תולדות אור החיים הקדוש

כ"ו סיון תשפ"ה | 22/06/2025 | 20:26

משפחת רבינו

בין המשפחות המיוחסות אשר גלו מספרד בגירוש הגדול של רנ"ב והגיעו למרוקו, נודעה משפחת "בן עטר" לשם ולתהילה. בעיר סאלי, על שפת האוקינוס האטלנטי, בקצה המערבי של מרוקו וצפון אפריקה כולה, קבעו בני המשפחה הרמה את מקום מושבם, ובה זרחה שמשו של הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זלה"ה (הנודע בכנויו רבי חיים בן עטר הזקן, כדי להבדיל בינו ובין נכדו רבנו נושא שמו).

רם ונשא היה. מופלג בתורתו וביראתו, בקדושתו ובפרישותו, ואף מהנהגת הציבור לא משך את ידיו. וכה כתב עליו רבנו בהקדמתו לספרו, "ומרוב חסידותו כמעט אני אומר שלא עבר עליו לילה בשינה, ובבכי גדול קונן על שריפת בית אלהינו, ואפילו בלילי טבת הארוכים השלים הלילה בלימוד עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו, ואף כי הרבה צרות עברו עליו והוצרך לנוד ממקומו, בכל זאת בכל מקום שגלה גלתה שכינה עמו, ולא מנע עצמו מד' אמות של הלכה".

אח היה לו ורבי שם טוב שמו, גדול כבודו בעיני בני קהילת סאלי ואף הוא עסק רבות בעניינם, עד שעלה ונתעלה למדרגת נגיד הקהילה. והיו האחים לבית בן עטר ראשי ומנהיגי הקהילה ברוח ובגשם. אף בית הכנסת משלהם, "צלאת בן עטר", היה להם.

h החל משנת תל"ב, עם עלות מולאי איסמעאיל ימח שמו לשלטון, נפתחה תקופה קשה ואיומה בקורות יהודי מרוקו. בשנות מלכותו הראשונות האיר פניו ליהודים. אפס, בחצי ימי מלכותו השתנה יחסו מן הקצה אל הקצה. הוא החל להציק להם ולרדוף אותם, והטיל עליהם מסים שונים ומשונים חדשות לבקרים. הלחץ והדחק הורגשו בכל פינה, ואף מעמדם של העשירים והאנשים שכלכלתם היתה איתנה, התמוטט לחלוטין.

אלא שזו היתה רק ההתחלה לשנים קשות ומרות שהלכו ונעשו נוראות יותר ויותר! בשנת ת"ס הוטלו על היהודים מסים בכמות כזו שרבים מעשירי הקהילות ירדו מנכסיהם, כפשוטו, והפכו לעניים ממש. על צרה זו נוספו גם הבצורת ועלית המחירים הגדולה שבאה בעקבותיה.

בן היה לו לרבי חיים בן עטר הזקן, ורבי משה שמו, אף הוא תלמיד חכם מופלג היה, שגם עסק בחסד ללא גבול, ומי ששימש כמשען ומשענה לנשברי לב, ששאבו ממנו עידוד וחיזוק.

בשנת תנ"ו נתמלא ביתו של רבי משה אורה בהולדת בנו, אשר שם קורא לו על שם זקנו הקדוש "חיים", הוא רבנו חיים בן עטר, מי שעתיד היה להאיר את עיניהם של ישראל מאז ועד היום. נר ישראל, נשמה מניצוץ משיח בן דוד. מאור חיים לארץ ולדרים, לדורו ולדורות, והנודע לדורות על שם ספרו "אור החיים".

אך גדל חיים הקטן מיד ראו הכל כי חכם וחריף הוא וירא שמים מנעוריו. אף דבקה נפשו בנפש זקנו הרב, אשר רוה מלוא חופניים נחת מנכדו זה, ועל אף שגם עם שאר נכדיו למד תורה, הרי שאת מרב מאמציו השקיע בו, ולו מסר את רובי תורתו.

לא מש חיים הצעיר מאוהלו של סבו, ש"בין ברכיו גדל ובחיקו ישב לשאוב מדרכים הטובים" כלשונו. כשרונותיו העילויים עמדו לו לעלות בתורה כאחד הגדולים אשר בארץ. אף בתעניות וסיגופים הרבה, ולעיתים צם משל יומיים ויותר ברציפות.

למרות יגיעתו העצומה והתאמצותו לכוון לאמיתה של תורה, התנזרותו ממנעמי העולם וכוונתו הטהורה, הרי שבהעלאתו את חידושי תורתו על הכתב היתה נפשו שפלה עליו ביותר, והוא היה מלא חשש. מי הוא זה ואיזהו שיבוא לחדש בתורה?! רק הידיעה הברורה שלו כי כל כוונתו לשם שמים, נתנה לו את האומץ לכך.

את ראשית ביכוריו כינס לימים לספר שאת שמו קרא "חפץ ה'". הורתו ולידתו של "חפץ ה'", החלו אצלו עוד בגיל בר מצוה, ומשאלה כמוסה היתה זו בליבו מאז ולתמיד. והיתה נפשו יוקדת בקרבו באהבה לוהטת לה', לתורתו, ולקיום מצוותיו. תשוקה נפלאה שלימים באה לידי ביטוי ובצבצה מכל עבר בספריו, ובפרט מספרו הנודע ה"אור החיים" הקדוש על התורה.

בדברו על אהבת ה' ודבקותו, ממש יצאה נפשו בדברו, ומתוך הדברים נמצאת למד כי מעולמו הוא מדבר. שהרי אין אדם כותב דברים שכאלו אלא אם כן עומד הוא במדרגה זו. לא יפלא איפוא, כי העפיל רבי חיים למעלות רוחניות נעלות ונשגבות כל כך, עד אשר התקדש שמו בקרב תפוצות ישראל כאחד מן הראשונים אשר בארץ.

"ורבנו הקדוש אור החיים אמר עליו מרן הבעש"ט שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב"ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדרגות רוח הקודש באמת...."

h ולרבי שם טוב בן עטר הנגיד בן ושמו רבי משה, ויהי האיש נכבד ביותר בין יהודי מרוקו, ממשיך נאמן למורשת אביו הגדול שנשא את משא יהדות מרוקו על שכמו. ידו פתוחה לצדקה וחסד ולכל דבר שבקדושה.

כוחו של רבי משה בנגידות עלה על אלו של אביו, מעמדו בחצר המלך מולאי איסמאעיל היה רם ונשא. עם הזמן הלך מעמדו של רבי משה בן עטר והתחזק. אבל כטבעה של בני משפחת מלכות אכזרית זו, הרי שככל שהיו היחסים עמם קרובים יותר, כך גדלה הסכנה מהם.

צורת החיים המבהילה והלא יציבה תחת צלם של בני משפחת המלוכה, דרשה ממקורביהם כוחות נפש עצומים, שכן לא אחת עמדו הללו בסכנת נפשות של ממש, על אף קרבתם הגדולה ושרותם הנאמן למלך.

בשנת תע"ז, הלשינו לפני מולאי איסמאעיל הלשנה כלשהי על רבי משה לא הועילו לו לנגיד כל זכויותיו, והמלך קנס אותו בקנס שכדי לעמוד בו היה רבי משה צריך למכור את כל נכסיו והדבר כמעט ורושש אותו לחלוטין. למרות הכל, גדולים היו מעשיו ופעליו, והוא עשה שלא תשתכח תורה מילדי ישראל העניים במרוקו, והיה משלם שכר לימוד מכיסו עבור אותם שלא השיגה יד הוריהם לשלם עבורם.

הוא אשר זכה להיות חותן המלך, כאשר בחר ברבי חיים, נכד אחי אביו רבי חיים הזקן, כחתן לבתו המצוינת מרת פאצוניה. מופלגת בצדקות היתה, עד שספרו עליה שמידי יום היתה מתעטפת בטלית ומניחה תפילין, כנאמר על מיכל בת שאול.

סמוך על שולחנו של חותנו – קרובו הנגיד ידע רבנו שנות שלוה והשקט, למרות חוסר השקט הכללי ששרר במרוקו המשיך לעלות ולהתעלות בתורתו, בקדושתו העילאית ובהתנזרותו ממנעמי העולם הזה. בשנים ההם גם החל להפיץ את תורתו על פני חוצות, ולא הסתפק בתלמידים שבאו אליו, כי אם תר וחפש אחרי בעלי כשרון, שהוא יוכל ללמדם ולקדמם בהתאם לכשרונותיהם.

במקביל ללימודו עם תלמידיו, היה דורש מידי יום ביומו בבית הכנסת שבחזקת משפחתו, "צלאת בן עטר", שתי דרשות להמון העם ולכל מי שליבו חפץ, ולעיתים אף שלש דרשות ביום.

נערץ ונקדש היה רבינו על בני סאלי עירו, למרות שלא כיהן כרבה של העיר, ועל אף שהיו בה בסאלי בזמנו גדולי תורה נוספים. פעם אחת היה רבנו שקוע במחשבות דבקות, ובני קהילתו נזקקו לו בדחיפות אלא שיראו לנגוע בו ולהפסיקו מדבקותו. עקב נחיצות הענין הוחלט בין בני הקהילה לקחת תינוק קטן שלא טעם טעם טומאה מימיו, וגם את התינוק טבלו במקוה. הם הורו לעולל לנגוע נגיעה קלה בבגדו של רבנו ותו לא. אבל גם נגיעה זו היה בה בכדי שירגיש רבנו בנגיעה גשמית קלה זו ויפסוק מדבקותו.

בימים ההם ובשנים ההמה, היו יהודי מרוקו מוכים ונרדפים בידי שמים ובידי אדם. אם לא די היה להם בהתנכליותיו של המלך הרשע, התרגשה ובאה עליהם בשנת תפ"א הבצורת הנוראה. היתה זו עצירת גשמים איומה ומוחלטת שנמשכה כשלוש שנים, והמיטה על ראש יהודי מרוקו השבורים והרצוצים רעב ועוני, מחלות ויסורים ומיתות מרובות.

לא זו בלבד, אלא שעם מותם של רבים מהיהודים שדרו ברבעים המיוחדים להם, נעזבו בתיהם וננטשו מאין יושב. הנכרים יושבי הארץ שניצלו את המצב פשטו על הבתים לשלול שלל ולבוז בז, וכך נהרסו הבתים ורחובות שלמים הפכו לעיי חרבות או למשנות גויים. לעומת זאת הלכו בתי הקברות וגדלו בקצב מהיר, כאשר דבר יום ביומו נקברו בהם חללי רעב למכביר.

חורבן הקהילות בגוף, ברוח ובנפש היה כמעט מוחלט. אבל גם בתקופה קשה ומרה שכזו, המשיך רבנו בשלו, בתורתו, בשיעוריו ודרשותיו בעבודת קדשו ובפעולות החסד שלו.

מעשה תוקפו וגבורתו

דרכו בקודש של רבנו שתבעה התמסרות לרוחניות ולעבודת ה' בצורה החלטית, מצאה את בטויה גם בדרכו בפסיקת ההלכה, בה היה נוהג להחמיר. מעבר לפסיקותיו היומיומיות והכלליות, נודעו שלושה ענינים בהלכות מאכלות אסורות בהם יצא חוצץ כנגד מנהג מרוקו מקדמת דנא, וכל זאת למרות היותו צעיר לימים: החגבים, נפיחת הראה, והתולעים.

מאז ומקדם היה מנהגם של יהודי מרוקו, כאשר תקפה מכת ארבה את עריהם ושדותיהם, לתפוס מהחגבים המעופפים ולאכלם. בעיני רבנו לא מצא הדבר חן כבר מאז ילדותו, שכן הבחין כי זקנו הקדוש נמנע מלאכלם, וגם אין דעתו נוחה באוכלי החגבים.

והנה הגיעה הבצורת של שנת תפ"א, ושוב ראה רבנו את הקהל נוהג התר באכילת החגבים, משל היה זה דבר פשוט ומסכם שאינו דורש כל תנאים הלכתיים.

כיון שראה רבנו שאין איש יודע על סמך מה נהגו לאכול את החגבים, מבלי לבדוק אם הנם מהסוגים המותרים באכילה, רצה לאסור את הדבר. אבל בענותו כי רבה, עדין לא רצה לסמוך על העדויות שאסף עד שירד לחקר הדבר. רבנו הגיע למסקנה נועזת, כי התר החגבים שנהגו בו במרוקו התר שגוי הוא, וכי האוכלם כאוכל שאר שקצים ורמשים. הוא הרעיש הרבה על הדבר, ואסורו התקבל על בני סאלי עירו ובפרט יראי ה' שבהם.

וראה זה פלא:

"וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבוא מין זה לב' או לג' שנים ולא אחר טפי מד', ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אוזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה" (פרי תואר סי' פה, וראה גם אור החיים ויקרא יא כא).

היה בכך אומץ רב מצידו של רבנו שעוד היה צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנים בלבד, והוא בא לאסור על בני ארצו דבר שדורות נהגו בו התר, ובפרט שמרוקו מלאה היתה בגדולי עולם קשישים ממנו לימים.

בשנים ההם העמיס רבנו על עצמו גם את העיסוק בצרכי צדקה, ובפרט של תלמידי חכמים עניים.

נוהג מיוחד במינו היה לו לרבנו בעת כהונתו כרב בעיר מרוקו טרם עלותו לארץ הקודש.

מידי ערב שבת, היה מספק לתלמידי החכמים שבעירו צרכי שבת, ובין היתר סיפק נתח בשר כדי שיעשו שבתם בהרחבה.

קרה פעם, ומסיבת איזו מחלה שפגעה בבהמות העיירה, נטרפו רוב הבהמות, והבשר התייקר שם עד למאוד, ואף עשירי העיירה לא היה בידם להשיג בשר לשבת קודש.

היה זה בערב שבת, ורבנו צווה לשחוט עגל כדי לחלק את בשרו לאנשיו, ובחסדי השי"ת הוברר כי העגל הזה לא הוטרף וכך לא נשתבש מנהגו וחילקוהו לבני התורה.

בעת החלוקה, נכנס אחד מעשירי העיירה אל רבנו ז"ל ובקשו שיתן גם לו איזה נתח בשר תמורת תשלום הגון.

רבנו ענהו בתקיפות, כי אין הוא מוכר בשר, וביתו לא איטליז, ואינו רוצה לתת לו, כי הבשר מיועד רק לתלמידי החכמים, ולנגד עיניו מסר חתיכת בשר לאיזה אברך שזה עתה נכנס לבית הרב.

העשיר האדים מכעס ופנה לרב בלשון זלזול "הגם זה האברך בין התלמידי חכמים, מה לו ולחלוקת הרב".

הרב לא השיב לעשיר כלום, ומלא סיפוק עלה על יצועו בהודאתו להשי"ת שמנהגו לא הופרע על אף חסרון הבשר.

בעת שינתו, פקד את רבנו חלום קשה בו מודיעים לו כי בשמים התעורר קטרוג גדול עליו על שלא מחה בעת שהעשיר זלזל בתלמיד חכם לעיניו, ולזכך חטאו זה יקבל על עצמו גלות שנה אחת.

במוצש"ק ארז האור החיים את חפציו ויצא לערוך הגלות. פסק השמים פסק הוא, ואין לערער עליו.

כך נודד לו האור החיים מעיר לעיר ומכפר לכפר, אכסנייתו ביום לא היתה אכסנייתו בלילה, בקיצור הדברים הוא קיים את הגלות לכל פרטיו ודקדוקיו. כך לאחר כמה שבועות של נדודים מצא את עצמו בערב שבת פרשת בחוקותי, במרכזו של שדה רחב ידים. כוחותיו כמעט ואזלו ממנו, ולפתע ראה מרחוק איזה אילן. בשארית כוחותיו, נגש אל האילן, התישב על ידו לנוח והניח ראשו על גזעו.

מחשבותיו ורעיונותיו של האור החיים הקדוש החלו לשוטט בעולמות העליונים, כל כולו נתון לעשתונותיו שסבבו והלכו לחדש חידושי תורה על פרשת השבוע בחוקותי, ובשעה קצרה זו חידש יותר מארבעים ושניים פירושים על פסוק ראשון של "אם בחוקותי תלכו".

כשהתאושש מרעיונותיו נסכו בו כוחות חדשים ורעננים והחל לפסוע אל העיירה הקרובה. כשהגיע אל העיירה עם דמדומי חמה, כבר היו תושבי העיירה בבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת. רבנו הצטרף אליהם, וקבע לו מקום בפינת ביהכ"נ ליד כל הארחי פרחי. כמובן שאת גדלותו הסתיר, ולא עלה על דעת אף אחד מבני העיירה שקדוש עליון, האור החיים נמצא בתוכם. אחר התפילה, הוזמן אל אחד מבעלי הבתים הפשוטים כדי שיעשה שבתו אצלו. באמצע סעודת שבת, פנה בעה"ב אל רבנו והודיע לו שמנהג העיירה שאת סיום הסעודה וברכת המזון עורכים בצוותא כל בני העיירה בבית הרב, ולכן מבקשו שיצטרף אתו, רבנו לא התנגד והצטרף עם בעה"ב אל בית הרב.

בהגיעם אל בית הרב, היה כבר הבית מלא מבני המקום שהתאספו בצוותא לשמוח בסעודת שבת קודש ולזמר את זמירות השבת יחד עם רבם שהיה מצדיקי הדור.

רבנו תפס לו מקום בקצה השלחן. לפתע השתררה דממה. הרב הניח ראשו בין ידיו והתעמק בעשתונותיו. בני העיירה מנוסים בזאת, שבעת הרב מתעמק ברעיונות קדשו, חזקה שזה עתה מרחף הוא בעולמות העליונים ומשיג השגות קדושות, ועל כן השתררה דומיה וחרדת קודש על פני כולם.

כך יושב לו הרב, אחוז שרעפים, פניו מאירות ומזהירות, וכאילו אש להבה אחזתו. לפתע מזדעזע הרב, והוא אות כי השיג השגות גדולות, ועתה יורידם כאן אל קהל עדתו היושבים בצפיה, ובכלות הנפש לשמוע מה בפיו.

התגלו עתה לפני - פותח הרב - ארבע עשרה דרכים בפירוש הפסוק אם בחוקותי תלכו, וכך החל לבארם אחד לאחד. כל הקהל יושב בפחד ואימה ואינם מאבדים אף מלה מפיו הקדוש של הצדיק. חידושי תורה אלו - מסיים הרב לאחר פירושו האחרון - נשמעו ונלמדו עתה בפמליא של מעלה והם החידושים הנוראים שחידש הצדיק קדוש עליון רבנו חיים בן עטר החי בעלמא הדין.

רבנו קם מפינתו והכריז: חיים בן עטר. כל הקהל בשמעם מפי איזה ארחי פרחי את בזיון האור החיים הקדוש, בערה בהם חמתם, כן בקש הרב לכלות חמתו באדם הפשוט היושב בצד ומעיז לזלזל בכבוד קדשו של האור החיים, אף שהרב לא הכירו מימיו, אבל אם בפמליא של מעלה לומדים את תורתו — חזקה שקדוש עליון מופלג האיש, אך בעה"ב שאצלו סעד האור החיים הרגיע את הרב ושאר האנשים הנרגזים.

אחרי כמה שעות של שמחה בצוותא בתורה ויראה, חזר בעה"ב ולצדו אורחו ולא החליפו ביניהם אף מלה אחת.

למחרת בסעודה שניה של שבת, שוב חזרה הפרשה כדאתמול, הרב בעליית נשמתו, ואחר כך אמר עוד ארבעה עשר חידושים ששמע בפמליא של מעלה, ובסוף הכריז שוב הרב: תורה זו נאמרה בפמליא של מעלה והיא מתורותיו של קדוש העליון ר' חיים בן עטר החי בעלמא הדין, - רבנו ז"ל קם ממקומו והמהם בקול חלוש: חיים בן עטר. חמתו של הרב בערה עתה בכפלים, ושוב רצה לכלותה באיש שזלזל בכבודו של ר' חיים בן עטר. בעה"ב חזר שוב והתחנן לפני הרב שלא יפגע באורחו ויניחנו לנפשו.

בסעודה שלישית, שעת רעוא דרעוין, התלהב הרב במאד, ושוב נשמתו עולה למעלה למעלה בתבערת לב עצום, והוא נשאר על מקומו מתעלף כאילו ניטלה רוחו ממנו. כעבור איזה זמן, ירד אל קהל אנשיו, ועתה בפיו ארבעה עשר חידושים נוראים נוספים על הפסוק אם בחוקותי, ולסוף שוב הכריז: אמרים נוראים אלה הם מפיו של קדוש העליון רבנו חיים בן עטר.

רבנו קם מלוא קומתו, ובקול ברור וחזק הכריז, חיים בן עטר. מהומה החלה להתחולל. הרב מלא זעם שאג לכל גבול, יותר לא נחשה, המזלזל בקדושת האור החיים ישלם את גמולו במעצר. טרם גמר הרב את הציווי, וכבר תפסו את רבנו וסגרוהו באיזה תא חשוך והשאירוהו לבדו.

הסעודה השלישית נמשכה כרגיל כאילו לא קרה דבר. רבנו סגור על מסגר בחדר חשוך על שביזה את קדוש העליון ר' חיים בן עטר... לפתע פתאום החלה להשתולל רוח סערה אלימה, רעמים מחרישי אזנים פילחו את האוויר וברקים מסנוורי עינים האירו את פני הרקיע החשוך, עצים נעקרו ממקומם וגגות הבתים עפו לכל עבר, פחד ורעדה אפפה את בני העיר צעקות איומות נשמעו מכל צד, בני העיר התנפלו לפני הרב ביודעם שרק הרב בכוחו להציל את המצב הנורא שמן הסתם יגרור אחריו קרבנות אדם.

הרב פעל מיד עליית נשמה, ושאלת נפשו אתו, בשל מי כל הסער הזה והתשובה הגיעתו מן השמים "במשך כל שעות השבת קודש נחים הרשעים מן הגיהנם הבוער בכל ימות השבוע, הגיהנם שובת בשבת. מיד בצאת השבת, ור' חיים בן עטר מבדיל על היין מכירים בשמים שימי החול הגיעו, הגיהנם מתחיל לפעול והרשעים נשלכים לתוכו, אך עתה בשעה זו ר' חיים בן עטר סגור אצלך בתור אסיר - ואינו יכול להבדיל - שוררת א"כ אנדרלמוסיה בעולמות ולכן משתוללת הסערה כעת.

בדרך אגב הודיעו לרב מן השמים שילך ויבשר לאור החיים הקדוש, שבשעה זו שהיה סגור בחדרו, נתכפר לו עוונו על שמיעת בזיונו של הת"ח, ושוב אינו צריך לסיים את שנת גלותו.

מיד כהוודע לאור החיים דבר זה, נפרד מהרב וחזר לעירו.

בשנים ההמה, שהה רבנו למשך תקופת מה במקנס בה התגורר בילדותו כמה שנים. כאן נקשר רבנו בקשר אמיץ וחזק עם אב"ד מקנס, הלא הוא הגאון הנודע רבי משה בירדוגו זלה"ה, רבנו העריץ אותו עד מאוד והפליג בשבחו.

עוד רבנו עוסק בתורה בצוותא חדא עם הרב המשביר, הגיעו שני קדושי עליון אלו למעלות רמות בצוותא חדא. על אחת הפעמים בהן נתכונו שניהם לדבר אחד, כתב רבנו בספרו "חפץ ה'" כי "ממש רוח הקודש הופיעה, ונתכונו לו בהסח הדעת בבית הכנסת, אני ואחי הגדול גדול החכמים הרב ר' משה בירדוגו אשר נפשי קשורה בנפשו"!

בשנת תצ"א, בהיותו אך כבן שלושים וחמש, התיצב רבנו בפני רבני מרוקו ובידו תכריך חידושיו על מסכתות ברכות ושבת, הוריות וחולין, כדי לקבל את הסכמתם להדפסת חידושיו. הם יצאו מגדרם בתארם אותו ואת מדרגותיו, בלטו בהם רבני סאלי העיר בה גדל ושהכירוהו מילדותו. גם גדולי רבני מרוקו, עטרו את רבנו בהסכמות רבות ותשבחות.

כעת יצא רבנו לאמשטרדם כדי להדפיס בה את ספרו, שכן דפוס עברי ראוי לשמו לא היה במרוקו. גם רבני אמשטרדם קבלוהו בתשואות, והעניקו לו הסכמות נלהבות.

אחרי הפוגת הרדיפות לה זכה רבנו במהלך נסיעתו לאמשטרדם, בה הרחיק נדוד ממקום ההתנכלויות שבמרוקו, וגם ראה נחת בצאתו לאור עולם של ספרו הראשון, ביקש רבנו לשוב לביתו ואולי לישב קצת בשלוה. אבל המהומות שהתחדשו במרוקו ובעת ההיא בפרט בסאלי, נוסף על הצרות שאפפו אותו באופן אישי, לא הניחוהו.

עמוס יגון ומתלאה, צרות ומפח נפש, ראה רבנו בכל הבא עליו ובכל המתחולל סביבו, רמז ברור לכך כי עליו לעזוב את מרוקו המציקה והרודפת, המתנכלת והפורעת, ולעלות לארץ הקודש. הוא יצא לכיוון ערי הנמל שלחוף הים התיכון, כדי להפליג לאירופה ומשם לנסוע לארץ ישראל. בדרכו עצר לשהות בקצרה בפאס, שנודעה בחכמיה. אלא ששהיה זו בפאס נמשכה שנים מספר. ומאת ה' היתה זאת, כדי לפרסם שמו וטבעו בעולם!

ישיבה גדולה ועתירת לומדים מופלגים היתה בפאס, בראשה עמד הגה"ק ר' שמואל בן אלבאז זלה"ה. משהגיע רבנו לפאס מצא כמובן את מקומו הטבעי בישיבתה הרמה. הוא נכנס להיכלה, והתמסר בה ללימוד התורה ועיונה לילות כימים.

מתוך משא ומתן של הלכה עם ראש הישיבה, נתקשר עמו רבנו בקשר אמיץ וחזק עד מאוד, עד שהיה רבנו מכנהו "אחי". רבנו עסק אז בלימוד "יורה דעה" בעיון רב ועצוםם, ושקד על חיבורו "פרי תואר", ורבים מאוד מהעניינים שבספר ליבן בצוותא חדא עם הרשב"א. פסקיו ודעותיו של רשב"א פזורים לכל ארכו של ה"פרי תואר", אם כי לא תמיד הסכימה דעת רבנו עמו, ולא אחת ארע שנחלק עליו, אבל גם עשה זאת ביותרת הכבוד.

והנה הגיע היום, ורבי שמואל נקרא להצטרף כדיין בבית הדין הגדול של העיר פאס, לצידו של הגאון רבי יעקב בן צור זצ"ל, מכיון שכבדה עליו העמסה לשאת גם בראשות הישיבה וגם בדיינות, מסר את ראשות הישיבה לרבנו. תלמידיו המופלגים של רבי שמואל היו כעת לתלמידי רבנו.

כפי שכבר נזכר, נהגו במרוקו, כמנהג שהביאו עמם חכמי קסטיליה, להתיר באכילה בהמה שנמצאה סירכא בראתה, אם נפחו את הראה ולא מצאו בה נקב. דבר שנהגו בו איסור במרוקו טרם הגיעו לשם מגורשי ספרד. רבנו התקומם כנגד ההיתר, את צדדיו לאיסור העלה באריכות מרובה ב"פרי תואר" סימן לט, שם דן בכל הצדדים, כולל ההתיחסות למנהגי הראשונים שלפי דעתו נהגו בהם בטעות, הוא גם מספר על התחקותו אחרי שרשי ההיתר.

באותם ימים חוה רבנו כמה פעמים סכנת מות, ואף ניצל מכבשן האש. ככל הנראה רצה המלך מולאי עבדאללה להענישו בשרפה רחמנא ליצלן כדרכו, וברגע האחרון ניצל בדרך נס. גם נסים נוספים ארעו לו אז בנידודיו הרבים.

וכך מספר אחד מחכמי דורו, רבי שלמה הכהן במו"ה יהודה זצ"ל, בספר דרושיו (בכת"י):

"לזה הבאתי מעשה הר' ר' חיים שהוא בדורנו, על מה הגיע עליו כמה מקומות גדודי חיה ולסטים, אין יסורין גדול מזו..."

אם לא היה די בצרות שתכפו חדשות לבקרים על ראשם של יהודי מרוקו, בא הרעב הנורא וכמעט שלא כילה את יהדות מרוקו כולה.

תחילתו של הרעב בשנת תצ"ה היתה, והוא הלך והחריף הלך והתעצם, עד שהגיע לשיאו בשנת תצ"ח. הרעב הכה בכל קהילות מרוקו במלא עוזו, ותושבי ערים רבות נדדו ממקומם בתורם אחר מזון, עד שקהילות רבות נשמו מאין יושב.

באותה שעה בה נטלה פאס מנה כפולה של פורענות גלה רבנו לתיטוואן, אפס כי לא שהה בה זמן מרובה. הוא החליט לבצע כעת את רצונו משכבר הימים, לצאת ממרוקו ולעלות לארץ ישראל, כאות נפשו. בדרכו לארץ הקודש רצה רבנו לעבור דרך העיר ליוורנו שבאיטליה. מסיבה לא ידועה לא יצא רבנו מתיטוואן עצמה שהיא אחת מערי החוף של מרוקו, כדי להפליג משם בספינה אל איטליה שבעברו השני של הים, אלא עשה את דרכו אל חוף אלג'יר שגם היא שוכנת ימים.

לא קלה היתה הדרך וגם לא קצרה. כדי לצאת מתיטוואן ולהגע למחוז חפצו, אלג'יר, היה על רבנו לחצות בדרכו מדבר הרה סכנות. אך הוא לא נבהל ולא נרתע, וכפי שכתב בהקדמתו לספר אור החיים "ואזרתי כגבר חלצי, וסכנתי בעצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו".

כאשר הגיע לאלג'יר והגיש את שני חיבוריו "אור החיים" על התורה ו"פרי תואר" על יור"ד, לפני רבני העיר, הגאונים רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי זצ"ל, כדי לבקש את הסכמתם, יצאו הללו מגדרם וכתבו לו הסכמה נלהבת ביותר. בסיום דבריהם צרפו ברכות חמות לרבנו כי יזכה להדפיס את חיבוריו, לעלות לארץ הקודש, וגם לזכות סוף סוף לזרע של קיימא.

אחרי שהות קצרה באלג'יר, שם פעמיו לליוורנו. משהגיע ספינתו לנמלה של ליוורנו שהו נוסעיה זמן מה, כנהוג אז, במחנה ההסגר שבנמל, לצורך ביקורת רפואית. בעצם יום חג השבועות תצ"ט שוחרר רבנו משם יחד עם נשותיו ותלמידיו, והם מיהרו לבא לבית הכנסת המפואר שבליוורנו.

שמו של רבנו כבר הלך לפניו בכל העולם היהודי כרב רבנן ואיש קדוש, וההתרגשות בקהילה עם בואו היתה עצומה. הם קבלוהו בכבוד גדול, ודאגו לו לאכסניה הגונה ומכובדת.

בליוורנו, בא רבנו סוף סוף אל המנוחה, אחרי שנות מצוקה רדיפות וסבל רבות כל כך. אנשי ליוורנו, בעלי הצדקה המפורסמים, אזרו כגבר חלציהם, והתארגנו לאסוף עבורו דמי מעמדות קבועים שיספיקו לו די הצורך. כעבור זמן לא רב מאז הגיע אליה, החלו בני ליוורנו להנות מזיו אור תורתו, כשהוא החל באמירת שיעורים ודרשות תמידין כסדרן כדרכו בקודש. משך היום כולו היה עוסק בתלמוד בעיון עם תלמידיו, ובלילות היו באים לפניו אנשי העיר עם נשיהם שישבו בחדר השני, ואז היה דורש לפניהם בחכמה דברי דרוש ומוסר.

אחד מתלמידי החכמים שבעיר, רבי משה פראנקו, דבק ברבנו עד כלות, והעלה על הכתב חלק מדרשותיו של רבנו בליוורנו, ובראשיתם הקדים את תאור קורות רבנו בעיר. כתב היד עבר גלגולים רבים, עד שנדפס בשנת תש"כ תחת השם "מאור החיים". זהו ספרו הבלתי מוכר של רבנו, שאם כי לא כתבו בעצמו אבל נרשם מפיו. זהו גם רישום יחיד של דרשותיו שבעל פה של רבנו, ממנו אפשר ללמוד קמעה על סגנונו.

התנהגותם הנדיבה של עשירי ליוורנו שפשוט התחננו לפני רבנו לבקש מהם כל צרכו, והמה יתנו לו ככל אות נפשו ואף יותר מכך, עוררה בו את המחשבה כי אם לא עכשיו אימתי, וכי כעת הוא הזמן הנכון להתחיל להדפיס את ספריו ה"פרי תואר" וה"אור החיים".

יותר מכולם התיצב לימינו הגביר רבי שלמה אלוף ז"ל, שנטל על עצמו את עול הדפסת הספרים מהחל ועד כלה. כולל גיוס הכספים מעשירי ליוורנו והטיפול בכל הכרוך בהדפסה. בעול הדפסת ה"פרי תואר" על יורה דעה, הצטרף אל רבי שלמה אלוף תומך נוסף שהעדיף לשמור על עילום שמו.

עלייתו לארץ ישראל

ובימים ההם, ימי המנוחה והמרגוע ושלות הנפש, הלכה והתרקמה בלב רבנו תכנית חדשה בנוגע לעליתו הצפויה לארץ ישראל!

בשנה ההיא, היא שנת הת"ק ליצירה, העיר ה' את רוח הגה"ק ר' חיים אבולעפיא זי"ע אשר ישב באיזמיר, לעלות ארצה ולחדש את הישוב היהודי בטבריה. בגליל משל אז השיך דאהר אל עמאר, אשר השליט בה סדר ומשטר והשרה בה בטחון, וגם היה מלך רב חסד ליהודים. מששמע השיך על רצונו של רבי חיים לעלות ארצה לעירו, העתיר עליו דברים לזרזו לממש את רצונו. ואכן, רבי חיים עלה ארצה, והשיך יצא מגדרו לקראתו. הוא שיקם את טבריה היהודית והפריח את הישוב.

הדבר העיר אף בלב רבנו התעוררות גדולה, הוא החליט לרכז סביבו קבוצה נבחרת מתלמידיו שיחד עמו יעלו ארצה, וישבו על התורה ועל העבודה בישיבה אשר שמה יקרא "כנסת ישראל". דרישות וסדרי הישיבה לא נועדו לכל אחד, רק גבורי מלחמות ה' יכלו לעמוד בהם. התנאים דרשו התמסרות והקרבה מוחלטים ללימוד ולסדרי עבודת הקודש.

לצד זאת, היה על רבנו לגייס תמיכות הגונות קבועות שבהם יוכלו תלמידי הישיבה להתפרנס, ולשם כך פתח בסדרת מסעות סביב המדינה, ואף מחוצה לה.

רבנו יצא לאלג'יר, ותוך זמן קצר מאוד התגבשה סביבו קבוצה מובחרת של תלמידים שקבלה תורה מפיהו. לצד הדרשות והשיעורים שמסר כהרגלו להמון העם, הקים באלג'יר ישיבה, וכעת הקיפוהו גם תלמידים מובחרים שישבו ועסקו בתורה כל היום, כשכל מחסורם עליו.

משהתארגן גרעין התלמידים המובחרים של הישיבה, יכל רבנו לצאת למסע התרמה וגיוס תומכים על פני איטליה המגינה. לצד עצם הזכות לתמוך בלומדי בעיר הקודש, שמורות היו עם רבנו "הטבות" נוספות לתורמים העתידיים. תפילות והזכרות במקומות הקדושים אשר ארץ המה, ואפילו שלטי הנצחה בישיבה.

בר"ח אב תק"א, יצא רבנו למסעו לארץ ישראל, כשהוא מלווה בחבורה בת שלושים איש. בעשירי לחודש עגנה ספינתם במסינה שבאי סיציליה. הנסיעה מליוורנו עד מסינה לא היתה קלה, ובאחד מלילי השבת סער הים, וגלי ענק התנפצו אל האניה וטלטלוה מצד לצד ככלי משחק, עד שכל כלי החרס שבאוניה נשברו מרוב התהפכויות. רק בחצות הלילה שקט הים מזעפו, והנסיעה חזרה למסלולה השקט.

קבלת הפנים לה זכו רבנו וחבורתו במסינה, היתה נלהבת ביותר. הם השתהו במסינה עד כ"ב במנחם אב, ואז הפליגו לאלכסנדריה של מצרים, כשדרכם מלוות בסערות ים ונסים מרובים.

עקב קשיי העגינה בחופה של אלכסנדריה למי שאינו בקי ורגיל בכך, העדיף רב החובל שלא הכיר דיו את נמלה של אלכסנדריה, להמתין לאור בוקר כדי להכנס אל הנמל, מה שגרם לנוסעים, לעוד לילה של טלטולי גלים ומשברי ים עד שהגיעו ליעדם.

באלכסנדריה הגיע לאוזניהם של בני החבורה, הידיעה המעציבה על מגפה קשה שפרצה בירושלים. כיון שיעדם היה ירושלים עיר הקודש, היה עליהם לעגון ביפו, ומשם לעשות את הדרך החוצה אל השפלה ומטפסת בהרים עד ירושלים. אבל רב החובל העדיף לעגון בעכו מבלי לעצור בחוף יפו, והתעקש על כך.

משאך ירדו בחוף ימה של עכו, נודע להם כי נס גדול נעשה להם, ובהשגחה פרטית גלויה סרב רב החובל מבלי סיבה לעגון ביפו. הם שמעו כי ביפו ובירושלים משתוללת מגפה איומה.

את יתרת ימי חודש אלול וראש השנה של שנת תק"ב, עשו רבנו ותלמידיו בעכו. מיד אחרי ראש השנה, ניצל רבנו את שהותם בארץ הגליל בה מרובים כל כך קברי הצדיקים, ויצא עמם להשתטח על הציונים בקדושים, ולערוך בהם "זייארות" עם תפילות ותיקונים. הם שבו לעכו והתעכבו בה עד ערב יום הכיפורים, בו עשו את דרכם לחיפה, שהיתה אז כפר לחוף הים.

אחרי יום הכיפורים המרומם שחוו במערת אליהו, וההשתטחות למחרתו על קבר אלישע בן שפט הנביא, שבו בני החבורה ורבנו בראשם אל מקום מושבם הארעי, בעכו. שם עשו את חג הסוכות.

מיד לאחר החג, החלה ההתארגנות לקראת שהיה ממושכת של החבורה בעכו, עם הקמה בפועל של הישיבה, לבני החבורה שעסקו בתורה ועבודת ה' מתוך התמדה מופלאה.

וביום ראש החודש לחודש מר חשון, נפתחה באופן רשמי ישיבתו של רבנו. סדרי הישיבה היו ברורים וקבועים, ועל התלמידים היה לעמוד ברף הדרישות הגבוה של הישיבה. אבל עבורם לא היה קושי בדבר, שכן היו אלו מהמסולתים שבתלמידי החכמים, שהתמדתם עוררה התפעלות בלב כל רואה.

יחד עם זאת הנהיג רבנו אצל בני חבורתו, לערוך זייארות על קברי הצדיקים בראשי החודשים ובשאר ימים המיוחדים. וכדרכם של קדושי עליון אלו זכו ל"הארה" בכמה וכמה מהמקומות הקדושים אותם פקדו, ובמקביל גם העתירו תפילות כמים לישועת הכלל והפרט, ויחדו תפילות לתומכי "כנסת ישראל" שבאיטליה ובשאר מקומות.

הם פקדו את קברי הצדיקים הרבים שעל אם הדרך לצפת. משם הועידו פניהם לצפת, שם ערכו תפילות על כל קברי הצדיקים הקבורים ברכס הדרומי של הר בית החיים שבצפת, כאשר מסלול מהלכם הוא ממקוה האר"י שבראש ההר, דרך כל הקברים שבמורדו, ועד ציון רבי פנחס בן יאיר שבתחתית ההר. משם טיפסו והלכו על הרכס הצפוני ששימש אז כבית עלמין.

תאור נורא הוד, נשתמר על בואו של רבנו בסילודין וברגשי קודש עזים לקבר רבי שמעון בן יוחאי "...וכשעלה למירון, הגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מן החמור, והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק: היכן אני השפל נכנס, למקום אש להבה, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה...".

במכתב מתאר רבנו, את שעות של התעלות נשגבת ולימוד זוהר במערת קבר הרשב"י, ומוסיף שאחרי שעות של לימוד "נתמלאה הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו ושמחנו הרבה". ואף זאת, במוצאי שבת היו נעורים כל הלילה, ורבנו למד עם התלמידים את ה"אדרות" שבזוה"ק, "ובשעה שהתחלנו האדרות, היה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו".

הקשר המיוחד בין רבנו לרבנו חיים אבולעפיא

מאז הגיע רבנו ארצה, נכספה וגם כלתה נפשו של קדוש ה', רבנו חיים אבולעפיא זלה"ה שהתגורר בטבריה, לפוגשו. שכן, הערצה נפלאה שררה בין שני קדושי עליון אלו ששמם היה "חיים", על אף שמימיהם עדין לא פגשו זה את זה.

והנה הגיע היום. בנסיעה שערך רבנו עם תלמידיו ל"זיארה" על קברי הצדיקים שבגליל, המשיך רבנו בדרכו לטבריה, כדי לפגוש את הצדיק המופלא.

כאשר הגיע רבנו לטבריה, סר מיד לבית מדרשו של רבי חיים אבולעפיא. רבנו שהורגל ללמוד תורה מתוך הדחק, הופתע לראות את הרב הזקן יושב בראש חבורת תלמידיו ועוסק עמם בתורה, כשהוא נשען ונסמך על כרים וכסתות משני צדדיו. הוא נגש אליו ולחש באוזניו: "תורה בעיא הכי?" כאומר: וכי כך דרכה של תורה, ללמוד מתוך העונג?. לא הקפיד עליו הרב הזקן, אלא נשא אליו את עיניו הטובות, ומיד הבין מיהו העומד לפניו. "חכם חיים, גשה נא אלי!" קרא לעומתו, ומשנגש אליו רבנו, קם מלא קומתו וקבלו במאור פנים. "מפני שיבה תקום" אמר, והוסיף דברים על שמחתו העצומה באורח החשוב שבא אליו.

אחרי קבלת הפנים הראשונה, ישבו שניהם לעסוק בתורה ופלפלו בסוגיא אחת, ומרגע לרגע היה רבנו מתפעל יותר ויותר על עוצם בקיאותו המבהילה של רבי חיים. או אז אמר לו הרב הישיש לרבנו: "אכן, תורה בעיא הכי, שכן זקן וחלוש הנני!" מיד עמד רבנו על רגליו, ובקש את מחילתו והרב סלח לו אתר.

באותה העת בה נפגשו שני קדושי עליון אלו שנשמתם משורש משיח, התעוררה עת רצון במרום וכמעט שלא באה גאולתן של ישראל, אלא שחלפה השעה. וכה העיד ר' יעקב חי זריהן זלה"ה רבה של טבריה, ששמע מפי רבנן קדישי זקני הדור ששמעו מפי הזקנים הקודמים להם:

"ויבקש ממנו שילכו יחד לקברו של התנא הק' ר' עקיבא, תכף שלא לאבד הזמן, ותכף שכרו בהמה להרב אב"א לרכוב עליה מפני זקנתו, כי אז היה בן צ"ג שנים. וכשהגיעו סמוך למערת התנא, ירד הרב מעל החמור וכבדו זל"ז מי יכנס ראשונה. ובו בפרק ישב הרב בן עטר ז"ל על הארץ, והתחיל מטפח על פניו בצעקות גדולות אוי ואבוי שנזדמנו השני משיחים יחד בזמן הראוי, ובא ערפל חזק וחליף שעתא, ואח"כ לחשו זל"ז בבכיה..."

בה בעת, בקש רבי חיים אבולעפיא מאת רבנו לבוא ולקבוע את משכנו וישיבתו בטבריה. הוא מצא בכך גם תקוה טובה לטבריה, וגם הצעה נפלאה לרבנו ול"כנסת ישראל", שכן התנאים הטובים ששררו אז בטבריה ואפשרו לשבת וללמוד במנוחה, לא היו קימים בשום עיר מערי ארץ הקודש.

נפש רבנו נקשרה בנפש הרב הקדוש בטבריה, וגם הדברים היו דברים של טעם. עם כל זאת, היה ליבו מהוסס אם להענות לבקשה או לא. כיון שכך, אמר לרבי חיים כי תלוי הוא בדעתם של גבירי ליוורנו, שממנו את הנסיעה על דעת שהישיבה תקבע בירושלים, וכי בהם תלוי הדבר.

לא שקט רבי חיים אבולעפיא על שמריו, ישב והריץ אגרת אל חברי "כנסת ישראל" שבליוורנו, וביקש מהם לשכנע את רבנו להתיישב בטבריה. הוא הוסיף והסביר להם במכתבו, מדוע גם למען טובת הישיבה עדיף לה לשכון בטבריה ולא במקום אחר. באגרתו נתן רבי חיים טעם נוסף, לכך ש"כנסת ישראל" אמורה להפתח דוקא בטבריה, באשר ראה בכך משום זרוז וקירוב הגאולה.

משאך חזרו רבנו ובני חבורתו מצפת לעכו, התרחש עליהם אסון נורא. אחד מבני החבורה נפל למשכב באופן פתאומי, עד שנסתלק לבית עולמו בהותירו אלמנה ויתום קטן. עוד לא התאוששו מהאסון, ומקרה נורא נוסף פקד אותם, נער מבני החבורה נקטף אף הוא באופן פתאומי. רבנו תלה את האסון בכך שהתגוררו בעכו שהיא בספק ארץ ישראל, ומיהר לעקור עם תלמידיו לפקיעין.

כאמור, התלבט רבנו מאוד בנוגע להצעתו של רבי חיים אבולעפיא. הוא כתב לחברי הועד אגרת ארוכה, ובקשם לכתוב לרבי חיים שתי אגרות, באחת יכתבו כי מסכימים המה להקמת "כנסת ישראל" בטבריה, ובשניה יכתבו כי מתנגדים הם לכך, את האגרות ישלחו אל רבנו ירושלימה, ולכשתיפול ההכרעה יעביר הוא את האגרת המתאימה לגאון הקדוש שבטבריה.

בשלהי חודש תמוז, אחרי שהיה של קרוב לשנה בארץ הגליל, התבשרו רבנו וחבורתו כי סוף סוף פסקה המגפה מירושלים. ואו אז, כשנה אחרי הגיעם ארצה, ממשו רבנו ובני חבורתו את חזונם ועשו את הדרך העולה ירושלימה. העיר אשר בה בחר ה'!

ירושלים נרעשה למראה עיניה. כל אשר שמעו אודות רבנו עד הנה, היה אפס קצה גדלותו האמיתית. מראה זיו פניו כשלעצמו כבר הרעיד כל לב.

מיד עם הגיעו חיפש רבנו מקום מתאים לקבוע בו את ישיבתו, ולא מצא. אדהכי והכי, הציעו לפניו לעת עתה, לפתוח את ישיבתו בבית המדרש שבחצרו של הגה"ק רבי עמנואל חי ריקי זי"ע, בשיפולי הרובע הארמני. הועד של גבירי ליוורנו שתמך ברבנו, הן בהכנות לקראת הקמת הישיבה והן בהדפסת ה"פרי תואר" וה"אור החיים", לא שקט על שמריו. חבריו מינו אחד מתוכם ל"פקיד", כלומר גזבר וראש ועד, שעליו הוטל לדאוג לגבות את התרומות מכולם ולהעבירן ליעדן. לימים הנהיגו חברי הועד, כי כל שנה מתחלף ה"פקיד", ואחד מהם נושא בתפקיד הרם.

עם סידור ישיבתו על מכונה, המשיך רבנו בסדרי קודשו הקבועים מקדמת דנא, שיעורים מסודרים וקבועים בעומק עיונה של תורה, לצד דרשות ערבות לקהל הרחב, תפילות ותיקונים, פעולות נשגבות וגם עשית חסד לאלפים. דבר יום ביומו היה יושב מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ופניו כמראה מלאך האלקים, ושונה תלמודו ומלמד לתלמידיו.

הנודע שבתלמידים הצעירים שדבק בו אז לאהבה, וראה עצמו כתלמיד המובהק, היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה – החיד"א. אף הוא העלה את זכר רבנו במקומות הרבה, ומסר שמועות משמו בין בתרי ספריו הרבים, וכך מספר החיד"א בספרו:

"ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר... וחכמתו נכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב ליבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העוה"ז, ורבו עזוז נוראותיו..." (שם הגדולים)

"וכד הוינא טליא, ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח בן עטר ז"ל, שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קודש מתחילת הלילה עד הבוקר, וחילק הלילה לד' משמרות, ובכל משמרה לומד משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה, וכך הוא בכל לימוד מד' חלקים, והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקודש, ותפילות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות ויתר כוונות פשוטות זי"ע..." (דבש לפי, מערכת ת אות מא)

בסיון תק"ב, בעוד רבנו שוהה בפקיעין, ראה ה"אור החיים" אור בוינציה, וזכה לתפוצה מהירה באירופה. לא חלפו ימים רבים עד שהתגלגל ובא לחבל פודוליה שבאוקראינה של ימינו, בו שוכנת 'מז'יבוז', עירו של רבנו ישראל בעל שם טוב.

משראה הבעל שם טוב את הספר, הפליג עד מאוד בשבח רבנו, מה שהביא לתפוצה גדולה של הספר ברוסיה ופולין, והפך את הספר לאחד המיוחדים שבין הספרים הנלמדים במקהלות חסידים. הביקוש הגדול ל"אור החיים", הביא להדפסת עוד שתי מהדורות של הספר במזרח אירופה.

גם הרבה יסודות ועקרונות רוחניים המקבילים לתורת החסידות, נמצאים בספרו של רבנו. מרגלא בפומיה של הגה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע: "הספר החסידי הראשון הוא ה'אור החיים' הקדוש"!

נימים נסתרים קישרו בין שני קדושים אלו, מה שהביא את הבעש"ט לידי השתוקקות להתראות פנים בפנים עם רבנו. לפי דברי צדיקי הדורות, רצה הבעל שם טוב להביא בכך לידי זירוז הגאולה והבאת משיח בן דוד.

לפי מסורת חסידית אחת, שלח הבעל שם טוב לשם כך ארצה את גיסו, הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב זלה"ה, כדי שיבדוק עבורו את האפשרות להפגש עם רבנו. רבי גרשון אכן נסע לארץ ישראל, עדיין לא לשם השתקעות בה, נפגש עם רבנו וערך עמו הכרות ראשונה, בשנת תק"ג. הוא שאל את רבנו בשם גיסו הבעש"ט אם יעלה לארץ, ורבנו השיב לו "שיעיין ויכתוב לו אם בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות העליונים, אם הוא רואה את כל איבריו ודיוקנו אם לא". הבעש"ט השיב כי אינו רואה את עקביו, ואז שלח רבנו להודיעו שלא יסע כי לשוא תהא טרחתו. המכתב לא הגיע לבעש"ט שיצא לדרך. מסעו של הבעש"ט לארץ ישראל שאחת ממטרותיו היתה כדי לפגוש את רבנו, נעשה מתוך מסירות נפש של ממש. הוא הגיע כידוע לאיסטנבול, וניצל בנס מטביעה בים. לאחר מכן שב למז'יבוז' אחרי שהורו לו כך מן השמים אחרי אותו מעשה שב רבי גרשון מקיטוב לארצו ולמולדתו. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תק"ז, שב ועלה לארצה, והפעם לשם ישוב של קבע.

מסורת אחרת גורסת כי רבי גרשון מקיטוב לא עלה לארץ בחיי רבנו, וכי כל הקשר של רבנו הבעש"ט היה שמימי ורוחני, ובעקבותיו רצה אכן רבנו הבעל שם טוב לעלות ארצה ולהתראות עמו פנים בפנים. כאשר הגיע רבי גרשון לארץ, בשנת תק"ז, ושמע מחכמי ירושלים אודות רבנו, נזכר כי בשעתו שמע מהבעש"ט נפלאות אודות החכם המערבי הזה, והוא מיהר להריץ אגרת לגיסו ורבו, הבעש"ט:

"אהובי גיסי, אדכרנא מילתא, כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע. והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואחרי כך אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו היה ר' חיים בן עטר והיה חכם גדול חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחיו גוזמא. ובא לירושלים עם כמה תלמידים וחכמים גדולים בקישור, והיה הרבה קדישא ופרישא. ובעוונותינו הרבים לא האריך ימים בירושלים, כי אם שנה אחת, וחיי למר שביק זה כמו ד' שנה בזה הזמן שאמרת לי, וסיפרתי להחכמים דבריך מה שאמרת עליו, ונבהלו משמוע".

מלבד ישיבתו של רבנו בנגלה, היתה לו ישיבה מיוחדת ללמודי נסתר אשר לא נודע ממציאותה מלבד אלו שזכו לשמוע לקחו. וכשעלה הרה"ק ר' גרשון מקיטוב לארץ ישראל, גילה לו הרה"ק רבי ישראל בעש"ט מציאות ישיבה זו, ואמר שישתדל להמנות בין החברייא. וכשבא רבי גרשון מקיטוב למקום רבנו, ביקש ממנו רשות ללמוד בישיבתו הנגלית, והתחיל לדרוש מהחברים על הישיבה הנסתרת. ויהי הדבר לפלא מאין ידע ממציאות ישיבה זו, ובכל זאת לא גילו לו, ובא לפני רבנו וביקש רשות ללמוד בישיבה הנסתרת, ושאל לו רבנו מי גילה לך כי יש לנו ישיבה נסתרת, אמר, מורי ורבי רבנו ישראל בעל שם טוב. ויאמר לו רבנו לא אדעהו, אף על פי כן הרשה לו ללמוד בישיבתו זו לאשר הכיר בו כי ראוי הוא לכך, אבל אחרי ימים אחדים לא הניחו שומר הפתח ליכנס בפקודת רבנו, באשר לא שימש ת"ח בפועל, וחכה רבי גרשון עד שהלך רבנו לעשות צרכיו והיה מנהגו להחליף כל שמלותיו מכתנתו עד מצנפתו, ואז הביא לו רבי גרשון מנעלים המיוחדים וקיים בזה שימוש ת"ח, ומני אז הניחו השומר לכנוס, אבל אחרי עבור ימים אחדים, לא הניחו ליכנס מחדש. וכשבא לרבנו לשאול על סיבת פקודתו הקפיד עליו על אשר לא אמר לו שגיסו הוא רבי ישראל בעל שם טוב, שעל ידי זה לא נהג בו כבוד כראוי, וכמעט שנענש על זה, לולא שביקש הבעל שם טוב רחמים עליו שמכיר אותו על ידי ראיה דקה בעולמות עליונים, ובכל זאת לא הרשהו יותר ליכנס להישיבה כי אין לו צורך ברב, מאחר שהוא תלמיד הבעש"ט.

רצה רבנו לישב בשלוה סמוך למקום קודש הקודשים, ולעסוק בתורה ובקרוב הגאולה, קפץ עליו רוגזם של כוחות הטומאה והס"א שעמם נלחם כבר בעבר. ביום מן הימים, כאשר הלך רבנו אל הכותל המערבי להתפלל כדרכו, נגלה לעיניו מחזה נורא, "דמות אשה שחורה עומדת נגדו, והיא היתה קליפה ואמרה לו שהיא רודפת אחריו בזו השנה".

בחג השבועות של אותה השנה, שנת תק"ג, לבש בגדים חגיגיים. נהרה הציפה את פניו הקדושות, והוא אמר לחבר תלמידיו בני העליה: "הבא ונצא לקבל פני משיח צדקנו שבא!"

התמלאו התלמידים בגיל וברעדה, והתכוננו לצאת עם רבנו לקבל פני משיח צדקנו, אבל כחלוף רגעים מספר חלפה עננה על פניו, וימהר לפשוט את המחלצות המיוחדות. גנח ואמר: "קרובה היתה הגאולה. העולם היה במצב של מחצה זכויות ומחצה עוונות וכמעט ולא היה רובו זכויות, והיתה הגאולה באה לאלתר. אבל בזה הרגע נכשל עשיר אחד באיסטנבול בעברה חמורה, והכריע אותו ואת העולם כולו לכף חובה!"

עלייתו לשמימה

לא חלף כי אם כחודש ימים, ורבנו נפל למשכב ומצבו החמיר. הוא השאיר הוראות וצואות לבני ביתו ותלמידיו, ובחד קטירא אתקטר!

היה זה במוצאי שבת פרשת פנחס, אור לט"ו בתמוז תק"ג. בטבריה עמד רבי חיים אבולעפיא בתפילת ערבית, ולפתע התעלף וכל המאמצים לעוררו עלו בתוהו. לאחר מחצית השעה התעורר, ובקול רועד סיפר כי בירושלים נפטר זה עתה רבנו, וכי הוא ליווהו עד לשערי גן העדן.

כמה שעות לאחר מכן, במז'יבוז' הרחוקה, רבנו הבעל שם טוב ניגש ליטול ידיו לסעודה השלישית, לפתע נעמד שקוע בהרהורים משך שעה ארוכה. משנטל ידיו, הסב לסעודה וברך "המוציא", ואז אמר קצרות: "כבה הנר המערבי!"

סתם ולא פירש. כיון שכמעט ולא היה מדבר בשבת לא שאלוהו התלמידים למה כוונתו, אבל אחרי ההבדלה אמר לתלמידיו: "בארץ ישראל הלך לעולמו רבי חיים בן עטר שבא מארצות המערב, ולכן אמרתי שכבה הנר המערבי!"

שאל אחד התלמידים: "ומנין זאת לרבנו"?

נענה הבעש"ט ואמר: "ישנה כוונה אחת בנטילת ידים, שאין מגלים אותה משמים אלא לאחד בכל דור. עד עתה היתה הכוונה מסורה בידיו של אותו צדיק, והיום כשעמדתי ליטול ידי נגלה לי רז זה, ומכאן ידעתי כי כבר איבד עולמינו את הצדיק הזה!"

איש לא חלם כי בעודו בתוקפו ובגבורתו, פחות משנה אחרי שנטע אהלו בעיר הקודש, והעלה את רמתה הרוחנית לשיאים לא נודעו, יקפד פתיל חייו של רבנו והוא בקושי בן ארבעים ושבע שנים.

קברו של רבנו נכרה במורד הר הזיתים. לגודל חשיבות רבנו בעיני בני ירושלים, נשתנה צורת מצבתו מכל המצבות שנהגו אז להקים על הקברות. שכן אז לא היה מקובל להניח אבן מצבת אחת כי אם יציקה מאבנים קטנות, וגם לא היה נהוג לחקוק שבחים על המצבה. על מצבתו שהוקמה או נחקקה כמה שנים מאוחר יותר, חקקו תלמידיו ובני ביתו כדברים האלו:

"ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלקים, אבן יקרה, ושיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות. ירכה וקנה היא העולה עמו וקרא שמה חפצי בה, מוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה הרב המופלא וכבוד ה' מלא המקובל אלקי' חסידא קדישא כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל, נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לח' תמוז שנת התק"ג להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה', וס' פרי תואר, וס' אור החיים, וס' ראשון לציון".

בסמוך לקברו נכרו לימים קבריהן של שתי נשותיו הצדקניות, הרבנית פאצוניה ע"ה והרבנית אסתר ע"ה.

רק באותו השבוע, הגיעו לירושלים האגרות שהתעכבו בדרכן כמה חודשים, ובהן הידיעה המזעזעת על רציחתו של ר' עמנואל חי ריקי זלה"ה הי"ד. בחלום הלילה נגלה רז לאחד מגדולי העיר, הגה"ק רבי אברהם מיוחס זלה"ה, כי הסתלקותם של שני גאוני עולם אלו באותה השנה, קשורות זו לזו וסוד יש בדבר.

"בליל א' לפרשת פנחס ש' תק"ג שהיה פטירת מוהר"ר חיים בן עטר, חלמתי כמה פעמים בענין זה. כי חשבון משיח חשבון שליח, ועוד עשר היתרים רמז לי' הרוגי מלוכה, כי כיום בא שמועת הרב מוהר"ר עמנואל חי ריקי זלה"ה, איך נהרג על קה"ש ביום ר"ח אדר שנת תק"ג כשהלך שליח בעיר מודינה ונמצא הרוג... ביום א'... וגם א"ל בחלומי כי למחר הוא כיפור, הוא יום קבורה של הרב הנז"ל, תנצב"ה. וכל שאר החלום איני זוכר, ולמחר נעשה הספד גדול מאוד למוהר"ר חיים הנז"ל...".

h בקדושה של מעלה התקדש ציונו של רבנו מאז, ולדורות נודע כמקום המסוגל לשפוך בו שיח ולישועה. כבר בדור הראשון אחרי רבנו, אמר פעם הרה"ק פנחס מקוריץ זי"ע: "אם יזכני ה' לעלות לארץ ישראל, לא אסור מקבר רחל ומציון ה'אור החיים' הקדוש!"

רבים מגדולי ישראל הרבו להשתטח על הציון הקדוש ולפעול בו דבר ישועה ורחמים. מפורסם הוא הסיפור, איך בעיצומה של מלחמת העולם השניה והשואה האיומה, כאשר עמדו רגלי הנאצים ימ"ש בשערי הארץ, עלו יהודי ירושלים בראשות הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין והרה"ק רבי שלמה מזוועהיל להשתטח על ציון רבנו, והעבירו את רוע הגזירה.

בין תש"ח לתשכ"ז, עת היה הר הזיתים נתון בידי הישמעאלים הירדנים, חללו הללו הרבה ממצבות ההר, ובפרט באזור מקום מנוחת רבנו. אחרי שחזר ההר לידים יהודיות, הופתעו הכל לראות כי המצבה היחידה שנשארה שלימה ולא נגעה בה יד, היתה מצבת רבנו. ספרו אז, בשם ערביי האיזור, כי טרקטור שניסה לפגוע בציון התהפך ונהגו נהרג, וכן גם טרקטור נוסף שנסה לחלל את המצבה. כאשר ניגש, בשלישית, פועל ערבי וניסה להרוס את המצבה, פגע הגרזן שבידו בראשו והוא נהרג במקום. הערבים שהבינו כי מקום קדוש הוא זה נאחזו בעתה, ויותר לא ניסו לפגוע במקום.

מעלת תוקף הספר הקדוש "אור החיים"

רבים מצדיקי החסידות וגדולי ישראל נוספים, ראו בלימוד ה"אור החיים" סגולה גדולה ליראת שמים. הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע "אמר על ספר אוה"ח אשר המחבר שם כוחו בחיבורו, ויכול האדם להתפעל בלימוד ספרו הקדוש, כמו שהיה שומע מפורש יוצא מפי קודשו זי"ע".

"כאשר הייתי צעיר למדתי הרבה בספר 'אור החיים', כי איך יהודי יכול לראות את אור החיים אם אינו לומד את ה'אור החיים'?" נמסר בשם הרה"ק ר' יצחק מסקווירא זי"ע. ואילו בנו, הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע המליץ למחנכים ומדריכים, שיהגו עם הצריכים חיזוק ביראת שמים ב"אור החיים" הקדוש, "ובאורו יראו אור".

הרה"ק רבי יוחנן מקארלין זי"ע אמר: "בנוסף לזה שכל אחד מתעלה בלימוד 'אור החיים' כפי הדרגתו, יש בזה ענין סגולי כהכנה לשבת. ב'אור החיים' יש הכל: לומדות, חסידות. זוהי סגולה לאמונה".

וכאשר באו פעם אל הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע, לבקש עצה עבור בחור שסבל מספקות באמונה רח"ל, הורה כי ילמדו עמו "אור החיים". ומששאלוהו אם כוונתו דוקא על מאמרים המדברים מענייני יראת שמים, השיב כי התכוון ללימוד הספר על הסדר. הוא היה נוהג ללמוד עם כל חתן את דברי ה"אור החיים" על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים" (ויקרא יח, ג) באומרו שראוי ללמוד מאמר זה, שזהו מקור ליראת שמים ומחשבות טובות. וצדיקי הדורות היו אומרים: "שיש סגולה שלא למות בלי תשובה, ללמוד פירוש האור החיים הק' בפרשיות אחרי קדושים".

ומקובל כי הרה"ק בעל ה"יסוד העבודה" מסלונים "היה אומר לאברכים ללמוד את האוה"ח על פרשיות תזריע קדושים, המדבר מענייני קדושה". ואילו הרה"ק בעל ה"שפע חיים" מצאנז קלויזנבורג זי"ע הגיד בשם אחד מגדולי הדור שלפניו: "כשהייתי אברך, כאשר למדתי "אור החיים" על התורה הרגשתי בעצמי שנהיתי בריה חדשה". ומקובל היה בפי חסידים שחזרו ולמדו את ה"אור החיים" מידי שנה: "בכל שנה יש ל"אור החיים" הקדוש אור חדש".

הגאון המופלא ר' חיים פלאג'י זצ"ל בספרו "כף החיים" מאריך בחשיבות לימוד פירוש האלשיך הקדוש על התורה, ומצטט את דברי החיד"א ז"ל על כך ש"בצרות פולין נגלה (-האלשיך הק') לחכם אחד בהקיץ להצילו מתוך ההפכה, על שהיה לומד תדיר דרשותיו". והוא מסיים וכותב: "...ומעין כיוצא נגלה אלי בחלום על ס' אור החיים להרה"ק מוהר"ח בן עטר זיע"א"!".

הרה"ק רבי פנחס מקוריץ חשק מאוד כי ירבו להדפיס את ה"אור החיים", ופקד על בניו כי ידפיסוהו בכל שנה ואז ינצלו מכל רע. כך אכן עשו עד שהתרבו כל כך הרבה ספרי "אור החיים" במדינתם, שכבר לא נמצאו קונים לספרים. אז חדלו מלהדפיס את הספרים, ובאותה שנה היתה ההלשנה הידועה שבעטיה התיסרו רבות וישבו במאסר ממושך. ועוד מסופר על הרה"ק רבי פנחס מקוריץ כי פעם אחת חלה בנו, והוא קיבל על עצמו ללמוד בכל יום דף מהאור החיים בחומשים הגדולים מדפוס שקלוב.

עובדות ומעשים

רבנו נודע בצדקותו כבעל מופת שבכחו לשנות את דרכי הטבע וספורים נפלאים מסופרים על רבנו.

קודם שנפטר רבנו, ז"ל נגשה אליו זוגתו הרבנית ותבך לפניו ותאמר, מאין יבוא עזרי לפרנס את עצמי, הלא אשאר בעירום ובחוסר. ויען ויאמר, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, לבך יהיה נכון ובטוח שיבוא איש אחד מאסטנבול ויתן לך שלוש מאות אדומים בעד התפילין שלי, רק תזהירי אותו לבל ידבר בהן שיחת חולין. ויהי כן אחר פטירת רבנו ז"ל, בא איש אחד מאסטנבול וקנה התפילין בעד שלוש מאות אדומים, והרבנית הזהירה אותו לבל ידבר בהם שיחת חולין, ומאמר הרבנית קיים האיש הנ"ל. וכאשר הניח התפילין, הרגיש התעוררות נפלאה והתפלל בהתלהבות ובדביקות כדת. פעם אחת בא איש אחד בחנות שלו ודיברו יחד מענין מסחרי זמן מועט, ואחר כך כשהתחיל להתפלל, הרגיש אשר רגשי הקדושה סרו ממנו, אז אמר להגיה התפילין וכאשר נפתחו התפלין ראה כי הקלף ריק.

פעם אחת, היה איש אחד מאנשי שלומו וקרוב אל ביתו אשר נתפרנס מיגיע כפיו, ופתאום נהפך עליו הגלגל ל"ע, ובא בקובלנא לפני רבנו ז"ל ושפך לפניו מר לבבו שבביתו עניות יהלכון ממש מחוסר לחם ר"ל, ובתחנונים ידבר רש לעשות לו טובה להעתיר בעדו ולהבטיח לו בברכה מרובה להטיב מצבו. ונכמרו רחמיו של רבנו ז"ל עליו מאד, וצעקת הדל הקשיב להושיע, וכתב פתקא וכרכה היטב, ונתנה בידו של העני ואמר לו, תחזיק היטב בידך הפתקא הזאת ותלך ישר לכותל המערבי, ובין אבני הקודש תחפש מקום חלל מעט, ושם תשים את הפתקא ותלך לביתך ותהי לך לישועה. והאיש עשה כן וחלף הלך לו ובידו החזיק הפתקא, ובדרך הליכתו נעשה בחוץ רוח סערה עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון, והוא לא חש לכ"ז, ונשאר בכובע התחתון אשר החזיק בו בידו השמאלית, ואת הפתקא בידו הימנית, והמשיכה הרוח סערה, ותשא מעל ראשו גם הכובע התחתון, ונשאר חפוי ראש ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק, והנה נפלה הפתקא מידו ותעף ברוח ואיננה, ובלב מר חזר לבית רבנו ויספר לו כל המאורע. והשיב לו, מה אעשה לך איפוא שלא אסתייעא מלתא. ואח"כ מצאו ברחובות ירושלים פתקא הנז' שחתום עליה חיים בן עטר והביאוה להרב רבנו הק', ואז ראו שהיה כתוב בא בזה"ל: להשכינה הקדושה כביכול אחותי רעיתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפב"פ, וכתב וחתם עליה שמו הק' הנ"ל. ע"כ המעשה אשר תסמר שערות השומע ובזה אפשר להבין קצת, שאין ערוך לעומק קדושת רבנו וגדולתו זי"ע ועכ"י אמן.

נוהג מיוחד במינו היה לו לרבנו בעת כהונתו כרב בעיר מארוקו טרם עלותו לארץ הקודש.

מידי ערב שבת, היה מספק לתלמידי החכמים שבעירו צרכי שבת, ובין היתר סיפק נתח בשר כדי שיעשו שבתם בהרחבה.

קרה פעם, ומסיבת איזו מחלה שפגעה בבהמות של העיירה, נטרפו רוב הבהמות, והבשר התייקר שם עד למאוד, ואף עשירי העיירה לא היה בידם להשיג בשר לשבת קודש.

היה זה בערב שבת, ורבנו צווה לשחוט עגל כדי לחלק את בשרו לאנשיו, ובחסדי השי"ת הוברר כי העגל הזה לא הוטרף וכך לא נשתבש מנהגו וחילקוהו לבני התורה.

בעת החלוקה, נכנס אחד מעשירי העיירה אל רבנו ז"ל ובקשו שיתן גם לו איזה נתח בשר תמורת תשלום הגון.

רבנו ענהו בתקיפות, כי אין הוא מוכר בשר, וביתו לא איטליז, ואינו רוצה לתת לו, כי הבשר מיועד רק לתלמידי החכמים, ולנגד עיניו מסר חתיכת בשר לאיזה אברך שזה עתה נכנס לבית הרב.

העשיר האדים מכעס ופנה לרב בלשון זלזול "הגם זה האברך בין התלמידי חכמים, מה לו ולחלוקת הרב".

הרב לא השיב לעשיר כלום, ומלא סיפוק עלה על יצועו בהודאתו להשי"ת שמנהגו לא הופרע על אף חסרון הבשר.

בעת שינתו, פקד את רבנו חלום קשה בו מודיעים לו כי בשמים התעורר קטרוג גדול עליו על שלא מחה בעת שהעשיר זלזל בתלמיד חכם לעיניו, ולזכך חטאו זה יקבל על עצמו גלות שנה אחת.

במוצש"ק ארז האור החיים את חפציו ויצא לערוך הגלות. פסק השמים פסק הוא, ואין לערער עליו.

כך נודד לו האור החיים מעיר לעיר ומכפר לכפר, אכסנייתו ביום לא היתה אכסנייתו בלילה, בקיצור הדברים הוא קיים את הגלות לכל פרטיו ודקדוקיו. כך לאחר כמה שבועות של נדודים מצא את עצמו בערב שבת פרשת בחוקותי, במרכזו של שדה רחב ידים. כוחותיו כמעט ואזלו ממנו, ולפתע ראה מרחוק איזה אילן. בשארית כוחותיו, נגש אל האילן, התישב על ידו לנוח והניח ראשו על גזעו.

מחשבותיו ורעיונותיו של האור החיים הקדוש החלו לשוטט בעולמות העליונים, כל כולו נתון לעשתונותיו שסבבו והלכו לחדש חידושי תורה על פרשת השבוע בחוקותי, ובשעה קצרה זו חידש יותר מארבעים ושניים פירושים על פסוק ראשון של "אם בחוקותי תלכו".

כשהתאושש מרעיונותיו נסכו בו כוחות חדשים ורעננים והחל לפסוע אל העיירה הקרובה. כשהגיע אל העיירה עם דמדומי חמה, כבר היו תושבי העיירה בבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת. רבנו הצטרף אליהם, וקבע לו מקום בפינת ביהכ"נ ליד כל הארחי פרחי. כמובן שאת גדלותו הסתיר, ולא עלה על דעת אף אחד מבני העיירה שקדוש עליון, האור החיים נמצא בתוכם. אחר התפילה, הוזמן אל אחד מבעלי הבתים הפשוטים כדי שיעשה שבתו אצלו. באמצע סעודת שבת, פנה בעה"ב אל רבנו והודיע לו שמנהג העיירה שאת סיום הסעודה וברכת המזון עורכים בצוותא כל בני העיירה בבית הרב, ולכן מבקשו שיצטרף אתו, רבנו לא התנגד והצטרף עם בעה"ב אל בית הרב.

בהגיעם אל בית הרב, היה כבר הבית מלא מבני המקום שהתאספו בצוותא לשמוח בסעודת שבת קודש ולזמר את זמירות השבת יחד עם רבם שהיה מצדיקי הדור.

רבנו תפס לו מקום בקצה השלחן. לפתע השתררה דממה. הרב הניח ראשו בין ידיו והתעמק בעשתונותיו. בני העיירה מנוסים בזאת, שבעת הרב מתעמק ברעיונות קדשו, חזקה שזה עתה מרחף הוא בעולמות העליונים ומשיג השגות קדושות, ועל כן השתררה דומיה וחרדת קודש על פני כולם.

כך יושב לו הרב, אחוז שרעפים, פניו מאירות ומזהירות, וכאילו אש להבה אחזתו. לפתע מזדעזע הרב, והוא אות כי השיג השגות גדולות, ועתה יורידם כאן אל קהל עדתו היושבים בצפיה, ובכלות הנפש לשמוע מה בפיו.

התגלו עתה לפני - פותח הרב - ארבע עשרה דרכים בפירוש הפסוק אם בחוקותי תלכו, וכך החל לבארם אחד לאחד. כל הקהל יושב בפחד ואימה ואינם מאבדים אף מלה מפיו הקדוש של הצדיק. חידושי תורה אלו - מסיים הרב לאחר פירושו האחרון - נשמעו ונלמדו עתה בפמליא של מעלה והם החידושים הנוראים שחידש הצדיק קדוש עליון רבנו חיים בן עטר החי בעלמא הדין.

רבנו קם מפינתו והכריז: חיים בן עטר. כל הקהל בשמעם מפי איזה ארחי פרחי את בזיון האור החיים הקדוש, בערה בהם חמתם, כן בקש הרב לכלות חמתו באדם הפשוט היושב בצד ומעיז לזלזל בכבוד קדשו של האור החיים, אף שהרב לא הכירו מימיו, אבל אם בפמליא של מעלה לומדים את תורתו — חזקה שקדוש עליון מופלג האיש, אך בעה"ב שאצלו סעד האור החיים הרגיע את הרב ושאר האנשים הנרגזים.

אחרי כמה שעות של שמחה בצוותא בתורה ויראה, חזר בעה"ב ולצדו אורחו ולא החליפו ביניהם אף מלה אחת.

למחרת בסעודה שניה של שבת, שוב חזרה הפרשה כדאתמול, הרב בעליית נשמתו, ואחר כך אמר עוד ארבעה עשר חידושים ששמע בפמליא של מעלה, ובסוף הכריז שוב הרב: תורה זו נאמרה בפמליא של מעלה והיא מתורותיו של קדוש העליון ר' חיים בן עטר החי בעלמא הדין, - רבנו ז"ל קם ממקומו והמהם בקול חלוש: חיים בן עטר. חמתו של הרב בערה עתה בכפלים, ושוב רצה לכלותה באיש שזלזל בכבודו של ר' חיים בן עטר. בעה"ב חזר שוב והתחנן לפני הרב שלא יפגע באורחו ויניחנו לנפשו.

בסעודה שלישית, שעת רעוא דרעוין, התלהב הרב במאד, ושוב נשמתו עולה למעלה למעלה בתבערת לב עצום, והוא נשאר על מקומו מתעלף כאילו ניטלה רוחו ממנו. כעבור איזה זמן, ירד אל קהל אנשיו, ועתה בפיו ארבעה עשר חידושים נוראים נוספים על הפסוק אם בחוקותי, ולסוף שוב הכריז: אמרים נוראים אלה הם מפיו של קדוש העליון רבנו חיים בן עטר.

רבנו קם מלוא קומתו, ובקול ברור וחזק הכריז, חיים בן עטר. מהומה החלה להתחולל. הרב מלא זעם שאג לכל גבול, יותר לא נחשה, המזלזל בקדושת האור החיים ישלם את גמולו במעצר. טרם גמר הרב את הציווי, וכבר תפסו את רבנו וסגרוהו באיזה תא חשוך והשאירוהו לבדו.

הסעודה השלישית נמשכה כרגיל כאילו לא קרה דבר. רבנו סגור על מסגר בחדר חשוך על שביזה את קדוש העליון ר' חיים בן עטר... לפתע פתאום החלה להשתולל רוח סערה אלימה, רעמים מחרישי אזנים פילחו את האוויר וברקים מסנוורי עינים האירו את פני הרקיע החשוך, עצים נעקרו ממקומם וגגות הבתים עפו לכל עבר, פחד ורעדה אפפה את בני העיר צעקות איומות נשמעו מכל צד, בני העיר התנפלו לפני הרב ביודעם שרק הרב בכוחו להציל את המצב הנורא שמן הסתם יגרור אחריו קרבנות אדם.

הרב פעל מיד עליית נשמה, ושאלת נפשו אתו, בשל מי כל הסער הזה והתשובה הגיעתו מן השמים "במשך כל שעות השבת קודש נחים הרשעים מן הגיהנם הבוער בכל ימות השבוע, הגיהנם שובת בשבת. מיד בצאת השבת, ור' חיים בן עטר מבדיל על היין מכירים בשמים שימי החול הגיעו, הגיהנם מתחיל לפעול והרשעים נשלכים לתוכו, אך עתה בשעה זו ר' חיים בן עטר סגור אצלך בתור אסיר - ואינו יכול להבדיל - שוררת א"כ אנדרלמוסיה בעולמות ולכן משתוללת הסערה כעת.

בדרך אגב הודיעו לרב מן השמים שילך ויבשר לאור החיים הקדוש, שבשעה זו שהיה סגור בחדרו, נתכפר לו עוונו על שמיעת בזיונו של הת"ח, ושוב אינו צריך לסיים את שנת גלותו.

מיד כהוודע לאור החיים דבר זה, נפרד מהרב וחזר לעירו.

פעם אחת באו שני בעלי דינים, תובע ונתבע, והגישו טענותיהם לפניו. שמע רבנו את טענות שני הצדדים והנתבע יצא חייב בדינו. התחיל הלה לחרף ולגדף את רבנו והוא יושב ושותק, שומע עלבונו ואינו משיב, תמהו התלמידים ושאלו אותו, היכן תקיפותו של רבנו, ומה הייתי צריך לעשות, שאל רבנו בתמימות. לפי דעתנו, השיבו התלמידים, צריך היה רבנו לנזוף בו לגרשהו מן הבית ולהכריז עליו שמתא. חייך רבנו ואמר: איש זה צריכים אנו לדון אותו לכף זכות, הוא יצא חייב בדינו ונפשו מרה עליו, אבל הבריות אינם חושדים בי כלום, הם מאמינים כי יפה דנתיו וחייבתיו, אלמלא הייתי נוזף בו מגרש אותו הבית ומכריז עליו שמתא בשביל שפגע בכבודי בשעת כעסו ומרירות לבו, כי אז הייתי נותן פתחון פה לבריות לפקפק גם בפסק דיני.

רבנו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד''א) בטרם עלותו לארץ הקודש, נכנס אל רבנו ז"ל להפרד ממנו ולקבל את ברכתו. רבנו ז"ל קבלו בשמחה, והחיד"א שהה במחיצתו כמה ימים.

כשנפרד מרבו, האציל עליו רבנו מברכתו, ובצרוף מסר לו פיתקא שיתחבנה בין חגווי כותל המערבי לכשיגיע ארצה.

באהבה עמוקה לרבו הנערץ, הבטיח החיד"א למלא שליחותו, והסתיר את הפתק היטב בבגדיו לבל יאבד עד הגיעו לארץ הקודש.

תלאה העט מלתאר את טלטולי הדרך הקשים שעברו על החיד"א, ולאחר שבועות מרובים של יסורי גוף ונפש דרכו רגליו של החיד"א על אדמת הקודש.

מיד עם פסיעותיו הראשונות העלה על דעתו את בדידותו בארץ החדשה, אך עם כל זאת החליט נחושות שלא יהנה ממתנת בשר ודם אלא את לחמו ירויח על ידי יגיע כפיו.

את גדולתו וצדקתו הסתיר כמובן החיד"א מעיני רואים, ושכר לעצמו סוס ועגלה עליהם היה מטעין חמר וסובב בשוקי ירושלים למכור סחורתו, כך השיג לו את פרוטותיו המעטות להחיות את נפשו.

קרה פעם והסוס צנח ארצה מת באמצע עבודתו. בראותו את אשר קרהו, החל החיד"א לחשוב בצער, ודאי חטאי גרמו שפרנסתי תקופח בצורה הזו תוך כדי עבודתי.

החיד"א הקדוש החל לפשפש במעשיו ועיין בתוך תוכם של מעשיו ולא מצא שום חטא עליו יתלה המקרה המצער שקרה לו.

תוך כדי עיונו, נגש החיד"א אל בגדיו ובתומו החל לחפש בהם, ומה נדהם כאשר ראה לפני עיניו את הפתק אשר מסר לו רבו הקדוש האור החיים לפני עלותו ארצה, ואשר משום מה יצא לגמרי מזכרונו, ולא השלים את תפקידו לתחבו בכותל המערבי.

מלא חרטה וצער החליט החיד"א שאכן זהו החטא שבעבורו ניטלה ממנו פרנסתו, בזאת שלא מילא שליחותו הקדושה אותה ייעד לו רבו הגדול.

ימים מספר בילה החיד"א בצומות וסיגופים לכפר על חטאו. לאחר מכן, לקח ברטט את פיסת הניר אותו צוהו רבו להכניס בתוך סדקי הכותל ותחבה ברעד וברטט ונפשו שבה אליו ביודעו שעתה מנוקה הוא מחטא זה ואת תפקידו מילא בשלימות.

בשמחה ובטוב לב חזר החיד"א מהכותל המערבי, ומיד שם פעמיו אל ביהמ"ד לעסוק בתורה ועבודה. מיד בהכנסו לביהמ"ד, נפל איזה פחד סמוי על כל יושבי ביהמ"ד בראותם את תואר פניו של החיד"א שעד כה חשבוהו לאדם פשוט.

בפחד ובמורא נגשו אליו אחד אחד לתת לו שלום ושאלוהו: מאין רבנו ועוד כמה שאלות על מוצאו. החיד"א התפעל מאד ולא הבין פשר דבר, מדוע עד כה לא התעניינו עליו כלל ועתה מי גרם לזאת שבאי ביהמ"ד יביטו בו בהערצה ובתשומת לב, ופנה אליהם להסביר לו הענין.

אין אנו יודעים מה קרה עם מר - מיד בהכנסו לביהמ"ד נדהמנו בראותינו שתואר פניו השתנה במאד ומאיר כאילו נחה עליו רוח הקודש - ענו באי ביהמ"ד.

החיד"א התפלא מאד ואמר: אף אני איני יודע מה גרם לזאת.

"החכם באשי", מנהיג העדה, נגש אליו מיד והסתגר עמו בחדרו ואמר לו: אנא, הגד לי דברים כהווייתן מהו הגורם לזיו תואר פניך אל תעלם ממני דבר.

את חטאי אני מזכיר היום - ענהו החיד"א - לפני עלותי ארצה בעת הפרדי מרבי הקדוש האור החיים, מסר לי פיתקא שאכניסה בכותל המערבי, ומשום מה נשכח הדבר מאתי. והיום בעבור איזה מקרה שההשגחה זימנה לי, מצאתי בעזהי"ת את הפיתקא ומלאתי תפקידי ועתה אחרי מלאותי משאלת לבו של רבי חזרתי לביהמ"ד.

א"כ פנה אליו "החכם באשי" ברצוני לדעת תוכנה של הפיתקא ואבקש ממך שתראני המקום בו הנחת אותה.

החיד"א ניסה לא ליענות לבקשתו, אך לאחרי הפצרות מרובות, ולאחר שהחכם באשי גזר עליו בגזירת התורה, נענה לו החיד"א והסכים ללכת עמו לכותל המערבי להראות לו המקום.

החכם באשי נגש והוציא את הפיתקא. מלים ספורות היה כל תוכנה של הפיתקא, - "אני מבקש שתבוא לעזרה לתלמידי היקר בשעת מצוקתו".

החכם באשי פנה והלך מבלי לומר מילה אחת. למחרת הוכתר החיד"א בכבוד גדול למורה צדק בעיר הקודש ירושלים.
 

(החומר נלקט ברובו מאוצר פניני החסידות)