, ומתרצים התוספות, שהיה אומר - כַּלֵּם, ופירשו רבותינו (עי' דברי שלום פרלוב פרשת בלק נז ע"ב) כל"ם – היינו כבד לב מח, שרצה להשליט את הכבד והלב על המח של ישראל, אמנם אנחנו צריכים להמליך אותם לעשותם מל"ך קודם מח ואח"כ לב ורק אח"כ כבד וזה ע"י שנגביר אותם ברוחניות.

חודש אלול בבחינת מקום שבעלי תשובה עומדים

הקב"ה חילק את החודשים בשנה באופן שאברהם אבינו קבל שלושה חדשים: תשרי, חשון, וכסלו, יצחק אבינו: טבת, שבט, אדר. יעקב אבינו: ניסן, אייר, סיון, ועשו: תמוז, אב, ואלול.

יעקב אבינו בעבודה קשה עוד בבטן חטף מעשו את חודש אלול, וכן את רוב חודש אב, מט' באב והלאה. ונשאר לעשו רק חודש תמוז וחצי אב. ולצערנו בהם היו החורבנות ועוד ארועים קשים לעם ישראל. (ע"פ הזוהר פרשת יתרו דף עח ע"ב).

כוחו של חודש אלול הוא גדול, כי יעקב אבינו הפך את חודש אלול מרע לטוב, והעבירו מעשו ליעקב. וזהו כוחו של חודש אלול להפוך מרע ־ דהיינו מעבירה, לטוב - למצוה. זוהי כוחה של תשובה מאהבה, שהופכת עבירות לזכויות. וזה הבסיס של כל התורה שבע"פ שלנו שמבוססת על גרים, כולל ר' מאיר ור' עקיבא, שמעיה ואבטליון (עי' רמב"ם הק' לסדר זרעים פ"ג), שעברו מכח הרע לכח הטוב, והם האבות של התורה שבע"פ. והטוב שנהפך מרע לטוב, הוא הרבה יותר חזק, מטוב במקור. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות לד:): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". זהו כוחו העצום של חודש אלול, שיכול להפוך עבירות לזכויות ולהפוך שנה שלימה מרע לטוב, ולהביא לכתיבה וחתימה טובה, ולגאולה שלימה, לכל בית ישראל, אמן.

היצר נוגס מכל צד עד שגומר לאדם את הכל

מספרים שפעם אחת מצא האריה נבלה בדרך, בא הדב אמר לו זה שלי, אמר לו האריה, לא, שלי היא, אני מצאתיה, אמר הדב אני הנחתי את זה פה, והתחילו להתווכח, פתאום הגיע השועל, אמרו לו יש בינינו ויכוח, הדב טוען זה שלי - הנחתי אותה כאן לכמה רגעים, והאריה אומר זה שלי - אני מצאתיה, אמר להם השועל, שמעתי ואני חושב שאין כמו פשרה, לכן "יחלוקו" חצי לך וחצי לך, יש פה מספיק לשניכם אפשר לחלק, הסכימו, אני אחלק לכם חצי חצי בדיוק, חתך השועל את הנבלה לשניים, הסתכל ואמר לעצמו - יש כאן יותר מדי, נגס נגיסה, עכשיו יש יותר מדי בצד הזה, עוד נגיסה, וכך נגס מפה ומשם עד שגמר הכל... (דעת זקנים איטינגא פי"ג אות א בשם הרב מאפטא).

כך היצר נוגס מכל צד עד שגומר לאדם את הכל, ולבסוף האדם יוצא מסכן גדול, לכן לא ניתן לו, זה מצריך הרבה כוח והתבוננות וצריך ללמוד יום יום מוסר, צריך לעזוב את כל התאוות והגשמיות ולחשוב רק על התכלית הנצחית, על הרוחניות שלו, איך להתקדם באמת בעבודת ה', ויתן אל לבו לשאוף רק לרוחניות, ויזכור שהיצר אורב לו בכל פינה והוא יכול להפסיד הכל.

האדם צריך להתגבר, אפילו אם רואה שהיצר הרע נוגס בכל פינה, יציל מה שיוכל, ולא ירים ידיים

האדם צריך להתגבר, לא לעזוב ולא להתייאש, אפילו אם רואה שהיצר הרע נוגס בכל פינה, יציל מה שיוכל, ולא ירים ידיים, וזו המלחמה הגדולה - לא להתייאש חלילה. לפעמים האדם רואה שהיצר הרע הכשיל אותו בכמה מקרים ביום, אומר היום אני כבר מיואש, נלך עם היצר הרע עד הסוף, זו טעות, זה בדיוק מה שהיצר מחפש, את היאוש, אם אדם תקף מישהו והכה אותו, האם הוא לא יברח, האם יאמר אם כבר נתת לי מכות אז תמשיך לתת עוד, הלא יברח כל עוד נפשו בו. משל לילד יתום שהיה מוכר בייגלה, כל בוקר היה לוקח מגש והולך למכור, ומזה היתה לו פרנסתו, יום אחד בעודו עומד בדוכן בא גוי והפיל את המגש שלו, כל הסחורה התפזרה על הרצפה ואנשים התחילו לחטוף מכל הבא ליד, ראה אחד שהנער עומד בצד חסר אונים ומיואש, אמר לו בני, במקום להסתכל תחטוף גם אתה, תציל לכל הפחות מה שתוכל, הם חוטפים, גם אתה תחטוף, אל תעזוב, ומה שהצלחת - הצלת.

רבותינו הביאו על זה משל לשועל שהיה רעב מאוד, לאחר שכמה ימים לא אכל, והנה ראה אולם עם שולחנות ערוכים במאכלים משובחים, נכנס לאולם מאחד החלונות ושמח שמחה גדולה על כל הטוב שנפל בחלקו, והתחיל לטעום מכל הבא ליד, בשר, קציצות, דגים, אוכל בנחת, לא הניח קדרה קטנה וגדולה שלא טיפל בה. פתאום ראה שבעלי הסעודה מגיעים, ואין לו לאן לברוח, אם יתפסו אותו יהרגו אותו, חשב מה לעשות, ומצא עצה - יעשה את עצמו מת, והם יזרקו אותו החוצה וכך יברח, נשכב על הארץ ועשה עצמו מת. נכנסו בעלי הסעודה לאולם וראו שנגסו מכל המאכלים וקלקלו את כל הסעודה, הצטערו מאוד, פתאום ראו את השועל מושלך על הארץ, אמרו בודאי השועל הזה אכל מכל המאכלים ומת מאכילת יתר, נזרוק אותו החוצה. אמר אחד מהם, שמעתי כי לַשֵן של השועל יש סגולה גדולה, לכל הפחות אעקור לו שן, הביאו צבת, אמר השועל בלבו נתגבר, פחות שן אבל נחיה, רק שלא יהרגו אותי, פותחים לו את הפה ועוקרים לו שן, איזה צער, איזה כאב, אבל שום מילה, מתאפק. והנה השני אומר אני שמעתי העין של השועל זה סגולה בדוקה ומנוסה. אמר השועל מה יהיה אתי בסוף, טוב עם עין אחת גם אסתדר העיקר שאשאר חי, הביאו מברג ועקרו לו עין, סבל כאבים עזים ולא פצה פה. בא אחר ואמר, הזנב של השועל שוה הון, והשועל גם את זה מוכן לסבול גם בלי זנב אפשר לחיות, חתכו לו את הזנב. בא עוד אחד ואמר שמעתי כי הפרווה של השועל עם העור תכסה את ההוצאות של הסעודה ואפילו ישאר עודף, שמע השועל ואמר בלבו עכשיו לא ישאר ממני כלום, אם אני לא אתן קפיצה ואברח להציל את נפשי, ימיתו אותי, ואכן פתאום נתן קפיצה כולם נבהלו, וכך הצליח לברוח, נכון שיצא ב"שן ועין", אבל נשאר חי, לא נתן להם להרוג אותו לגמרי. (ע"פ אמרי חיים תניינא שבת שובה עמ' קסה).

כן גם אנחנו נלחם ביצר, ואפילו שיש לו הצלחות, לא נתייאש אלא נציל מה שאפשר, הוא עובד ואנחנו נעבוד, זאת דרכו לנגוס מכל הצדדים עד שלא משאיר כלום בסוף.

במקום שבעלי תשובה עומדין אפי' צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד

רבותינו אמרו (ברכות לד:) היכן שבעלי תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, מדוע? אלא ידוע הוא כי ע"י העוונות שעושה האדם מתלבשים עליו החיצונים וס"א ומלאכי חבלה, ומחטיאים אותו עוד ועוד ומובילים אותו לכל הרעות שבעולם, וכן ידוע שהמלאכים הטובים הם דוחים את הנשמה של חוטא זה ולא נותנים לו להתקרב, מפני הטומאה הגדולה הרובצת עליו, והוא נחשב מצד מלאכי הטומאה. וידוע שהמלאכים מכסא הכבוד ל"ו אלף פרסאות וסימן (ישעיהו ו, ב) "שרפים עומדים ממעל ל"ו", וא"כ מה עושה הקב"ה פושט את ידו מתחת כנפי החיות ולוקח את אותה הנשמה של בעל תשובה ושם אותה מתחת כסא כבודו, ושם אף מלאך אינו יכול להגיע ולהפריע לאותה הנשמה וכך היא עולה ומתעלית, אבל הצדיק כיון שאין לו עבירות אינו מפחד מן אותם מלאכים ולכן הוא יכול להשאר במקומו וע"ז נאמר אפי' צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד כיון שאינם צריכים למקום זה. (ע"פ ישמח משה פרשת כי תבוא קכח ע"א ד"ה ועיין בעיר).

מי שטעם טעם חטא ועשה תשובה מעלתו גדולה יותר מצדיק מעיקרא שלא טעם טעם חטא

כתבו בספרי המוסר משל למלך רם ונישא, שקרא לג' משריו הנאמנים ונתן לכל אחד מהם 'פקדון' חבית יין ישן נושן, אשר ריחו נודף למרחוק וטעמו ערב לחיך, ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחו, וציווה אותם המלך שכל אחד מהם ישמור חביתו בביתו, ולאחר ירח ימים יבואו אליו שוב עם החביות, וכל שר שיביא את החבית ועדיין טעונה היא במלואה יעלהו המלך למדרגה רמה יותר, ובאם לאו... ואכן שנים מהשרים בראותם את היין כי טוב הוא, גנזו מיד את החבית במרתפם, במקום שאין יד אדם מגעת, בכדי שלא יזכר ולא יפקד להם זכר היין ולא יתפתו לשתות הימנו. אך השלישי, לא השכיל עשות כמעשיהם, והניח את החבית על השולחן אשר בביתו, ומכיוון שריח היין הערב נדף למרחוק לא יכול היה להעמיד עצמו ולגם מעט מהאדום האדום הזה, אך מיד נתחרט עד עמקי נשמתו ועצר את שתייתו, למחרת שוב נכשל והתחרט ובכה על כשלונו, וכבר הצליח להינזר מן היין ושוב נכשל, עד שנוכח לראות שכבר שתה מחצית מהחבית".

בהגיע היום המיועד שקבע המלך לבדוק את החביות, הגיעו שני השרים הראשונים אל בית המלך כל אחד וחביתו בידו, ואכן העלה אותם המלך למדרגה רמה בכבוד ויקר. לאחריהם בא זה השלישי ופניו נפולים, ותינה בבכיו לפני המלך את כל התלאה אשר עבר, שהתאפק ולא שתה, ואף שנכשל מכל מקום הוסיף להתאפק, וביקש שימחל לו המלך על המחצה ששתה, ויהי כשמוע המלך את דבריו נשאו למעלה למעלה מעל כל השרים, ואף יותר ממה שהעלה את השנים הראשונים, והסביר המלך את פשר מעשיו, הנה מה ששני השרים הראשונים לא שלחו את ידם בחבית היין, אין זה כל כך רבותא, שהרי לא היה להם כל ניסיון, יען אשר תיכף הטמינו את החביות, ולא ראו ולא הריחו את ריח היין עד כלות החודש, אך זה השלישי, אשר בא אל בית היין וכבר הרגיש בעצמו את טעמו הערב לחיך לאין ערוך, ואף על פי כן שלט בעצמו ולא שתה את החבית עד תומה, הוא קיים את רצוני במסירות נפש, לו נאה ולו יאה הכבוד והיקר. וכמו כן אנן, אף אם איננו מצליחים תמיד לעמוד בנסיונות, ונכשלים מפעם לפעם, מכל מקום באם נתחזק להתעלות מהנפילה לעשות רצון בוראנו על אף שקשתה עלינו הדרך עד למאד כי כבר טעמנו 'טעם חטא', עבודה כזאת חשובה ומקובלת לפני המקום ב''ה יותר מזה שלא ידע טעם חטא. אבל, דע לך, כי בימים אלו, ימי חודש אלול, סייעתא מיוחדת יש למי שרוצה להתקרב אל ה'.