מאמרי הפרשה פרשת עקב

י"ג אב תשפ"ה | 07/08/2025 | 13:27

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז, יב)

"עקב" קביעות עתים לתורה

אין והיה אלא לשון שמחה (פסיקתא זוטרתא דברים דף יא:) גם "והיה" אותיות "הויה", ללמדנו, שאם האדם רוצה לזכות ששמחה גדולה תשרה עליו, וכן אם יחפוץ ששם הוי"ה יאיר עליו, הדבר הראשון שעליו לעשות הוא "עקב", אותיות "קבע", עליו לקבוע עתים לתורה. וכידוע שהשאלה הראשונה ששואלים את האדם ביום הדין היא, האם "קבעת" עיתים לתורה (שבת לא.), ולכן אמר התנא (אבות א, טו), עשה תורתך "קבע", דייקא. ולכן, אפילו אם יש לאדם עסק גדול מאד, שמרויח ממנו ממון רב, יעזוב את העסק בכל יום בזמן קבוע, וילך ללמוד תורה. ולא סתם ללמוד, אלא ילמד ויחזור וילמד כמה שיכול, כי על ידי זה יבין היטב אשר הוא לומד, ולא ישכח את הלימוד, כמו שנאמר (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". וזהו שכתוב, קבעת "עיתים" לתורה, לא נכתב "עת" אלא עיתים, לפי שצריך לחזור מאה ואחד פעמים, כמו שאמר רבנו האר"י (שער המצוות ריש פרשת ואתחנן) שיש קליפה הנקראת "מס" שהיא משכחת את הלימוד, ו"מס" עולה 100, לכן אמרו שצריך לחזור 101 פעמים, כדי שיתגבר על הקליפה הזו של ה"מס", ולא ישכח את לימודו. וזהו שאמרו (פסחים נ.), אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, "לכאן" בגימט' 101, ובזה יזכה ל"תלמודו בידו".

ומי שלומד תורה בקבע, חשוב כאילו קיים את עשרת הדברות, כי בעשרת הדברות ישנן "קבע" תיבות. וכמו שאמרו המפרשים, שעשרת הדברות רמוזות באותיות השם "יעקב", י' היא עשרת הדברות, ו"עקב" שיש בה עק"ב תיבות. לכן הלומד "קבע" מקיים את "יעקב" דהיינו את עשרת הדברות. גם עשרת הדברות כתובים על "לֻחֹת הברית", והנה "לֻחֹת" גימט' "רחל לאה בלהה זלפה", ואם ניקח את האות י' [של "י" דברות] ונכתוב אותה מלאה כך: יו"ד, עולה בגימט' עשרים, ואותיות המילה "עשרים" הן בגימט' "כתר", הם "כתר" אותיות שיש בעשרת הדברות.

הגמ' בברכות (דף לה:) אומרת, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי, בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן "קבע" ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.

לכן צריך האדם שישגה תמיד באהבת התורה, שיהיה "משתגע" על התורה, ולא יעזוב אותה אפילו יום אחד. כמו שהזהיר רבי שמעון בן לקיש (ירושלמי סוף מסכת ברכות), אם תעזבני יום, יומים אעזבך, משל לשני אנשים שהלכו בדרך יחד, האחד היה מציפורי והאחד מטבריה, כשפרשו האחד מן השני להגיע אל ביתם, אף שזה הלך רק מיל אחד וזה הלך רק מיל, נמצאו רחוקים אחד מן השני שני מיל. כך המפר את קביעות התורה יום אחד, אינו רחוק מה' רק יום אחד, אלא עתה רחוק הוא מרחק יומיים, וככל שמבטל את קביעותו יותר, כך מתרחק עוד יותר מהבורא.

אין התורה מתקיימת אלא במי שחושב את עצמו שהוא עתה "מת"

מעשה היה בר' אפרים זלמן מרגליות שזכה לתורה וגדולה במקום אחד. אשתו הרבנית היתה אשת חיל ומנהלת עסקים גדולים באבנים טובות, והוא היה שקוע בתורה. תמיד בבוא לפניה עסקה גדולה, היתה שואלת בעצת הרב, אך גם אז היתה מדברת עימו רק לכמה דקות בודדות, ורק בעת שהרב היה אוכל, ובשום אופן לא היתה מפריעה לרב בעת לימודו. פעם אחת נזדמנה לפניה עסקה גדולה עד מאד, והסוחר היה דחוק בזמן וחפץ ללכת לדרכו. והיות והרבנית היתה נבוכה האם לקיים את העסקה או לאו רצתה להתייעץ עם בעלה, על כן שלחה לקרא לבעלה הנמצא בבית המדרש שיבוא לכמה רגעים וכו'. הגאון ביקש את סליחתה, ואמר שאין באפשרותו לבטל את קביעות תורתו, ולכן העסקה התבטלה. כאשר חזר הרב לביתו ראה את הרבנית עצובה. אמר לה, כאשר נקראתי לבוא, עלה בדעתי הן אמרו חז"ל (ברכות סג:) שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, פירוש, אין התורה מתקיימת אלא במי שחושב את עצמו עתה כמת, לכן אמרתי לעצמי 'אילו הייתי מת, וכי הייתי יכול לבוא'?!

מעשה ביהודי שהתעשר בזכות קביעות עתים לתורה

מספר מורנו ורבנו מרן ראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצוק"ל, שהיה יהודי אחד מחאלב ושמו רבי שלמה, והוא היה אוהב את התורה בכל נפשו, ודרכו היה לקום בנץ החמה, ומיד אחר התפילה היה יושב ולומד תורה שעה שעתיים עד שעה עשר. מגיע לביתו, נוטל ידים, אוכל פת שחרית ולאחר מכן פותח את חנותו בשעה אחת עשרה. אשתו לא הבינה את הנהגתו, כיצד יתכן לפתוח חנות בשעה כ"כ מאוחרת. מלאכתו היתה לייעץ באבנים טובים ומרגליות, אל חנותו הקטנה היו באים להתייעץ לפני רכישת פנינים ומרגליות, שהיה מבין בהם, זו שמה ישפה, וכך ערכה, זו שמה אחלמה וכך מחירה, ועל פיו היו קונים ומוכרים ומרוויחים, כי שמו נודע בשערים שאיש ישר ונאמן הוא, ועליו היו סומכים. יום אחד האריך בלימודו ועד שהגיע לחנותו היתה השעה שתים עשרה. כשהגיע לחנות ראה ערבי אחד מחברון יושב ליד פתח החנות. שאל אותו מה אתה עושה פה? אמר לו, אדוני, אני רוצה לדבר אתך דבר סתר, פתח את החנות ואדבר אתך, הן שמעתי שאתה אדם נאמן, ולכן פניתי דוקא אליך. פתח את החנות ונכנסו לפנים. הערבי חבש לראשו מין תרבוש, ובתוכו היו עוד תשעה תרבושים אחד בתוך השני. הסיר הערבי את התרבוש, והחל לספור אחת שנים וכו'. בין תרבוש תשע לעשר היתה מונחת מרגלית שהאירה את כל החנות. אמר הערבי, אמור נא לי את ערכה ושוויה? הסתכל, הפך לפה ולפה, התבונן היטב, ואמר, שמע זו אבן טובה כזו שווה מינימום 100,000, אל תמכור אותה פחות ממחיר זה. ואם אתה רוצה, אני מכיר בעיר את חובבי המרגליות אבדוק אצלם אם בחפצם לקנותה, אמור נא לי איפה אתה נמצא, ואשוב אליך בעוד יום או יומים. השיבו הערבי, אני נמצא במלון פלוני, כבר שבוע ימים, ועל כן אמתין לך עד שתביא קונה שיקנה המרגלית ב- 100,000. לקח הערבי את המרגלית, שם אותה בתוך התרבוש במקום הסתר המיוחד לה, ונפרדו לשלום. והיות והיהודי היה עסוק בתורה, יצא מלבו ענין הערבי והמרגלית שלו. הלך ולמד ושכח לגמרי מהערבי. בערב שב אל ביתו ובבוקר קם כדרכו והנה אחר קביעות לימודו, היה שקוע בשאלה שהתעוררה לו בלימוד חוק לישראל, וכל ראשו לבו ומעיינו היו נתונים בלימוד התורה. כשהגיע הזמן לפתוח את החנות, היתה השעה עשר וחצי בערך. לקח את מפתחות החנות וצעד לעברה. הדרך אל החנות היתה עוברת בסמוך למלון שבו שהה הערבי, והנה הוא רואה הרבה אנשים נמצאים סביב בית המלון, וישאל מה קרה? על שום מה האסיפה? השיבו לו, במלון זה היה ערבי אחד מפלסטין ששהה שבוע במלון, אכל ושתה ולא שילם ופתאום מת. לכן המשטרה הורתה שימכרו את הבגדים והחפצים שלו, ובזה ישיבו את התשלום למלון. עמד קצין אחד והחל צועק מי קונה בגד זה וכו', ומי שאמר את הסכום הגבוה ביותר קנה. הגיעו לנעלים מכרו אותן, וכו', וכשהגיעו לכובע התרבוש שלו, אמר היהודי, אני קונה במחיר פלוני, איש אחר שהיה שם אמר אני קונה במחיר פלוני יותר ממה שהציע. היהודי הוסיף עוד מעט וקנה את התרבוש. קם הקצין ושם את התרבוש על הראש של היהודי, וכולם צחקו. אמר היהודי בליבו 'צוחק מי שצוחק אחרון'. הלך לחנות, פתח את התרבוש, והנה המרגלית נשארה שם והאירה את כל החנות, הלך ומכר אותה ב-100,000, ונתעשר, והכל בזכות שקבע עיתים לתורה בלי שום פשרות!

וזה מה שאמר התנא באבות (פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה", דהיינו שאפי' נותנים לו כל ממון שבעולם אינו מבטל את הקביעות של הלימוד, "פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", דהיינו זוכה שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. וזו כוונת הפסוק (שמות לה, ב) "ששת ימים תֵעשה מלאכה", כלומר שמלאכתו נעשית על ידי אחרים.

סגולה למחשבות זרות

ואדהכי יש להזכיר מה שידוע, מקובל מהקדמונים שלימוד ה'מהרש"א' הוא סגולה למחשבות זרות, וכן מקובל שלימוד הספר 'פני יהושע' מסוגל להביא לאדם שמחה וחדוותא דליבא.

אשרי האדם הזוכה ללמוד תורה בטלית ותפילין

כתב רבנו האר"י ז"ל (הקדמת מהרח"ו לס' שער ההקדמות בי' עשין), יש דברים שהאדם לא יוכל להשיגם, אלא אם כן יעסוק בתורה עם טלית ותפילין. ולכן יש לאדם להשתדל בכל כוחו לעסוק בתורה בכל יום עם טלית ותפילין. מסופר על רבי אריה לייב בעל השאגת אריה, שהיה רב בעיר וולאז'ין. פעם נסע בדרך והיה יושב תחת אוהל העגלה, כשהוא מעוטר בטלית ובתפילין, ולמד שם. וגם העגלון כך היה לבוש בתפילין והתפלל. כשנסעו בדרך ליד יער אחד, יצאו מתוך היער חמישה גזלנים וכלי זיין בידם, העמידו את הסוסים ואמרו לעגלון, תן לנו את המעות הנמצאות בידך. בעל השאגת אריה אשר העמיק בלימוד לא שמע ולא ראה אותם, עד שהתחיל העגלון לצעוק, רבי אוי נא לנו, כי בסכנה גדולה אנחנו. הגאון היטה את ראשו חוץ לאוהל העגלה והביט עליהם לראות מי המה. כשראו אותו הגזלנים מיד נפלה עליהם אימה ופחד וברחו כולם לתוך היער.

לאחר שחלפה הסכנה, פנה העגלון לרבי אריה לייב ושאל אותו, רבי הגד לי, מפני מה ייראו מפניכם יותר ממני, הלא לפי ראות עינם ראו כי אני איש צעיר לימים בעל כוח וגבורה יותר מכם, שהרי אתם נראים זקנים. ענה לו הגאון, דע לך, לא מפני הכח הגופני שלי ברחו, אלא מפני התפילין שבראשי ברחו, כמו שכתוב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא (ברכות ו.) רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש, לכן כאשר ראו את אור קדושת התפילין שלי ברחו.

שאל העגלון, ילמדנו רבנו דעת, הן הלא גם אני הייתי לבוש בתפילין על ראשי, ולמה לא יראו מפני סגולת תפילין שלי? ענה לו הגאון, דע כי הלא חז"ל (הנ"ל ברכות) אמרו "אלו תפילין שבראש", ולא אמרו תפילין שעל הראש, כי קדושת מצות תפילין צריכה להיות בפנימיות הראש, האדם צריך להניח את התפילין כדין ובכוונה של מצוה. אמנם אצלך היו התפילין רק על הראש כמצות אנשים מלומדה, בלי שום כוונת המצוה, ולכן, לא יראו הגזלנים ממך.

וכמו שכתוב בגליא רזא (הביאו בספר ישמח אב ח"ג, חיררי ויצא עמ' ק"ט, נדפס תש"ד) שיעקב אבינו הלך להפגש עם עשו אחיו הניח תפילין ויצא לקראתו, ויש בתפילין שבע זיינין כל אות אחת היתה מורידה ראש אחד של קליפת עשו.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז, יב)

בסופו של דבר תהיו מוכרחים לשמוע את דברי ולקבלם, על כן מוטב שתשמעו עתה מרצונכם

פרשת עקב היא המשך לפרשת ואתחנן, ורואים כי בסוף פרשת ואתחנן כתוב (דברים ז, ט-י) "וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". כלומר, כשם שה' הוא נותן שכר טוב להולכים בדרכיו, כן הוא משלם גמול לעוברי רצונו. לכן אומר הקדוש ברוך הוא לישראל בפרשתנו "והיה עקב תשמעון", כלומר, הלא בסופו של דבר תהיו מוכרחים לשמוע את דברי ולקבלם, כי אכפה אתכם, לכן מוטב שתשמעו עתה מרצונכם.

משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מהשוק. יצא והביא דג מסריח שריחו נודף למרחקים. כעס עליו המלך, וגזר עליו שיבחר אחד משלושה עונשים, או שיאכל את הדג המסריח. או שיקבל מאה מכות. או שישלם מאה מנה. העדיף העבד לאכול את הדג המסריח, סתם את נחיריו ונגס נגיסה אחת, ועוד אחת, עד שראה שאיננו יכול להמשיך לאכול את הדג הזה מחמת מאיסותו, וביקש שיתנו לו מלקות. התחילו להלקותו, אולם לאחר שקיבל עשרים מלקויות הרגיש שלא יוכל לסבול את יתר המלקויות, ובלית ברירה שילם את הקנס. נמצא שקיבל את שלושת הענשים - אכל את הדג המסריח, קיבל מלקיות, ושילם קנס (מכילתא שמות יד, ה).

וזה מה שאומר משה רבנו לישראל, "והיה עקב תשמעון", כדאי לכם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולקיים מצוותיו, שהרי בלאו הכי בסופו של דבר תהיו מוכרחים לקיים את כל מצות ה', שאם לא תעשו מרצון, חלילה יבואו עליכם צרות, ואז בעל כורחכם תהיו מחוייבים לקיים את המצוות כדי שיוסרו מכם הצרות. לכן כדאי לכם כבר מתחילה לקיים את מצוות ה' מרצון, מאשר לסבול ואחר כך לקיימן, וּדְעוּ ששכר רב מצפה לכם (בשם רבי בונים מפשיסחה, הובא בלבוש יוסף כאן).

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז, יב)

אם בסוף הגלות תשמעון את המשפטים האלה אז יתקיים לשון "והיה" – לשון שמחה

אפשר לבאר דרך רמז, אומר משה רבינו עליו השלום לעם ישראל, "והיה" – הוא לשון שמחה (ככתוב בפסיקתא זוטרתא דברים דף יא:) מתי יש שמחה? אם "עקב" אם בסוף הגלות [לפי שהעקב נמצא בסוף הגוף, ולכן עקבתא דמשיחא היא סוף הגלות] "תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם אותם", דהיינו אם בסוף הגלות תשמעו ותקיימו אותם. לפי שהעיקר הוא הסוף, כמו שבמלחמה המנצח בקרב האחרון, הוא הקובע את הנצחון. גם כאן העיקר אינו עצם משך הגלות תשמעון, אלא אם בסוף תשמעון, אז "והיה" שהיא שמחה שלימה. לדאבוננו הגדול ישנן קהילות שלימות אשר במשך כל הגלויות ידעו לשמור על קדושתם וצניעותם, ואילו עתה בתקופה של אחרית הימים, ירדו מהדרך, ואינם מקיימים תורה ומצוות כאבותיהם. לכן אומר להם משה רבנו ע"ה, כשם שהחזקתם מעמד עד עכשיו, כן המשיכו במסורת אבותיכם, גם בעקב - גם בסוף הימים, ואז יבוא מלך המשיח ויקבל אותנו בשמחה ובשירים. ויקוים בנו מקרא שכתוב (ישעיה נה, יב), "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף". וברוך ה' רואים עתה התעוררות גדולה בלב העם, ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ע"פ אסתר ח, יז) שחוזרים אל צור מחצבתם, ועל ידי כך נזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (ז, יב)

"עקב תשמעון", להזהר במצוות הקלות שהן צריכות חיזוק, ואי אתה יודע שכרן

במדרש תנחומא (בריש פרשתנו סי' א', וכתוכן זה גם בתנחומא תהלים רמז תשנ"ח) והיה עקב תשמעון, זה שאמר הכתוב (תהלים מט, ו), "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני". יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שנתן תורה לישראל שיש בה מצוות קלות ומצוות חמורות, מצוות קלות אין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן לומר שהן קלות, ולפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין ואומר, רבון העולמים, איני מתיירא ממצוות חמורות שבתורה, ממה אני מתיירא, ממצוות קלות, שמא עברתי על אחת מהם, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, לכך אמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. עד כאן.

וממשיך המדרש (שם ריש עקב סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע. אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה ורואה איזה מצוה שכרה מרובה ועושה אותה, למה, נעו מעגלותיה לא תדע - מטולטלין הם שבילי התורה. אמר רבי חייא, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גילה להם המלך שכר נטיעות הכרם, שאילו גילה להם שכר נטיעותיו, הן רואין נטיעה ששכרה הרבה ונוטעים אותה, נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גילה הקב"ה שכר כל מצוה ומצוה, שאם גילה, נמצאו המצוות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות. ורבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר, טלטל הקדוש ברוך הוא שכר העושה מצוה בעולם הזה, כדי שיהיו ישראל עושין מושלם. תני רשב"י, שתי מצוות גילה הקדוש ברוך הוא מהן שכרן, אחת קלה שבקלות, ואחת חמורה שבחמורות, ואלו הן, קלה שבקלות, שלוח הקן ושם כתיב (דברים כב, ז) והארכת ימים, וחמורה שבחמורות כבוד אב ואם שבו כתיב (דברים ה, טז), למען יאריכון ימיך. הרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה. ואם דבר שהוא פריעת חוב כתיב, והארכת ימים, דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וכו'" (ז, יב)

והיה עקב, בגי' בא הקץ

כתב רבנו אפרים (הובא בספר נר תמיד, כאן), שהתיבות "והיה עקב", עולים בגימטריא "בא הקץ". כלומר, שאחרי "עקב" שנים מהחורבן, "בא הקץ", דהיינו זמן ביאת המשיח, לפי שאז נשלמו ד' אלפים שנה מבריאת העולם, ואמרו חז"ל (סנהדרין צז.) שהעולם יהיה שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח [הרי שבשנת ארבעת אלפים, הוא הזמן המסוגל לביאת המשיח, והוא "בעיתה"], ובעוונותנו לא זכינו. [היינו שלא זכינו לביאת המשיח בשנת ארבעת אלפים בעוונות, ומכל מקום המשיח יגיע במהרה].

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז, יב)

תורה שאדם למד לשמה בעוה"ז מלאך ילמדו בעוה"ב

כתב מרן החיד"א (עי' פני דוד ריש פרשת עקב): בסוף פרשה שעברה כתוב "היום לעשותם", ובסמוך מתחילה פרשתינו במילים "והיה עקב תשמעון", אפשר שבתיבות "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" יש רמז למה שכתב בתשב"ץ (תלמיד המהר"ם סי' תקל"ב) שבזמן שהצדיק נפטר מן העולם, מגיע מלאך ומזכיר לו את מה שלמד לשמה. וזהו שאמר (עירובין כב.) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". וזה מרומז כאן בפסוקים, שתלמוד התורה שלמדתם בחייכם ב"היום לעשותם", הוא ב"והיה עקב"- בסוף לאחר פטירתכם, "תשמעון את המשפטים", שיבוא מלאך וילמדכם.

אי נמי רמז שהתורה שלא הבין אדם בחייו בעולם הזה, אם זוכה, מלמדין אותו בגן עדן, כמו שאמרו רז"ל (ספרים הקדושים), וזה מרומז "והיה עקב" בסוף לעתיד בגן עדן, "תשמעון", היינו תבינו "את המשפטים".

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז, יב)

לשמיעה יש כמה מדרגות

לשמיעה יש כמה מדרגות, וראינו שהנה ה"שמיעה" הגדולה אשר שמעו בני ישראל בהר סיני הייתה שמיעת שורש המצוות בסודן ככתוב על מעמד הר סיני, "השמע עם" (דברים ד, לג), כיון שטעמי ויסודי המצוות אין להם סוף, אבל גם בכל דור ודור, אפילו השמיעה הקטנה שנקראת "עקב", שהיא שמיעה שאין מבינים אותה כלל אך יש בכוחה לקיים את מצוות השם בגשמיות. ראינו שאף בזו השמיעה, אם היא באמת לשם שמים, גם היא מביאה את הברכה, כמו שממשיך הפסוק "ואהבך וברכך" וגו'.

וזהו הכתוב כאן "עקב תשמעון" וגו' "ושמר לך וגו'", אפילו בשמיעה הפחותה, שמיעה של "עקב" שכאמור לעיל היא שמירת המצוות הקלות, "ישמור" לך השם זכות אבות, כיון שנמשכין אחר מעשיהם הטובים, וסימן לכך בפסוק (דברים א, יז) "כקטון כגדול תשמעון", לרמז תשמעון בקול ה', בין אם היא שמיעה "כקטון", ובין אם היא שמיעה "כגדול".

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז, יב)

בעקבתא דמשיחא הקב"ה יזכור לנו זכות אבות

כתב בס' ילקוט ראובני (כאן), "והיה עקב תשמעון", אלו דקדוקי מצוות, "ושמר ה' אלהיך לך את הברית", זו בריתו של אברהם אבינו, "ואת החסד" זה חסדו של יעקב, שנאמר (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", "אשר נשבע לאבותיך", זה יצחק, שנאמר (בראשית כב, טז) "ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית".

רמז נוסף יש כאן, שכן בתיבות יעקב רמוז סוד "יב"ק" ר"ת יעננו ביום קראנו, וסוד יב"ק הוא סוד עמוק ומי ימצאנו, בסוד ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י שעולים יב"ק (עי' שה"כ ועוד) וזה מה שמצאנו שנאמר אצל אברהם אבינו (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי", וזהו מה שנאמר כאן "והיה עקב תשמעון".

"וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (ז, יג)

הברכות בזכות האבות

"ואהבך", בזכות אברהם. "וברכך" בזכות יצחק. "והרבך" בזכות יעקב. "וברך פרי בטנך", שלא תלד לבהלה. "דגנך ותירושך" אלו הן יסודי בית, וכן דוד אמר "ולחם לבב אנוש יסעד". "על האדמה", מכאן שאין הברכה מצויה אלא בארץ.

"וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ" (ז, יג)

לעתיד יוציאו העצים בגדים לאדם

בברכה כאן נסמכו פרי הבטן לפרי האדמה. ויש לבאר זאת, שמכיון שישראל יתברכו בפריה ורביה, ככתוב "וברך פרי בטנך" הרי שיזדקקו לפרנסה יתירה, כדי לזון את בני ביתם, לכך סמך כאן את ברכת פרי האדמה, שפרנסתם תהיה בשפע, יאכלו ויותירו ולא יצטרכו לידי מתנות בשר ודם ולא להלואתם, אלא כל אחד יהיה מזונו מוכן ומזומן לו בשדהו. כמו שכתוב (שבת ל:) שלעתיד העצים יוציאו גלוסקאות ובגדי משי, ולא יצטרכו לזרוע ולרדוף אחר הפרנסה. כתינוק הסמוך על אמו, ומזונו מוכן לו בכל עת, כך יהיה לעתיד לבוא, שיהנו ויתענגו מטובו יתברך, שישפיע להם שפע ממעון קדשו.

"לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ" (ז, יד)

כשביתך אינו עקר מתלמידים, תזכה שתפילתך לא תהיה עקרה אלא תענה

בבכורות (דף מד:) אמר רבי יהושע בן לוי, "לא יהיה", שלא יהיה ביתך "עקור" מן התלמידים [על פי השיטה מקובצת בגליון הגמ' (שם)]. "ועקרה", שלא תהיה תפילתך "עקורה" מלפני המקום. "ובבהמתך", אימתי שאתה משים עצמך כבהמה.

ואפשר לבאר עוד על פי מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פה.) על הפסוק (ירמיה טו, יט), אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, שהמלמד בן חברו תורה הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה. וזה שאמר "לא יהיה בך", שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים, אלא תזכה להרביץ תורה, ומזה ימשך שלא תהיה תפילתך עקורה, שאפילו הקב"ה גזר גזירה, יש בכוחו לבטלה.

"בָּרוּךְ תִּהְיֶה "מִכָּל הָעַמִּים" לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים" (ז, יד - טו)

מהי ברכת העמים?

צריך להבין איזו ברכה יש לעמים, הן הוצרך לומר כאן "מכל העמים", ומשמעות הפסוק מורה שיש לעמים "ברכה", ומברך את עם ישראל שברכתם תהיה עוד יותר מברכתם של העמים, ומהי ברכתם של העמים? ונראה בסיעתא דשמיא, הברכה היא שבירך יצחק את עשו (בראשית כז, לט), הנה משמני הארץ וגו'. ולכן אמר "מכל העמים", שיתגברו ישראל בברכה מעולה ומשובחת יותר מברכת עשו, כמבואר כאן בפסוקים.

בזכות שמירת הברית זוכה לאין סוף ברכות

סופי תיבות תהיה מכל העמים. אותיות מיל"ה, שע"י שמירת אות הברית, זוכה האדם לקבל שפע וברכה, ועל זה ממשיך הפסוק ואומר, לא יהיה בך עקר ועקרה, רמז הוא שיזכו לזיווג הראוי להם, ולא ישחית חס ושלום את זרעו, אלא יזכה לבנים שעושים רצונו יתברך, שנאמר עליהם (ישעיה סא, ט) "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'". וגם יסיר ה' ממנו כל מחלה, כמו שממשיך הכתוב שאחריו "והסיר ה' ממך כל חֹלי", תיבות "כל חֹלי" עולות גמט' צ"ח, כנגד צ"ח קללות שבמשנה תורה שיסורו ממנו. וגם יסיר ממנו את "כל מדוי מצרים" שבאו עליהם, שאתם ישראל לא תפחדו מכל הייסורים האלו, בזכות שמירת הברית, וזהו שבהמשך הפסוקים כתוב (ז, ח) לא תירא "מהם". תיבת "מהם" עולה בגימט' מילה, שבזכות שמירת ברית קודש, לא יפחד משום בריה, כמו שמסופר על כמה צדיקים שאפילו האריות נכנעו פחדו וברחו מהם, כמו הגאון הקדוש רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, שמסופר עליו כמה מעשיות שהמלך ציוה להשליכו לגוב האריות וכל האריות נכנעו וישבו סביבו.

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז, טו)

המכות שיביא הקב"ה לעתיד על אומות העולם יהיו על ישראל רגע אחד ואח"כ על אומות העולם שיאבדו מהן

הרב חיד"א בדברים אחדים (דרוש ט"ו ד"ה ולדרכנו) בשם ספר בירך יצחק (פרשת תשא) פירש את הפסוק שהוא מדבר על הגאולה העתידה, וזאת על פי מה מה שאמרו במדרש, שבגאולה העתידה יבואו על הגויים עשר מכות של מצרים, ובנוסף יבואו עליהם עוד מכות, וזהו שנאמר כאן "וכל מדוי מצרים אשר ידעת" במצרים "לא ישימם בך" בגאולה העתידה, אלא "ונתנם בכל שנאך". לפי שמכות מצרים תחילה היו באים לזמן כמו רגע על ישראל, ותיכף היו מסתלקים והולכים למצרים להומם ולאבדם, וזאת כדי שעם ישראל יכירו את המכות שה' הטיל על הגויים. וכה יעשה לעתיד בגאולה במכות החדשות שיביא, שתחילה איזה רגע יהיו על ישראל, ומיד יסתלקו ויבואו על אומות העולם לאבדם. שונה הדבר במכות הישנות שהיו על המצרים במצרים, אלו לא יבואו על ישראל כלל בגאולה העתידה, כי כבר באו לרגעים על ישראל שם במצרים, וידעו מה טיבם. וזה מה שכתוב (דברים ז, טו) "וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך".

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים" (ז, טו)

ממך הוא, דהיינו שזה תלוי בך - שלא יבואו עליך חלאים

במדרש ויקרא רבה (פרשת מצורע פרשה ט"ז) אמר רבי אחא, מאדם יהא שלא יבואו חולאיים עליו, מאי טעמא, דאמר ר' אחא (דברים ז, טו) והסיר ה' "ממך" כל חולי, "ממך" הוא שלא יבואו חוליים עליך. עד כאן. דהיינו על האדם לשמור על בריאות גופו שלא יבואו עליו חולאים, ואם באו עליו, סימן הוא שלא שמר על בריאות גופו, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות ל.) תניא, הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים [פירוש קור וחום] שנאמר (משלי כב, ה) צינים פחים בדרך עיקש. ושם (ל:) צינים ופחים בידי אדם.

עוד המדרש ממשיך (שם) לדרוש את פסוקנו, והסיר ה' ממך כל חולי, רבי אבין אומר זה יצר הרע שתחילתו מתוק וסופו מר. [כי החולאים מגיעים מהעוונות וכמו שכ' רבנו האר"י שבעת שאדם חוטא נפגע החלק הרוחני שבאברים, ולאחר מכן החלק הגשמי].

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים" (ז, טו)

"כל חולי" הם מחלות הנפש, "וכל מדוי" הם מחלות הגוף

והסיר ה' ממך כל חולי, "כל חולי" הוא חולי הנפש, לפי שהיתה מצרים מלאה גילולים ושיקוצים וגם היו בהם תכונות רעות, "וכל מדוי מצרים" הם חולאי הגוף כמו דַוֵי הזב מבשרם, באופן שיהיו שלמים גם במעלות הנפש והמידות, וגם בבריאות הגוף, כאמרם ז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ט'), שכשיצאו ישראל ממצרים, היו בהם עיורים ופסחים, והמתין להם ג' חודשים עד שיבריאו, כנאמר במעמד הר סיני (שמות יט, א) בחדש השלישי, וזהו והסיר ה' ממך כל חלי.

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים" (ז, טו)

"כל חלי" הם כל כוחות הטומאה

מובא בספר הפליאה (קארא, דף י"א טור ב') פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופתאום שמעתי קול רינה מרנן ואומר, 'הוקר רגלך מבית רעיך', ותיכף שמעתי קול אחר ואומר, 'אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך', ומיד שמעתי קול אחר ואומר, 'בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים', קול אחר קול, ופניתי כה וכה וראיתי שני בני אדם תופסים בכינור אחד, וחולקין מחלוקת גדולה, זה אומר שלי, וזה אומר שלי הוא. ועיינתי בהם והאחד היה צורתו צורת נחש, ועורו כעור נחש, ועיניו בוערות באש, והאחד היה יפה עינים וטוב רואי. ועיינתי בכינור, והיו בו ח' נימין. עודן חולקים, בא אחד ונטל מהם הכינור והתחיל לנגן בו ניגון אשר לא נמצא ולא נשמע כמוהו, והאנשים ההם עומדים ושומעים ניגונו. ואשא קולי ואומר אל אלהי הרוחות הודיעני החזון הזה. ואשא עיני וארא, והנה אדם בא וקרא להם 'שובו לכם לאהליכם'. והנה שב האדם יפה עינים ונהיה לְעוֹף, והאחד לנחש. ויקח העוף לנחש בפיהו, והתחיל לעוף לרום השמים, וקול רינה הולכת ואומרת, 'בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים'. והשלישי אשר בידו הכינור, עומד בארץ ומנגן ואינו זז ממקומו. והקורא 'שובו לכם לאהליכם', הלך ונתחבר עם בעל הכינור, והתחילו שניהם לנגן עם הכינור ולומר, 'בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה', ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה'. ואמרתי גם אני, 'אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ'. ולא זזתי משם עד שראיתי אותם שהולכים דרך הליכה בארץ בלי שינוי, ומנגנים ואומרים בהליכתן "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים".

עיין שם נוראות מהחזון הזה, שכל אלו היו דברי הספירות זה לזה, ולמה זה אמר בכה וזה אמר בכה, הכל היו דברים גדולים. וכלל העולה, והסיר ה' ממך כל חולי, פירוש, שלא ישאיר שום כוח מכוחות הטומאות בעולם.

"וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז, טו)

למה שינה הכתוב מלשון שימה ללשון נתינה?

הנציב בהעמק דבר (כאן) דקדק נפלא אל השינוי בלשון הפסוק "לא ישימם... ונתנם", בתחילה נאמר בלשון "שימה", וההמשך בלשון "נתינה", ומדוע חל שינוי זה בפסוקים?

ויש לומר, לפי שכן מצינו במנחת חוטא, שאמר הכתוב (ויקרא ה, יא) "לא ישים עליה שמן, ולא יתן עליה לבונה", ודרשו בגמ' (מנחות נט:), ששמן פוסל במנחה במשהו, משום שכתוב לא "ישים", ושימה, כל דהוא במשמע, אבל לבונה פוסלת בכזית דוקא, שנאמר לא "יתן" עד דאיכא נתינה, שיעור חשוב. נמצא המקרא כאן מיושב כמין חומר, כל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא "ישימם" בך, היינו אפילו "משהו" מהם לא יהיו עליך, אולם, "ונתנם" בכל שונאיך, כאמור "נתינה" היא במידה נכבדה, כדי שיעור "נתינה" יביא ה' על שונאיך.

"וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ז, טז)

משל לחמור שטענוהו בבשמים וכולם התקרבו אליו, וכשטענוהו אשפה, כולם התרחקו ממנו

מובא בשם רבנו יוסף חיים ע"ה שהיה אומר משל לאדם שהיתה לו חווה מלא חמורים. פעם אחת היה צריך להוביל משא גדול של בשמים ממקום למקום, הלך לחווה, ובחר חמור אחד, והטעין עליו את כל המשא, ויצא לדרכו. והנה כאשר היו בדרך, כל העוברים והשבים התקרבו אל החמור, כדי להריח מהבשמים שהיו עליו. וכשבעל הבית החזיר את החמור לחווה, החל החמור להשתבח בפני חבריו, ראו כמה כולם אוהבים אותי ובאים לשהות בחברתי.

יום אחר האדון היה צריך לישא משא של אשפה, שוב לקח את אותו החמור, והטעין עליו את האשפה. כשהיו בדרך, כל העוברים והשבים ברחו והתרחקו מהחמור, לפי שלא יכלו לסבול את הריח הרע הנודף ממשאו. כשחזר החמור לחווה, שוב החל להתגאות, איך שהוא מטיל אימה על כולם, הן כולם פחדו ממנו וברחו מפניו. עד שבא השועל ואמר לו, שוטה שכמוך, באותו יום היה עליך משא של בשמים, לכן כולם התקרבו אליך, בשביל להריח את הבשמים ולא בשבילך. ואילו היום היה עליך משא של אשפה, לכן כולם התרחקו מהריח של האשפה ולא ממך.

הנמשל הוא, כשעם ישראל עושים מצוות ומתקרבים לה', יש להם משא רוחני, ואז אומות העולם אומרים עליהם (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ורוצים להתקרב אליהם. אבל אם חס ושלום עושים עבירות, אז יש ריח רע שנודף מבעלי העבירה, והם לא רוצים להתקרב אלינו. וכשיש לישראל ריח טוב על ידי קיום התורה והמצוות הם למעלה מהאומות, והאומות כפופים אליהם, עד שהפסוק אומר "ואכלת את כל העמים".

"הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (ז, יט)

פירוש נפלא על המילה "מסות"

בדברים רבה (כי תבא פרשה ז' ס"ס ט') מפרש את "המסות" הכתוב כאן, וזה לשון המדרש: מהו "המסות", המכות מְמַסוֹת גופיהן של מצרים, מהו "האותות", רבנן אמרו, שהיו המכות נרשמין על גופיהן של מצרים דם צפרדע כינים. מהו "והמופתים" שהיו המכות מפתות אותם, כיצד לשלושים יום היתה באה המכה והיתה עושה ז' ימים והלכה לה והיו נרווחין עשרים ושלשה ימים בין מכה למכה ולא היו חוזרין בהן הוי שהיו מפתות אותן.

"הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (ז, יט)

בפסוק זה מופעים כל האל"ף בי"ת חוץ מהאות ב'

כתב בספר פענח רזא (הלוי, עקב, תרצ"ב), כי בפסוק זה נמצאים כל אותיות האלפא ביתא חוץ מהאות ב'. וכן בכל הפסוקים המדברים על האותות שהיו במצרים, נעלמה אות ב'. וזאת, מפני ששני פעמים יעשה הקב"ה כזאת, דהיינו האחד עשה במצרים והאחד יעשה לעתיד לבא, כדכתיב (ישעיה כג, ה) "כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר". וכן כתב רבנו בעל הטורים ברמזיו, ונראה שכוונתו, שאין צורך שתופיע האות ב' בפסוקים אלו, לפי שכבר ישנה האות ב' בכך שנעשו מסות אלו במצרים ויעשו גם לעתיד לבא, הרי לנו האות ב'.

ולדרך זו אפשר עוד לרמוז, שהיות ונגאלו עם ישראל בזכות משה ואהרן שהם ב', באים משה ואהרן במקום האות ב' החסרה.

"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם" (ז, כ)

מהו הצרעה שהקב"ה ישלח

"הצרעה", רש"י (כאן) מפרש דהצרעה היינו מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם. והאבן עזרא (כאן) פירש, שהוא חולי בגוף כמין צרעת.

"לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (ז, כא)

בטח באחד ואל תפחד

מובא בחובת הלבבות (שער אהבת השם פ"ו) מעשה בחסיד אחד שהלך במדבר ותעה בדרכו, שאלוהו, כיצד לא פחד בלילות בהיותו לבדו במדבר? אמר להם, אם יש לי פחד מה', אין לי עוד פחד מעניין אחר, שכל הפחדים האחרים מתבטלים ממני. משל לאדם שפגש במדבר ארי וכלב, ממי הוא ירא מהארי או מהכלב? אכן פוחד הוא מהארי, והפחד מהכלב אינו עושה עליו שום רושם! כך מי שמפחד מהקב"ה, הפחד מהאחרים אינו עושה עליו שום רושם.

וכך פירש האבן עזרא (כאן) את הפסוק "לא תערוץ מפניהם, כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא", זאת אומרת, שאם תדע שהקב"ה הוא "אל גדול ונורא" והוא "בקרבך", ממילא "לא תערוץ מפניהם" ולא תפחד משום אדם כלל.

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (ח, ב)

לזכור גם את הטובות וגם את הפורענויות שבאו על ישראל במדבר וללמוד מוסר מהם

המילה "כל" לכאורה מיותרת, ולשם מה היא נכתבה? מבאר רבנו יוסף חיים ע"ה בספר בן איש חי דרשות (פרשת עקב, כאן) שזה בא ללמד שצריך ללמוד מוסר השכל גם מהטובות וגם מהפורענות שבאו על עם ישראל במדבר. שהרי עם ישראל כשהיו במדבר, זכו לטובה רבה, מהמן, מהבאר, מענני הכבוד ומעוד ניסים רבים שרק אותו הדור זכה להם. מצד שני כשהם חטאו, באה עליהם פורענות. ולכך אומר הפסוק שצריך לזכור "את כל הדרך אשר הוליכך" דהיינו לזכור את שני הדברים, וללמוד משניהם מוסר, שיש לזכור את כל הטובה שה' נתן להם, ולראות כמה שכר יש לעושה את רצון ה', הן חוץ מהשכר שיהיה לו לעולם הבא, עוד מזומן לו שכר רב גם בעולם הזה. ומאידך, צריך לזכור גם את העונש, וללמוד ממנו שהעובר על רצון ה' וחוטא, יבוא עליו עונש והוא מפסיד לעצמו.

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" (ח, ג)

מהו העינוי ומהו הרעב

"ויענך" פירש רבנו יוסף בכור שור (ח, ג) היינו עינוי בדרך, כדכתיב, "ענה בדרך כחי" (תהלים קב, כד). "ויענך וירעבך" העינוי היה שנתן לך מן דבר יום ביומו, ולא יכלו לאוגרו ולשמרו, וזהו "וירעבך", לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו (יומא יח:).

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (ח, ג)

במן לא היתה בו פסולת כי כולו היה רוחניות

רבנו האר"י זצ"ל (ספר הליקוטים פרשת עקב סימן ח ד"ה ועם זה יתורץ) פירש את הפסוק כך, הנה הפילוסופים חקרו והגיעו למסקנה שהנפש היא רוחנית וממילא בודאי שאינה יכולה להיות ניזונה ממזון הגשמי, אמנם עינינו הרואות שאם יאכל האדם יחיה, ואם לא יאכל, ימות, וכיצד אם כן הנשמה הרוחנית ניזונה מהגשם? אך הענין, כי הנשמה ניזונה מהברכה, וגם מהרוחניות שבמאכל. לפי שבבריאת העולם ה' השפיע רוחניות בכל דבר, ומהרוחניות של הברכה, וגם מהרוחניות שיש במאכל, נזונית הנשמה, ואם הוא אוכל ומברך הנשמה מקבלת שפע רוחניות ואם רק אוכל ולא מברך כאשר הגויים אוכלים מקבלת הנפש פחות רוחניות, ואם לא יאכל ימות.

וכבר ידוע כי הנשמה היא האדם, כדאיתא בזוהר הקדוש (בראשית כ ע"ב, וראה בריש הקדמה ראשונה לשער הגילגולים) על הכתוב (שמות ל, לב), "על בשר אדם לא ייסך", שהגוף הוא בשר האדם, והנשמה היא האדם, וזה שאמר "בשר אדם" פירוש בשר הנשמה. וזהו שנאמר "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", כי המן היה רוחניות הנמשכת מן השמים, ולא היתה בו פסולת, כי כולו רוחניות. וזה הטעם שהמן היה נבלע באיברים כמו שכתוב בגמרא (יומא עה:), כי הסיבה שיש למאכל פסולת, לפי שבמאכל יש ניצוצי קדושה ורוחניות, ועל ידי האכילה מתבררים ניצוצי הקדושה, והפסולת נשארת ועל כן עליה לצאת לחוץ, אך המן שלא היתה בו פסולת, כי אם כולו היה רוחניות, לכן היה נבלע כולו באיברים.

"וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" (ח, ג)

לא רק במן היו כל הטעמים אלא גם בבאר מרים

במדרש תלפיות (אות י' ענף יין, ד"ה אבל בענין) כתב, שהיין שהיה לבני ישראל במדבר היה מהבאר שבמדבר, שכמו שבמן היו כל טעמי המאכלים, כך גם בבאר היו כל טעמי המשקים.

"כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ח, ג)

חיות הנשמה היא לא על ידי האוכל

איתא בספר הבהיר (סימן קפ"ד) שמי שמת מרעב מחמת שלא שמר את לחמו, ולכן הלחם התעפש והתקלקל, כשיגיע לשמים, דנים אותו על שמת באשמתו, והוא סינגר על עצמו. וזה לשון ספר הבהיר, נבהל והשיב, ומה הייתי יכול לעשות, אחר שלא היה לי פת, וממה הייתי יכול לחיות? אומרים לו, אם היית עמל ויגע בתורה, לא היית משיב כסילות ועזות כזאת, שמתוך תשובת דבריך, ניכר שלא עמלת ולא יגעת בתורה. והלא כתוב בתורה "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), היה לך לדרוש ולחקור ולשאול מה הדבר אשר יחיה האדם בו, ומאי ניהו מוצא פי ה', הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי ה', מכאן אמרו (אבות פ"ב מ"ה), ולא עם הארץ חסיד, אם עליו אינו גומל חסד איך אפשר להקרא חסיד. עד כאן. דהיינו "מוצא פי השם" הוא התורה, ושאינו לומד תורה, אינו "חסיד", משום שאם עם עצמו אינו עושה חסד, שאינו דואג לצרכיו הרוחניים, כיצד יתכן שהוא חסיד.

ומהרח"ו (ספר הליקוטים פרשת עקב סימן ח ד"ה ועם זה יתורץ, וד"ה כי לא על) כתב, ודע כי חיות הנשמה, הוא לא על ידי מאכל, כי על כל מוצא "פי השם" יחיה האדם, וזה הברכה המוציאה בפה, מוציא ניצוצי קדושה מן הטומאה, ונבררת על ידי "פי השם" בלעיסת הל"ב שנים, שהם ל''ב אלהי"ם, ל"ב נתיבות.

"כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ח, ג)

משעת האכילה יתנהג כאוכל לפני המלך

בילקוט ראובני (עקב ד"ה לא יהא) כותב, שלא יהא אדם גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמיה מלכא. (והוא בזוהר חדש ח"ב דף מ"ו ע"א) וזאת כדי להידבק במידת החסד והקדושה, ולא במדת פחד ודין, ובזה תישאר ברכה במעוהי. הנה בעשו כתיב (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא", מאי טעמא, בגין חימא בישא וחיוא בישא דשריא במעהא, ולא עוד אלא דמקרי רשע, דכתיב (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר".

"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (ח, ד)

מהיכן היו ישראל לבושין ארבעים שנה

כתב רבנו בחיי (כאן) וזה לשונו, הנה זה היה נס גדול בשינוי טבעו של עולם, כי הבגדים הם בלין בהתמדת הלבישה בדרך הטבע, וכאן באנשי המדבר נשארו בחידושם תמיד ואין הזמן והזיעה שולטין עליהם לכלותם.

וכך אמרו חז"ל במדרש שוחר טוב (תהלים מזמור כ"ג פס' ד'), שאל רבי אלעזר את רבי שמעון, מהיכן היו ישראל לבושין ארבעים שנה? אמר לו ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר (יחזקאל טז, י) "ואלבישך רקמה". מהי רקמה, רבי סימאי אומר פורפירא. אמר לו ולא היו בלין? אמר לו ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך? אמרו לו והיו הקטנים גדלים עמהם, אמר צא ולמד מן החומט (החלזון) הזה, שלבושו גדל עמו. אמר לו ולא היו צריכין תכבוסת? אמר לו הענן היה שף ומגהצן. אמר לו, ולא היו נשרפין? אמר לו צא ולמד מן הסיטין [פירוש "סיטין" בגדים, שהבגד שיעור זרת נקרא סיט] סלמנדרא הללו, שאינן מתגהצין אלא באור. ולא היו עושין מאכולת? אמר לו במיתתן לא עשו, בחייהם לא כל שכן. אמר לו, ולא היו מסריחין מריח הזיעה שלא היו מחליפין בגדיהם? אמר לו הבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו, והיו מנענעין בהם, שנאמר (תהלים כג, ב) "בנאות דשא ירביצני". בא שלמה המלך עליו השלום ופירש (שיר השירים ד, יא) "וריח שלמותיך כריח לבנון", עד כאן מהמדרש.

והביאור בכך הוא מכיון שהקב"ה עשה עמהם נס לשומרם, והנס היה על ידי שם של ע"ב [הוא הוי"ה במילוי יודי"ן], ושם זה נמצא בעת שהקב"ה רוצה להראות אלהותו ותקפו, שבאותה שעה מושיט את ידו על העכו"ם ומעבירם מן העולם, והבן זה.

היעב"ץ ואביו הגאון בעל חכם צבי הלכו בלבוש אחד יותר מחמישים שנה

אמנם מצאנו בגדים שנשמרו שנים רבות, שהנה נמצא כת"י של הגאון רבי יעקב עמדין (נדפס בקובץ כרם שלמה חלק ק"י דף ל"ה) וזה לשונו, ואני היה לי מלבוש מבגד צמר, נצבע פעמים רבות בכמה מיני צבע, שירשתיו מאבי ז"ל, ונתכסינו בה יותר מחמישים שנה, והלכתי בו שנים רבות בתמידות כל יום. גם במסע דרכים רחוקים הייתי לבוש בו, ובכל זאת לא בלה ולא נפסד ברוב הימים אחר שעשיתי לי מלבוש חדש, כי היה תלוי במגוד כל השנה, רק בתשעה באב לבדו לבשתיו לזכר, אך אף על פי כן לא בלה, ואלמלא שמרתיו יותר בניעור מאבק שעלה עליו מבלי השגחה מרוב ימים ונושנו, עדיין היה קיים. עד כאן.

אבל הפלא והנס הגדול שהיה בבגדים שהלכו עימהם במדבר סיני, ש"שמלתך לא בלתה מעליך" אלא נשארה בשלימותה וטובתה. גם שגדלה השמלה עמהם, כי אי אפשר שיוציאו ממצרים כל כך הרבה שמלות שיצטרכו גם בעתיד לכל הקטנים אחר שיגדלו.

ומכל מקום בא וראה כמה נפלאים דברי הגאון יעב"ץ, וכמה צנועים היו מעשיו ומלבושיו ומלבושי אביו הגאון בעל חכם צבי זצ"ל, שהלכו האב ובנו יחד במלבוש אחד יותר מחמישים שנה, והם היו קרוב לזמננו [כמאתים וחמישים שנה].

"וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (ח, ד)

מהו נס "לא בצקה"?

מה הכוונה ורגלך לא בצקה, פירש רש"י, שרגלך לא התנפחה כבצק, כי כן המנהג בהולכי דרכים שיתנפחו רגליהם. ונס זה נעשה לבני ישראל במדבר, שאף שהיו הולכי דרכים ארבעים שנה במדבר, מכל מקום רגליהם לא התנפחו.

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה)

האדם בחיי חיותו צריך שיהיו לו את שתי המידות: 'אך' ו'גם'

רבנו יוסף חיים ע"ה אומר (הובא בס' דרש יהודה כאן) למה נאמר וידעת "עם" לבבך, ולא נאמר וידעת בלבבך? אלא שיש כאן רמז כיצד על האדם להתבונן ולראות את עצמו, שהאותיות שלפני האותיות "לב", הן "אך", והאותיות שאחריהן הן "גם". המילה "אך" היא לשון מיעוט, והמילה "גם" מלשון ריבוי. ללמדך, שהאדם צריך שיהיה לו את שתי המידות, במה שנוגע לענייני שמים, לא יסתפק במועט, אלא אדרבה קנאת סופרים תרבה חכמה, ואפילו שיש לו תורה ומצוות, יחשוב בעצמו שמה שהשיג הוא מעט, ויראה שיש אחרים שיש להם יותר ממנו, וישאף להתקדם הלאה ולעשות יותר. אבל במה שנוגע לגשמיות העולם הזה, יראה את עצמו "גם" בריבוי, שיש לו הרבה, ויהיה שמח במה שיש לו ולא יתאוה לעוד. וזה שאומר הפסוק "וידעת עם לבבך", תראה את האותיות שיש "עם לבבך" מכאן ומכאן, הן "אך" ו"גם", ותשתמש עם כל מדה במקום הראוי לה.

"כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה)

משל נפלא מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (הובא באהל משה ח"ד פ"ג) ביאר במשל את דברי דוד המלך בתהלים (כג, ד) "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני". משל לאב שטייל עם בנו ביער עבות, קודם כניסתם ליער, הזהיר האב את הבן באזהרה חמורה, לבל יפרד ממנו אפילו לרגע קט. את אזהרתו נימק האב בכך שהמשוטט ביער בלי להכיר את הדרך מסכן את חייו.

בתחילה שמע הילד להוראת אביו, ואכן לא זזה ידו מתוך יד אביו. אולם לאחר זמן מה, הבחין הילד בדבר מה שמשך את תשומת לבו, נשמט מאביו ופנה לצידי הדרך. האב, שלא הרגיש שהילד עזבו, המשיך בדרכו, וכאשר רצה הבן לחזור אל אביו לא הצליח למוצאו.

נבהל הילד מאד והחל לבכות ולחפש את אביו במעבה היער, תוך כדי חיפושיו הלך והסתבך ותעה יותר ויותר בסבך היער. השמש שקעה והלילה ירד על היער, חשיכה מבעיתה השתלטה על המקום, מכל עבר נשמעו צרחותיהם של עופות לילה, וממרחק לא רב נשמעו קולות זאבים אריות ודובים המשחרים לטרף. הילד האובד נתקף בפחד נורא, ובגעגועים עזים לאביו. לפתע חש הילד כאב עז בלחיו, היתה זאת סטירת לחי שנחתה עליו מיד אלמונית. עוד לפני שהספיק להשמיע זעקת כאב מפיו, הבחין שהסוטר הוא אביו. במקום לזעוק ולבכות על כאבו, השמיע הילד קריאות שמחה וגיל, "אבא אבא כמה מאושר אני לחזור אליך".

מצבו של האדם החוטא, דומה לזה של הילד האובד. כל אימת שחוטא הוא, הרי הוא מתרחק מאביו שבשמים והינו שרוי בצער. אולם כאשר הוא מתייסר ונענש ונזכר כי אביו שבשמים הוא המייסרו על שסטה מן הדרך, הוא מתמלא שמחה על המכות שהוא מקבל, כי בד בבד עם ההכרה בעונשו, הוא נוכח לדעת כי בן אהוב הוא אצל אביו, הדואג לו עוד ושומר עליו.

לפיכך, גם כי ילך היהודי בגיא צלמות, לא ירא מן הרע, כי הן שבטו המיסר של הקב"ה והן משענתו המה לו לנחמה, "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהלים כג, ד).

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח, ח)

ב"רימון" תרי"ג גרעינים וה"זית" עלהו לא יבול

כתב המלבי"ם לשיר השירים (מליצה ח' ב'), שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן הרימון רומז לתרי"ג מצוות. ולכן אנו מבקשים [בראש השנה] "שנהיה מלאים מצות כרימון", לפי שכאמור ברימון יש תרי"ג גרעינים.

ובתנא דבי אליהו (רבה פרשה י"ח) איתא, מה זית זה אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף תלמידי חכמים גם בניהם אחריהם יוצאים תלמידי חכמים.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח, ח)

שמן ודבש היו דוקא בארץ ישראל ולא בארץ מצרים

כתב המשך חכמה (כאן), מדוע נבדלו ה"זית שמן ודבש", להיקרא עליהם תיבת "ארץ" בנפרד? ונראה לבאר, שזאת משום ששניהם לא היו בנמצא בארץ מצרים, כמו שמצינו ששלח יעקב ליוסף מזמרת הארץ, "מעט דבש" (בראשית מג, יא), כמו כן בפרשת חוקת (במדבר כ, ה) טענו המתלוננים, "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון", ולא הזכירו זית שמן ודבש, הנה שבמצרים היו זרע ותאנה גפן ורימון ומשמע, שלא היו במצרים שמן ודבש, לכך ייחדם הכתוב להזכירם בנפרד, ארץ זית שמן ודבש, אשר בהם נשתבחה ארץ ישראל במיוחד, וזה גם טעם ההלכה (ברכות מא:), שכל הקרוב לתיבת ארץ קודם הוא לברכה, כי השניים הללו הקרובים לארץ יותר משאר הפירות, נתייחדה בהם הארץ לשבח.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח, ח)

מפני מה נשתבחה ארץ ישראל בשמן זית ולא בזית עצמו

ידועים דברי הגמ' (ברכות מא:) שאלו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. וראיתי בספר ילקוט חמישאי (כאן) שהביא בשם המהרש"א על מס' הוריות (דף יג:) שהקשה, מדוע בכל הפירות קרא הפסוק את שם הפרי עצמו, ואילו בזיתים נקט הפסוק "שמן זית" ולא קראו "זית" בלבד, כשם הפרי עצמו?

ותירץ המהרש"א דשם בגמ' (הוריות דף יג:) איתא, חמישה דברים משכחים את הלימוד, ואחד מהם זה האוכל זיתים. ואם כן ודאי שפרי הזית עצמו אין בו שבח של א"י, שהרי הוא משכח את הלימוד. לכן נקט הפסוק "זית שמן", שהשמן הוא ודאי שבח גדול כדאיתא בגמ' (שם) חמשה דברים משיבים ומחזירים את הלימוד, ואחד מהן הוא הרגיל בשמן זית, וכדברי ר' יוחנן (שם) שיש ביכולת שמן זית להחזיר את הלימוד של שבעים שנה.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח, ח)

מדוע כל מאכל שנתמיד באכילתו ימאס עלינו, מלבד הלחם?

בספר להתעדן באהבתך (כאן) מביא מלחם לפי הטף בשם "אחד מחכמי הספרדים" בעל המעין גנים מזרחי, חידוש נפלא: דרכו של עולם, שכל מאכל, כאשר יתמיד האדם באכילתו, בסוף יקוץ בו וימאס עליו, חוץ מן הלחם, שאף שהאדם אוכלו כל ימי חייו, לעולם לא יקוץ בו.

זאת משום שאמרו חז"ל (זוהר תרומה דף קע"א ע"ב) שלכל עשב יש מלאך הממונה עליו שמכה על ראשו ואומר לו "גדל". היוצאת מזה היא החיטה שלה הקב"ה בעצמו אומר "גדל".

לכן, כל דבר שגדילתו נעשית על ידי מלאך, אדם קץ בו כשאוכלו במידה מרובה. אבל החיטה שגדלה על פי ה', לעולם לא יקוץ בה האדם. וזה נרמז בפסוק (לעיל ג) "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו מה שהקב"ה אומר לו "גדל", עמו יחיה האדם לעולם ולא יקוץ בו!

ואפשר - ממשיך ה"מעין גנים מזרחי", שזו גם הסיבה שכל המאכלים בעולם דרכם להיות טפלים לפת, ואילו הלחם אין דרכו להיות לפתן למיני מאכל אחרים. משום שכל המאכלים גדלים על פי המלאכים, משרתי ה' יתברך, לכן גם הם נעשים בבחינת "משרתים" ללחם הגדל על פי ה', להיות לו לפתן, ולא להיפך.

"אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (ח, ט)

רמז לאבות ואמהות

אבניה ברזל ומהרריה תחצוב, ר"ת "אבות". ברז"ל נוטריקון בלהה רחל זלפה לאה, הן ה"אמהות", ללמדנו שבזכות האבות והאמהות, היו לך כל אלה.

"אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (ח, ט)

רב ופוסק שאינו תקיף בהחלטתו אינו נחשב ת"ח

הגמרא בתענית (דף ד.) אומרת, כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו ת"ח, דכתיב "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תקרי אבניה אלא בוניה. עד כאן. הנה תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, פירושו, שאינו מחודד לחתוך ההלכה כברזל, בהחלטה ברורה ותקיפה, אשר על כן אינו נחשב לת"ח בעיני חז"ל.

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (ח, י)

הצדיק אוכל לשובע נפשו ללא מותרות וללא החשש מה יאכל מחר, והרשע להיפך

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ביאר רבנו הגר"א על הפסוק (משלי יג, כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", הצדיק אינו אוכל אלא כדי חיותו ושבעו, ולכן הוא "אוכל לשובע נפשו", אבל הרשעים האוכלים לתאותם אינם יודעים גבול, עד שקטנה בטנם מהכיל אכילתם, והרי זה כאילו חסרה להם הבטן, ובטן רשעים תחסר.

זאת ועוד, צדיק אוכל לשובע נפשו, לפי שהצדיק חי באמונתו ואינו דואג את דאגת המחר, ובוטח בקדוש ברוך הוא שימציא לו מזונותיו, על כן "אוכל הוא לשובע נפשו", בלי להרעיב עצמו ולהותיר לימים שיבואו, מדאגה פן יחסר. אך "בטן רשעים תחסר", הרשעים שאינם בוטחים בקדוש ברוך הוא, יראים כל הזמן שמא לא יוותר להם אוכל, לכן הם מקמצים וחוסכים ומותירים למחר, מבלי להנות ממה שיש להם, ובטנם חסרה תמיד.

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (ח, י)

איזה מענה יהיה בפיו ביום הדין על אשר לא תיקן את הפרי להעלות את הניצוץ הקדוש שבתוכו למקורה

האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל סיפר שבהיותו ילד כבן שמונה, הגישה פעם אמו הרבנית ע"ה בעת ארוחת ערב סלט כרוב. והנה הוא בילדותו לא היה טעים לו אותו מאכל, ועל כל הפצרותיה של אמו לא הסכים לאכול.

כששמע אביו ה"קדושת ציון" הי"ד אודות סירובו לאכול, פתח ואמר לו, שמע בני מוסר אביך, בוא ונחשוב חשבונם של כל הפירות והירקות שבעולם, הלא פני תבל מלאו תנובה כחול הים אשר לא יספר מרוב. והנה חלק גדול ונכבד מהם כלים ונעקרים באמצע גידולם על ידי רוח סערה וזרם ומטר ושאר דברים המפסידים. וגם מן הפירות אשר נתבשלו כל צרכם וזכו שיקצרו אותם, נמכרים אלפי אלפים מהם לאומות העולם. וגם מה שכן מגיע ליהודים, הרבה מהם לצערנו משוקעים בתאוות והבלי העולם הזה, ואין להם שום השגה לברך על פרי.

והנה כי כן, אם כבר זכה המאכל להנצל מכל מה שקרה לרוב פירות העולם, וכבר מונחת על שולחנו של בן ישראל השומר תורה ומצוות, איך ירהיב אדם עוז בנפשו לסלק את ידו מלברך עליו בכל נימי נפשו, הנה איזה מענה יהיה בפיו ביום הדין וביום תוכחה על אשר לא תיקן את הפרי להעלות את הניצוץ הקדוש שבתוכו למקורה!

כך משך בעבותות האהבה את בנו להציל את ניצוצות הקדושה הטמונים באוכל ושיהיה גופו בריא וחזק לעבודתו ית'.

כשמו"ר הגאון המקובל כה"ר יצחק כדורי היה מכבד במאכל היה אומר "תתקן"

ועוד אספר לך ידידי כאשר הייתי יושב עם מו"ר הגאון המקובל כה"ר יצחק כדורי זצוק"ל והיה מכבד אותנו באיזה מאכל, תמיד היה אומר "תתקן". לא היה אומר תטעם, או תתכבד וכיוצא, אלא "תתקן", כי יש ניצוצי קדושה במאכל והם ממתינים לתיקון שלהם ע"י הברכה שלנו.

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ח, יא)

עדיין יושב הוא בביתו הרעוע המט ליפול, וכבר שכח הכל

מעשה באיש עני ואביון שהיה דר בקצה העיר בבית נוטה ליפול, פעם הציע לו אחד מידידיו בעל חנות שיקנה אצלו 'כרטיס להגרלת הלוטו, אמר לו העני וכי שוטה אתה, כשנקלע לידי באיזה דרך 'שווה פרוטה' אקנה בה מעט לחם לעוללי הרכים ולא כרטיסי הגרלה. ריחם עליו ידידו והציע לו את דמי ההגרלה כהלוואה - שאם ירוויח בלוטו ישיב לו את ההלוואה. ואכן, באישון ליל ראה הידיד שעני זה זכה באלפי זהב וכסף... מיד החיש פעמיו לבית העני שכבר ישן היה בעמקות נפלאה להודיעו על ה'זכיה' הגדולה שנפלה בחלקו שנעשה לעשיר העיירה, בלב מלא התרגשות דפק על הדלת- תחילה בדפיקות שלוות ושקטות, משלא נענה דפק בחזקה בידעו שוודאי רצון בעה''ב שיקיצנו משנתו להודיעו בשורה טובה זו. עד שבשעטו''מ ניעור הבעלים, ניגש אל הדלת ב'בגדי שינה' פתח סדק צר בדלת, ושאל את האורח מה רצונך... ענה לו ידידו 'רציתי לבשרך כי זכית בהגרלת הלוטו', תיכף ומיד נשתנה קולו של בעה''ב והחל גוער בו, ממילא כל בני העיר אינם יודעים מכך, אבל אתה הרי יודע כי הנני 'עשיר העיירה', וכי כך נוהגים, ב'חוצפה' כזאת - לדפוק בבית העשיר באישון ליל... ותוספת דברים אך למותר, כי כאן נראה תכונותיהם הנוראות של בני האדם. עדיין יושב הוא בביתו הרעוע המט ליפול, וכבר שכח הכל, וגוער במי שבא להיטיב לו ולבשר לו 'בשורה טובה' אודות עשירותו.

"וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (ח, יג - יד)

העושה צדקות ומצוות בממונו, יזכה ל"ושכחת" שתהיה "שכיח" היינו קרוב ומצוי אליו

ר' זושא מנאפולי זצ"ל (הובא בספר אור לשמים, פרשת פנחס, תר"כ) היה דורש את הכתוב בדרך הלצה, שיש אנשים כשמקבלים הם עושר, אדרבה, הם מתקרבים יותר לה' יתברך, עושים עם הכסף צדקות, ומתעסקים יותר בתורה, עושר השמור לבעליו לטובתו ולא לרעתו, לא מקלקלים על ידו. וזה שאמר "וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך", תהיה לך הרחבת הדעת. וממשיך הפסוק "ושכחת את ה' אלהיך" לפי שידוע שבארמית "שכיח" פירושו מצוי, כמו שמצינו "משכח שכיחי", דהיינו ותהיה שכיח עם ה' אלהיך קרוב ומצוי אליו.

"הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (ח, טו)

השלחן במקום המזבח

דע, כי כל מה שברא הקב"ה, דומם וצומח וחי בלתי מדבר וחי מדבר, הכל נתקלקל בחטא אדם הראשון, ובסוד הקרבן הכל נתקן, החי הצומח והדומם, כאשר נפרש בעזרת השם עתה באורך, כי הצומח נתקן בשמן וסולת העולים למזבח, והדומם נתקן במלח, והחי בבהמה העולה קרבן, בסוד (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה". ובגלות אחר החורבן, שאין מקדש ומזבח לכפר על כל עוונותינו, יוקח תמורתו "השלחן" הדומה למזבח, ונתקן הכל במאכל שאוכל האדם על שלחנו ומברך עליו.

ולזה צריך גם כן מלח על השלחן, שהוא מתקן את הדומם, למתקו במלח את הלחם בברכת המוציא, ונמתיק ג' גבורות בג' החסדים של לח"ם ומל"ח, שבכל אחד מהם יש בגימט' ג' הויות (פרי עץ חיים שער השבת פרק י"ז).

אמנם הענין הוא, כי לא היתה כוונת הבורא יתברך בתת המן לישראל, כדי שתהיה אכילתם על דרך הטבע, אלא עשה זאת הקב"ה כדי לנסותם הילכו בתורתי אם לא, וגם כן לראות מי הוא הראוי לדעת סודות התורה והוא בעל נשמה, הוא יוכל לקבל רוחניות התורה, שהיה מוצא פי ה' מצד המן שהיה נבלע באיברים שלו, ומאכלו מצד קנה חכמה.

הערב רב לא ידעו מה הוא, ושטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובישלו בפרור (במדבר יא, ח), וישראל היה יורד להם המן פתח אהליהם, וישראל אוכלים אותו כמו שהוא, וטועמים בו כל מה שירצו, שהוא תורת הסוד, חוץ מהדברים הגסים בעלי החומר. ולכן זכו ישראל לתורה וסודותיה, ואילו הערב רב לא זכו לכך, כי טחנו ברחיים ובישלו בפרור, ולא זכו לסוד הרוחניות שבו.

כך גם הלוחות הראשונות, אם היינו זוכין בהם, שהן היו חצובות ממקום עליון, טלא דבדולחא, וברדתם למטה היו נגלים, אבל לא זכינו בהם בעוונות. (שער הליקוטים כאן)

"לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (ח, טז)

"נסתך" הוא מלשון התרוממות

אומר החפץ חיים על התורה (ריש עקב), "למען ענתך ולמען נסתך" ביאורו, "העינוי" היה כדי לבחון האם שלמים הם עם ה', ו"נסותך" פירושו מלשון התרוממות, כמו "הרימו נס על העמים" (ישעיה סב, י), וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א דף ק"מ ע"א). ושני הפירושים מתאחדים, שעל ידי הנסיון אם יעמדו בו, יעשו הם עליונים על כל גויי הארץ.

והמדה הזאת נוהגת בכל דור ודור ובכל איש ואיש, שכאשר השם יתברך רוצה להעלות את האדם באיזו מדרגה, וכמו שאמרו חז"ל במדרש רבה (בראשית), אין הקב"ה מעלה אדם לגדולה עד שהוא בוחנו תחילה, ועל ידי הבחינה מתעלה האדם במדרגתו מאד.

"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ" (ט, ה)

בזכות שבעה כורתי ברית זכינו להכנס לארץ ישראל

בזוהר הקדוש (ח"ב דף רע"ו ע"ב) איתא: תא חזי, כד בעו ישראל למכבש ארעא דכנען, אקיפו להו שיתא יומין [כשרצו ישראל לכבוש את ארץ כנען, הקיפוה שישה ימים], זימנא חדא בכל יומא, לקביל אינון זכאין קשוט [פעם אחת בכל יום, כנגד אלו זכאי האמת], אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דעליהון מתקיים עלמא [שעליהם העולם עומד]. וביומא שביעאה שבע זמנין, לקביל יומא דשבתא [וביום השביעי הקיפו ז' פעמים, כנגד יום השבת], דאי לאו זכותן דצדיקים, לא הוי יכיל למכבשיה [שללא זכות הצדיקים לא היו יכולים לכובשה] וכו'. הדא הוא דכתיב [זהו מה שכתוב], לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת וכו', כי אם למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך. ע"כ.

"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח" (ט, ז)

כשיפחות מ"שכח" מאה ואחד פעמים שיחזור תלמודו יעלה בידו "זכר"

כתב הכלי יקר (לעיל ד, ט) תיבת "שכח" בגימטריא עולה יותר מתיבת "זכר" מאה ואחד, ללמדנו את מה שאמרו רז"ל (חגיגה ט:), שיחזור על תלמודו מאה ואחד פעמים, כמספר מיכא"ל שר ישראל, ואז לא ישכח לימודו, כי כשיפחות מ"שכח" מאה ואחד, יעלה בידו "זכר".

"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ" (ט, ז)

וחטאתי נגדי תמיד

צריך לומר, שמכיון שיזכור, בודאי שלא ישכח. ונראה בסיעתא דשמיא שבא ללמדנו, שלא יאמר האדם, הן הקב"ה וותרן והוא מוחל, ובזה יסיר את עוונותו מנגד עיניו. לכן אמר הכתוב "זכר אל תשכח את אשר הקצפת", שתמיד תזכור עוונותיך שעשית ותתחרט עליהם, ובזה תמנע מעשותם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) "וחטאתי נגדי תמיד".

"וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט, ט)

בזמן שלומדים תורה, האם צריך לשבת או לעמוד

כאן נאמר ואשב בהר, ולהלן (י, י) נאמר, ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה. לשון עמידה ולא ישיבה. כבר עמדו על סתירה זו בגמרא (מגילה כא:) וכמה תירוצים ניתנו שם, האחרון הוא רבא, שאומר רכות מעומד וקשות מיושב, כלומר, דברים רכים ונוחים להבנה תשמע בעמידה, ועניינים קשים יותר, תשמע בישיבה.

וביאר הגר"ח מוולאז'ין, כי באמת מן הראוי היה לעמוד תמיד בשעת הלימוד, מדין כבוד התורה, כדאיתא במגילה (שם) מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב, והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה. אולם פעמים שהעניין הנלמד הוא קשה, ואז העמידה מייגעת ומחלישה, ואינה מניחה להתרכז בלימוד, ואז יש סתירה בין מצות תלמוד תורה למצות כבוד התורה, והרי דין הוא שמצות תלמוד תורה דוחה כבוד התורה, וזהו שאמר רבא קשות מיושב, כי מאחר שכבוד התורה נדחה מפני לימודה, ראוי לשבת ולא לעמוד.

"וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט, ט)

כאשר עלה משה רבנו ע"ה למרום נתבטלה חומריותו ונעשה רוחני, על כן לא היה צריך לאכול

בספר מהרש"מ הכהן (פרשת וירא דף פז) מביא בשם זקנו בשם בעל השבות יעקב: וכי אפשר לילוד אשה שיתקיים בלתי אכילה?, ומתרץ על פי מה שאמרו (בראשית רבה פרשה מ"ח סי' י"ד), אזלת לקרתא נהוג בנימוסא. והקשה בעל שבות יעקב, הלא הקושיא נשארה, איך היה יכול להתקיים בלתי אכילה, ומה שתירץ המדרש, ונדחק לפרש. אבל לעניות דעתי כפשוטו, כי רק בעולם הזה מחמת חומריותו של האדם, צריך הוא אכילה ושתיה, ממילא כאשר עלה משה רבנו ע"ה למרום, נתבטלה חומריותו ונעשה רוחני, ולא היה צריך באמת לאכול. ובזה יבואר המדרש (ילקוט שמעוני קרח רמז תשנ"ב ד"ה ויקהלו), שבשעה שעלה משה למרום, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, באומרם, מה ליילוד אשה בינינו. עד שהקב"ה צר קלסתר פניו, דומה לאברהם, ואמר להם, הלא זה הוא שאכלתם אצלו. והקשו המפרשים, היתכן שהקב"ה יתנהג בשקר עם המלאכים חס ושלום? אולם לפי עניות דעתי שפיר, דהקב"ה לא עשה כן כדי להטעותם, אלא כדי להזכירם שאכלו אצל אברהם, כמו שכתוב "ויאכלו", כי גם שם מקשים במדרש על ויאכלו, וכי אפשר למלאכים לאכול, ומתרצים גם כן, אזלת לקרתא נהוג בנימוסא, ומפרש בזוהר הקדוש (ח"א דף קמ"ד ע"א) שאכלו ממש, יען שהמלאכים מתלבשים בבואם לעולם הזה בלבוש גשמי, ונצרכת להם אכילה. לכן שפיר השיב להם הקב"ה על שאלתם, מה ליילוד אשה בינינו, אשר אינו באמת יילוד אשה, כי אם מלאך, יען כמו שנתלבשתם התם בלבוש גולמא דהעולם הזה בבואכם אל אברהם ואכלתם באמת, כן נזדכך גם גופו של משה בעלותו למרום, והוא מלאך ממש ולא יילוד אשה כמו שאומרים הם, ודברי פי חכם חן.

"וָאֵשֵׁב בָּהָר וגו' וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים וגו'" (ט, ט-י)

רמז בפסוק שלמד שם תורה

"ואשב בהר", עולה בגימטריא חמש מאות ושש עשרה שזה גימטריא "לתלמודו". רמז לכך שלמד משה רבנו עם הקב"ה את כל התורה. וכן מצינו בהמשך הפסוק: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים... ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל". "ועליהם ככל הדברים", עולה בגימטריא "זה תלמוד".

"הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וגו'" (ט, יד)

לא אמחה שמם למעלה, אלא מתחת השמים לבד

פירוש הפסוק, לא אמחה את שמם למעלה, אלא רק מתחת השמים, שאת שורשם אניח למעלה, ואחזור ואוציאם ממך, וזהו המשך הפסוק "ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו", "ממנו" פירושו מאותו השורש עצמו שהנחת למעלה. נמצא שאין הפירוש, אלא שיצאו על ידך לבד.

"כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (ט, יט)

מתן בסתר יכפה אף

במסכת בבא בתרא (דף ט:) כתוב, גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב (כאן) "כי יגורתי מפני האף והחמה", ואילו במתן בסתר כתיב (משלי כא, יד) "יכפה אף". עד כאן. כלומר היות והעוסק במתן סתר כופה אף, ואילו משה חשש מפני האף, הרי שמתן בסתר גדול. ומעתה יש להקשות, מדוע משה רבנו עצמו לא קיים מצות צדקה בסתר, כאשר מוכח שחשש משה מפני האף והחימה.

ויש לומר, היות ודור המדבר היו אוכלי המן, ממילא לא חסרו דבר לצרכיהם, ולכן לא היו בהם עניים, ובלתי אפשרי היה לקיים מצות צדקה באופן הרגיל, רק פעם יחידה התאפשר להם לקיימה, כאשר נצטוו על מחצית השקל, כדי לקיים חובתם, אם כן לא יכל משה לקיים מצות מתן בסתר (הגאון רבי חיים מוולאז'ין, הובא בספר כל הכתוב לחיים, עמ' ר"ל).

"זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (ט, כז)

הדגלים נגד האבות הקדושים

הגר"א (בדבר אליהו בליקוטים פרשת עקב) מחדש, שבפסוק כאן רמוז כי בזכות שלושת האבות יכפר השי"ת על אלו השלושה חטאים הנזכרים בפסוק, דהיינו בזכות זכרון האבות "אל תפן אל קשי, רשעו וחטאתו".

הנה האותיות השלישיות של שמות האבות הן, אברהם יצחק יעקב, הם ראשי תיבות רשעו, חטאתו, קשי. והיינו, שבזכות אברהם שמידתו מדת החסד תכפר על רשע, ובזכות יצחק שמדתו דין, תכפר על חטא, ובזכות יעקב שמדתו רחמים יכופר גם על הקושי.

לכן היה כתוב על דגלי עם ישראל התיבות, אי"י, בצ"ע, רח"ק, מק"ב. ופירושם: אותיות הדגל הראשון הן ראשי תיבות ג' תיבות שבפסוק של שמע [י' אלהינו י'], וזהו כנגד קריאת שמע, ואותיות הדגל השני הן כנגד התפלות שהן ר"ת בקר צהרים ערב, ואותיות הדגל השלישי הן כנ"ל [אמצע שמות האבות, כנגד רשע וכו'], ואותיות הדגל הרביעי הן כנגד שלש הקדושות קדוש ברוך ימלוך, שכולן נכללות באבות, ועל ידן יכפר השי"ת לאלו השלוש.

"אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה" (ט, כז)

א"ל קש"י בגי' אמ"ת שתפן לאמת שהיא צורתו של יעקב

ידוע מה שאמרו חז"ל [בראשית רבה פ"ב אות ב'] שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, ובעת שחטאו בעגל נעשה דמות של עגל לפני הקב"ה, שהרי כל מה שהאדם עושה בעולם הזה, נעשה כנגד זה למעלה, הן לטוב והן לרע. ולכן אמר משה רבנו "אל תפן אל קשי העם הזה", הוי אומר אל תפנה אלא לצורתו של יעקב שהיא קיימת לעד, שאילו זה העגל אין לו קיום, שכן רק הפרצוף של יעקב אבינו הוא קיים לעולם.

ועל דרך זה אפשר שזה מה שאמר לו אל תפן "אל קשי" שתיבות אלו עולות בגי' אמ"ת, הוי אומר תפן לאמת שהיא צורתו של יעקב, ולא אל קושי ואל רשעו ואל חטאתו שמהם עשו בשוגג, מהם עשו במזיד.

עוד אפשר לומר, ש"אל קושי" זה הערב רב, "אל רשעו ואל חטאתו" אלו ישראל.

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ" (י, א)

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא מתחת כסא הכבוד הראה לו הקב"ה למשה את המחצב שנאמר, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר

בילקוט שמעוני (עקב רמז תתנ"ד) מובא "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך", זה שאמר הכתוב (קהלת ג, ה) "עת להשליך אבנים". בשעה ששבר משה את הלוחות היה הקב"ה מתרעם עליו, אמר לו הקב"ה אילו חצבת הלוחות ויגעת בהן ונצטערת לא היית משברן, אני חוצב להבות שנאמר (תהלים כט, ז) "קול ה' חוצב להבות אש", ואתה משברן? עכשיו תדע מה כוחן, אתה פסל אותן, "עת כנוס אבנים" (קהלת שם), פסל לך שני לוחות אבנים. אמר לו משה, שאין אני מביא לוחות אבנים. אמר לו אני מראה לך את המחצב.

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא מתחת כסא הכבוד הראה לו הקב"ה למשה את המחצב שנאמר (שמות כד, י), "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", וכתיב ביה (שמות לב, טז) "והלחת מעשה אלהים המה", ועליו נאמר (תהלים ח, ז), "תמשילהו במעשה ידיך". אמר לו הקב''ה, חצוב מכאן שני לוחות אבנים כראשונים, מה הראשונים ארכן ו' אמות ורחבן ג', אף אלו כן. מה הראשונים של ספירינון, אף אלה. מה אלו ניתנו בפומבי, אף אלו ניתנו בפומבי. אמר לו, לאו אמרת (שמות לד, ג), "ואיש לא יעלה עמך", מפני כבודן של ישראל. משל למלך שנשא אשה וקילקלה, והוציאה, ובקשה ממנו, ונתפייס לה. אמר לו אוהבה, לך והכנס אותה כשם שנטלת אותה. אמר לו לאו, שלא ידעו אחרים ויאמרו למה הוציאה, ונמצאת מתחרפת.

אמר לו הקב"ה, אתה חוצב ואני כותב שנאמר פסל לך, וכתבתי, ואני מסייע לך באצבע כבודי כמו שסמכתיך בים בימיני שנאמר, (ישעיה סג, יב), "מוליך לימין משה". משל למה הדבר דומה, לזהבי [סוחר זהב] שאיבד חתנו קוזמין [תכשיט] של בתו. אמר לו אני נתתי קוזמין ואתה אבדת אותה, נהיה אני ואתה שותפין, אתה מביא את המרגלית, ואני מביא את הזהב ועושה אותה. כך אמר הקב"ה למשה אני נתתי את הלוחות ושברת אותם, אתה חוצב את הלוחות ואני כותב עליהן. אמר הקב"ה בשביל שכתבתי אותה כולה חיים נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואם אתם משמרים אותה אתם חיים, ואף לעתיד לבוא אני כותב אתכם בספר ואתם מתמלטים מדינה של גהינם שנאמר (דניאל יב, א), "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר" וגו'.

"שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים" (י, א)

האותיות היו יוצאות מפי הקב"ה ומנשקות על פיהם של ישראל

בילקוט ראובני (כאן) בשם הציוני (פרשת ואתחנן) מובא שכאשר ניתנו לוחות הברית לישראל, נסתלקו האותיות מפי הקב"ה, והיו פורחות ונראות לישראל דמות אש מבהקת מתוך הענן השחור, ומתנשקות על פיהם של ישראל, ואז היו חוזרות ונחקקות בלוחות הברית. לפיכך כאשר עשו ישראל העגל, ומשה רבנו ע"ה השליך מידו את הלוחות, פרחו האותיות כעין כדור אש, ומתלהבת ופורחת למעלה וכמעשה הבזק.

"וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'" (י, ה)

באיזה ארון היו מונחים שברי הלוחות

אומר הרמב"ן (פ"י, א), שדעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח:, ב"ב יד:, מנחות צט.), כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, והארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל, גנזהו, כדין תשמישי קדושה.

ובריטב"א (עירובין סג:) כתב בשם ר"י, שדעתו, שבתחילה היה רק ארונו של משה בו היו מונחים לוחות ושברי לוחות וכשנבנה ארונו של בצלאל הונחו בו הלוחות ואילו שברי לוחות נשארו בארון של משה עד שיבנה המקדש, בית עולמים, ונגנז הארון שעשה משה, והיו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל.

ועיין הגרי"ז הלוי על הרמב"ם (במכתבים ע"ז), שהביא מירושלמי שקלים ומספרי בהעלותך, שבארון שעשה משה היו מונחים שברי הלוחות.

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (י, יב)

אם זכה האדם שרוב שנותיו עברו עליו בלא חטא שהם מ"א שנים, שוב אינו חוטא, ולכן כתוב כי "אם" ליראה

לכאורה תיבת "אם" מיותרת? ומפרש בהקדם דברי הפסוק (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". ידועים דברי חז"ל (יומא לה:), כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא. והנה אדם המאריך ימים זוכה להגיע לגיל שמונים שנה ככתוב (תהלים צ, י) "ואם בגבורות שמונים שנה", אם כן אף המאריך ימים, מ"א שנים הם רוב שנותיו, ועל כן מי שמ"א שנים לא חטא, שוב אינו חוטא. וזו כוונת התורה כאן, מה ה' אלהיך שואל מעמך כי "אם" ליראה, כמספר "אם" העולה מ"א שנים, השם שואל ממך "ליראה", שאז מובטח הוא ששוב לא יחטא. וכ"כ גם בספר דולה ומשקה (תליתאה, כאן).

"כִּי אִם לְיִרְאָה" (י, יב)

הקב"ה חפץ שנשיג את השכינה

כי אם ליראה, השכינה נקראת מ"ה כדאיתא בזוהר (ח"ב קכ"ז ע"ב על פסוק מה רב טובך), ועליה אמר משה "מה" ה' אלהיך שואל מעמך, כלומר ה' שואל מעמך שתשיגו את השכינה.

"עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (י, יח)

מהו ענין נתינת לחם ושמלה לגר?

יש להתבונן מה הענין של נתינת לחם ושמלה לגר, ויראה לומר שהנה גר צדק אף שנתקרב להקב"ה מ"מ מכיון שנולד על ידי ערל טמא ונשמתו נשלמה על ידו, לזה צריך לתת לו לח"ם לתקן את נשמתו, וכן שמלה לתקן את גופו שנתרבה ונתגדל ע"י סטרא אחרא. וזה רמזו רז"ל (יבמות כב.) שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ושמל"ה אותיות שלמ"ה, לרמוז שמשלים את נשמתו וגופו ע"י שלמה המלך (ש"ך על התורה שם).

"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד" (י, כ)

שלש תיבות שוות בגי', יראת, תורה, גמילות חסדים

כתב בספר חסידים (סי' קנ"ו) המילים "יראת", "תורה", "גמילות חסדים", שוות בגימט'. ואני בעניי מימי נעורי מדנפשאי עלה עלי לב, שהן גם גימט' "תירא" הנזכר כאן בפסוק, לרמוז במה "תירא" את ה' יתברך, ובמה "אותו תעבוד" הנזכרים בפסוק? בתורה גמילות חסידים ויראת שמים, העולים בגימט' "תירא" הכתוב בפסוק.

ומה נעים מה שאמרו רז''ל (פסחים כב:) "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. וכאמור "תירא" עולה בגימט' "תלמידי חכמים" (עם הכולל). לרמוז, שאם יש בו תורה וגמילות חסדים, הוא מכלל תלמידי חכמים, אולם אם אין בו יראת שמים, לא עשה כלום, דכל הני בעי יראת שמים, כמו שאמרו בשבת (דף לא.) על פסוק (ישעיה לג, ו) "אמונת עתך", אי יראת ה' היא אוצרו אין, ואי לא לא.

"וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" (יא, ו)

הממון נקרא מעמיד לנבזה

הכלי יקר (כאן), מביא את פירושם של רז"ל (פסחים קיט.) על פסוק זה, ומפרש כי ממונו של אדם הוא זה שמעמידו על רגליו. ומקשה הכלי יקר, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו הוא? ומה עם חוכמתו ושאר המעלות האנושיות? לכך מפרש, שבגנות הממון הכתוב מדבר. כי הנה ארבע מעלות מנה הרמב"ם (בשמונה פרקים), חכמה, גבורה, מדות, עושר, ושלושת המידות הראשונות דבקות באדם עצמו, חוץ מן העושר שהוא חיצוני לאדם, ומגיע מן הארץ והוא מדרך כף רגל על הארץ אשר בה מחצבי זהב וכסף. ודין הוא שהעושר יהיה פחות מכולן, ויהיה תחת ממשלת האדם לעשות בו מה שירצה. אבל סוף דבר מוחלפת השיטה, כי ממונו מתגבר עליו, ועלה מן הארץ משפל מצבו, "וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" (דברים כג, כו), כן יקום ממונו להעבירו על דעת קונו. לכך קראו כאן הכתוב לממון "היקום אשר ברגליהם", כי העצב נבזה האחוז בהבלי בוז אשר רגליו, הוא היקום אשר ימשול בו, ולכן קרא כאן הכתוב לממונם של קורח, היקום אשר ברגליהם. זהו תורף כוונתו.

"וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" (יא, ו)

אלו עבירות שאדם דש בעקביו

רמז יש כאן שעיקר ההתקוממות נגד היצר הרע הוא "אשר ברגליהם", בעבירות שאדם דש בעקביו (עבודה זרה יח.), וזהו "היקום" מלשון תקומה, דהיינו תתקומם נגד "אשר ברגליהם" מכנגד עבירות שהאדם דש בעקביו.

"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (יא, יא)

רמז למעשה נקדימון בן גוריון ומעיינות המים

יש לדקדק בלשון הפסוק, שהיה לו לומר למטר השמים שותה מים?, שהרי הפסוק כאן אינו מצווה לשתות מים, אלא מספר סיפור דברים לכשתגיעו אל הארץ הטובה, השתיה תהיה מן המטר. ושמעתי משם הרב כמהר"ר שלמה עבדאללה סומך זלה"ה שפירש זאת על פי מעשה נקדימון בן גוריון (תענית יט:) שבאו עולי רגלים לירושלים והיו בצער על חסרון המים, ולקח בהלוואה י"ב מעינות מים, והתחייב למלווה שאם יבוא מטר ויתמלאו מים הרי טוב, ואם לאו ימלאם בכסף וזהב. והנה הנהגתו של נקדימון בן גוריון מרומזת כאן בפסוק, "למטר השמים" שירד לימים, עוד "תשתה מים", שתקח בהלוואה ותשתה על סמך מטר שיבא. עד כאן דבריו ומרן החיד"א הביא את דבריו בס' פני דוד (פרשת עקב אות י"ג) וכתב עליהם "ודברי פי חכם חן".

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (יא, יב)

עיקר השגחתי ועיוני אינו אלא בארץ ישראל, כי משם יתפשט לשאר העולם

כתב רבינו בחיי (כאן) על דרך הפשט: עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע"ה על ארץ ישראל: (תהלים פז, ז) "כל מעיני בך", ביאורו, עיקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם.

ועל דרך הקבלה: ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, זו ביהמ"ק של מעלה, שעליו אמר הכתוב: (ישעיה סו, א) "והארץ הדום רגלי", כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה' אלהיך, ומזה נקרא ביהמ"ק של מטה: (ישעיה סד, י) "בית קדשנו ותפארתנו", כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי "קדשנו" הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב: (תהלים צו, ו) "עוז ותפארת במקדשו".

ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה: והארץ אשר אתם עוברים שמה, היא הארץ הגופנית שבה ביהמ"ק של מטה, וזהו שהזכיר בה: הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון "תמיד", כלומר מדת יו"ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים: (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל "הארץ" הנזכרת בפרשת בראשית.

הנס שאירע לגאון רבי אליהו מני בעת עלייתו לארץ הקודש

ובבואנו הלום, בראותנו את חביבות הארץ וקדושתה, נספר מעשה נס שאירע לגאון רבי אליהו מני זצ"ל, בעת עלייתו לארץ הקודש. מאז שנותיו הצעירות בהיותו עוד מתלמידיו של רבי עבדאללה סומך, שאף הגאון רבי אליהו לחונן את עפר ארץ הקודש. בעיני רוחו חזה את עצמו יושב על התורה ועל העבודה בירושלים עיר הקודש והמקדש, כשהוא סופג מקדושתה וזוכה להסתופף בצל המקובלים הגדולים החיים בירושלים, לשאוב מהם מלוא חופניים מתורת הסוד.

דבר לא עמד בדרכו בכדי להגשים את משאלת חיים זו. נטל עמו את רעייתו [שהיתה אחותו של רבי עבדאללה סומך] ואת שלושת ילדיו, והצטרף אל אורחת גמלים, השמה פעמיה ירושלימה, אל המסע המפרך. והנה כבר בשבוע ראשון הועמדה שאיפה זו במבחן, בשהותם במדבר, מסביבם אך חולות אין סופיים, התקרב יום השבת. רבי אליהו ביקש ממובילי אורחת הגמלים לשבות במשך יום השבת, אולם הללו לא הסכימו, וכך נשאר רבי אליהו לבד במדבר יחד עם בני משפחתו, אשתו וילדיו הרכים.

על פניו של רבי אליהו מני לא ניכרה כל עננת דאגה, קדושת השבת קרנה ממנו כמו כל שבת. על אף שמסביב נשמעו יללות תנים ונהמות חיות טורפות, רבי אליהו מקדש על היין, כאילו הוא שרוי בביתו בבגדד, שר זמירות שבת וסועד מן הסעודות שבידם את שלוש סעודות היום.

מיד במוצאי שבת הבדיל על היין, ומיהר לצעוד בכיוון שנועדה השיירה. והנה לפנות בוקר פגש בשיירה, וכל רואיו לא האמינו למראה עיניהם, שהנה החכם היהודי ומשפחתו בריאים ושלמים, ויהי לנס.

"מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (יא, יב)

רמז שהכל נקבע בר"ה

מרשית השנה. חסר אל"ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז"ל: (ר"ה ח א) מראש השנה נדון מה יהא בסופה. (רבינו בחיי כאן)

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי" (יא, יג)

השומע בקול ה' מובטחים לו צרכיו הגשמיים

כתוב כאן בפסוקים שהשומע בקול ה' מובטחים לו צרכיו הגשמיים. ונכון להביא על דברים אלו את לשון הרמב"ם (סוף פרק י"ג מהלכות שמיטה ויובל) וזה לשונו: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מַדָּעוֹ להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". עכ"ל.

הח"ח רק לאחר שבעים שנה הבין את משמעות "אלהי נשמה"

ולהוי ידוע שזו הזדמנות לאדם להגיע לקדושה ולהתקרב להקב"ה בחיי העולם, שבאמת זו תקופה קצרה. וכמו שידוע שמנהג היה לחפץ חיים בישיבתו בראדין, שכאשר חפץ היה להודיע לתלמידיו הודעה חשובה, היה מזמין אותם אל ביתו בערב לאחר סיום סדר שלישי ומודיע את ההודעה. וכך פעם אחת הוכרז בישיבה לאחר תפילת שחרית, כי החפץ חיים מבקש שבני הישיבה יסורו אליו בלילה לאחר תום הלימודים. לאחר סדר שלישי התכנסו התלמידים אל ביתו כדי לשמוע את דברי רבם, וכה היו דבריו: שבעים שמונים שנה אמרתי מידי בוקר את תפילת אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, ורק היום הבנתי את משמעותה. הנשמה, טהורה היא, ומשום כך היא גם נצחית, היא קיימת מאז בריאת העולם והיא עתידה להישרד לנצח נצחים. בכל התקופה האין סופית הזאת ישנו פרק קצר של שבעים שמונים שנה שהיא שתולה בגופנו.

אולם שבעים שמונים שנה אלו הן המכריעות לגבי נצחיותה של נשמתנו, הואיל ורק במשך תקופה זו אנו יכולים ומחויבים למלא את משימתנו, לשמור על טהרת הנשמה, לשפרה ולייפותה. כי אותה נשמה "אשר אתה עתיד ליטלה ממני", היא הנשמה אשר ה' "עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא", רק באותה דרגה שתוחזר הנשמה לבוראה בסוף ימי האדם על האדמה, היא תשוב ותיקבע באדם לעתיד לבוא, בחיי הנצח.

ולכן המסקנה היא, "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות", כלומר, ההזדמנות להודות, להתקדש ולהיטהר, לעלות ולהשתפר נתונה אמנם לאדם, אולם אך ורק במשך תקופה קצרה זו של "כל זמן שהנשמה בקרבי".

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יא, יג)

לאהבה את ה', אפילו אם הוא נוטל את נפשם של כלל ישראל ח"ו

הגאון רבי איסר זלמן מלצר פותח את ספרו אבן האזל חלק ד' שנדפס בתום מלחמת העולם השניה, בדברי ניחומים על דם ישראל שנשפך כמים באירופה, ובין היתר כתב כך, אמנם נוראים הם חבלי משיח, וכבר ראו חז"ל ברוח קודשם את הצרות הנוראות בעת הקץ, עד שאמרו (סנהדרין צח:) ייתי ולא אחמיניה [שיבא המשיח ולא אהיה באותו זמן] אולם נחמתנו בעת ההיא, כשנקבל את כל סאת היסורים הזו באהבה, הלא כך ציונו הכתוב (כאן) "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ואם בציווי ליחיד אמרו חז"ל (ברכות סא) "בכל נפשך" (דברים ו, ה), אפילו הוא נוטל את נפשך, אתה מצווה לאוהבו, כך עלינו להבין גם לענין "ובכל נפשכם" של כלל ישראל, שחייבים לאהבה אותו, אפילו הוא נוטל את נפשם. מי שוודאי חש בכך, הן אותן הנשמות הקדושות, אשר ששות ושמחות בחלקן אשר זכו בו, להעקד על קדושת מלכותו יתברך.

"וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יא, יג)

עבודת ה' בתפילה

הגמרא בברכות (דף לא.) אומרת, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות.

סיפר האדמו"ר רבי חיים מצאנז על רבי משולם איגרא, כי בעומדו לשפוך שיח לפני שוכן שחקים, לא היתה אפשרות לאף אדם לעמוד לכל אורך כותל המזרח שם היה עומד ומתפלל. יען כי ברוב דבקותו והתלהבותו, היה רץ לכל אורך הכותל הנה והנה, כורע ומשתחווה כארי, עד כי מפני ההשתחויות והכריעות העצומות והנוראות, לא יכול לעמוד על מקומו. פעם, הגיע רבי משולם איגרא לבית הכנסת, וראה את אחד המתפללים עומד ומתפלל, ומחקה את מעשהו, כורע ומשתחווה בתנועות משונות. ניגש אליו רבי משולם ואמר לו, בשלמא אני, בעומדי להתפלל, עולות על שרעפי קושיות בעלי התוספות ואף דרכים לתרצן, ואלה טורדים ומבלבלים את מחשבתי, לכן מוכרח אני לעשות תנועות משונות, כדי להסב את מחשבתי מהם. אך אתה, מה ימריצך לעשות תנועות משונות כאלה, וכי גם על ליבך עולים הרהורי תורה, עד שנצרך אתה לגרשם ממחשבותיך?

איזו היא עבודה שבלב זו תפילה

כתב החינוך (מצוה תל"ג) במשנתו של רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (פרשה י"ב עמ' רכ"ח) דרש, מנין לעיקר תפילה בתוך המצות, מהכא, את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (ברכות כו:) שחייב אדם להתפלל ג' פעמים ביום, שחרית ובין הערבים, ובלילה פעם אחת. הג' תפילות כנגד הקרבנות תיקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותפילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים שהיו מתעכלין והולכים כל הלילה על גבי המזבח. ומפני שזאת התפילה של לילה היא כנגד ענין מהקרבנות שאינה חובה וכו' אמרו חז"ל (ברכות כז:) שאם נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו אל יתפלל ואין עליו אשם בכך. ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה. ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה, חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו ז"ל בשבתות ובמועדים תפילה ד' והיא הנקראת תפילת מוסף, והיא כנגד הקרבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קיים. ועוד תקנו תפלה חמישית ביום הכיפורים לבד, לרוב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה והיא נקראת תפילת הנעילה. עד כאן.

נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום

ממשיך החינוך (שם) בימי החול תקנו להתפלל י"ח ברכות הידועות בכל פינות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן אותה שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא בברכות (דף כח:). וי"ח ברכות אלו סדרום חז"ל כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל, ג' ראשונות מספרות בשבח השם יתברך, וג' אחרונות הן הודאה להשם יתברך, וי"ב אמצעיות בהם כלולים צרכיהם של כל איש מישראל.

אחר כך לזמן רב נשכח כיוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכוון, כמו שסדרום עזרא ובית דינו. שבתחילת שאילת צרכיו, ישאל האדם דעת, כי הדעת היא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך יבקש על התשובה, וכו' כמו שהן מסודרות. ובשבתות וימים טובים, כדי שלא להטריח על הציבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם ז' ברכות לבד, דהיינו ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה אחת באמצע שבה מזכירין מענין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי ענינו. זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו ט' ברכות, ג' ראשונות ג' אחרונות וג' אחרות שהן מלכויות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקובל בפי כל ישראל גם בפי התינוקות ואין צורך לאריכות בדברים אלו. אולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף של ראש השנה יש דין מחודש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן את הבקי ואת שאינו בקי, בשונה משאר הימים שאינו מוציא הבקי.

והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל, ביטל עשה, כדעת הרמב"ן ז"ל, וענשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת הש"י מעליו. עד כאן דברי החינוך בקצרה.

"וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם" (יא, יז)

עצירה האמורה כאן אינה רק מלשון צער אלא גם לשון סחיטה

אמר ריש לקיש (על פי גמרא תענית ח' סוע"א), בזמן שהשמים נעצרין, לא הבריות בלבד מצטערין, אלא אף השמים והארץ מצטערין, שנאמר בשמים (כאן), "ועצר את השמים", וכתיב באשה (בראשית כ, יח), "כי עָצֹר עָצַר ה'", מה עצירה האמורה באשה אינה אלא לשון צער, אף עצירה האמורה כאן, אינה אלא לשון צער.

בספר באר משה הביא מעשה שהיה בזמן ר' ישראל בעל שם טוב זצ"ל שהיתה עצירת גשמים. ועשו כמה תפילות וסליחות ולא ירדו גשמים. והיה שם איש תם והיה קורא קריאת שמע. וכשהגיע לפסוק, "ועצר את השמים" הגביה קולו. אמר לו ר' ישראל בעל שם טוב זצ"ל למה אתה מגביה את קולך בזה הפסוק, במקום שתקרא אותו בלחש. השיבו, הבנתי את הפסוק "ועצר את השמים", שהשם יתברך יעצור מלשון עצירת ענבים, שסוחטים אותם, כך השם יתברך יסחוט את השמים שירד כל הגשם בארץ, ולא יהיה עוד מטר בשמים. אחר כך ירדו גשמים. אמר ר' ישראל בעש"ט ז"ל לציבור, בתמימות של זה האיש, ירדו גשמים, שהיה מבין את הפסוק לשבח, במקום הפירוש הנכון שהוא קללה. ללמדנו, שהשם יתברך אוהב את ההולכים עמו בתמימות ובפשיטות, כנאמר (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים". ועוד נאמר (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קא, ב) "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי". ועוד נאמר (תהלים פד, יב) "לא ימנע טוב להולכים בתמים".

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה" (יא, יח)

דברי תורה הם סם חיים, ובהם ניצלים מיצר הרע

"ושמתם", נוטריקון סם תם, לפי שנמשלה תורה כסם חיים. וזהו שאמרו חז"ל (מגילה ג.) שמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, כי כל האותיות יש להן בית אחיזה, ואילו השתים פורחות באויר, לרמוז על דבר זה שהתורה היא סם חיים, מעבר לגדרי הטבע.

ובמדרש תנאים (דברים פי"א פסוק י"ח) על פסוקנו כתוב, בראתי לכם יצר הרע שאין רע ממנו, היו עסוקין בדברי תורה ואינו שולט בכם. ואם פורשין אתם מדברי תורה, הרי הוא שולט בכם, שנאמר (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו". אבל אם רוצה אתה, ממשיך הפסוק "ואתה תמשל בו".

מעשה פלא עם הגאון ר' עקיבא איגר

ודע, שהאדם לומד ועוסק ועומל בתורה הקדושה, לא די שגורם לו שלא ישלוט בו יצה"ר, אלא שגם לכל הסובבים אותו גורם שיתעלו ויעלו בקדושה ובטהרה ויצליחו להתגבר על היצה"ר שבהם. וכמו שמסופר על הגאון הגדול ר' עקיבא איגר וזה דבר המעשה, עלטה כבדה אפפה את העיר פוזנא, שמי העיר כוסו בעננים שחורים ושלג כבד ניתך ארצה. בשעה זו שלאחר חצות, לא נראתה נפש חיה ברחוב, רק בביתו של רבי עקיבא איגר הבליח אור קטן בחלון. ליד השלחן ישבו אב ובנו, האב הוא רבן של כל ישראל הגאון רבי עקיבא איגר, והבן הוא הגאון רבי שלמה איגר בעל גליון מהרש"א. הם גמעו דפי גמרא מבלי לחוש בקור ובשעות החולפות, כשהם מתעכבים מדי פעם להבין ענין עמוק. דפיקות חזקות נשמעו לפתע מן הדלת. רבי שלמה איגר התנער מלמודו, מי יכול לבוא בשעה כזו מאוחרת ובמזג אויר כה קשה? שמא גוי שונא ישראל זומם לעשות רע לאב ובנו? בעוד רבי שלמה איגר חוכך בדעתו אם לפתוח, גברו הדפיקות ביתר עוז. רבי עקיבא איגר זקף ראשו מן הספר ואמר, כמדומני מישהו נוקש בדלת אמר לבנו, חוששני שיהודי שרוי באיזו צרה, שהרי מי מסוגל לדפוק על הדלת כה מאוחר.

רבי שלמה ניגש אל הדלת, אך פתח אותה, ואל החדר התפרצו שתי נשים בוכיות. רבנו הקדוש הושיעא נא, צעקו בקולות מזויעים. רבי עקיבא איגר נרעד כולו, מה אירע? שאל בקול רך. נרגעו שתי הנשים קמעא, הצעירה ביניהן אמרה, זאת חמותי, אם בעלי שיחיה, ואני אשתו, ובגללו אנחנו כאן, הפריץ... קולה נחנק, היא פרצה בבכי קורע לבבות.

במטותא לספר הדברים לפי סדר, בקש רבי עקיבא איגר. כבשה הצעירה במאמץ רב את בכיה, ואחר פתחה וסיפרה, אנו גרים בכפר קטן לא הרחק מפוזנא, לפריץ יש אחוזות רבות, ואחת מהן החכיר לבעלי בו הקים פונדק ובית הארחה, מהם אנו שואבים את פרנסתנו. הפרנסה מצומצמת אמנם, אבל שבח לאל, אנו חיים. תקופה ארוכה חיינו בטוב, אך מזה כמה שנים החל הגלגל לסוב אחורנית, הפרנסה נתמעטה והלכה, עד שכמעט ולא היה לנו כדי חיותנו, קל וחומר לא לשלם את דמי החכירה לפריץ, והחוב הלך ותפח. כאשר ראה הפריץ שהחוכר היהודי לא משלם את החוב, שלח כמה התראות שיזדרז לשלם לו את חובו, ואם לא, רע ומר יהיה גורלו. הלך בעלי אל הפריץ ושפך לפניו תחנונים, אינני גזלן חלילה, לא אשתמט מן התשלום, אך מזלי הביש גרם לי שאיני יכול לעמוד בנטל לעת עתה. אני מבקש רק להרויח לי זמן, כדי שאוכל להשיג את הכסף. הפריץ נעתר, אתה מקבל בזאת ארכה, התשלום נדחה לעוד שלשה חדשים, אך לא יותר אפילו יום אחד.

מצבו של החוכר לא השתפר בכי הוא זה, ובכלות הזמן, לא עלה בידו לגייס אפילו מעט מזעיר מן הסכום הגדול. פקעה סבלנותו של הפריץ, וללא משפט תפס את החוכר היהודי והשליך אותו לבור כלא, שם משרתיו מענים אותו עינויים קשים.

היום בא הפריץ והתרה בבעלי, כי אם עוד יומים לא יוסדר החוב, גורלו נחרץ, הוא יוציא נשמתו מתוך יסורים קשים ביותר. סיימה האשה לספר את סיפורה הנורא, ופרצה היא וחמותה בבכי מר, ובבקשה מהרב הקדוש שיושיען.

צער רב הצטער רבי עקיבא איגר באותה שעה, חפץ הוא בכל מאודו לעזור להן, כי שאלה של פיקוח נפש כאן, אך מה יעשה, אל מי יפנה בשעה כה מאוחרת. ואף אם יתעכב למחר וינסה לעורר את לבם של עשירי פוזנא, ספק רב אם יוכל להמציא סכום גדול כזה. מרובים צרכי עם ישראל, מדי פעם הוא בא אליהם ומתרים, הפעם יטענו כנגדו עניי עירך קודמין. חשב רבי עקיבא איגר, וחיפש מוצא מן הסבך, ופתאום הבריק במוחו הגדול רעיון גאוני. קם רבי עקיבא איגר מתלמודו, התעטף בלבושו הרבני, נטל עימו את שבעים שנותיו ויצא לדרך.

להיכן הולך אבי מורי? שאל בנו רבי שלמה. נתחיל ללכת, ואחר כך נראה, ענה האב. לא שאל הבן שאלות, ופסע לצידו של אביו. השנים בוססו בשלג העמוק שנערם ברחובות פוזנא, שירכו רגליהם עד שיצאו מרחובותיה המרכזיים של העיר, הלכו בין תלוליות שלג ובוץ בסמטאות הצרות שבפאתי העיר. התקרבו אל משכנות הפשע, שם סובבו אנשי העולם התחתון, שסכנה לעבור שם אפילו באור היום.

לאחר שעה ארוכה של הליכה בבוץ ובשלג, הגיעו לסמטה חשוכה ומפחידה, כאן היו בתי המרזח וההימורים של העיר, שם שיחקו במשחקי מזל וכדומה. רבי עקיבא איגר עצר לרגע, אחר טיפס במדרגות של אחת המאורות החשוכות, והקיש בדלת הנעולה.

הדלת נפתחה כדי חרך צר, ראש מגודל שיער הציץ החוצה, היה זה אחד מפוחזי העיר. כאשר ראה את האורח, פרצה קריאת תדהמה מפיו. הוא סגר את הדלת ואץ רץ פנימה בצהלה פרועה. חברה, נחשו מי הוא האורח החשוב שהגיע אלינו? כל הפרועים נדהמו לרגע. "הרבינר של העיר", רבי עקיבא, צחק הפוחח, כנראה גם הוא רוצה לבלות איתנו ולחלץ עצמותיו. הס, גערו בו החברים, דרך ארץ, רבי עקיבא איגר ראבין חשוב הוא, מענין מה הוא רוצה מאתנו. ראשי החבורה ניגשו אל הדלת, לקבל בכל הכבוד את פניהם של הרב ובנו.

בפנים היו יישובים סביב שולחנות, עליהם נערמו סכומי כסף גדולים ששימשו להימורים משולחי רסן. צהלות שיכורים ושאגות פראיות עליזות של הוללים גסי רוח מילאו את החלל המצחין של המסבאה המעופשת. ענני עשן התמרו, אדי האלכוהול של המשקאות החריפים התמזגו יחד ותרמו למחנק כללי. אל מאורת צפעונים זו נכנס בצעדים שקולים גדול ענקי הרוח, הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר. פתאום כמו נמוג העשן, אדי היין והשכר נתפוגגו וצהלות הצחוק נדמו באחת. שתי הדמויות המאירות נראו שונות כל כך, כשמש הזורחת מתוך ערימת רפש.

רצינות פתאומית כבשה את אוירת ההוללות, וסביב הרבנים הצטופפו עשרות לצים שלא הסכינו למראה מעין זה. תהיה רבה היתה על פניהם, מה רוצה הרב? שמא מבקש להטיף להם מוסר על מעשיהם הרעים? מן הסתם יעמוד ויאמר בפניהם דברי כיבושין כאילו יום הכיפורים היום. נגשו החבריא אל רבי עקיבא איגר ודברו אליו מתוך הכנעה גמורה. כבוד גדול הוא לנו היום שהרבי הגדול טרח ובא לכבדנו בנוכחותו. מבינים אנו שאם רבי קדוש כמו כבודו בא אלינו, אות הוא שיש לו דבר מה חשוב ביותר לדבר בפנינו, יאמר נא הרבי את דברו.

פסע רבי עקיבא איגר בצעדיו המתונים אל השולחן המרכזי שעמד באמצעה של המסבאה, ונשא דברו בפני קהל השומעים הבלתי שגרתי. במילים קצרות סיפר להם על גורלו המר של החוכר היהודי, ועל האסון הכבד שאירע לשתי הנשים העומדות בשעה זו ממש בביתו ומצפות לישועה. הוא גם הכביר במילותיו ותיאר את גודל המצוה הקדושה, "יכולים אתם לקנות את עולמכם בשעה אחת", סיים נרגשות.

דבריו הקדושים שבקעו מלבו הטהור, חצבו מסילות בלב האבן של פושעי ישראל. פתאום נבקעו החומות ומתוך הלבבות החלה נושבת רוח של טהרה. ההוללים החלו מפשפשים בצרורות כספם, ואותן מעות שנאגרו על השולחן, התגלגלו עתה לעברו של רבי עקיבא איגר. איש לא נותר אדיש, גורלו של אח יהודי לא מוכר, נגע פתאום לכל הלבבות, והכל תרמו ותרמו. תמה מלאכת ההתרמה, אחד הנוכחים ספר את הכסף בדייקנות, וראו זה פלא, הסכום שהצטבר, היה זהה בדיוק לסכום שהחוכר חייב לפריץ, דמי פדיון שבויים בדיוק נמרץ.

רבי עקיבא איגר לא הסתיר את התרגשותו ושמחתו, ואפילו ההוללים כולם ראו עין בעין את יד ה', כיצד משמים נתגלגל הדבר שכל הסכום בדיוק נאסף, מבלי שנתכוונו לכך! צרור הכסף נמסר לידיו הקדושות של רבי עקיבא איגר, והנוכחים ציפו לשמוע דברי תודה, והיו בטוחים שהביקור הסתיים לאחר שהוכתר בהצלחה מלאה. למרבה הפליאה, נותר האורח על עמדו, רוצה אני לומר לפניכם עוד כמה מילים. חלילה, אינני רוצה לקחת מכם אף פרוטה נוספת, אני מבקש לומר לכם דברי תוכחה! דעו לכם, כי מעשיכם הרעים הגדישו את הסאה, אתם עומדים עתה בפתחו של גהינם, אם תשובו עתה מוטב, ואם לאו, חלילה אתם כולכם אובדים וטובעים בשאול תחתית. האנשים כולם התאבנו לשמע דברי התוכחה הנוקבים והקשים ששמעו אי פעם בחייהם.

קלסתרו הטהור של רבי עקיבא איגר עטה רצינות עמוקה, מעיניו זלגו דמעות רותחות, והוא פנה אל הנוכחים ואמר בניגון מלא רגש ועדנה, רבותי, דעו לכם, כי אני, רבה של העיר, מרגיש מחויבות למצבו וגורלו של כל אחד מכם, האם יודעים אתם כמה פעמים ביום אני חושב עליכם? האם תוכלו לשער זאת בנפשכם? הלא תדעו כי רב אינו מיועד רק לפסוק הלכה לשואלים, אלא הוא גם מצווה לתת את דעתו על המצב הרוחני של כל אנשי עירו. כשאני רואה את מצבכם הרוחני הירוד, הסביר רבי עקיבא איגר וקולו נחנק בדמעות, עד כמה קרובים אתם אל עברי פי פחת, כלום יכולני לשתוק, והרי תפקידי להשיבכם למוטב. עתה שזכיתם והצלתם נפש מישראל, וכבר אמרו חכמים כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, פעלה המצוה בלבכם הקשה, וסדקה בו סדק רחב, עתה ידעתי שעת כושר היא, וראוים אתם לשוב בתשובה. שובו בנים שובבים, שובו לפני שתאחרו את המועד, רבי עקיבא איגר פרץ בבכי סוער, שובו בתשובה טרם יהיה מאוחר.

אותן בכיות ודמעות של רבי עקיבא איגר לא נותרו יחידות, אליהן הצטרפו עוד דמעות רבות שניגרו מעיניהם של רבים מן ההוללים שהרהרו בתשובה באותו מעמד. זעקות שבר רבות נשמעו במסבאה. כמה מראשי השועלים הוקירו רגליהם מאותו היום והלאה מאותו מקום והחלו נראים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (יא, יט)

ההבטחה שהתורה מחזרת על אכסניה שלה, היא רק כשפותחים לה את הדלת

ע"י לימוד התורה שאדם לומד עם בניו ממילא לא תמוש התורה מזרעו. וסיפר האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: כשהייתי בעיר וויען, שמעתי מפי בעל החפץ חיים שהקשה, הרי בגמרא (בבא מציעא פה.) נאמר, כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מזרעו שנאמר (ישעיה נט, כא) "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם". והרי אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב, שלושה דורות זה אחר זה, ואם כן מן הדין לא היתה צריכה התורה להיפסק מאיתנו לעולם?

הוא הקשה והוא תירץ, בגמרא שם נאמר, אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה, התורה דופקת על הדלת, מבקשת להכנס, על כן מועיל הדבר שאם פותחים לה את הדלת, נותנים לה להכנס. אבל אם משאירים את הדלת נעולה, או אם דוחפים אותה לחוץ, בודאי שאז אין היא נכנסת ונשארת בחוץ.

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (יא, יט)

חינוך טוב הוא דוגמה האישית של ההורים וכן של המחנכים

בספר בנועם שיח (מועדים) כתב כי אין לך חינוך טוב יותר לילד מאשר כשהוא רואה את אביו מתחנך בקביעות וצועד בדרכי ההשתלמות. מאידך, אין לך חינוך שלילי יותר מאשר זה הנובע ממי שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו. את דרשת רבותינו (יבמות קיד.) "...להזהיר גדולים על הקטנים" פירשו הקדמונים כך: 'להזהיר' מלשון זוהר. דהיינו ש'הגדולים' צריכים להזהיר, להאיר ולהקרין מאישיותם 'על הקטנים'! סיפור עם עתיק יומין מספר על מוכר כובעים שעבר ביער והתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו, מלבד כובעו שלו. על ענפי העצים שסביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים. מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו. הוא רקע ברגליו והקופים אחריו. הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם ותסכול את השליך לקרקע את כובעו, הקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים... אמר פעם מחנך גדול להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם... אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר". מכאן נוכל ללמוד - אומר הגרי"ש אלישיב זצ"ל - שכדי להיות מחנך טוב ולהורות את בניו ובני ביתו בדרך ה', אין צורך להרבות במילים, העיקר זה הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.

מסופר כי בתלמוד תורה אחד נתנו לילדים הרכים שיציירו את אביהם. אחד צייר את אביו עושה קידוש, שני צייר את אביו יושב מול מחשב, אחד צייר את אביו יושב על כורסא ושותה קפה, אחד צייר את אביו מתקן את הבית, ואחד צייר יושב עם סטנדר ולומד תורה. כל ילד מתרשם מאביו בצורה אחרת. עלינו לדעת איזה ציור אנו מורישים לבנינו.