הלכות קציצת הצפרנים בערב שבת

כ"ו סיון תשפ"ה | 22/06/2025 | 19:45

א. מצוה לקוץ צפורני ידיו ורגליו בכל ערב שבת קודש מפני כבוד השבת, ולא יניחם לגדול כי משם יונקים הקליפות ולא יחול הקדושה על הטומאה א.

ב. יזהר בקציצת הצפרנים שלא יפלו על בגדיו, וכל שכן שלא יקוץ ויניח על בגדיו ואפילו על מנעליו ב.

ג. אם נפלו מצפרניו על הארץ, יכבד אותו המקום, או ינפח שם ויזיזם ממקומם, שהצפרנים אינם מזיקים אלא אם עדיין מונחים במקום נפילתם ג.

ד. יקצצם באיזה סדר שירצה, ואין לחוש כלל לאותם הסוברים דבהג"א בשמאל, ובדאג"ה בימין ד.

ה. אין לחוש ליטול צפרני ידיו ורגליו ביום אחד, כיון שרבנו האריז"ל לא הקפיד על זה ה.

ו. כדי להעביר רוח רעה השורה על הציפורנים, יקברם בנקב של בית הכסא, ומה טוב לשורפם ו.

ז. לאחר שיטול ציפורניו יטול ידיו במים ואפילו לא נטל אלא מקצת צפרניו ז. וטוב ליטול הצפרנים קודם טבילה ח.

א. כן כתב הבית יוסף (סימן רס) בשם הכל בו (סוף סימן לה) ובספר חיי עולם (ספר היראה לרבנו יונה אות שט) ובספר חסידים (סוף סימן נח) שצריך להזהר בתגלחת הצפורנים בכל ערב שבת. ופסקם בשו"ע (סימן רס סעי' א) וכן הוא בבן איש חי (שם אות יד). ועיין פרי עץ חיים (פרק ג) שכתב שבחול יש להם הארה מצד הקלי', אך בערב שבת אחר הטבילה הם מאירים מצד הקדושה ונכרים בהם דברים רבים, וכתב בצואות רבי יהודה החסיד שלא יקוץ הצפורניים בערב שבת שחל בו ראש חודש, אמנם אם הצפורניים עודפים על הבשר יקוץ אותם אפילו בראש חודש. ובחזון עובדיה (חנוכה שם) כתב, שאף לאותם החוששים שלא להסתפר בראש חודש החל בערב שבת, מכל מקום בתגלחת הצפורנים כולי עלמא מודו שאין לחוש לצוואה, ושרי לגזוז אף בראש חודש שחל בערב שבת עי"ש.

ובשערי תשובה (סימן רס אות ב) כתב בשם ספר נחלת שבעה (סימן נז), שמי שקוצץ צפרניו בעשבת קודש, אז מצוה גוררת מצוה שלא יהיה לו חציצה בנטילת ידים וכמו שכתב השל"ה להזהיר על זה.

ובסידור עבודה ומורה דרך (סדר הנהגת ערב שבת) מובא, כתב בספר חסידים (סימן נח) וז"ל: ואל יגדל אדם צפרניו פן יכנס הטיט בהם, ואמרו חכמים הטיט והבצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ בנטילה, ועוד שמה יכנס לתוכה חֶלֶב או דבר איסור ויהיה נכשל, ומעשה שראה אחד בחלום מת צדיק שנפטר ופניו מוריקות, אמר לו מפני מה פניך מוריקות, אמר לו משום שהיה צפרני גדולים וחלב נכנס בתוכם, והייתי אוכל בשר חם בלי ניקור צפרנים, והייתי מדבר בין ויכולו לברכת אבות וקדיש [בליל שבת קודש], לפיכך טוב ליטול צפרניו בכל ערב שבת, [ופירש המפרש שמכח זה שלא חשש על חציצה, נגרמה לו עבירה אחרת שלא חששתי על הפסקה].

ובקונטרס עלה לתרופה (הנדפס בפקודת מרן הקדוש מצאנז זי"ע, אות יא) מובא, יש ליזהר לקוץ צפרניו בכל ערב שבת כדאיתא בשלחן ערוך, ועיין בזוהר סוף פרשת אחרי וז"ל: זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא כו', ומאן דאעבר להון לגמרי כאלו אתער חסד בעלמא כו', דתנינן אלף ות"ד זינין בישין מתאחרין בהאי זוהמא דאטיל חויא תקיפא, וכלהו מתערין בההיא זוהמא דטופרין כו', עיין בספר מבוא שערים ואוצר השם להאר"י ז"ל דכתבו על מה שאמרו רז"ל ביוסף שיצאו י' טיפין מבין צפרני ידיו, הכונה שצדיק גדול כיוסף לא היה שליטה ליצר הרע להסיתו עבירה חמורה של גילוי עריות, אלא ששכח יוסף ליטול צפרני ידיו, ועבירה קלה זו, גררה עבירה חמורה שיצאו ממנו י' טיפין, ותראה עד כמה יש ליזהר בזה, חוץ שגם עפ"י הדין הוא חציצה לנט"י. והביאו ג"כ בספר לקוטי מאיר (ס"ה אות טו) ובספר פרדס המלך (עמ' יב).

ב. בן איש חי (שם).

ג. בגמ' מועד קטן (יח.): טעמא מאי שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל, אשה ביה מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני אשתני, (פרש"י: "כיון דאישתני מההוא דוכתא דהוו מעיקרא, אישתני ולא מזקי").

והפרישה (סימן רמא) לאחר שמביא דברי הגמ' הנ"ל מבאר: יש ללמוד מכאן דאם חתך בביתו במקום שהנשים שכיחים, ונפל מידו קצת צפרניו, אזי יכבד אותו המקום, או ינפח שם, ויזיזם ממקומן ולית לן בה". וכן כתב המשנ"ב (סימן רס סעיף קטן ו)

ד. כה"ח פלאג'י (ס' כז אות טו), הגאון חיד"א מורה באצבע (סימן ד אות קלו), ועיין בהג"ה (שם), ובכה"ח (סימן רס סעיף קטן טו"ב).

וזה לשון רבנו הרש"ש זיע"א (סידור היר"א (ח"א דף 168) יחתוך צפורני ידיו ורגליו, אותם שנתגדלו יותר מכנגד הבשר, כי איסור גדול יש בהנחתם, כי הם קלי' ממש היונקים מהקדושה של הבשר על ידי שורשם שהיא קלי' זכה של הצפרנים הדבוקה בבשר, ויחתכם באיזה סדר שירצה ולא יחוש.

ה. עיין במג"א (ריש סימן רס) שכתב וז"ל, ובמגיד מישרים במשלי (כג, ו) כתב שאין לקוץ ציפורני הידים והרגלים ביום אחד. ובשו"ע הרב (שם, סעי' ג) כתב הטעם, משום סכנה. וכן הוא בסידור ר' שבתי (דף מז, א) וז"ל, המגיד היה מזהיר שלא לחתוך ציפורני ידיו ורגליו ביום אחד, משום לא תחסום שור בדישו.

אולם המהרח"ו בשער הכוונות (ענין רחיצת פניו, דף סב ע"ד) כתב דמו"ר האריז"ל, היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו. ובשערי תשובה (סימן רס סעיף קטן ב) כתב, ומחזיק ברכה כתב שאף שכל האחרונים כתבו דברי המגיד משרים שלא יקוץ ציפורני ידיו ורגליו ביום אחד, אין לחוש לזה, דבסדר הכוונות ממהר"ש וויטל שהעתיק מטהרת יד הקודש אביו המרח"ו ז"ל כתב שרבנו האר"י ז"ל יום השישי היה נוטל ציפורני ידיו ורגליו כו'.

ובענין קציצת הצפרנים בלילה נראה מכח הסברא שלא כראוי לקוצצם בלילה, מאותו טעם של התספורת כי הצפרנים הם קליפות ובלילה הוא זמן שליטת הדינים וקליפות, ולכן לא כדאי לקוצצם באותו זמן כי תגרה בהם.

ו. בגמ' נדה (יד.), אמר רשב"י חמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו... והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים. וטעמא מאי, מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת.

ובאליה רבה (סימן רס סעיף קטן ז) מבאר הטעם שמזיקים להאשה: דקודם שחטא אדם הראשון היה מלבושו צפורן, וכשחטא נתפשט ממנו, ולא נשאר ממנו רק צפרניים, ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש [צפורן], ולכך מה שנשאר מהם יש מקום להתענש בו האשה.

ובספר בן יהוידע (מו"ק, דף יח) כתב טעם אחר: דכוחות החיצונים שדבקים באלו הצפרנים מזיקין לעוברין, מפני שהצפרנים הן פרין ורבין, - דלכך רואין אותן במוצאי שבת לסימן טוב - ולכן מזיקין לעוברה בפריה ורביה שיפילו מדה כנגד מדה.

ועוד איתא בגמרא (שם) שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל, ובבית המדרש דלא שכיחא נשי, או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת האנשים לחוד מותר לזרוק.

בספר פקודת אלעזר (סוף ח"א) כתב, מנהג להשליך הצפרנים בתוך חפירת בית הכסא, וזהו קבורתם, עי' להרב כף החיים (סימן כז אות יג) והרב כמוהר"ש יחזקאל זלה"ה הראה לי שכן כתב הרב קול ששון ז"ל, והוצרכתי לכתוב זה מפני גודל ההרעשה והתמיהה שעשה עלי ה"ר מרדכי אשכנזי זלה"ה, ששאל אותי על זה ואמרתי לו שכך מנהגי, והרעיש, ואמר שזהו שגורם מיתת בנים רח"ל.

ובשו"ת באר משה (ח"ו סימן קלג, אות יב) כתב, מה שהביא מספר בן איש חי להתיר לזרוק הצפרנים בבית הכסא, בוודאי כוונת הבן איש חי הוא כשאי אפשר לשרפו, אבל בודאי במקום שאינו קשור בקשיים הרבה, החוב מוטל לשרוף דוקא.

וזכורני בימי נערותי, הייתי טובל במקוה בבתי אורנישטיין והיה טובל שם הרב החסיד המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא כמוה"ר סלמאן מוצפי זצוק"ל ואחר שיצא מן המקוה היה שם באחד החדרים מקום שהיו מחממים המים ממש באש והרב היה משליך הציפורנים לאש.

ז. שו"ע או"ח (סימן ד סעי' יח).

ח. כן כתב הפרי מגדים (א"א, ריש סימן רס) וזה לשונו, עיין אליה רבה (אות ד) בשם של"ה מי שטובל בערב שבת יטול קודם טבילה. וזה לשון השל"ה (מסכת שבת, פרק נר מצוה ענין יום הששי), ואחר כך יטול צפרניו, וילך לטבילה כאשה המטהרת מנדתה.

וכן כתב בספר שלחן הטהור קאמרנא (סימן רס, בזר זהב סעיף קטן ג), צריך קציצת צפרנים קודם רחיצת מים חמין, כי המים חמין דקדושה הם סוד אש קדוש הנותן חמימות לתורה ולמצוות, ועל ידי זה מוריד סרחון תאות אש היצר הרע עד נוקבא דתהום רבה, ונופל הרע למטה, והטוב שבו נתעלה בסוד הארת מתיקות קדושת שבת, עד שפניו מאיר כלפידי אש באהבה ובהכנעה.

וכן כתב ביסוד ושורש העבודה (שער חי פ"א), ואחר נטילת הצפרנים ילך להטהר במקוה לכבוד שבת קודש. ובספר טהרת הקודש (הקדמון, הנהגות שבת ויום טוב פרק שני) כתב, תקצץ צפרניך בכל ערב שבת וכו', ואחר כן תלך לבית הטבילה לטהר עצמך לכבוד שבת מלכתא.

א. מספרים חז"ל שגוי אחד פנה לרבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: אותם מעשים שאתם עושים בפרה אדומה נראים כמעשה כשפים שאתם לוקחים פרה אדומה, שורפים אותה, ולוקחים את האפר ומטילים אותו לתוך מים ומזים שתים ושלש פעמים על מי שנטמא במת, ובזה אתם אומרים שהוא טהור, והרי דברים אלה אי אפשר להבינם. שאלו רבן יוחנן: האם נכנסה בך רוח רעה בגופך, ענה לא. אמר לו: האם ראית אדם שנכנסה בגופו רוח רעה, אמר לו כן! ומה רפואה שעשו לו, אמר לו: הביאו שורש והקטירוהו תחת האיש הזה והזו עליו מים ואז יצאה הרוח רעה. אמר לו רבן יוחנן: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! בדיוק כך נצטוינו בתורה הקדושה שעל ידי אפר פרה אדומה שמזים על הטמא, הטומאה פורחת ממנו ובכך נטהר האדם. התשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.

לאחר מכן שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: לאותו גוי דחית בדברים בעלמא, לנו מה תאמר, אמר להם: זהו שנאמר "זאת חקת התורה", שאותה מצוה היא סוד גדול, ואל תהרהרו בה למצוא טעמה. חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי (ילקוט שמעוני חקת).

זאת הפרה היא במלכות דקדושה המתלבשת בתוך הקליפות ומבררת את הניצוצות הקדושים מתוכן בסוד ומלכותו בכל משלה, ואז אותם ניצוצות חוזרים לקדושה. וזה פירוש מטהרת את הטמאים היינו ניצוצות הקדושה בתוך הקלי', ומטמאה את הטהורים היינו המלכות הטהורה כאשר הולכת לקלי' לברר טומאות שם ואז יורדת בין הקליפות ומתחללת טהרתה וקדושתה.