מאמרי הפרשה - פרשת מצורע

כ"ה ניסן תשפ"ה | 23/04/2025 | 12:02

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (יד, ב).

היונק חלב חזיר יהיה מצורע

כתב הרמב"ן (ויקרא יא, יג), שראה בקצת ספרי הנסיעות, שאם ינק היונק מחלב החזיר, יהיה אותו הנער היונק מצורע.

העבירות שגורמות לצרעת

בספר 'תולדות יצחק' לרבי יצחק קארו, שהיה דודו ורבו של מרן הבית יוסף, כתב בתחילת פרשת תזריע בטעם סמיכת פרשיות שמיני ותזריע, וזה לשונו: "הצרעת, אמרו חכמי הרפואה שאפשר לבוא לאחד משלש סיבות: האחת, בעבור מאכלות רעות. השנית, טומאת האשה וכו'. הסיבה השלישית, אם הוא ערל וכו'. ולזה אמר בסדר ביום השמיני, כל הבהמות והחיות והעופות הטמאים והטהורים, לומר שהטהורים אינם מזון רע ולא יזיקו, והטמאים יזיקו מאוד לגוף. ובפרשה הזאת אמר: אשה כי תזריע... כימי נדת דותה תטמא וכו', וזאת סיבה שנית לצרעת. ואמר בסמוך: וביום השמיני ימול בשר ערלתו, וזאת סיבה שלישית לצרעת.

ואחר שאמר שלש סיבות לצרעת, סמך לאלו השלשה: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, לומר, שאם ישמור עצמו מאלו השלשה דברים, לא יהיו לו אלו הנגעים, ואם לא ישמר מהם - יהיו לו.

ולפי שרוב היהודים שומרים עצמם מאלו השלשה, לא נמצא אחד ממאה אלף יהודים שיהיה מצורע. והיהודי שיש לו צרעת, ודאי חטא באחד מאלו השלשה", וזה חידוש נפלא.

הדורך על טל נעשה מצורע

עוד דבר מופלא מובא בספר הברית (ח"א, מאמר י, מקריית מוסדות תבל, פ"ה) על הגורם לאדם להצטרע, וזה לשונו: "הנה הטובה הגדולה המגיעה מן הטל אל העולם הוא מפורסם ממגד שמים מטל, וברדת הטל על כל דשא עשב ועל כל הנצנים מתחתיו - יצמח, גם יש בו שמנונית וטעם דבש, שכמה בעלי חיים ניזונים ממנו ומתענגים בו. אפס, הוא מזיק לבהמה דקה, וגורם עיפוש וכמה הזיקות גם כן מחמת חלקי עפרותיים גפרותיים שבו, לולא שהשמש מייבש אותו והטל משכים הולך, ואדם ההולך ודורך בטל - נעשה מצורע, והשותה ממנו - מכחיש את בשרו".

הנחש הקדמוני לקה בצרעת

ובמדרש תנחומא (אות ב') איתא דבר פלא, וזה לשונו: "וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע. מה אמר? אמר ר' יהושע בן לוי (בראשית ג, ה): "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". אמר לו הקב"ה: אתה ספרת לשון הרע, סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם פסוק יד): ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה, במה אררו? בצרעת, שנאמר (ויקרא יג, נב): "כי צרעת ממארת היא". אמר רב הונא בשם רבי יהושע בן לוי: הסלעים [-החברבורות] שהן על הנחש - היא צרעתו. ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאין בעולם הבא, והנחש אינו מתרפא, שנאמר (שם): ארור אתה מכל הבהמה, מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא".

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (יד, ב).

אין יום בלי תורה

בהערת "מעשי למלך" שבשולי החפץ חיים על התורה (מצורע, אות ב) מסופר, שפעם אחת התאונן אחד מבני ביתו של החפץ חיים והקשה: מדוע צריכים הילדים ללבוש גם בחג את בגדיהם הישנים, בעוד שבני השכן ממול זוכים לקבל בגדים חדשים? השיב על כך החפץ חיים: אנו, הלא זכינו שעזר לנו ה', ואנו בני תורה ומגדלים בנינו לתורה, על זאת עלינו להודות ולהלל לה' יתברך. לא כן שכננו, הוא עצמו אינו בן תורה, וגם לא חננו ה' בבנים בעלי כשרון, שורת הדין נותנת אפוא שלכל הפחות תינתן לו היכולת להלביש את בניו בבגדים חדשים ליום טוב.

ברוח זו היה מפרש גם את הפסוק (תהלים לד, יט): "קרוב ה' לנשברי לב", העני מהלל את הקב"ה כמה פעמים ביום, ואפילו אם הקב''ה ממציא לו רק מעט לחם. אך העשיר לעומתו, תולה לעתים קרובות את עשרו בכישרונותיו, ושוכח כי מאת ה' היתה לו זאת.

כן אמר ה"מגיד מישרים" למרן הבית יוסף, אור לשבת ששי לאייר: ה' עמך בכל, לכן תזהר מלהפנות ליבך להרהר תמיד במשנה שלי, שלא ישכחו ממך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. שהרי אמרתי לך, אין אתה יודע כמה עולמות אתה בונה בזמן שאתה מהרהר במשנה שלי, וכמה עולמות נחרבים על ידך בזמן שאתה מפסיק מלהרהר במשניות, לכן הזהר.

והלא בפרשה קדושה זו כתוב "זאת תהיה תורת המצורע" - כלומר, המצורע הוא סגור מהאור העליון, וכשרוצים לטהרו צריך לחברו ב"זאת" שהיא כנסת ישראל, וכן ב"תורת" שהיא כנסת ישראל. גם - "ביום טהרתו", כלומר צריך לתקן את היום באותה דרגה. בההוא דרגא, שכל יום יש לו דרגה מתוקנת וצריך לעסוק בתורה ובעבודת הקב"ה, וכן כל אותו הלילה אוי למי שמפסיד יום אחד או לילה אחת, שהוא מפסיד דרגא של אותו יום או לילה ממונה עליו. (מוסר חכמים).

"וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (יד, ג).

רפואה סגולית למצורע

איתא ב'פרקי דר' אליעזר' (פרק נב. במהדו' זכרון אהרן, ירושלים תשס"ה, פרק נד): "רבי לויטס איש יבנה אומר - אם אין אביו של מצורע רוקק בפניו, אינו מתרפא, שנאמר (במדבר יב, יד): "ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק" וכו'. וכתב הגאון העל "השבט מוסר" בפירושו ולא עוד אלא" וז"ל: "נראה, שהוא דרך סגולה. ושמעתי מפי מגידי אמת, שהוא דבר ידוע ומפורסם בכל מלכי אדום, שיש סגולה לכל אחד שנולד בה, ורובם סגולתם היא לרקק על כל מצורע ומתרפא מיד, וכל מצורע שיש בעיר, מוליכין אותו בפניו ורוקק בו ומתרפא מיד". עכ"ל.

ובענין רפואה על ידי רוק, הנה מצינו במסכת שבת (קח:) שרוק תפל מרפא את העיניים. ובמסכת בבא בתרא (קכו:) איתא, שרוק של בכור מאב מרפא. וכתב רבנו גרשום שם: "דכי הוו אתו אינשי דהוי להו שחין או מכה, אתי לקמיה להתרפאות ומרפאם ע"י רוקו. כלומר, שרוקו יפה לרפואה, משום דבכור הוא".

ודבר פלא כתב הרה"ק מוואלברוז' בספרו 'עבודת יששכר' (פר' תזריע אות ה) וז"ל: אשה כי תזריע וילדה זכר, הנה ידוע אומרם ז"ל (אבות פ"ב) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכמו הזריעה אשר לפעמים זורעים זריעה מועטה ולבסוף יעלה ויצמח ועושה פרי רב, כן במצוה קלה נדמה לאדם שהיא קטנה בכמותה, ובאמת כי באיכותה גדולה היא למאוד, כי יש בה סגולות יקרות מפלאות תמים דעים, וכמו למשל הנשיקה לתפילין ומזוזה, המצלת מנגעי בני אדם הנולדים מרוחות רעות ואורבים על האדם בפתחי הבית, ובבורות ובתי כסאות. וזהו אשה כי תזריע כלומר, אם תזריע מצוה קטנה אשר היא קלה בעיניך ותשושת כח כמו אשה, מבטיח לך הכתוב כי המצוה הזאת, תהי' כלי מחזיק ברכה להתברך בכל טוב בשפע ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות. וזהו, וילדה 'זכר', בגימט' 'ברכה'. עכ"ל.

ובזוה"ק (אחרי מות דף עו:) איתא, משהרג קין את הבל לא רצה אדם להזדוג עם אשתו. רבי יוסי אמר, משעה שנגזרה עליו ועל כל העולם מיתה. אמר, למה אני אוליד לבהלה? מיד פרש מאשתו. ושתי רוחות נקבות היו באות ומזדוגות עמו והולידו. ואותם שהולידו היו המזיקים של העולם, ונקראים נגעי בני אדם, ואלה מסיתים בני אדם וְשׁוֹרִים בפתח הבית ובבורות ובבתי הכסא. ועל כן בן אדם שנמצא בפתח ביתו השם הקדוש שד"י בכתרים עליונים, כולם בורחים ומתרחקים ממנו. זהו שכתוב (תהלים צא, י) ונגע לא יקרב באהלך. מה זה ונגע לא יקרב? אלו נגעי בני אדם.

י"א פסוקים המועילים לצרעת, לכשפים, ולעין הרע

והביא הרמב"ן (עי' קיצור של"ה דיני מוצאי שבת) תיקון לצרעת, שיאמר אחד עשר פסוקים המתחילים ומסיימים באות נו"ן, וגם מועילים לכשפים ולעין הרע. ולזה אלישע אמר לנעמן שהיה מצורע, שילך ויטבול בירדן ויתרפא מצרעתו. כי הפסוק (במדבר לב, לב): "נחנו נעבור חלוצים", מתחיל בנו"ן ומסיים בנו"ן - "מעבר לירדן". והירדן רחבו חמשים אמה, וגם שתי פעמים נו"ן עם הכולל הוא גימטריא: מיכאל [-101] ובזה מסתלק מן הדינים. וזהו שאמר נעמן (מלכים ב' ה, יב): "הלא טוב אמנה ופרפר", 'אמנה' גימטריא: א"ל אדנ"י, 'ופ"ר-פ"ר' שני פעמים פ"ר. האחד הוא גימטריא אותיות מנצפ"ך הכפולות והפשוטות, ופ"ר השני - הם הפ"ר דינים. וזה שאמר: וכי ברחיצה זו יתמתקו הדינים, ויהיה טוב אמנה ופרפר? עד שדיברו אליו עבדיו: הלא דבר גדול דבר אליך הנביא, לך נסה. (ליקוטים מפרדס, ערך צרעת אות ד).

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (יד, ד).

צווה לשר של הציפורים

כתב הש"ך על התורה: "אפשר לומר שהציווי היה לשר של הציפורים. לפי שאמר 'חיות' שלא יהיו טריפות, שהטריפה היא כמתה. כמו שאמרו ז"ל (חולין מב.) על "זאת החיה אשר תאכלו", חיה אכול, שאינה חיה - שהיא הטריפה - לא תאכל. ואם אולי ניקב קרום של מוח או נפסק חוט השדרה, לא היתה טהרתו [של המצורע] טהרה. לזה היה הציווי שלא יזמין [השר של ציפורים] אלא ציפורים חיות - שאינן טריפות". עכ"ל.

"וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה... וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (יד, ו-ז).

סופה של הציפור החיה

התורה הקדושה מצוה, שהכהן יטבול את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה. ובטעם ציווי זה, כתב ה'חזקוני' דבר פלא, וזו לשונו: "כדי שתהא צבועה והולכת על פני השדה, ובאים בני מינה המכירים אותה ורואין שנשתנית, ומתקבצים עליה והורגין אותה, כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה, ורחמנא אמר: וכפר עליו ולא על אחר".

"וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה" (יד, ז).

הציפור עלולה לחזור

כתב "בעל הטורים": רמז שתפרח ממנו הצרעת. וצפור אחת שחוטה, לומר כן לא תבוא עוד הצרעת (ויק"ר טז ט). ואחת משולחת, לומר שאם יוסיף להרע, תחזור הצרעת כמו הצפור החיה השלוחה (פס"ז ד"ה מדרש שתי צפרים). ומשמע, שאם לא עשה תשובה - תחזור הצרעת עם הציפור.

"וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו" (יד, ט).

הטעם לגילוח השערות

צריכים להבין, מדוע נצטווה המצורע לשם טהרתו לגלח את כל שערו, מה שלא מצינו אצל אחרים בעת טהרתם?

אלא, מסביר מרן בעל ה"בן איש חי" (דרשות, פרשת טהרות ד"ה וגילוח) הסבר נפלא עד למאוד, הטומן בתוכו מוסר השכל גדול!

מובא בחז"ל (ערכין טו:) כי הצרעת באה על האדם בעוון לשון הרע שמדבר על חברו. ומדוע פותח האדם את פיו לדבר רעה על חברו? כי חושב הוא שחברו עשה לו רע, פגע בו, או לקח ממנו משהו, ולכן יש לו תרעומת עליו. אך אם האדם היה מתבונן לרגע, כפי שיהודי מאמין צריך להתבונן, אזי היה מבין כי האדם שפגע בו, כלל לא עשה זאת מרצונו, הוא רק היה שליח מאת ה' יתברך. אמנם, איננו מבינים חשבונות שמים, מדוע זה היה צריך להגיע דוקא על ידו, אך כך נקבע מלמעלה.

לפעמים, אף נראה לאדם שחברו לקח ממנו, מנע ממנו איזו טובת הנאה, ובלבו הוא כועס ואינו רגוע. אבל כשמתבונן בדברי חז"ל (חולין ז:): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", כלומר כל דבר שנמצא בבריאה, הכל מכל כל מושגח על ידי ריבונו של עולם, אין לו לאדם להתרעם, שהרי זה לא הוא עשה לי, ריבון כל העולמים הוא שעשה לי... לכן נצטווה המצורע לגלח את כל שערו, בכדי ללמדו, שכל דבר הקורה עמו הוא מאת הבורא יתברך בהשגחה פרטית ומיוחדת.

וכיצד ניתן להפיק את הלקח מכך? הבה ונתבונן: כשאדם רואה את שערות ראשו, הוא יכול לחשוב שהשערות כולם גדלים זה על זה, דוחפים זה את זה, לוקחים האחד את מקומו של השני. אך האמת הוא, שלכל שערה ושערה יש גומא מיוחדת שממנה היא יוצאת, לכל שערה ושערה יש מקום מיוחד שנתן לו הבורא.

ומתי רואים זאת בבירור יותר? כאשר האדם מגלח את שערותיו, אז הוא יכול להתבונן ולראות שלכל שערה יש את הגומא שלה, אף אחד לא גונב ולוקח את מקומו של השני, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

"עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר" (יד, יד).

הטעם לנתינת הדם על אוזנו ידו ורגלו

הטעם לנתינת דם ושמן על בהן ידו ורגלו ותנוך אזנו, וענין עץ ארז ואזוב לטהרת המצורע, הוא משום שיש חמישה מיני לשון הרע: א. בדבור פה לבד, ולזה באים הציפורים המצפצפים. ב. שהולך ברגליו לדבר לשון הרע, כמו שאמר הכתוב (משלי יא, יג): "הולך רכיל", ולכן נותן על בהן רגלו. ג. שמקבל לשון הרע על ידי שמיעת אזן, לכן נותן על תנוך אוזנו. ד. שרואה מספר לשון הרע ובידו למחות ואינו מוחה כאבנר, לכן נותן על בהן ידו. ולפי שכל אלו גורמים לשפיכות דמים, לכן נותנים דם. ה. שאומר לשון הרע על ידי "שפת חלקות" (תהלים יב, ג), ו"רכו דבריו משמן" (תהלים נה, כב), ואומרם בצנעא כיציקת שמן שאינו נשמע, לכן נותן שמן. ובגלל שמספר בטובת חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו, ומשפילו כאזוב, לכן נותן ע"י אזוב. (מדבר קדמות מערכת נ אות כח).

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן" (יד, לד).

בנו מחדש את ארץ ישראל לשם קדושה

יש להקשות, מה בישר להם השם יתברך בכך שיהיה להם צרעת בבואם לארץ ישראל? ואמרו רז"ל (ויקרא רבה מצורע, פי"ז), לפי שהכנענים עשו מטמוניות תחת כותלי הבית, ולכן אמר הקב"ה שהבית שיש בו מטמוניות יתן בו הקב"ה צרעת, ואז: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, וכך ימצאו את האוצרות.

וזה דרך דרש, שהרי ציווה: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא", ולמה לא יחזור לבנות את אותו הבית בעציו ואבניו? אבל הכוונה, שבכל הדברים שנעשה צריך להזכיר בתחילתם שיהיה לשם ה', כדי שתחול בו רוח הקדש ויהיה מחלק השם יתברך, והגויים מזכירים שם עבודה זרה שלהם על כל מה שעושים וממשיכים עליהם רוח טומאה. והכנענים היו עובדים עבודה זרה ונדבקים ברוח טומאה, והיו בונים בתיהם לשם עבודה זרה. וכשבאו ישראל לארץ הקדושה, רצה הקב"ה לזכותנו ולקדש את ארצו, לפנות הארץ לשכינה שלא תהיה בה טומאה, ולפיכך צוה שיהיו נותצים הבית, ועפר אחר יקח להעביר את רוח הטומאה, ויתקדש הבית עתה להשרות שכינתו.

וכן צריך מי שמתחיל כל מלאכה, להזכיר שלעבודת השם יתברך עושה אותה, שנאמר (ירמיה כב, יג): "הוי בונה ביתו בלא צדק", ואז שכינה שורה עליו. שהקב"ה משרה קדושתו עליו, וקרא עליו שלום שנאמר (איוב ה, כד): "וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא". פירוש, תפקיד ביתך לשם יתברך כשתבנהו, ואז "ולא תחטא". ואם אינו מפקידו להשם יתברך, מוכן מיד לשרות עליו רוח טומאה, וכל שכן מי שכוונתו לשם עבודה זרה.

לכן הקב"ה מנגע את הבית בצרעת, והירא שמים יקבל נזק, ואפילו הגוי אם דר הרבה באותו בית לא יצא בשלום, ואחר שסותר את הבית, היה מוצא ממון רב במטמוניות לבנות ביתו כדי שלא יצטער. וזהו שכתוב (דברים ח, יב): "ובתים טובים תבנה", רק אלו נקראים טובים, ולא הראשונים. ולכן נהגו בהתחלת כל כתיבה, לכתוב "בעזרת השם", שנאמר (משלי ג, ו): "בכל דרכך דעהו". (מוסר חכמים).

"וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (יד, לד).

רמז לבית ראשון ושני

כתב רבנו אפרים ז"ל (בפרשתינו כ"י הובא ברבנו החיד"א בספרו נחל קדומים), כי כל פרשה זו נדרשת על בית ראשון ובית שני: "ובא אשר לו הבית" - זה הקב"ה. "והגיד לכהן" - זה ירמיהו הנביא. "כנגע נראה לי בבית" - זו עבודה זרה. "וצוה הכהן ופנו את הבית" - וצוה ירמיהו לפנות את הבית מעבודה זרה. "בטרם יבוא הכהן" - זה הקב"ה. כה"ן גימטריא: דיי"ן עם הכולל, כלומר, בטרם שישב עליהם בדין. "ולא יטמא כל אשר בבית" - כי עבודה זרה מטמאה באהל.

ואחר שהוכיחן ירמיהו ולא הועיל, אזי "ובא הכהן" - ישב הקב"ה עליהם בדין. "והנה הנגע בקירות הבית" – שנאמר (יחזקאל ח, י): "מחוקה על הקיר". "שקערורות" – "שערורית עשתה מאד" (ירמיהו יח, יג). "ירקרקות או אדמדמות" - מראות ציוני עבודה זרה. "ויצא הכהן מן הבית" - עשרה מסעות נסעה שכינה. "והסגיר את הבית שבעת ימים" – אלו שבעים שנה של גלות בבל. "וראה הכהן והנה פשה הנגע" - ראה הקב"ה שהוסיפו חטא על חטא. "וצוה הכהן וחלצו" - וצוה הקב"ה לשרוף ביתו ולהחריב היכלו. "ושפכו את העפר" - אלו כלי שרת של זהב הנקרא עפר, שנאמר (איוב כח, ו): "ועפרות זהב לו". "אל מקום טמא" - זו בבל. "ולקחו אבנים אחרות" – לסוף שבעים שנה לגלות, נבנה בית המקדש בפעם השנייה.

וכתוב (יד, מג): "ואם ישוב הנגע ופרח" - זה חרבן בית שני שחזרו וחטאו. "צרעת ממארת היא" – על שם (מלאכי ג, ט): "במארה אתם נארים". "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא" - כל מי שיבא אל הבתים בכל הימים שהסגיר הקב"ה את הבית ביד האומות, עובר בלאו. "ואם בא יבא הכהן" – שנאמר (חבקוק ב, ג): אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא. "והנה לא פשה הנגע" – שנאמר (יחזקאל כ, לח): "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", וכתיב (ישעיהו א, כה): "ואסירה כל בדיליך". "וטהר את הבית" – שנאמר (יחזקאל מג, כ): "וחטאת אותו וכפרתהו. "ולקח לחטא את הבית שתי צפרים" – שנאמר (ירמיהו ג, יד): "ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה".

דבר אחר: "שתי צפרים" – אלו שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. "ועץ ארז" - אלו תלמידי חכמים, כמו שאמרו בשבת (קיח:) ונטעתי חמשה ארזים בישראל. "ושני תולעת" - אלו ישראל, שנאמר (ישעיה מא, יד): "אל תראי תולעת יעקב". "ואזוב" - אלו קטני ישראל. "ושחט את הצפור האחת" - זה משיח בן יוסף שיהרג. "אל כלי חרס" - כלומר שיפול ביד אומה שנמשלה לחרס.

ואחר כך "ולקח עץ הארז" - כי בו יקבץ הקב"ה נדחי ישראל והפליטה הנשארה. "וטבל אותה" - שנאמר (יחזקאל לו, כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים". "ושלח את הצפור החיה על פני השדה" - זה משיח בן דוד, שישלחנו הקב"ה לציון הנקראת 'שדה', שנאמר (ירמיה כו יח): "ציון שדה תחרש". וכן 'צפר' עולה: 073 בגימטריא: 'זה משיח'. עכל"ק.

"וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" (יד, לח).

שבע יפול צדיק וקם

והרמז בזה: "והסגיר את הבית שבעת ימים" - אפילו שסוגר לו פתח הטובה והפרנסה, וכל ימיו שבעים שנה יהיה בצער, יהיה לבו תמים. כי בוודאי שרוצה לנסות אותו, כמו רבי חנינא ורבי אלעזר בן פדת וכמה צדיקים וחסידים, ואין אדם זוכה לשני שולחנות. וודאי שאת העולם הזה יעבור, אם בצער ואם בשלוה, וזהו שאמר: "והסגיר את הבית שבעת ימים" - דייקא, יהיה לבו בטוח בה', כמו שכתוב (תהלים צד, יב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו", "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'" (תהלים ט, יא). ולמה צריך לסבול כל כך? מפני שאדם זוכה על ידי זה לעולם הבא, כמו שכתוב (תהלים קיט, קה): "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי", "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהלים קיח, כא), דהיינו בעולם הבא.

העושה עוון בארץ ישראל משליכים אותו לחו"ל

וידוע, שבעולם הזה הכל הבל, והקרן קיימת לו לאדם לעולם הבא. ואם חס ושלום יהרהר בלבו למה נעשה כך בארץ הקודש ואין הקב"ה משגיח כביכול, מה כתיב? "ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה), שיחזיר אותו לחוצה לארץ בעודו בחיים. וגם אם זכה לקבורה בארץ ישראל, אפילו הכי מקיאה אותו אחרי פטירתו בקבר או בגלגול, או מוליכין אותו במקום אדם אחר שנפטר בחוצה לארץ, אשר בחייו היה בליבו לבוא לנשק עפר ארץ ישראל, אלא שלא הספיקו ימיו או שלא היו לו הוצאות הדרך. וזהו שאמר: "ושב הכהן ביום השביעי", דהיינו אחר שבעים שנה, "וראה והנה פשה הנגע" - שעשה בר-מינן עוון ועבירה בתוך ארץ ישראל, בקירות הבית, בקריה נאמנה מלאתי משפט ועתה מרצחים. "וצוה הכהן", דהיינו הקב"ה. "וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע", דהיינו עון ועבירה ומעשים רעים. "והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא", כמו שאמרו רז"ל אליעזר עבד אברהם עדיין חי ויש לו גמלים, ומוליך רשעי ארץ ישראל לחוצה לארץ, וצדיקי חוצה לארץ שהיה במחשבתם וכוונתם לעלות לארץ ישראל ולא יכלו, מביא אותם לארץ ישראל. וזהו שאמר (ויקרא יד, מ): "והשליכו אתהן", והשליכ"ו אתה"ן עם הכולל, בגימטריא: אליעז"ר יול"ך אות"ם (עם ג' תיבות).

מעשה בקמצן שהחליפו קברו עם אדם צדיק

מעשה בעשיר אחד שהיה קמצן גדול, ולא נתן צדקה ולא לקח אשה, ורק משרת אחד היה לו כדי לעשות עסקי ביתו, לאפות ולבשל בשבילו. וכל מה שהיו חכמי ישראל אומרים לו שיעסוק בפריה ורביה, ויקח אשה ויוליד בנים ובנות - לא היה מקשיב ומאזין להם.

לעת זקנתו, מכר את כל רכושו ועלה עם משרתו להתיישב בארץ ישראל, כדי לזכות להיקבר בה, והיה בוטח במה שכתוב בתורה (דברים לב, מג): "וכפר אדמתו עמו". ואמרו (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם בר-מינן נעשה חולה, ואמר למשרתו שיביא סוחר אחד, וימכור לו את כל החפצים שיש בביתו. הלך המשרת והביא סוחר, ומכר לו את הכל, וקנה מהסוחר מרגליות טובות ואבנים יקרות בכל הכסף שהיה לו, ולא הניח מעות במזומנים, אלא כדי לקנות ממנו ארון ותכריכין וקרקע לקבורה.

לאחר מכן, אמר למשרתו: קח לי תרנגולת מפוטמת אחת, ותעשה ממנה תבשיל של מרק עם בשר ואורז, וכך עשה, והביא לו. והיה אוכל מרגלית אחת וכף אחת מרק אחריו, וכך בלע את כל האבנים הטובות. ביום השלישי נפטר לבית עולמו, וקנה לו המשרת קרקע וקברו אותו בו. ואיש מאנשי המקום לא היה יודע אלו העניינים אלא משרתו בלבד.

בלילה, לקח המשרת קרדום ומגריפה והלך לחפור בית קבורתו, כדי לקחת את האבנים הטובות. כשהתחיל לחפור בקרדום, יצא קול מקברו: למה אתה חופר הקבורה, ומה אתה מבקש? אמר המשרת: אני מבקש פה את אדוני פלוני. אמר לו: אינו קבור כאן. אמר לו: אנכי יודע ומכיר שזו היא קבורתו. אמר לו: נכון, היה קבור כאן, אבל הוליכו אותו לחוצה לארץ למדינה אחרת. שאל המשרת: באיזה מקום הוא קבור כעת? אמר לו הקול: בקבורת פלוני החכם. אמר לו: למה היה המעשה הזה? אמר לו: אני פלוני החכם, בחיי רציתי לעלות לארץ ישראל ולא יכולתי מפני הוצאות הדרך, ובכל יום ויום הייתי מתחנן ומבקש לפני הקב"ה שיעשה רצוני, ועכשיו שנפטרתי נתנו לי זה המקום, ואותו עשיר לא היה עוסק במצות ומעשים טובים ובפריה ורביה, ולכן הוליכו אותו במקומי, לך ותמצא אותו, וקבורתו רחוקה מכאן דרך עשרה ימים.

נשק המשרת את מצבת קבורתו של החכם, חזר לביתו והתקין צידה לדרך, הלך לאותה העיר, ושאל היכן קבורתו של אותו חכם. אמרו לו: במקום פלוני. הלך וחיפש ומצא את קבורתו. בלילה, כשלא הרגישו אנשי המקום בדבר, הלך וחפר ומצא את כל האבנים טובות ומרגליות, מפני שנתבקע כרסו ויצאו כולן החוצה. לקח המשרת את כל העושר הזה, וחזר והתיישב בארץ ישראל, ועשה מצוות ומעשים טובים בממונו.

וזהו שאמר: וצוה הכהן וחלצו את האבני"ם – דייקא, דהיינו האבנים טובות, אשר בהן הנג"ע - דהיינו שלא עסק בפריה ורביה, וכל ימיו היה בהרהור עבירה, וחטא בהוצאת זרע קודש לבטלה, דהיינו: נגע"י בני אדם. "והשליכו אתהן" - שאליעזר יוליך אותו אל מחוץ לעיר, הוא עי"ר הקודש, "אל מקום טמא" - שנשמתו נטמאה טומאה עולמית. וזהו שאמר (ויקרא יד, מ): והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. (כסא רחמים).

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (טו, ב).

החוטא בילדותו לוקה בזיבה

אמר הקדוש ברוך הוא: ראה שאני טהור וּמְעוֹנִי טהור ומשרתי טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה היא. אם אתה נותנה לי כשם שאני נותנה לך – מוטב, ואם לאו - אני שורפה בפניך. כל אלה בזקנותו, אבל בילדותו - אם חטא הוא לוקה בזיבה וצרעת, לפיכך משה מזהיר לישראל: איש כי יהיה וגו'. (ויקרא רבה מצורע יח, א).

"וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" (טו, טז).

הטומאה שורה על המוציא ז"ל

מובא בספר "תנופה חיים" למהר"ח פלאג'י זצ"ל: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע", כתב מהר"מ רקנאטי ז"ל משם המקובלים, כי השערות אשר סביב הערלה רומזים לכתות הטומאה אשר סביב ברית העליון. וכשיוצא שכבת זרע לבטלה, מתעטפים שם הרוחות ההם, [בהמציא להם] מקום לחול שם. וכן כתב הרב "הציוני" וזו לשונו: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע", לא ניתן השפע להוציא מן האמה כי אם בבת זוגו, ואז שורה בטיפה ההיא נשמה טהורה הבאה מצד הקדושה. אבל כשיוציא שלא כסדר, שורה על הטיפה ההיא רוח הטומאה אשר סביב ברית עליון, וכשמוציאים זרע לבטלה מתעטפים הכוחות ההם בהם. ולפי זה יש לרמוז בתיבת שכב"ת – ש'ערות כ'וחות ב'רית ת'חנו, דיחולו שם לעשות חניה. עכ"ל.

"וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (טו, לא).

השפעת המחשבה הרעה

מספר המהר"ם פאפיריש - תלמיד האר"י ז"ל:

כשנפטר רבי משה קורדובירו זצ"ל (הרמ"ק), הלך האר"י ז"ל ללוותו, והצטרפו אליו תלמידיו הגדולים. לפתע פנה האר"י אל הסובבים אותו ושאל: מי מכם רואה איזה שהוא דבר? מכל הנוכחים, רק בחור צעיר אחד כבן חמש עשרה ניגש אל האר"י ואמר: אני רואה. מה אתה רואה בני? שאל האר"י. אני רואה עמודא דנורא סביב מטתו של הרמ"ק, השיב.

האר"י ז"ל התפעל מאד מהבחור הלז, ואמר לו: בני, אתה תבוא אל ביתי, אני אהיה לך לאב ואתה תהיה לי לבן, ואלמד אותך תורה. כפי הנראה, רצה לקחתו לחתן לבתו. למחרת, משהגיע הבחור אל האר"י, הביט האר"י בפניו וראה ברוח קדשו שנטמא באותו לילה בטומאה היוצאת מן הגוף. נזף בו ואמר: אתה אבדת המדרגה שלך, צא מביתי, איני רוצה לראות עוד את פניך.

רבי אליהו לאפיאן בספרו "לב אליהו"", היה מוסיף על סיפור זה: מכאן רואים, מה יכולה מחשבה אחת שאיננה טהורה לגרום. איזה עולם נפלא איבד הבחור ההוא! כמה אור אלוהי ניטל ממנו! קודם החטא היה בדרגה נפלאה - ראה את העמודא דנורא - דבר שתלמידי האר"י לא זכו לו, והאר"י הקדוש רצה לקחתו לבן ולגדלו בביתו. מי יודע עד כמה היה הולך האיש הזה הלוך וגדל במעלות רוחניות נשגבות. נורא ואיום!

מה נורא הוא, אם כן, טמטום הלב הנעשה על ידי החטא, ומה גדול הוא הרושם שמשאירה פעולת העבירה בנפש האדם. (ילקוט לקח טוב פרשת שמיני).

הרהורי עבירה קשים מאוד

בספר 'דעת תורה' (פרשת מצורע), העתיק דברי הזוהר הקדוש בסוד ההרהור והמחשבה: רמוז רמז האדמו"ר זצ"ל (הוא רבנו ירוחם ממיר זיע"א), על סודות גדולים בסודות היצירה אשר מחזיק ענין ההרהור. ואמרנו להעתיק בזה דברי הזהר הקדוש בפרשת ויצא בחלק סתרי תורה (דף קנד:), ובתרגום לשון הקודש, ואולי כי לזה היתה כוונתו ז"ל, וזה לשון הזוהר הקדוש: מתניתין, בני עליון, קדושים, עליונים, ברוכי העולם בעלי מוח האגוז. האספו לדעת, כי צפור יורדת בכל יום, מתעוררת בגן, שלהבת אש בכנפיה, בידה שלש מגרפות חדות כחרב, מפתחות האוצרות ביד ימינה, קוראת בכח ואומרת מי מכם שפניו מאירים, שנכנס ויצא ונתחזק בעץ החיים. הגיע בענפיו, ונאחז בשרשיו, אוכל מפירותיו המתוקים כדבש, הנותן חיים לנפש ורפואה לעצמו, ישתמר מהרהור רע, מהרהור המשקר בעץ החיים, המטמא את הנהר והנחל מקור ישראל, הנותן מות לנפש ושבירה לעצמו, אין לו קיום כלל.

ההרהור שטימא את המקור שלו עושה אילן השקר, משום שאותו הרהור עלה ומחליף נפש תחת נפש, עץ החיים מסתלק ועץ המות נתחזק בו, שממנו מושך את הנפש. אוי לו, נעקר באותו הרהור מעץ החיים, ונתדבק בעץ המות. ענפים אין בו, אינו רואה טוב לעולם, יבש הוא בלי שום לחלוחית, פירותיו מרים כלענה. עליו נאמר (ירמיה יז, ו): "והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב". כי ההרהור טוב העולה למעלה נאחז בעץ החיים, מחזיק בענפיו ואוכל מפירותיו, כל הקדושות וכל הברכות יוצאות ממנו, נוחל חיים לנפשו ורפואה לעצמו, עליו נאמר (ירמיהו יז, ח): "והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום", כל דברי העולם הולכים אחר מחשבה והרהור, ועל זה הזהיר הכתוב (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והיתם קדושים", משום שכל הקדושות שבעולם הוא מוציא וממשיך עם הרהור טוב.

וזה סוד (איוב לד, יד): "אם ישים אליו לבו ורוחו אליו יאסוף", כי הוא ודאי שהרצון והמחשבה מושך המשכה, ועושה מעשה בכל מה שצריך, ועל כן בתפלה צריך רצון והרהור לכוון, וכן בכל העבודות של הקב"ה, ההרהור והמחשבה עושה מעשה, ומושך המשכה לכל מה שצריך.