מידת הענווה אצל גדולי ישראל

ט סיון תשפ"ה | 05/06/2025 | 20:20

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד"

(במדבר פרק י"ב פסוק ג').

לא הרגיש כלל

כתב ה'מגיד ממזריטש': מגודל ענוותנותו של משה שהיה דבוק בבורא, לא הרגיש. על דרך משל, הנמצא אצל המלך, שמרוב אימת המלך הוא לא שם לב אם מדברים נגד כבודו, ודפח"ח.

והוסיף המהר"מ דושנסקי זצ"ל, כי משה רבנו שתק לא בכדי להכעיס את מרים ואהרן כדרך העולם, אלא מתוך ענוה צרופה. עיי"ש.

אגב, רק מרים נענשה בצרעת כי היא פתחה בדיבור כדרך הנשים הדברניות, משא"כ אהרן, שרק שמע ולא מחה, ולכן נאמר ויחר אף ה' בהם (שפתי כהן עה"ת).

ענוותנותו של משה רבנו כנגד כל העולם כולו

העיד הגאון רבי זליג ראובן בנגיס ראב"ד ירושלים: בשבתי בבית המדרש פה עיר 'ממל', הקשו לי על מה שאמרו במשנה (אבות פ"ד משנה ד): מאד מאד הוי שפל רוח. מדוע אפוא, גבי משה לא כתוב רק פעם אחת 'והאיש משה ענו מאד', ולא נאמר גם 'מאד מאד'? והשבתי: את מאמר המשנה (אבות פ"ד משנה יז) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, פירש רבנו חיים מוולאז'ין, שאם יתקבצו כל תענוגי העולם הזה יחד עדיין לא ישתוו לקורת רוח של שעה אחת בעולם הבא. על פי זה, אפשר לפרש את עדותה של התורה אודות משה, 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה', כלומר, אם תקבץ את כל הענוה של כל יושבי העולם הזה, 'כל האדם אשר על פני האדמה' - עדיין לא תגיע לשיעור ענוותנותו של משה רבנו! (מוסר חכמים).

ענוותנותו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל

פעם פגע אחד מיהודי פוזנא בכבודו של אחד מדייני בית דינו של רבי עקיבא איגר, הצטער הדיין והתאונן על כך לפני רבי עקיבא איגר. ניסה הרב להרגיעו באומרו: וכי מה בכך אם העליבו אותך? מה אנו ומה כבודנו?! נענה אותו רב וטען: אמנם כן, אבל הביטו וראו מיהו האיש אשר פגע והעליב אותי, הרי עם הארץ וגס רוח הוא! השיב רבי עקיבא איגר: עתה מובן לי מאמר הכתוב: והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, כי העניו צריך להיות עניו אפילו כלפי הפחות שבפחותים.

וסיפר הסבא מנובהרדוק, על גודל מידת הענוה שהיה רבי עקיבא איגר עצמו מצוין בה: כשביקש רבי יצחק מרגליות, חותנו של רבי עקיבא איגר, לתהות על קנקנו של התלמיד חכם הצעיר, בטרם ייעדו לבתו, הגיע לעיר ברסלוי בלויית שני תלמידי חכמים כדי לעמוד על טיבו. ברם, במקום גדולתו שם ענוותנותו, וכאשר התחילו שני התלמידי חכמים ההם להשתעשע עם רעק"א בפלפולא דאורייתא, רואים הם כי רבי עקיבא איגר שותק ועושה עצמו כאילו לא ידע מאי קאמרי רבנן, ולא ענה אותם כלל. וכמעט שעלה בדעת הגביר רבי יצחק מרגליות לשוב לביתו, בלי לקשור קשר תנאים עם החתן המדובר.

מששמע זאת דודו ורבו של רבי עקיבא איגר - רבי וולף איגר, מיהר לקרוא את הבחור לחדרו, ושאלו לפשר התנהגותו המוזרה, ומדוע אינו עונה להם בדברי תורה. השיב רבי עקיבא איגר בענוות חן: אילו הייתי רוצה לענות אותם, הייתי מוכרח להראות ולהוכיח בעליל האיך נשכחת מן האחד שקושייתו היא קושיית תוספות מפורשת, ואילו השני שכח דין מפורש, וכן הלאה. ולא רציתי לעמוד נגדם בניצחון בלימוד להגדיל כבודי ולהשפיל אותם, שכן הם תלמידי חכמים מפורסמים בעיר ליסא. וחשבתי בלבי, מוטב יהא השידוך בטל, ובלבד שלא אבייש אותם.

השיבו רבי וולף: אמנם צדקו דבריך בזה, אך לא כבוד יהיה אם ישוב הגביר המפורסם לביתו מבלי לקשור את קשר השידוכין, לכן מן הראוי שתציע לפניהם מחידושים שחדשת בעניינים אחרים, וכך הוה.

עוד סיפר, שכאשר ביקר רבי עקיבא איגר אצל חותנו, היה ההמון משתוקק לעמוד על טיבו ולהיווכח אודות מעלותיו הגדולות, אולם הוא - רוח אחרת היתה עמו. וכשדברו אליו לומדי העיר בשעשועי דאורייתא, עשה את עצמו כזר ומנוכר בעניינים המדוברים, עד שאותו רושם גדול שעשה זה עתה בעיני חכמי העיר, הוסר לגמרי. והגיעו הדברים לידי כך, שגם בלב החותן עצמו החל מקנן החשש שמא לא טוב עשה כשהחליט לקחתו לבתו.

כעבור ימים אחדים חל שוב שינוי בהנהגתו של רבי עקיבא איגר, ושוב החל הוא מפלפל בכל תוקפו עם גאוני ולומדי ליסא, שהשתעשעו עמו באהבים וטיילו עמו ארוכות בעמקות וחריפות, או אז נתגלה פשר התנהגותו.

באותם הימים, שהה באותה העיר בחור נוסף שנועד לגדולות וגם הוא התארס זה עתה עם בת זוגתו, וחשש רבי עקיבא בגודל צדקתו, פן יועם זהרו של אותו חתן אם יַראה הוא את כוחו בתורה. על כן, כל זמן ששהה אותו חתן בעיר, מיעט רבי עקיבא איגר את עצמו, ולא שוחח בדברי תורה עם חכמי העיר, ורק כעבור שבוע ימים, לאחר שנסע אותו חתן מן העיר, שב רבי עקיבא איגר לאיתנו, וגילה את כוחו בתורה.

ופעם אחרת, נזדמן רבי עקיבא איגר לשבות בעיר אחת עם הגאון בעל ה'חוות דעת' מליסא, השניים התפללו יחד בבית הכנסת, ובקריאת התורה נתכבד רעק"א לעלות 'שלישי' - עליה היותר מכובדת אצל בני אשכנז, ומיד השתנתה צורתו וכמעט התעלף. במקום קמה מהומה, ולא ידעו הנאספים את פשר הדבר, על מה ולמה חש ברע. רק בעל ה'חוות דעת' בדעתו הרחבה, ידע והבין מה זה ועל מה זה, הוא ירד לסוף דעתו של רבנו, שהתעלפותו היתה מחמת הפגיעה הנוראה בכבוד התורה, שקראו לו לעליית שלישי, ואילו על רבה של ליסא דילגו כביכול. הוא גם שיער בנפשו, ששום דבר לא ישיב את רוחו של רעק"א לאיתנה, אלא אם יפייסו את דעתו על הפגיעה בכבוד התורה שנעשתה.

מיד רץ הגאון בעל 'חות דעת' עצמו אל רבי עקיבא איגר, ולחש באזנו: יידע מר, שהסיבה שכיבדוהו בעלייה היא, משום שקהילתו 'פוזנא' גדולה היא מקהילתי 'ליסא', ובדין הוא שיטול חלק בראש, בגלל כבוד עירו. כשמוע רעק"א את דברי עמיתו, נתיישבה דעתו ושבה אליו רוחו, אז אזר כוח ועוז, ונגש לברך ברכת התורה.

עובדה זו, סיפרו התלמידים לפני מרן בעל חזון איש, ושאלוהו: האם נכון הדבר שהסיבה שרבי עקיבא איגר התעלף, היא משום שכיבדו אותו ולא את עמיתו הגאון מליסא? 'אינני מכיר את המעשה ההוא' -השיב החזון איש, 'אבל כפי ידיעת התורה של רבי עקיבא איגר, יתכן גם יתכן, והרי משנה מפורשת היא על הלומד לשמה (אבות פ"ו משנה א) ומלבשתו ענוה ויראה'... (מוסר חכמים).

כמה צריך להתנהג בענוה

רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד ישיבת חכמי לובלין ומי שנתן לעם היהודי את המתנה הטובה בדמותו של הדף היומי. מינה כראש ישיבה בישיבתו את הגאון בעל ה'ארץ צבי' - רבי שימע'לה מקוז'יקלוב, ושני הגאונים הללו היו קשורים האחד בשני בכל נימי נפשם.

לדאבון כל לב, נפטר כידוע רבי מאיר שפירא בשיא פריחתו, והותיר את אלפי תלמידיו בהלם נורא. מי שהצער אחז בו יותר מכולם, היה ידידו הגאון הקוז'יקלובע'ר, שלא יכול היה להתאושש מרוב היגון והאנחה שאפפוהו עם היוודע האסון. והנה, זמן קצר לאחר הפטירה, וה'ארץ צבי' עדיין לא שב לאיתנו, התגלה אליו רבי מאיר שפירא בחלומו.

הקוז'יקלובע'ר סיפר לאחר מכן, שאמר לרבי מאיר שפירא כי בוודאי יקבלו אותך בשמי-שמים בכבוד עצום, וידעו להעריך את מפעליך העולמיים עבור העם היהודי. הגאון ה'ארץ צבי' סיפר, שרבי מאיר שפירא השיב לו במילים ספורות, המובאות במשנה בפרקי אבות (פ"ד משנה ד) 'רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דהיינו, שבשמים מחשיבים לא רק את מעשיו ומפעליו של האדם, אלא יותר מכך - את ענוותנותו ושפלותו, ומודדים בפלס מדוייק עד כמה לא החשיב את עצמו והתנהג בצניעות ובהכנעה....

ענוותנותו של רבי עקיבא איגר זצ"ל

וכשנסתלק הגאון רבי אברהם אבלי פוסבולר זצ"ל (גדול הרבנים בוילנא), לישיבה של מעלה, פנו פרנסי קהלת וילנא להגאון רבי עקיבא איגר להושיבו על כסא הרבנות בוילנא, כשבאו שלוחי הפרנסים אל הגאון ומסרו לו את דברי פרנסי וילנא, נזדעזע הגאון, ואמר: חלילה לי מעשות זאת, מי אני שאשב על כסא הרבנות דוילנא, עיר המלאה תלמידי חכמים וצדיקים, הלואי שהיו מקבלים אותי להיות שמש בבית הכנסת בוילנא, בי גם זה לכבוד גדול יחשב לי. (ענף עץ אבות, בשם "מקור ברוך", עמ' לח).

בזכות הענווה זוכים לאהבת ישראל

ראיתי בקונטרס 'מרבה תורה', שכתב: דע לך אחי אהובי הקורא הנעים, כי מספר הפסוקים שיש בסדר בהעלותך הוא קל"ו, והוא ממש מספר עני"ו. ומספר התיבות של הפרשה הוא אלף תת"מ, חשבון "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שבזכות הענוה - האדם זוכה להבין נפלאות תמים דעים, נועם צוף עריבות מתיקות וידידות תורתנו הקדושה, ועל ידי זה יזכה לאהב"ת ישרא"ל אמיתי"ת, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

"את ה'קוגל' אוכלים רק בשבת...

ומסופר על ה'חפץ חיים' שכל כך נזהר ממידת הגאווה, ומעשה שהיה כך היה: באחת הפעמים נסע למוסקבה לצורך ענייני ישיבתו בראדין, וביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את נסיעתו ויום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות. לאחר שהגיע, שאלו אותו מקורביו המאוכזבים לפשר הדבר, מדוע הוא מנע מהם את הזכות לקבל את פניו וליתן כבוד ראוי לתלמיד חכם כמותו.

והשיבם מרן החפץ חיים כאשר בת צחוק נסוכה על פניו ואמר: אין לי כל ספק שכבודו אוכל 'קוגל' בשבת, ואם יתאווה לאכול מן ה'קוגל' ביום שישי, תייעץ לו בוודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר, בתואנה כי 'קוגל' אוכלים רק בשבת...

סיים מרן הסבא קדישא: 'כבוד' אוכלים רק בעולם הבא, ואם האדם יאכל אותו בעולם הזה, הוא יישאר רעב בעולם הבא. ומקור הדבר הוא מ'ספר חסידים' (סימן פ"ה), שכל מי שנהנה כאשר מכבדים אותו, יזהר ממה שמנכים לו מזכויותיו בעולם הבא. ה' יעזרנו על כבוד שמו, שנזכה להינצל ממידת הגאווה ולהתלבש במידת הענווה אמן, כן יהי רצון.

משנה לא זזה ממקומה

מעשה דומה היה עם הגאון רבי עקיבא איגר זצוקללה"ה, שפעם הגיע לוורשא ויצאו לפניו כל גדולי העיר ותושביה וחלקו לו כבוד רב, עד כדי שהוא התכווץ והתחיל לבכות, וכאשר שאלו אותו לפשר הדבר, ענה: עכשיו נוכח אני לדעת, כי הדור כל כך יתום מתלמידי חכמים, עד שמחשיבים אותי גם לתלמיד חכם, ומחלקים לי כבוד גדול כזה. וכאשר נפרד מבני העיר וורשא בכדי לחזור לביתו, שלח מכתב לחתנו בעל ה'חתם סופר' ובו כתב: לרוב הכבוד וההדר אשר עשו לי בני וורשא, יראתי פן ירע לי, אך הודות לה' נוסע אנכי לביתי, ומשנה לא זזה ממקומה 'מאד מאד הוי שפל רוח' (חוט המשולש, רי"ט).

משה השתבח בענווה, ושלמה בחכמה

רבי ישראל מרוז'ין שאל פעם את ה"אוהב ישראל" מאפטא: אצל משה נאמר שהיה "עניו מאוד מכל האדם", ואילו אצל שלמה נאמר (מלכים א ה, יא): "ויחכם מכל האדם", ושנינו (עי' מהרש"א ח"א שבת לג.; ועיין ביאור הגר"א למשלי יב, כה): "כל גאה שוטה, וכל שוטה גאה", יוצא, שהעניו הוא גם חכם, והחכם הוא גם עניו, ומה טעם אפוא, נשתבח משה בענווה - ושלמה בחכמה?

השיבו ה"אוהב ישראל": שנינו (קידושין לב.): "רב שמחל על כבודו, כבודו מחול", לכך היה משה יכול להשתבח בענווה, ואילו "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול", לכן לא היה מקום לשבח את שלמה אלא - בחכמה. (מעינות הנצח).

ענו צריך להיות ענו, אפילו כלפי הפחות שבפחותים

הגאון חיד"א, הזדמן פעם לליוורנו שבאיטליה, היה זה בתקופת הימים הנוראים, ובימי הסליחות ישב על ידו בבית הכנסת איש אחד שהיה מתפלל בתחנונים ובדמעות שליש, החיד"א התפעל מאוד מתפילתו, וכששאלו אותו הגבאים ביום כיפור: איפה רוצה כבוד הרב לשבת? ענה מיד, ליד אותו האיש.

והנה, גם ביום כיפור התפלל הלה את כל התפילה בהכנעה יתירה ובדמעות, וכשהגיע בתפילה למילים: עפר אני בחיי... הרי אני לפניך.. גברו בכיותיו. אלא שכאשר הגיעה שעת קריאת התורה, הגבאי הזמין את אותו יהודי וכיבדו בעלייה אשר לפי דעתו לא הייתה לפי כבודו, או-אז התפרץ בכעס על הגבאי וכינה אותו בכל מיני כינויים של גנאי, על שהעיז להזמין אותו לעלייה זו, ולא נתן לו עלייה יותר מכובדת...

שאל אותו החיד"א: והלא לפני כמה רגעים אמרת בדמעות "עפר אני בחיי" וכו', ואיך כעת התרגזת על הגבאי וביזית אותו על שנתן לך עלייה לתורה, אשר לא הייתה לדעתך לפי כבודך? ענה לו האיש: וכי לפני מי אמרתי "עפר אני בחיי"? לפני הקב"ה! ולפניו בוודאי ובוודאי שאני "עפר ואפר", אך לגבי הגבאי ה'עם הארץ' הזה שהעליב אותי, הלוא ערכי כפול ומכופל ממנו, ובוודאי שראוי הוא למנה אחת אפיים!.

אמר על כך החיד"א: ממעשה זה ניתן להבין, מדוע כתוב במשה "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", שכן העניו צריך להיות עניו, אפילו כלפי הפחות שבפחותים. (אמרי חן).