מעלת קיום המצוות בשמחה וההשתוקקות למצוות

ט סיון תשפ"ה | 05/06/2025 | 20:03

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא"

(במדבר פרק ט' פסוק ו').

השתוקקות לקיום המצוות

התורה מספרת על אנשים שהיו טמאים בפסח ראשון ולא יכלו לעשות את הפסח, ולכן הם בקשו ממשה רבינו שהם מאוד רוצים לקיים את מצוות הפסח, ומזה נולד הרעיון של 'פסח שני'.

והנה יש להבין, מה היה בוער להם כל-כך, והרי הם היו אנוסים ולא יכלו לעשות את הפסח? אלא, אומר על כך ה'סיפרי', שבן אדם המחבב את המצוות - רוצה הוא לעשותן בכל מחיר ולא מחפש פטור, אדרבה, כאשר יש לו אונס הוא עצוב מכך, והוא מתאמץ בכל מצב לעשות את המצווה.

וכך היה עם האנשים הללו, אשר למרות שהיו אנוסים - השתוקקו לקיים את המצווה, כי מצווה לא עושים רק בגלל שצריך, אלא מתוך תענוג והשתוקקות. הנה, אדם שיש לו כזית פת לאכול, צריך הוא לשמוח שכעת יש לו זכות לאכול ולקיים ברכת המזון דאורייתא, ואם הוא חולה ח"ו ולא יכול לקיים את המצווה, אזי הוא שבור ורצוץ מכך. וכן הוא לא ינוח עד שימצא שופר בבית חולים וכדו'. זאת ההרגשה שצריכה להיות עם המצוות, לשמוח כשמזדמן לך, ולהיות עצב כשאתה עלול חלילה להפסיד את המצווה.

החלק העיקרי בעשיית המצוות, היא עצם הגישה אל עשיית המצוה, האם ניגשים כעושה מעשה מצוה בעלמא, או בשמחה והתרגשות כהולך לזכות בזכייה עצומה. זוהי עיקר עבודת המצוות, השמחה שבעשיית המצוות, לעשות את המצוה כפי שעושה דבר החפץ בו מאד ושמח בו, ולא כדבר שאין לעושה שום חפץ ושמחה בעשייתו, ובכל הזדמנות שיוכל להיפטר מהמצוה הרי שירגיש רווחה מהעול שירד ממנו.

וכבר ידוע מה שאמר האר"י הקדוש על עצמו (הובא במשנ"ב סימן תרסט סקי"א), שכל מה שהשיג היה על ידי שמחה של מצוה. השמחה מכניסה בליבנו את הידיעה כי זוכים ומוקפים אנו ברכוש רוחני של נצח הממלא את ליבו של האדם סיפוק ושמחה, לעומת הרכוש הגשמי שהוא הנאה חולפת אשר אין בה ממש. עד כדי כך חשובה השמחה בקיום המצוות, עד שהתורה נתנה על כך לאו מיוחד (דברים כח, מז): תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.

כמה מצוות חביבות

הגמרא בסוכה (מא:) מספרת: מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה. נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו, והחזירו לרבן גמליאל. להודיעך שלקח באלף זוז, ולהודיעך כמה מצות חביבות עליהן.

והגמרא בסוטה (יג.) אומרת: תנו רבנן, בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות. שנאמר (משלי י, ח): חכם לב יקח מצות וגו'.

רבינו יונה (שם) על הפסוק: חכם לב יקח מצוות, כותב וז"ל: מי שהוא חכם לב, מחזר ומחפש אחרי המצוות, וגם כי לא הגיע חובה לידו, מתבונן במחשבותיו איזה הדרך תמצא לו מצוה לעשות.

והחפץ חיים בספרו 'זכור למרים' כותב: כתיב במשלי (שם): חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט. היינו, מי שיש לו לב חכם יראה להשתדל ולהרבות מצוות כל מה שיוכל, וכידוע מה דאיתא באבות (פ"ג משנה טו) שהכל לפי רוב המעשה, דאם פעולותיו הן טובות מכריע כף הזכות וימצא זכאי בדינו, ואם כן צריך להתחזק במצוות בכל מה שיכול, דמי יוכל לזכור מספר עונותיו שעשה כל ימי חייו פן רבו מאד. עכ"ל.

מחפש את הלבנה שלשה ימים

ובספר 'מאיר עיני ישראל' מובא סיפור שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל, זקן חכמי יהדות גרוזיה, שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה, למדתי פעם 'משמר' בליל שישי במשך כל הלילה.

עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי. בחוץ היה סוער מאד, קור ושלג שלא פסק לרדת. לפתע הבחנתי מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב, ומידי פעם מרים ראשו לעבר השמים, אדם משוטט ברחוב בשעת לילה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק - הטיל בי פחד, רציתי לברוח, אך בכל זאת התחזקתי והמשכתי הלאה. כשהתקרבתי, ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר ה'חפץ חיים'.

כשראני ה'חפץ חיים' גער בי בחומרה: "באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!" רצתי מיד לחדרי, שהיה בבית אחותו של החפץ חיים, שאצלה היה מקום אכסנייתי. בבוקר, סיפרתי לה את דבר המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים. "מדוע אתה מתפלא?", תמהה האחות, "זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה".

השמחה לברך את כל הברכות האפשריות

המוהל הרב גלבר, שהיה מוהל רבות בבית רבי חיים קניבסקי זצ"ל, סיפר: באחת הפעמים באתי לבית רבי חיים, והוא ביקש שאם תהיה הזדמנות, אולי אתן לו למול גם גר צדק. אני משתדל לברך את כל הברכות ששייך לברך בזמן הזה, ומאחר ויש ברכה מיוחדת על מילת גרים, אני רוצה למול גר, דבר שעד כה לא חשבתי שאזכה לו. הבטחתי, שבלי נדר ובעזרת ה', אני אקרא לו בפעם הבאה שיזדמן לי למול גר.

ואכן, כעבור זמן מה הופנה אלי גר צדק, שביקש להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ולבוא תחת כנפי השכינה. יצרתי קשר עם בית מרן, והזמנתי אותו למול את הגר, ואכן הגיע רבי חיים הוא בירך בהתרגשות גדולה את הברכה שאומרים לפני מילת גר, והברכה שאומרים אחרי מילת גר, וכמובן גם מל אותו בפועל, כשאני עומד לסייע על ידו.

את השמחה העצומה שנראתה על פניו באותו מעמד, אי אפשר בכלל לתאר. באותם ימים רבי חיים היה בשמחה לא רגילה, ממש שמחה עצומה. ואמר רבי חיים, כי כל ימי חייו הוא מחזר אחר אמירת כל הברכות שאפשר לומר בזמן הזה, והיום זיכה אותו המוהל רבי שלמה גלבר למול גר בפעם הראשונה בחייו, וכשאמר את הברכות שאומרים על מילת גרים, הוא השלים לפי חשבונו את כל סוגי הברכות ששייך לאומרן בזמן הזה, והוסיף, כי יש בזה תיקון גדול לנשמה על פי קבלה.

שכרו של השמח במצוות

בספר 'כלילת יופי' (דמביצר, ח"ב דף קמט ע"ב) מספר המחבר על אחד מגאוני קראקא שהכיר בילדותו, רבי יוסף שמואל בעל 'מסורת הש"ס', שהיה ידוע בכוחו הגדול לפעול ישועות באמרי פיו, וכל היוצא מפיו נעשה.

פעם, ביקש רבי יוסף שמואל ממחותנו הגאון בעל ה'כוס ישועות', שילמדו את חכמת התכונות בה נודע כבקי מופלא. השיבו ה'כוס ישועות' שמסכים ללמדו, אך ורק בתנאי שהוא, כתגמול, יגלה לו סודו - כיצד כל מה שמוציא מפיו מתקיים. רבי יוסף שמואל נענה בחיוב לתנאי והשיב: "בפסוק (תהלים קיא, י) נאמר: "ראשית חכמה יראת השם", כל מצוה שמזדמנת לי - אני שש שמח ומשתוקק לקיימה, לעשות רצון אבי שבשמים, לכן גם הקדוש ברוך הוא שש ושמח לעשות רצון יראיו, ולמלא את משאלות ליבי לטובה".

כאילו הרויח מיליונים

ידועה ההקפדה הגדולה של מו"ר מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל לקיום המצוות. בעיקר היתה לו הקפדה לברך מאה ברכות בכל יום, ובפרט בשבת קודש אשר כידוע צריך לתור אחרי ברכות מזדמנות, כדי להשלים את מכסת מספרן. ומצות חכמים זו היתה חביבה עליו כל כך, עד שהיה סופרן ממש, ובסוף היום היה מחשב האם השלים בו את מניין מאה ברכות, וכשהיה מגיע לסיום המאה ברכות היה ממש שש ושמח כאילו זכה במיליונים.

הציפייה לארבעת המינים

ומסופר על הרבי מברדיטשוב, אשר מרוב התרגשותו לפני נטילת לולב, הכניס את ידו לתוך ה'ויטרינה' כדי לקחת את האתרוג ונפצע. כך נטל את הלולב, בלי לשים לב שידו נפצעה. וכן ידוע, שהיה ער כל ליל א' דסוכות, כי היה בשמחה אדירה שעוד מעט ייטול את הלולב ויקיים את המצווה הגדולה.

שנה אחת, חיפשו אתרוג בכל האזור ולא מצאו, וממש לפני סוכות חלף יהודי בעיירה ברדיטשוב ואתרוג מהודר באמתחתו, והוא נחפז להגיע ליום-טוב לביתו בעיר רחוקה משם, בני המקום ניסו לשדלו להישאר לחג בברדיטשוב, אולם היהודי היה נחוש בדעתו להגיע אל ביתו לכבוד יום טוב, משראו כך, הפנוהו אל רבי לוי יצחק עצמו, הצדיק ניסה להציע לו הצעות שונות שיאות להישאר, אולם הוא בשלו, לא חסר לו ב"ה לא עושר ולא נכסים ולא בנים, עד שהבטיח לו הרבי שאם יישאר בחג עמו - יהיה במחיצתו בגן עדן. לזה לא יכול היה היהודי לסרב, וכך זכה רבי לוי לקיים את המצוה בהידור.