מאמרי הזוהר הקדוש פרשת בהעלותך

ז סיון תשפ"ה | 03/06/2025 | 20:00

שבח התורה הקדושה

מעלת ושבח התורה שכל האוחז בה כאוחז בעץ החיים ועל ידה יורש האדם עולם הזה ועולם הבא

בהעלותך דף קמח:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת [א] וְגוֹ' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות  (במדבר ח, ב) רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהלים יט, ו) וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחוּפָּתוֹ וְגוֹ' ישיש כגבור לרוץ אורח, ותחילה הקדים בשבחם של ישראל ובשבחה של התורה, ואמר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן, וִיהַב לְהוֹן אוֹרָיְיתָא דִקְשׁוֹט, אִילָנָא דְחַיֵּי אשרי חלקם של ישראל שהקב''ה בחר בהם, ונתן להם תורת אמת, שהיא סוד התפארת הנקרא אמת, שעל שמו נקראת התורה תורת אמת, שהוא סוד עץ החיים, שהאוכל ממנו חי לעולם, דְּבֵיהּ אָחִיד (ס"א יָרִית) בַּר נָשׁ חַיִּין לְהַאי עָלְמָא, וְחַיִּין לְעָלְמָא דְאָתֵי שעל ידו יורש האדם חיים לעולם הזה וחיים לעולם הבא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְיתָא וְאָחִיד בַּהּ, אִית לֵיהּ חַיִּין (ס"א אָחִיד בַּחַיִּין) כי כל מי שעוסק בתורה, ואוחז בה תמיד, דהיינו שחוזר על תלמודו שלא ישכחנו, כי לא די במה שעוסק בתורה, אלא צריך גם לאחוז בה בדרכי הזכירה, כי אז זוכה למעלת עץ החיים העולה גימ' זכור ויש לו חיים, ואחוז בחיים העליונים. וְכָל מַאן דְּשָׁבִיק מִלֵּי דְאוֹרָיְיתָא, וְאִתְפָּרַשׁ מֵאוֹרָיְיתָא וכל מי שעוזב את דברי התורה ושוכח אותה, על ידי שנפרד מעסק התורה, כְּאִלּוּ מִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין, בְּגִין דְּהִיא חַיִּין, נחשב לו כאילו נפרד מהחיים גם בעוה"ז וגם מהחיים העליונים, לפי שהתורה בכללות היא חיים, וכל דבריה בפרטות הם חיים, וגם וְכָל מִלּוֹי חַיִּין המלות לבדם בקריאה בגירסא בעלמא בזוהר הקדוש הן חיים, למה זה דומה, לחולה השותה רפואה שמועילה לו, אף על פי שאינו יודע חכמת הרפואה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו שכתוב, (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם וְגוֹ' למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. וּכְתִיב (משלי ג, ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁxֶךָ וְגוֹ' ושקוי לעצמותיך.

מבאר והולך שכל סיפור התורה הם לבושים לסודות עליונים וגדולים עד מאוד

שם דף קנב.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר, דְּהָא אוֹרָיְיתָא אָתָא לְאַחְזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא, וּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי רשב"י אומר אוי לאותו האדם האומר שהתורה באה להראות ולספר סיפורים בעלמא ודברים פשוטים של אנשים פשוטים כלבן ובלעם וכדומה. דְּאִי הֲכִי, אֲפִילּוּ בְּזִמְנָא דָא, אַנַּן יָכְלִין לְמֶעֱבַד אוֹרָיְיתָא בְּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי, וּבִשְׁבָחָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ שאם כן אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה בדברים פשוטים, ובשבח ויופי יותר מכל הסיפורים שבתורה, כלומר במעלות יתירות כפי שכל האנושי, ועוד אִי לְאַחְזָאָה מִלָּה דְעָלְמָא, אֲפִילּוּ אִינּוּן קַפְסִירֵי דְעָלְמָא, אִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין עִלָּאִין יַתִּיר אם התורה באה רק להראות ולספר דברי הימים של העולם, אפילו אותם השרים ושליטי העולם שיש להם ספר דברי הימים, יש בהם דברים חשובים ומועילים יותר שאפשר ללמוד מהם חכמה ומוסר. אִי הֲכִי נֵזִיל אַבַּתְרַיְיהוּ, וְנַעֲבִיד מִנַּיְיהוּ אוֹרָיְיתָא, כְּהַאי גַּוְונָא ואם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה כדוגמתם. אֵלָּא, כָּל מִלִּין דְּאוֹרָיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין אלא ודאי כל דברי התורה כולל הסיפורים, הם ענינים נשגבים וסודות עליונים וגדולים.

העולם העליון והעולם התחתון במשקל אחד נשקלו

תָּא חֲזֵי, עָלְמָא עִלָּאָה וְעָלְמָא תַּתָּאָה בְּחַד מַתְקְלָא אִתְקָלוּ בא וראה, העולם העליון והעולם התחתון במשקל אחד נשקלו, כי כל מה שיש למעלה יש דוגמתו למטה, כמו יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְעֵילָּא ישראל למטה הם כנגד מלאכים העליונים למעלה. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בְּהוּ, במלאכים העליונים כתוב בהם (תהלים קד, ד) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת שהקב"ה ברא אותם רוחות בלא גוף גשמי, ולכן. (הַאי בַּאֲתָר עִלָּאָה) בְּשָׁעֲתָא דְנָחֲתִין לְתַתָּא (אַף עַל גַּב דְּנַחְתִּין), מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא דְהַאי עָלְמָא בשעה שהם יורדים למטה לעולם הזה, הם מתלבשים בלבוש גשמי של זה העולם. וְאִי לַאו מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא, לָא יָכְלִין לְמֵיקַם בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא סָבִיל לוֹן עָלְמָא ואם לא היו מתלבשים בלבושים כעין זה העולם, לא היו יכולים לעמוד בזה העולם, וגם העולם לא היה יכול לסבול אותם. וְאִי בְּמַלְאָכֵי כַּךְ ואם במלאכים הוא כך, אוֹרָיְיתָא דִּבְרָא לְהוּ, וּבָרָא עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְקָיְימִין בְּגִינַהּ, התורה שבכתב שבכוחה ברא הקב"ה את המלאכים ואת עם ישראל, ובכוחה ברא גם את כל העולמות, וכל העולמות עומדים ומתקיימים בזכות לימוד התורה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כֵּיוָן דְּנָחֲתַת לְהַאי עָלְמָא על אחת כמה וכמה כיון שירדה לזה העולם ללמדה לבני ישראל, אִי לַאו דְמִתְלַבְּשָׁא בְּהַנֵּי לְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא אם לא היתה מתלבשת באלה הלבושים של עניני עולם הזה, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל לא היה העולם יכול לסבול קדושתה, ולא היה אפשר להבין אורה וזיוה ועומק סודותיה, כי בעוד שאדם מלובש בגוף חומרי אי אפשר שישיג שום ענין רוחני.

סיפורי התורה הם מלבוש לסודות התורה

וְעַל דָּא הַאי סִפּוּר דְּאוֹרָיְיתָא, לְבוּשָׁא דְאוֹרָיְיתָא אִיהוּ ועל כן זה הסיפור שבתורה הוא לבוש של התורה. מַאן דְּחָשִׁיב דְּהַהוּא לְבוּשָׁא אִיהוּ אוֹרָיְיתָא מַמָּשׁ, וְלָא מִלָּה אָחָרָא מי שחושב שזה הלבוש הוא התורה ממש ואין בה דבר אחר תחת אותו הלבוש כלומר סודות התורה, תִּיפַּח רוּחֵיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי תצא רוחו וימות, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא במדה כנגד מדה שלעוה"ב התורה מפשיטה בגדיה ומבארת סודותיה וזה שלא האמינה לא יזכה לחזות בה. בְּגִין כַּךְ אָמַר דָּוִד ובשביל זה אמר דוד, (תהלים קיט, יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. מַה דִּתְחוֹת לְבוּשָׁא דְּאוֹרָיְיתָא היינו שאזכה להביט מה שהוא תחת לבוש התורה, דהיינו הסודות המכוסים בסיפורי התורה.

תָּא חֲזֵי, אִית לְבוּשָׁא דְאִתְחַזֵּי לְכֹלָּא בא וראה עוד משל לזה, כי יש לבוש הנראה לכל, וְאִינּוּן טִפְּשִׁין, כַּד חָמַאן לְבַר נָשׁ בִּלְבוּשָׁא דְאִתְחַזֵּי לוֹן שַׁפִּירָא, לָא מִסְתַּכְּלִין יַתִּיר והטפשים כשרואים אדם שהוא לבוש בלבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אינם מסתכלים יותר מיהו אותו האדם, אלא מחשיבים אותו לפי חשיבות לבושו. אבל באמת, חֲשִׁיבוּ דְהַהוּא לְבוּשָׁא, גּוּפָא, וַחֲשִׁיבוּ דְּגוּפָא, נִשְׁמָתָא החשיבות של זה הלבוש הוא הגוף, וחשיבות הגוף, היא הנשמה.

כְּהַאי גַּוְונָא, אוֹרָיְיתָא אִית לַהּ גּוּפָא כעין זה, התורה יש לה גוף, וְאִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרָיְיתָא, דְּאִקְּרוּן גּוּפֵי תוֹרָה ואלו הם מצוות התורה ודיניה הנקראים גופי התורה. הַאי גּוּפָא מִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשִׁין, דְּאִינּוּן סִפּוּרִין דְּהַאי עָלְמָא וזה הגוף מתלבש בלבושים שהם סיפורים של זה העולם שבתורה, כאילו הסיפורים גרמו את המצוות, כמו מצות גיד הנשה בסיפור יעקב שנאבק עם המלאך, והלכות נחלות בסיפור בנות צלפחד וכדומה, וכן מכל סיפורי האבות אפשר ללמוד מהם מוסר ומדות טובות וחסידות. טִפְּשִׁין דְּעָלְמָא, לָא מִסְתַּכְּלֵי אֵלָּא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִיהוּ סִפּוּר דְּאוֹרָיְיתָא הטפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בזה הלבוש שהוא הסיפורים שבתורה, וְלָא יָדְעֵי יַתִּיר, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמָה דְאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת זה הלבוש. אִינּוּן דְּיָדְעִין יַתִּיר, לָא מִסְתַּכְּלָן בִּלְבוּשָׁא, אֶלָּא בְּגוּפָא דְּאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא אבל אלה הת"ח שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת אותו הלבוש. חַכִּימִין, עַבְדֵּי דְמַלְכָּא עִלָּאָה, אִינּוּן דְּקָיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי [ב] החכמים שהם עבדים של המלך העליון, אותם שעמדו על הר סיני, לָא מִסְתַּכְּלֵי אֵלָּא בְּנִשְׁמָתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְכֹלָּא, אוֹרָיְיתָא מַמָּשׁ אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה שהיא עיקר כל התורה ממש, כלומר שיודעים שבסיפורים וגם בגופי התורה יש פנימיות, שהם רזי התורה והכוונות שצריך לכוין בכל מצוה ומצוה. (וּלְעָלְמָא) וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכָּלָא בְּנִשְׁמָתָא דְנִשְׁמָתָא דְּאוֹרָיְיתָא ולעתיד לבוא הם עתידים להסתכל ולהתבונן בנשמה של הנשמה של התורה, כי אחר תחיית המתים עתיד הקב"ה לדרוש תורה חדשה בסודות נעלמים, מה שאי אפשר בזמן הזה לידע מהותה.

כשם שבתורה יש כמה לבושים ופירושים כך בעולמות יש כמה לבושים זה לפנים מזה

תָּא חֲזֵי, הֲכִי נַמֵּי לְעֵילָּא בא וראה, כך גם כן הוא למעלה בפרצופים העליונים, אִית לְבוּשָׁא, וְגוּפָא, וְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא יש לבוש, וגוף, ונשמה, ונשמה לנשמה, דהיינו, שְׁמַיָּא וְחֵילֵיהוֹן. אִלֵּין אִינּוּן לְבוּשָׁא השמים וצבאם וכל עולמות בי"ע הם סוד לבוש המלכות דאצילות המנהגת את העולם, וכנגד זה הם סיפורי התורה שבהם נתלבשו המצוות. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּא גּוּפָא וכנסת ישראל שהיא המלכות דאצילות היא סוד הגוף, וכל מעשה המצוות תלויות בה, ולכן המלכות נקראת מצוה, דִּמְקַבְּלָא לְנִשְׁמָתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שהיא מקבלת את הנשמה שהיא סוד תפארת ישראל דהיינו ז"א. וְעַל דָּא אִיהוּ גּוּפָא לְנִשְׁמָתָא ועל כן המלכות היא גוף לנשמה, כי ז"א מתלבש בה כנשמה בתוך הגוף. ומפרש, נִשְׁמָתָא דְאָמְרָן דָּא תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי אוֹרָיְיתָא מַמָּשׁ הנשמה שאמרנו היא תפארת ישראל, שהיא התורה שבכתב ממש, ששם גנוזים כל סודות המצוות שבמלכות. וְנִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא, דָּא אִיהוּ עַתִּיקָא קַדִּישָׁא והנשמה לנשמה הוא עתיקא קדישא, דהיינו א"א המתלבש בז"א מטבורו ולמטה, ובו הם הסודות העמוקים שבתורה שיתגלו רק לעתיד לבוא כנזכר לעיל. וְכֹלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא והכל אחוז וקשור זה בזה, כי א"א מתלבש בז"א וז"א במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע ובכל צבאם.

וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרֵי דְאוֹרָיְיתָא לַאו אִיהִי אֵלָּא סִפּוּרָא בְּעָלְמָא, וְאִינּוּן מִסְתַּכְּלֵי בִּלְבוּשָׁא דָא וְלָא יַתִּיר ומסיק רבי שמעון ואומר, אוי לאלה הרשעים האומרים שהתורה אינה אלא סיפורים בעלמא, והם מסתכלים רק בזה הלבוש ולא יותר. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאוֹרָיְיתָא כִּדְקָא יָאוּת אשריהם הצדיקים שמסתכלים ומתבוננים בתורה כראוי, כי חַמְרָא לָא יָתִיב אֵלָּא בַּקַּנְקָן היין אינו יושב ונמצא אלא בקנקן, כַּךְ אוֹרָיְיתָא, לָא יָתִיב אֵלָּא בִּלְבוּשָׁא דָא כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש הזה. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא, אֵלָּא בְּמָה דְאִית תְּחוֹת לְבוּשָׁא ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן מִלִּין וְכָל אִינּוּן סִפּוּרִין, לְבוּשִׁין אִינּוּן ועל כן כל אותם הדברים שבתורה, וכל אותם הסיפורים הם רק לבושים.

מבאר ענין הדלקת הנרות והקטרת הקטורת בשחר ובבין הערביים

שם דף קנ.

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי לפרש וְאָמַר: (במדבר ח, ב) בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, בְּהַעֲלוֹתְךָ מַמָּשׁ בְּאַדְלָקוּתָךְ פי' ממש בהדלקתך, וקורא להדלקת הנרות "עליה" כיון שע"י הדלקת הנרות בביהמ"ק למטה נדלקת המנורה למעלה, ומאירות הספירות העליונות. דְּהָא כַּחֲדָא אִתְעַבִּיד עַל יָדָא דְּכָהֲנָא תְּרֵין פּוּלְחָנִין שהרי בפעם אחת נעשים על ידי הכהן שתי עבודות, דְּאִנּוּן קִשּׁוּרָא חֲדָא שהם קשר אחד. ושואל וּמַאן אִנּוּן ומה הן שתי העבודות. שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת הדלקת הנרות והקטרת הקטורת שיש בהם סודות גדולים שעל ידם נמשכים המוחין. כְּדִכְתִּיב כמש"כ (משלי כז, ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב שהם משמחים את הלב שהוא בחי' זו"ן ע"י שממשיכים לו המוחין ושניהם היו נעשים באותו זמן. דִּכְתִּיב כמו שכתוב, (שמות ל, ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן וְגוֹ' קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות. וּכְתִיב ואח"כ כתוב וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה הרי ששתי העבודות הדלקת המנורה והקטורת היו נעשים ביחד. ושואל מַאי שְׁנָא הָכָא בְּהֵטִיבוֹ מדוע שינה הכתוב כאן בהדלקת הנרות של הבוקר וכתב בהיטיבו את הנרות, וּמַאי שְׁנָא הֲתָם וּבְהַעֲלוֹת ומדוע שינה שם בהדלקת הנרות בבין הערביים וכתב ובהעלות את הנרות, הרי גם בהיטיבו הוא ענין הדלקה, וגם בבקר היו מדליקין את המנורה כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידין הי"ב, וכן בזוה"ק פרשת אמור דף פ"ח. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא חַד מִלָּה הכל בין הטבה ובין העלאה דבר אחד הוא ואין חילוק ביניהם.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּהֵטִיבוֹ הכוונה לשפע שמגיע מצד בינה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וכמו שנאמר (שיר השירים א, ב) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. טוֹבִים רָוֵוי חַמְרָא טובים פי' שבעי יין. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר, (ירמיה מד, יז) וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טוֹבִים הרי שאצל שביעה נאמר טובים, דהיינו, שממשיכים שפע גדול מיסוד דאמא שבו בחי' יין המשומר בענביו. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר: הֲטָבָה מַמָּשׁ ר' יהודה שב ומסביר את דבריו שאמר למעלה ואומר שמש"כ בהטיבו פירושו הטבה ממקום הנקרא טוב שהוא מיסוד דאבא בחי' השמן הטוב שהוא החכמה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר (משלי טו, טו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד שהוא בחי' ל"ב נתיבות שביסוד דאבא. וּבְהַעֲלוֹת גם הוא ביסוד דאבא, דְּהָא בְּזִמְנָא דְּאִתְשַׁקְיָין וְאִתְרַוְיָין מִשַּׁקְיוּ דְּנַחְלָא שהרי בזמן שהם נשקים ונשבעים מהשקאת הנחל העליון שהוא היסוד דאבא, כְּדֵין עִלָּאִין עִלּוּיָא, וּבִרְכָאן (ס"א עִלָּאִין וְתַתָּאִין) אִשְׁתַּכָּחוּ בְּכֻלְּהוּ אז מתעלים העליונים וברכות נמצאות בכל העולמות, וְחֶדוּ בְּכֹלָּא ושמחה יש בכולם כי כולם שמחים. וְעַל דָּא וּבְהַעֲלוֹת ועל זה נאמר בהעלות.

מבאר ענין תפילת משה על מרים

שם דף קנו.

וַיִּצְעַק  מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב, יג). הָא אוּקְמוּהּ הרי כבר בארו אותו החברים, וְהוּא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, מֵחַד סְרֵי אַתְוָון והוא סוד של השם הקדוש היוצא מאחת עשרה אותיות שיש ב-אל נא רפא נא לה, וְלָא בָּעָא מֹשֶׁה לְצַלָּאָה יַתִּיר ולא רצה משה רבנו להתפלל [ג] יותר בארוכה, בְּגִין דְּעַל דִּידֵיהּ לְמַלְכָּא לָא בָּעֵי (דף קנו ע"ב) לְאַטְרָחָא יַתִּיר בשביל שעל עצמו כלומר בענינים שלו ושל משפחתו אינו רוצה להטריח יותר את הקב"ה. בְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא עַל יְקָרָא דְּמֹשֶׁה לפיכך הקב"ה רוצה ותובע על כבודו של משה. וּבְכָל אֲתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא עַל יְקָרֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא ובכל מקום הקב"ה רוצה ותובע כבודם של הצדיקים, יַתִּיר עַל דִּילֵיהּ יותר מעל הכבוד שלו. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי ולעתיד לבא, עֲתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע עֶלְבּוֹנָא דְּיִשְׂרָאֵל מֵעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עתיד הקב"ה לתבוע עלבונם של ישראל מכל אומות העולם שעובדים ע"ז, וּלְמֶחֱדֵי לוֹן בְּחֶדְוָותָא דְּצִיּוֹן ולשמח את עם ישראל בשמחה של ציון. דִּכְתִּיב כמש"כ, (ירמיה לא, יא) וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִּמְרוֹם צִיּוֹן וְגוֹ'. וּכְדֵין ואז יתקיים הפסוק (ישעיה נט, כ) וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְגוֹ'.

בָּרוּךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.