חומרת עוון לשון הרע

כ"ט ניסן תשפ"ה | 27/04/2025 | 14:06

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יד, א-ב).

נגעים באים על לשון הרע

ארז"ל (ערכין טו:) אמר רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו. אמר ריש לקיש מאי דכתיב: זאת תהיה תורת המצורע - זאת תורתו של מוציא שם רע. והנה, תיבת צרע"ת עם הכולל, עולה גימטריא: "על לשון הרע". וכן ר"ת המצר"ע - המספר רע מקבל צרעת.

והטעם שהמדבר לשון הרע לוקה בצרעת, הוא כי כשם שאם סיפר ויצא דיבור מפיו, אינו יכול לחזור בו ואין לו תקנה, שהרי כבר יצא הקול בעולם ואי אפשר להחזיר את הדיבור, כן הצרעת אין לה תקנה, וכמו שהיה אצל נעמן שנלאו הרופאים מלרפאותו, ולכן נקראת "צרעת" - "צרה רעה", שאין לה תקנה. (מוסר חכמים).

המספר לשון הרע מעביר את מצוותיו לחברו

לכאורה צריכים לדקדק ולהבין, מהו הלשון זאת תהיה "תורת" המצורע, ומדוע לא אמר: זאת תהיה "כפרת" המצורע?

ובספר 'פרדס יוסף' מובא הסבר נאה לכך (וכן כתב ה'כתנות אור' לבעל 'הפנים מאירות' פרשת חיי שרה בשם רבינו ישעיה וכן פירש מו"ר הבן איש חי ז"ל): איתא בספר חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז), שכל המדבר לשון הרע, ניטלים ממנו המצוות ומועברים לאותו האיש שדיברו עליו לשון הרע, והמדבר - נוטל עוונותיו של חברו. ולפי זה מובן, כי זהו שנאמר: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו", כי דווקא ביום שמטהר את עצמו ועושה תשובה, אזי נחשבת התורה שקיים ל"תורתו", אבל עד עכשיו, נחשבה תורתו לתורת חברו, זה שדיבר עליו לשון הרע!...

מסופר, כי בתקופה מסוימת, נפוצו בעיר קראקא שמועות כוזבות, היה זה לשון הרע ורכילות על רבה של העיר. וכדרך העולם, השקרים הגיעו גם לבתי מרזח וליושבי קרנות... עד שהיה לשיחה בפי כל. כשנודע הדבר לרבה של העיר, הוציא הודעה, כי ברצונו לדבר לפני כל אנשי העיר בשבת לאחר התפילה. ואכן, לאחר התפילה קם רבה של העיר ואמר: דוד המלך אומר בתהלים (סט, יג): "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר". ולכאורה תמוה, על שום מה נתלה דווקא ב"יושבי שער ושותי שכר", וכי אילו היו המספרים לשון הרע - צדיקים, האם היתה דעתו נוחה יותר בכך? אלא ההסבר הוא, שאכן זו היתה טענתו של דוד המלך: לו היו חכמים וצדיקים מלעיזים עלי, לכל הפחות הייתי יורש את מעשיהם הטובים, את תורתם ומצוותיהם, והיה שכרי רב. אבל עתה, כשריקים ופוחזים, יושבי קרנות ושותי שכר מוציאים עלי דיבה, הרי אני יוצא בשן ועין... אין לי, לא עולם הזה ולא עולם הבא.

ואיתא בספר חסידים (כן הביא בעל הכתנות אור, אך לא נמצא. וישנו בספר חובות הלבבות שער הכניעה פ"ז בשם אחד מן החסידים), פעם אחת מת צדיק והראו לו מצוות שלא עשה מעולם, ואמרו לו: אף על פי שלא עשית מצוות אלו, אותן בני אדם שדברו עליך לשון הרע - עשו מצוות אלו ונטלו מהם ונתנו לך. וכתב בעל הכתנות אור, כי כאמור, זה היה מתאונן דוד 'ישיחו בי יושבי שער' - היינו אדם ריקם מן המצות, כי אילו היו מלאים מצות היה לי הרבה מצות ליטול מהם ודפח"ח.

ובספר 'וידבר משה' (סוף פרשת מצורע) פירש בזה בשם הצדיק 'רבי אהרן מירושלים' את דברי דוד המלך ע"ה (תהלים לט, ט): "חרפת נבל אל תשימני", כי הנבל שאין בו לחלוחית מצוה, מה תועלת אם ידבר עליו? ולכן אמר: חרפת נבל - שאיני יכול ליקח ממנו זכויות, אל תשימני. כי אם היה מדבר עלי תלמיד חכם, אזי לכל הפחות יעברו אלי המצוות והתורה שלו.

וכבר אמרו להמשיל את ענין השתיקה, לחמור אחד שהיה מתהלך בלב יער, ואחזתו צינה גדולה, שהרי (שבת נג.) 'חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה', פשפש ומצא עור של ארי מת שהפשיטוהו הציידים, התעטף בו החמור לחמם את עצמותיו. אדהכי והכי, ראו כל חיות היער כי אריה 'חדש' מתהלך בקרב מחניהם, שכן גבהו של חמור היה גבוה מן האריה, ואילו פניו – פני אריה. ויחרדו איש אל אחיו ויאמרו: מה זאת עשה אלוקים לנו? חיה מאויימת, אשר מי יודע אם לא נהיה בקרוב טרף לשיניה. ביותר אחזה החרדה את האריה - מי יודע אם 'אריה' זה ישיג את גבולו...

מיד הוכרז על 'אסיפת חירום' - איש בל יעדר. באותה אסיפה הועלו כמה וכמה עצות אשר נדחו על הסף, לגודל הסכנה הרבה הנשקפת לחיי כל חיות היער. עד שפתח השועל ואמר: תנו לי שהות מה ואחזור אליכם... ויקח השועל כמה חלוקי אבנים קטנות בידיו, והחל להתקרב לצד האריה החדש, וכבר בעודו עומד במרחק מה בחשש ובפחד, השליך את אחת מהאבנים לכיוונו של האריה. ואכן, 'אריה' זה שלא היה אלא 'חמור' גדול מבטן ומלידה, הגיב מיד בנעירת חמור... כשמוע החיות כי קולו כקול החמור, הבינו את אשר לפניהם, ומיד ניגש אליו האריה האמיתי, ועשאוהו גל של עצמות.

עתה בינה זאת, לו היה החמור הלזה עוצר בעצמו, ואינו ממהר לקרוא בקול גדול בשעה שזרקו עליו אבנים - הרי היו כל חיות היער מפחדים ומרתתים ממנו עד עצם היום הזה, ואת כל זה הפסיד בהשמעת קולו ברגע אחד. והלקח הוא, כי ב'השמעת קול' עלול האדם להפסיד ח"ו הרבה, כי אם ישתוק ויעצור בעצמו מלדבר, הרי יישאר משומר מן המזיקים, ויזכה לרב טוב הצפון לכל מי ששומר פיו ולשונו.

חומר עוון לשון הרע

ידוע מה שאמרו המקובלים, כי המדבר לשון הרע מתגלגל בכלב נובח בר-מינן. ורמזו זה על הפסוק (במדבר לב, מב) ויקרא לה נובח, שמי שקורא ומדבר לשון הרע שהוא ר"ת "לה" מתגלגל בכלב נובח. כמו שכתוב (ישעיה נו, יא) "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", כי יש בתוכם נפש שדיברה לשון הרע, ולכן לא ידעו שבעה, כי אין להם מזונות ופרנסה כמו הכלב שנובח שרוצה לאכול. וגם רמז יש בשמו, שהקלי' של הכלב הוא "בלאדן", אותיות "בל-אדון" לרמוז שהוא כופר בעיקר.

וגם ר"ת: לה נובח בשמו הוא נב"ל. כי המדבר לשון הרע הוא נב"ל, והוא בגימטריא: אלהים. לרמוז, שמידת הדין מתוחה עליו ה' ירחם. ואם נשמר הוא בלשונו, הרי הוא חסי"ד, שהוא גימטריא נב"ל והופך את הדינים לחסדים וכולו הפך לב"ן שהם החסדים ובזה טהור הוא. (מראית העין מכות דף כג).

אומנותו של נחש

וכתב הגאון חיד"א (אהבת דוד דרוש ד), כי מצא בכתב יד קדמון, שהעגל שעשו במדבר היתה לו צורת שור וחמור, חציו שור וחציו חמור. ואז שלט בהם הנחש, שהוא ר"ת: נחש חמור שור. ולכן, מי שתופס אומנותו של הנחש שמדבר לשון הרע, לוקה בצרעת שהיא גימטריא: "שור חמור". ואומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש עח:), כי זהו מה שאמרה התורה (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי מהטומאה הגדולה שלהם יוצאת קליפה קשה מאוד, והיא נקראת "כלב". ואותיות אמצעיות של שו"ר וחמו"ר, הם גימטריא: כלב. עכת"ד

ובמדרש (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה כו סימן ב), איתא שאלו את הנחש: מהיכן אתה נושך? אמר: מבין השיניים. ותמוה הדבר, וכי איך נושך? הלא בוודאי הוא מבין השיניים, ומהי השאלה מעיקרא? אלא יש לומר, שאם תשים את האותיות 'שטן' מתחת אותיות 'נחש' כזה:

נ ח ש

ש ט ן

עולה, כי ב' האותיות הראשונות הם: "שן", וגם ב' האותיות האחרונות הם: "שן", ואילו ב' האותיות האמצעיות הם "חט". וזה ביאור המדרש, ששאלו את הנחש איזו זכות יש לך לנשוך את האדם, ומהי העילה לכך? אמר להם: מבין השיניים, לרמז שסיבת הנשיכה היא בגלל חטאי הלשון. (בן יהוידע שבת סג.).

נענש בגחלי רתמים הבוערים למשך שנה

הקב"ה נתן את הפה ואת הלשון ללמוד תורה, ואם לא לומד תורה ומדבר לשון הרע, מאכילים אותו ח"ו גחלי רתמים. וידוע, כי גחלי רתמים בוערים במשך שנה, כפי המסופר על אב ובנו שהלכו ביער, והדליקו מדורה מעצי רתמים וחזרו לביתם. לאחר שנה, עברו שוב באותו יער ומצאו שהמדורה עדיין בוערת.

ופירש האלשיך הקדוש (תהלים קכ, ד) על פי זה, את כוונת הפסוק (שם): "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", שהלשון הרע כוחו כל-כך גדול, עד שאפילו אם שמע לפני שנה, ואפילו לפני עשר שנים על פלוני שהוא עצל, והוא יראה אותו לאחר עשר שנים שהוא זריז, בכל זאת נשאר אצלו הרושם שהוא עצל, כי ה'גחלים' של הלשון הרע הישן, עדיין בוערים בקרבו.

המדבר לשון הרע - מזיק לעצמו

יש לתת טעם לשבח מדוע לוקה המספר לשון הרע בנגע הצרעת, לרמז לאדם שילמד לקח מנגע הצרעת: כשם שהנגוע בצרעת ירבה לחכך את עצמו עוד ועוד, ולרגע נראה לו שמיטיב לעצמו ומרגיע את כאבו, אבל באמת אינו אלא גורע לעצמו, וככל שירבה להתחכך - יזיק לעצמו יותר ויותר. כיוצא בזה ממש - המדבר לשון הרע, נדמה לו שבדיבוריו הרעים על חברו ירוויח לעצמו, אך באמת אינו אלא כמתחכך בבשרו שאינו מועיל, אלא מזיק לעצמו.

מות וחיים ביד הלשון

עוד מצינו במדרש (ויקרא רבה, בהר פרשה לג, א) מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וקנה לי מזון טוב מן השוק. יצא וקנה לו לשון. אמר לו: צא קנה לי מזון רע מן השוק. יצא, קנה לו לשון. אמר לו: מה זה, שכאשר אני אומר לך קנה לי מזון טוב אתה קונה לי לשון, וכאשר אני אומר לך קנה לי מזון רע אתה קונה לי לשון? אמר לו: ממנו הטוב וממנו הרע, כאשר הוא טוב - אין טוב ממנו, וכאשר הוא רע - אין רע ממנו. וזהו שכתוב (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד הלשון".

ובמדרש שוחר טוב (תהלים לט) מובא מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך ממנו רפואה. ענה אחד ואמר: אם רצונך אדוני המלך, תן לי עשר עזים ואביא חלב לביאה. אמר המלך לעבדיו שיתנו לו. הלך לגוב האריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. ביום הראשון עמד מרחוק, השליך לה עז אחד ואכלה. ביום השני, התקרב אליה מעט והשליך עז אחרת, וכן עשה יום אחר יום עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה, וחזר לדרכו.

כשהיה בחצי הדרך, ראה בחלום איך שהיו אבריו מתריסין זה עם זה. הרגלים אומרות: אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול לקחת את החלב. הידיים אומרות: אין כמותנו, אם לא היינו עושים בידינו, לא היה יוצא כלום. הלב אומר: אם לא נתתי את העצה, מה הועלתם כולכם. ענתה הלשון ואמרה: אם לא אני שדברתי הדבר אל המלך, מה היה מועיל כל מעשיכם. השיבו לה כל האברים: איך לא יראת להדמות אלינו? והרי את שרויה במקום חושך, ואפילו אין בך עצם כמו בשאר האברים. אמרה להם: היום אתם תודו ותאמרו שאני שולטת עליכם.

התעורר האיש משנתו, ושמר את הדברים בלבו. הלך אל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הילך חלב כלבתא. קצף המלך: והלא ציוויתי אותך להביא לי חלב לביאה? וצווה המלך לתלותו. בעודו הולך לגרדום, התחילו האברים לבכות. אמרה להם הלשון: לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש? אם אני מצלת אתכם, האם תודו שאני שולטת עליכם? אמרו לה: הן. מיד אמר האיש לתליין: השיבני אל המלך, אולי אוכל להבהיר את דברי. השיבוהו למלך, אמר לו: אדוני המלך, למה צוית לתלותי? אמר לו: והלא אמרת שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו: ומה איכפת לך, תנסה ותראה שתהיה לך רפואה, ועוד, גם הלביאה - כלבתא קוראים לה. ואכן, לקח המלך ממנה ונסה אותה, ומצאה חלב לביאה. אמרו האברים ללשון: הרי אנו מודים לך. וזה שאומר, מוות וחיים ביד הלשון. ע"כ.

מעשה דואג האדומי ונוב עיר הכהנים

ובא וראה כמה גדול חומר עוון המספר לשון הרע, שבשעה שברח דוד והגיע לנוב עיר הכהנים, היה שם דואג האדומי. שאלו את דוד: לחם הפנים מהו שידחה את השבת? אמר להם: סידורו דוחה את השבת, ולא לִישָתו ולא עריכתו דוחים את השבת. אמר דואג: מי הוא זה שבא להורות לפני? אמרו לו: דוד בן ישי הוא. וירא כי נתן אחימלך הכהן הגדול לדוד צידה לדרך וחרב, וגם שאל לו באורים ותומים. ויבוא אל שאול ויאמר אליו: מרדו בך כהני נוב. וישאלהו המלך: מדוע זה תדבר כדברים האלה? ויען דואג: עברו הכהנים על ההלכה האומרת כי אין לשאול באורים ותומים כי אם למלך לבדו, וישאלו לדוד באורים ותומים. ויקצוף המלך מאוד ותבער בו חמתו. ויאמרו לו אבנר ועמשא: לא כן היא ההלכה, אלא שואלים למלך ולבית דין ולמי שצורך ציבור בו, ודוד - צורך הציבור היה בו, ולמה זה המלך תרגז על הכהנים אשר הורגלו לשאול באורים ותומים בשביל דוד?

כשמוע שאול את הדברים הללו, וישאל את הסנהדרין, ויאמרו לו ככל אשר הורוהו אבנר ועמשא. ולא שמע דואג אליהם, ושיכנע את שאול כי טעות היא בידי הסנהדרין, וכי הוא לבדו יודע את ההלכה. וישלח המלך לקרוא לאחימלך ולכל הכהנים אשר בנוב, ויבואו כולם אליו. ויאמר שאול: שמע נא בן אחיטוב, למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים? ויען אחימלך ויאמר: היש למלך בכל עבדיו אדם נאמן כדוד, ומדוע זה אמנע ממנו דברי אלהים? והרי לא מהיום שואל אני עבורו באורים ותומים. ויקצוף שאול מאוד על אחימלך ויאמר לו: בן מוות אתה! הן במו פיך אמרת כי שאלת לדוד פעמים רבות באורים ותומים, לכן מות תמות אתה ובית אביך.

ויצו שאול את אבנר ועמשא: סובו והמיתו את אחימלך ואחיו הכהנים, כי עשו יד אחת עם דוד ולא גלו אזני, כי בורח הוא מפני. ולא רצו עבדי המלך לפגוע בכהנים, ויפן המלך לדואג ויאמר אליו: אתה הכית את הכהנים בלשונך, הכם עתה בחרב. כאשר אמר שאול את הדברים האלו, יצאה בת קול ותאמר: אל תרשע הרבה. ויהרוג דואג האדומי את כהני נוב שמונים וחמשה איש במספר, ולא חס על אחד מהם, ויפגע אף בטף ובנשים, בסוסים ובחמורים ובשוורים, את כולם הכה לפי חרב.

עונשו של דואג האדומי

אמר דוד לדואג: אתה, גבור ועשיר וראש לסנהדרין, מתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע? למה עשית כן? לבסוף, רצה דואג להרוג גם את דוד ואמר שהוא מורד במלכות. אמר הקב"ה מתורתי אתה מורד? סופך ללקות על ידי התורה. ואכן לבסוף הרגו אותו תלמידיו על שהיה מטהר הטמא ומטמא הטהור. (אוצר אגדות נ"ך חלק א' פרק חמישי אות י"א).

ובגמ' (סנהדרין קו:) אמרינן, אמר ר' אמי לא מת דואג עד ששכח תלמודו. ור' אשי אמר, נצטרע. ואמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לדואג, אחד ששיכח תלמודו, אחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ותניא, כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע.

והנה, הגם שדואג האדומי הוא היה החוטא בכך שדיבר לשון הרע על דוד, ודוד אף לא היה הגורם, אלא היה נרדף מצד שאול, אך אעפ"כ הייתה תביעה על דוד, וכמאמרם (ערכין טו:) במערבא אמרו, לשון הורגת שלשה, לאומרו, למקבלו ולאומרין עליו. ולכן עונש גדול נענש על זה, או שיכלה זרעו או שימסר ביד אויב, וקיבל על עצמו לימסר ביד אויב וכך היה. הרי מבואר, כמה חמור הוא איסור סיפור לשון הרע, ואין אדם שיודע מה יהיו תוצאותיו.

מי האיש החפץ חיים?

ובמדרש (ויקרא רבה, מצורע פט"ז ס"ב) מסופר: מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז: מי רוצה לקנות סם חיים שיאריך ימיו? שמע אותו רבי ינאי ואמר לו: בא אצלי ותמכור לי מהסם הזה. אמר לו הרוכל: לא אתה זקוק לזה ולא אלו הדומים לך. אך מכיון שהפציר בו, עלה אצלו והוציא לו ספר תהלים, והראה לו את הפסוק: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע. אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה, ולא ידעתי פשוטו, עד שבא רוכל זה והודיעני - מי האיש החפץ חיים.

והנה צריך להבין, מה היה קשה לרבי ינאי על הפסוק שלא הבין עד כה, עד שבא הרוכל הזה? ומה הוסיף לו הרוכל?

ויש לומר, כי אותו רוכל שהיה מוכר כל מיני סמים לרפואה, הוכיח להם לבריות שגם שמירת הלשון מהווה רפואה יעילה, הנותנת בריאות וחיים. שכן על ידי כך מונע עצמו מכל מיני מריבות, שנאות, התרגזויות ותככים, שהם דברים המזיקים לבריאותו של אדם, מרופפים את עצביו, ומקצרים את ימיו.

כששמע רבי ינאי את כל זאת, התפעל ואמר כי תמיד היה מפרש את הפסוק: מי האיש החפץ חיים - שהכוונה היא לחיי העולם הבא, שם מקבל אדם שכר רב בעד שמירת הלשון. אך לא עלה על דעתו שהדבר אמור גם לגבי החיים היומיומיים בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל ופרסם את הדבר בין הבריות, כי שמירת הלשון איננה מצוה שמתן שכרה הוא בעולם הבא, אלא היא מהווה גם רפואה פשוטה לבריאותו של האדם ונותנת לו חיים, מאחר שעל ידה הוא מונע מעצמו התרגזויות וכדומה, ההורסים את בריאות האדם ומקצרים את ימיו.

ה' יזכנו לשמור על הפה ולהינצל מעון לשון הרע, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה בימינו אמן. (ע"פ כוכב מיעקב למגיד מדובנא, הפטרת פרשת תזריע).

ההכנעה בכוחה לבטל גזירות

בספר "חפץ חיים" על התורה בפרשת תזריע, על הפסוק (ויקרא יג, יג) כלו הפך לבן טהור הוא כתב בזו הלשון: והנה, מכיון ששיער לבן סימן טומאה הוא מגזירת הכתוב, (עיין רש"י על הכתוב וראהו הכהן וטמא אותו), צריכים לבאר, מדוע כשכולו הפך לבן טהור הוא? אמנם, אחרי התבוננות אפשר ללמוד מזה, עד כמה מתועבת לפני הקב"ה מדת הגאוה, ועד כמה רצויה לפניו ההכנעה והענוה.

הנה, מצינו באחאב מלך ישראל (מלכים א כא, יט) כי השם יתברך אמר לאליהו שירד לקראת אחאב לאמר לו בשם ה': במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקקו הכלבים את דמך גם אתה. ואף על פי כן, מכיון שקרע אחאב את בגדיו ושם שק על בשרו והתעסק בתענית, אמר ה' אל אליהו (שם, כט): הראית כי נכנע אחאב מלפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעב בימיו.

ראיה ברורה יש להביא מכאן, כי ההכנעה יש בכוחה להעביר גזרת מות, ואפילו נגזרה מפי הקב"ה בעצמו, ומכל שכן שיש בכוחה לאחר את הגזרה לזמן רב.

והנה ידוע מאמרם ז"ל (ערכין טו:) שהנגעים באים על עון לשון הרע, שנאמר (תהלים קא, ה): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם (ויקרא כה, כג) לצמיתות, ומתרגמינן: לחלוטין. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

והנה, עונש המצורע פירש הכתוב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. וכן שלא יהיו טמאים יושבים עמו, וכל זה כדי שיביאהו לידי הרהור תשובה על חטאו הגדול, ולבבו יכנע ושב ורפא לו. אולם לכל זה זקוק המצורע בעת שעדיין לא הפך כל בשרו לצרעת, ורק נראה הנגע זעיר פה זעיר שם, אזי עדיין יוכל המצורע לחשוב, אולי מקרה הוא בלתי טהור, ויכבד לבו ולא ישוב מחטאו. ועל כן ציותה התורה לעונשו ולשלחו חוץ לשלש מחנות, ויועיל השלוח והישיבה בבדידות בצירוף הצרעת החלקית לטהרו מחטאיו, וישכיל ויבין כי מאת ה' היתה זאת לו. אבל מכיון שפשתה הצרעת בכל גופו וכסתו מכף רגליו ועד ראשו ואין בו מתום, כבר נשבר לבו בקרבו, עד כדי כך שכבר אינו זקוק לשלוח. אדם שכזה, שלקה בכל גופו, כבר לא יחשוב אולי מקרה הוא, ונכנע לפני הקב"ה באותה מדה שאחאב מלך ישראל נכנע. ועל כן גזרה התורה, כולו הפך לבן טהור הוא, כלומר אינו זקוק עוד לעונש אחר, והכנעתו כפרתו. ע"כ.

ושמעתי מפי הרב חיים עזרא פרחיה הכהן זצ"ל לבאר, "כולו הפך" - אם את מילת 'כלו' תהפוך, יצא: 'ולך' שהוא ר"ת: ואהבת לרעך כמוך, ואז יהיה לבן טהור הוא.

גם כשחייב לדבר - ירמוז

מצינו במעשה דוד ויהונתן, שביקש יהונתן להודיע לדוד כי שאול אביו מבקש להרגו, וכשנפגשו בשדה, העביר לו את הידיעה על ידי סימנים עם החיצים. ולכאורה מה מנע ממנו לספר לו במפורש כי חייו נתונים בסכנה, למען ידע לברוח בעוד מועד, והרי לא היה בזה לשון הרע.

אלא, למדים אנו מכך, כי אף במקום שהותר לדבר לשון הרע ורכילות, ואפילו אם מצוה לספר, חייב לצמצם ולומר רק כפי ההכרח. לפיכך, אם אפשר למסור את הידיעה למי שנזקק לה ברמז בלבד, יש לעשות כך ולא יוציא הדברים מפיו מפורש. (שולחן גבוה).

בעל לשון הרע ומוציא שם רע

כתב הרמב''ם (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה ו'): ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונים לעולם: האפיקורסים והכופרים בתורה, והמוסרים, ובעלי לשון הרע. עכ"ל. והביא מרן ז"ל בכסף משנה בהלכות דעות (פרק ז' הלכה ב') את דברי הרמב"ם ז"ל, כי הבעלי לשון הרע הם המדברים בגנות חברו ואפילו שאומרים אמת, אבל האומר שקר זה מוציא שם רע.

וחכמי המוסר אמרו האומר על חברו שהוא עשיר ומכניס בו עין הרע, נחשב לו כאילו הרגו בידיים, וקאי ב"ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), ומי הוא זה ואיזה הוא אשר שמע קול דברי אלהים חיים כהרמב"ם ז"ל הנזכר, ולא תסמרנה שערות בשרו על שנדמו לאפיקורסים, ונדון בגהינם לדורי דורות, ואם לא שבנו מזה העון, הן גוענו אבדנו בזה ובבא.

אמרו ז"ל (ערכין טו:), לשון הרע שקולה כעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. ועוד אמרו רז"ל (שם) שכל העבירות תלויות בלשון הרע. וכתב הרב "בינה לעיתים" (עת לחשות, דרוש סד) על מאמרם ז"ל (בבא בתרא קסה.) רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע, ודקדק, למה אמרו 'רוב' בגזל ולא 'הרוב', כמו שאמרו: 'הכל' בלשון הרע? ועוד, שהיה לו לומר בתחילה המיעוט, ואחר כך הרוב, ואחר כך הכל, כפי הסדר. או יאמר: הכל וכו' ורוב וכו' ומיעוט וכו'?

לזה פירש, כי רוב העבירות הן בגזל ורק אחר כך מיעוטן בעריות מלמעלה למטה, אבל הכל בלשון הרע, רוצה לומר כל העבירות תלויין בלשון הרע. וכך פירש הפסוק (תהלים לט, כ): אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני, ובזה תהיה לי שמירה מעולה מיצר הרע עד שאלך בדרך ה', וזהו שכתב: אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, זה יצר הרע. ומפרש הכתוב יותר: "נאלמתי דומיה", יעשה עצמו אלם. "החשתי מטוב", אפילו לעשות עמו טובה כגון שאמרו לו: "נורא בי פלניא" - אשתוק ולא אדבר, כי "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש" בי פלניא, כאלו דברתי בלשוני לשון הרע.

וזהו שכתב (קהלת ו, ז) "כל עמל אדם לפיהו". בגלל פיו שמדבר בו לשון הרע, או קורא בתורה. וזה רמז: 'פיהו' - י"ה פ"ו, כי יש בו דין (אלהים גימטריא פ"ו) ורחמים (י"ה). גם המילה 'לשון' רומזת לזה, כי ש' גימטריא 'ברחמים' (-300) ו-"לון" - גימטריא פ"ו. (מוסר חכמים).

הגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה

בתקופת גלותו, שכר הגר"א עגלון יהודי עם עגלתו, על מנת לנסוע בה מעיירה אחת לשניה. בדרכו סטה הסוס לצידי הדרך הכבושה, ובפרסות רגליו דרך על ערוגות גינה הגובלת עם הדרך ופגע בהם. כאשר הבחין הנכרי בעל הגינה בנזק שנגרם לערוגותיו, מיהר אל העגלה ועצר אותה, והעגלון מיהר להסתלק. הנכרי בכעסו, פגע באדם היושב בה, הוא הגר"א, על שלא השגיח על הסוס ולא עצר בו, שלא לנטות מהדרך הכבושה.

הגר"א יכול היה לענות לו, ולומר כי לא הוא האשם אלא העגלון, שלא כיון את סוסו בדרך הישרה. אך בכל זאת החליט להימנע מכל תשובה, הנכרי שתבע שישלמו לו דמי נזקין, הוסיף להכות בו, והגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה.

לאחר זמן הסביר הגר"א, כי לא פתח את פיו להצטדק בפני הנכרי בעל הגינה, שכן אילו היה נכנס עמו בדברים ומטיל את האשמה על העגלון, היה רואה עצמו כמלשין על יהודי בפני הנכרי, שהוא עון גדול מאד. (מורשת אבות פרשת מצורע עמוד 71).

כל דיבור עושה רושם בעולמות העליונים

כתב הרב רבי אברהם אזולאי בספרו "חסד לאברהם" (מעיין רביעי עין יעקב נהר יח בתחילתו) בענין זה, וזה לשונו: כל דיבור שיהיה, הן של תפלה או של תורה או הודאה, עושה רושם, וכן דבור הרע, ולכל דבור ודבור יש מלאך בפני עצמו. והנה הדבור הטוב, כולו עלייתו בסוד רוחניות אותיות הקבועות בחמשה מוצאי הפה, ומעלה הבל זה בסוד נפש האדם, וכל זה בעולם השפל. והנה עד סוף מדרגה זו עלתה הנפש ורוח ונשמה, ובהגיעה אל עולם המלאכים דהיינו לבנת הספיר - עזבה הנפש, ועלתה רוח ונשמה, ונשמה לנשמה. שאי אפשר לענייה שהיא הנפש לעלות יותר, ונשאר נפש מציאות האותיות שם. ועלתה הרוח ונשמה, ונשמה לנשמה, ונכנסו מהיכל להיכל, עד הגיעו אל היכל קודש הקדשים וכו', ובאור זה מתעטר האיש החסיד הגורם זה. עכ"ל.

ובספר מעשה למלך (מובא בספר "חפץ חיים" על התורה על הפרשה עמוד קנ"ב) כתב שהיה רגיל החפץ חיים להמשיל את כוחו של הדבור וערכו ביחס לכל המצוות, לאחד שנכנס לבית חרושת גדול, ומצא שם מאתיים ארבעים ושמונה מכונות המופעלות בתוך אולם ענקי. כאשר היטיב האיש להתבונן, ראה שבין כל המכונות ישנה מכונה אחת יוצאת דופן, עליה הושמה שמירה מעולה וקפדנית, אין לפועלים ולמבקרים רשות לגשת אליה אלא על פי רישיון מיוחד. לאחר ששאל האורח לפשר הדבר, הוסבר לו כי למכונה זו תפקיד מיוחד, כי היא מפעילה את כל שאר המכונות, ואם תארע בה תקלה, ואפילו הקטנה ביותר, תופרע המלאכה של כל שאר המכונות, והמפעל יושבת.

מאתיים ארבעים ושמונה המכונות - הינן משל לרמ"ח מצוות עשה שהוזהרנו בהן. והמכונה שעליה יש לשמור יותר מהשאר - היא כח הדבור שהוטבע באדם, כי ביד הלשון החיים והמוות. על כן צריך האיש החפץ חיים לשמור לשונו מרע, זוהי אפוא המתנה הגדולה ביותר שנתן הבורא לאדם, וחובתו היא להשגיח עליה כעל בבת עינו, ולשמור היטב פתחי פיו.

על חטא הלשון אין סנגורים

גם כח הדבור שנתייחד בו האדם מכל שאר היצורים, הוא מתנה מיוחדת במינה שזכינו בה מאת ה' יתברך. כח זה ניתן לנו כדי שנוכל להלל לה' לשבחו ולפארו, ללמוד את התורה ולקיים את כל המצות התלויות בדבור. ומה נואלו אנשים אשר במקום להשתמש בדבור לצרכים נעלים אלו, הם מנצלים כח זה ללשון הרע, לרכילות, להלבנת פנים ולכל שאר החטאים הקשורים בדבור.

והביאו בשם הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל, שסיפר מה שאירע לאחר פטירת רבי יצחק בלזר זצ"ל, וזה לשונו: הוא ציווה שלא להספידו כלל. ואמנם רוח הבריות היתה נוחה הימנו, בפי כל חכמי העיר ירושלים ולומדיה וגם בפי כל העם, עד שהקיפוני כולם שלא להישמע לצוואתו, כמו שלא שמע הנודע ביהודה לצואת הפני יהושע. אך הגאון מרא דאתרא רבי שמואל סלאנט החזיק בדבר, ופסק שלא לזוז מצוואתו. ואנכי הייתי מפשר בזה, והספדתיו הספד גדול בפניו. ואמרתי בהספדי, שהגם שציוה שלא להספידו, אמנם מצינו בתורה במותה של שרה אמנו, שהספד ובכי הם שני עניינים, כלשון הכתוב (בראשית כג, ב): לספוד לשרה ולבכותה, כי הבכי הוא על ההעדר, על האבדה שהגיעה לנו במיתתו, ומצוות ההספד היא על תלמיד חכם. נאמר בתורה (ויקרא י, ו) על נדב ואביהו בלשון: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", ולא נאמר 'יספידו', על כן, אם צווה המנוח שלא להספידו נשמע אליו בזה שלא לספר שבחו כלל, אולם על שלא נבכה על העדר, לא ציווה כלל. ולאשר בחייו היה מעורר את העם למוסר ולבכי, גם עלינו לקיים היום מצות בכיה ולא הספד, והארכתי עוד בדברי מוסר עד שגעו כל העם בבכיה.

וזה היה ביום י"א מנחם אב, ויהי בליל שבת קדש שלאחריו סמוך לאור הבקר, בא המנוח אצלי בחלום ואמר לי: יישר כח על שלא הגדת עלי שבח. ושאלתי ממנו: מה נעשה בדינו בעולם ההוא? ואמר לי: דין של מעלה חמור מאד שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, ובייחוד מקפידים על דברים האסורים שנדברו שלא כהוגן. ושאלתי עוד, איך עלה בדינו. והשיבני, שכל ימות החול לא הניחו לבוא אלי בחלום ולתת לי יישר כח, עד יום השבת שנתנו לו מנוחה, והניחוהו להראות אלי בחלוק, ויותר לא דבר מאומה ונעלם ממני, חלף הלך לו ולא ראיתיו עוד והקיצותי.

הגאון רבי חזקי'ה יוסף מישקובסקי זצ"ל הוסיף על דברי האגרת הזאת, כי שמע בעל פה מהגר"ח ברלין זצ"ל, שאחרי שאמרו לו בחלום שדין של מעלה חמור מאד, הוסיף ואמר: אמנם על תלמיד חכם יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים מאד על חטא הלשון.

תלמידי הגר"א לאפיאן זצ"ל בישיבת כנסת חזקיהו זוכרים ברטט, כיצד כשהיה מספר זאת, היה שואג כארי בהתרגשות, זעקה שיצאה ממעמקי הלב: "אבל חטא הלשון נורא מאד!" וחזר ואמר: "חטא הלשון נורא מאד! נורא מאד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה!". והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים, והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ"ל. (ילקוט לקח טוב).

ואנכי תולעת ולא איש

רוב רובה של פרשיות תזריע ומצורע עוסקת בעניני נגעים ומצורעים, ואילו פרשת שמיני עוסקת ברובה בעניני מאכלות אסורות. וידוע הוא, שרוב האנשים נזהרים מלהיכשל במאכלות אסורות, משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו ח"ו.

לכן נסמכה פרשת מאכלות טמאים לענייני המצורע. ללמדך, שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים - תזהר גם מלשון הרע המביא לידי צרעת. (ר' ישראל מסלנט זצ"ל).

ועל זה המליצו את הפסוק בתהלים (תהלים כב, ז): "ואנכי תולעת ולא איש", אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת, ואז לא תבלעוני חי.

לא טוב לאדם שיהיו לו שתי פיות

ובזה מבארים את המסורה של שלשה פסוקים שכתוב בהם את המילה: "גרונם" א. "לא יהגו בגרונם" (תהלים קטו, ז), ב. "רוממות אל בגרונם" (שם קמט, ו), ג. "קבר פתוח גרונם" (שם ה, י).

והביאור בזה: שהגרון של האדם צריך להתייחד, לרומם ולשבח את הקב"ה בדברי תורה ותפילה. וזהו: "רוממות אל בגרונם", אבל: "לא יהגו בגרונם" - שלא יהיה אותו גרון ופה מיועד לדבר גם דברים אחרים, וכמו שטען רבי שמעון בר יוחאי שצריך שיהיה לאדם שתי פיות. אך לבסוף אמר רשב"י שזה לא כדאי, למה? כי "קבר פתוח גרונם" - הגרון הזה היה פותח לאדם קבר יותר גדול, שהיה מדבר בשתי הפיות שלו דברים אסורים ויורד לשאול תחתית, ולכן טוב שהקב"ה ברא לאדם רק פה אחד.

נשאר לי רק מחסום אחד לפה

מספרים על זקן אחד שהיה שתקן גדול, ואמרו לו: למה אתה תמיד שותק? אמר להם: הקב"ה ברא לאדם שני מחסומים לפה - אחד מבשר והשני מעצם, וזה השיניים. וכיון שאני זקן ואין לי שיניים, נשאר לי רק מחסום אחד לפה, ואני מפחד שלא אוכל לחסום את עצמי כראוי, ולכן אני שותק...

"גדול-גדולה-גדולים"

עוד מסופר על אדם אחד שראה כמה אנשים שיושבים יחד ושותים קפה ומדברים דברים בטלים, לשון הרע ורכילות. מה עשה? הלך ותלה פתק על המיחם ממנו היו שותים, וכך כתב שם: "גדול גדולה גדולים". כשהגיעו האנשים, התפלאו למקרא הפתק, ושאלו אותו לפשר הדבר. אמר להם: הגמרא (ערכין טו:) אומרת, לשון הרע שקולה כנגד ג' עבירות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. והנה, בעבודה זרה נאמר (שמות לב, לא): "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", ובגילוי עריות כתוב במעשה יוסף ואשת פוטיפר (בראשית לט, ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", ובשפיכות דמים נאמר אצל קין (שם ד, יג) "גדול עוני מנשוא". ועוד כתוב (קהלת י, ד): "מרפא יניח חטאים גדולים". ובזה רציתי לרמוז לכם, כמה גדול וחמור העוון של לשון הרע השקול כנגד ג' עבירות האלו, הרמוזים ב"גדול גדולה גדולים". (ע"פ ירושלמי פאה פ"א ה"א).

איסור לשון הרע הוא גם על עצמו

מסופר על ה'חפץ חיים' כשחיבר את ספרו שנתפרסם בכל העולם, רצה לקבל הסכמה מגדול אחד, וכשראה את הספר, השתומם על מעלותיו וכיצד איש בן דורנו יכול לכתוב חיבור נפלא כזה. רצה הגדול לנסותו אם הוא בעצמו מקיים מה שכתוב בספר, וצווה לתלמידיו לנסותו אם הוא שומר נפשו. כל הלילה ניסו להכשילו ולא יכלו, סיפרו זאת לרבם, שמח הרב ונתן לו את הסכמתו, וכך זכו עם ישראל לספרו הקדוש.

ומספרים, כי פעם אחת עוד טרם שהכירוהו, היה החפץ חיים הולך מעיר לעיר עם חבילת ספריו על גבו. בדרכו, חלף על פניו יהודי עשיר שהיה נוסע בעגלה לקבל את פני הצדיק החפץ חיים אשר שמעו הולך לפניו, ומשראה את ההלך מזיע כשמשאו על גבו, העלהו לעגלתו בלא שידע מי הוא. בדרך, שאלו החפץ חיים לאן פניו מועדות, אמר לו העשיר: לקבל את פני החפץ חיים. ענה לו החפץ חיים מתוך ענוה: צדיק? כולם צדיקים. העשיר שלא הכיר מי הוא היושב בעגלתו, חשב שהוא מלגלג על החפץ חיים, מיד הורידו מהעגלה. בינתיים הלך החפץ חיים ברגל עד שהגיע לעיר. כשראה העשיר שהקהל יוצא לקבל את פני האיש שהשליך מעגלתו, תמה ושאל מי זה, אמרו לו: הלוא הוא ה'חפץ חיים'. הזדעזע העשיר והתנפל לרגליו ובקש סליחתו.

באותה שעה אמר החפץ חיים: עתה נתחדש לי דבר חדש בהלכות לשון הרע, כי איסור לשון הרע אינו רק על אחרים - כי אם גם על עצמו. (מאיר עיני ישראל ח"א עמ' 154).

חומרתו של המדבר לשון הרע

בעודנו מדברים על זכות הנמנע מלדבר לשון הרע, ראוי להביא כאן משל נפלא אותו סיפר המגיד מדובנא.

מעשה באדם שהיו לו שלש בנות, ולכולן היו להם בעיות שמחמתם הן לא מצאו את זיווגן. האחת היתה עצלה מאוד, ולא היתה עושה כלום. השניה היתה גונבת כל הזמן, ואף בבית אביה גנבה מכל הבא ליד. ואילו השלישית היתה מספרת לשון הרע, ותמיד פיה מלא רע על כל מי שהיה בסביבתה.

הלך האב המיואש אצל שדכן, והציע לו סכום הגון באם יצליח למצוא להם זיווגים. השדכן שהיה מנוסה מאוד, מצא בחכמתו זיווג המתאים לכל אחת מהן: לעצלנית הוא מצא בחור עשיר שיש לו משרתים רבים, כך שהוא אינו זקוק לעבודות הבית שלה. לבת הגנבת, הביא לה גם עשיר גדול, אשר מיד עם הכירו אותה נתן בידה את מפתחות אוצרותיו, ואמר לה: טלי כל מה שתצטרכי, וכך לא תזדקקי לגניבות. וגם לבת השלישית, המספרת לשון הרע, מצא הוא בחור שהיה סבלן מאוד, ולא התייחס לדיבוריה ולמעשיה.

לימים, רצה האבא לראות מה שלום הבנות שלו וכיצד מתנהלים חייהן. הלך אצל הראשונה וראה אותה שמחה, אמרה לו: אבא זיכית אותי, החיים שלי טובים - הבעל שלי הוא הכי טוב, הוא נותן לי הרבה משרתים ואני לא צריכה לעשות כלום. הלך אצל השניה וראה שגם היא מאושרת ונהנית מהבעל שלה, המפתחות של האוצר שלו בידיים שלה, וכך היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה ואין לה צורך לגנוב. אמר לעצמו: ברוך ה', הנה השתים הללו מסתדרות היטב, א"כ בוודאי גם השלישית מסתדרת מצויין.

ברם, כאשר נכנס אצל השלישית, והנה היא מתחילה לספר לו לשה''ר על בעלה ועל חמיה, ומספרת לו כי הבעל שלה עושה לה צרות וממרר לה את החיים, ואף הוסיפה ואמרה לאביה: אם אתה לא מאמין לי, אתה יכול להישאר כאן ואחביא אותך בתוך הארון, כך תוכל לראות מה הוא עושה לי בבואו הביתה.

התחבא האבא בתוך הארון, וראה כי מיד כאשר נכנס בעלה - היא התחילה לצעוק: מה, אתה רוצה להכות אותי? האבא ששמע את הצעקות, נבהל ומתוך דאגה לביתו, מיד יצא מהארון נטל סכין והרג אותו. הילדים שלו ראו כיצד הוא הורג את אביהם, התנפלו עליו והרגו אותו. כאשר ראתה האשה את מה שקרה בעקבות דיבורה, הלכה והרגה את עצמה.

צא וראה, כמה חמורה המידה הזאת של לשון הרע שגרמה לכל זה, ובאמת הבנות האחרות, על אף חסרונותיהן - הצליחו להסתדר טוב, לעומתן, זו שדיברה לשון הרע – לא הסתדרה בחייה, ולבסוף אף המיטה על עצמה אסון גדול. ובפרט בזמנינו, אשר אדם יכול לדבר דיבור אחד של לשון הרע, ותיכף ומיד הדיבור שלו מגיע עד אמריקה, ובר מינן איזה חורבן יכול לבוא אפילו מדיבור אחד. (דרש יהודה).