אמונת חכמים

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 17:50

"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"

(דברים פרק י"ז, פסוק י"א)

אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין

ביאור נחמד על כך כתב בספר פני משה: באה התורה להורות לבני האדם שיש להיזהר בדרשות חז"ל במקראי קודש, אף כשפשט הכתוב אינו סובל את הדרש. כגון מה שדרשו חז"ל (שבת קיט.) את הפסוק (דברים יד, כב) "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר. והרי מילת "תעשר" היא בשי"ן שמאלית, ואילו תתעשר היא בשי"ן ימנית. וכן מה שדרשו חז"ל (ספרי דברים פסקא יג ד"ה דבר אחר) על הפסוק (דברים א, יג) "ואשימם בראשיכם", ודרשו חז"ל, אשמם בראשיכם, שאשמותיהם של ישראל תלויים בראשי דייניהם. וכן מה שדרשו בבראשית רבה (ריש פרשה צ"א) על הפסוק (בראשית מב, א) "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", יש "סבר", וכן דרשת חז"ל (יומא עב.) דאגה בלב איש "ישיחנה", דרשו "יסיחנה" ועוד כיוצא בזה שהחליפו את הנקודה שעל אות ש' מימין לשמאל.

על זה אמרו חז"ל, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, כלומר אפילו הורו לך שתדרוש את היפך הכתוב בש' "ימנית" ותדרשהו ל"שמאל", תשמע לדבריהם, כי כל דבריהם כגחלי אש, וענין הדרוש מקובל הוא אצלם איש מפי איש עד משה רבנו שקיבל מסיני אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), רק דאסמכוה אקרא.

מעשה מופלא על אמונת חכמים

מעשה באשה הרה שהלכה לבדיקת אולטרא סאונד, והרופא נבעת לראות בצילום בבירור, תינוק שיש לו שלוש רגליים וגוף מעובה. "זו מפלצת" קרא הרופא בחרדה. יש לבצע מיד הפלה!! האשה נחרדה, ומן הקליניקה עשתה דרכה היישר לביתו של מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל נרעשת ובוכיה.

שמע מרן, צחק ואמר: מדוע רק שלוש רגליים? יש שם ארבע רגלים. אל תשימי לב לדבריו.

חשכו עיניה. רק זה חסר לה, ללדת מרבה רגליים!!

שאלה האשה "אבל הרופא אמר"?

השיבה הרב, שמעתי מה שאמר הרופא, ואת באת לשמוע לאשר אני אומר, ואני אומר שלא לבצע הפלה!

התאזרה האשה באמונת חכמים, ולתקופת הימים ילדה תאומים... (להתעדן באהבתך)

מעשה פלא איך שני גדולי ישראל כיוונו לאותה דעה

בספר שבעים שנה בירושלים (גליס עמ' ע"ג) מסופר אודות מברק שהגיע בחודש תמוז תרס"ה לבית הראשון לציון הגאון ר"י אלישר זצ"ל. למברק, שהיה ארוך מאד והיו בו מאה ושלוש-עשרה מילים, צורף תשלום גם עבור תשובה. במברק נאמר שהרב מנאוואמינסק (פולין) מבקש בשם כל העדה עזרה דחופה מאנשי ירושלים. המדובר הוא בעדות שקר שהעידו שני יהודים אשר שהו בעבר בנאוואמינסק ונמצאים כיום בירושלים. עדות שקר זו סייעה להאשמת חמישה נוצרים בעוון רצח, ובפסיקת פסק דין נגדם, ואם אכן יבוצע גזר הדין, צפויה לכל יהודי המקום סכנה גדולה, כתוצאה משנאת הגוים שתגבר מאד בעקבות הוצאת הנאשמים להורג. בקשתנו היא איפוא, מסיים הרב את מברקו, לדרוש מהעדים - הנמצאים עתה בירושלים - לחזור בהם מעדותם ולהודיע זאת בהקדם לקונסול הרוסי. על החתום: רבינר רבינוביץ נאוואמינסק, מחוז וורשא.

חקירת שני האנשים העלתה, שאמנם עדותם שניתנה בזמנו בחוץ לארץ, גרמה להרשעת הגוים והיא אמינה ואמיתית, אך יחד עם זאת הם אמרו שאמנם קיים חשש לפוגרום שעלול להתחולל שם בעקבות הוצאת הגויים להורג. בהיות והנושא חמור עד מאוד וקשור לדיני נפשות, כינס הרב את טובי העדה בירושלים כדי לטכס עצה ולהחליט כיצד להתייחס למברק זה. לאחר דיון ממושך, קם הרב אלישר הישיש על רגליו והעלה צד חדש לגמרי: לדעתי, אמר הרב, המברק מזויף! יתכן שהרב רבינוביץ אינו יודע כלל ממנו, ויתכן שאולץ לחתום עליו. מכל מקום, נראה לי שהמברק נשלח על ידי משפחות הרוצחים הרוצים להציל את קרוביהם, ולפיכך אם יוודע שהיהודים, כביכול, חוזרים בהם מעדותם, דווקא עובדה זו עלולה לחולל פרעות. על כן נראה שיש להתחמק, באיזו שהיא עילה, ממתן תשובה ישירה בנידון.

אלא שהיות ולא כולם הסכימו לכך והחל ויכוח חריף, שלח הרב אלישר שליח מיוחד אל הגאון רבי שמואל סלנט וביקש להעיר אותו משנתו ולבקשו שיחווה דעתו בנושא, וככל אשר יאמר יעשה. כששמע רבי שמואל סלנט את הדברים ותוכן המברק, אמר שלדעתו יש כאן זיוף, והציע להשיב דברים סתומים שאינם מביעים מאומה, ובלבד שלא לשתף פעולה עם מעלילי עלילות שוא.

משנודעו דברי רבי שמואל סלנט הוכפלה ההפתעה - ממש שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

עשו כעצת שני גדולי התורה והודיעו שהרב אלישר הינו נתין טורקי, ולכן אינו רשאי להתערב במה שמתרחש בארצות אחרות, תשובה סתמית שאינה קובעת עמדה.

שבועות אחדים לאחר מכן נתפרסם בעיתונים העבריים "הצפירה" ו"הזמן": "הודות לפקחותם של רבני ירושלים, נכשלו שונאנו בנסיונם ללכדנו ברשתם, על ידי מברקים מזוייפים שנשלחו אליהם כביכול, בשם הרב שלנו. על ידם ניצלנו מפרעות, שכן אילו היו הרבנים בירושלים הולכים שולל אחרי המברקים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה".

אמרו לך חכמים הנהגה, והיא נראית קלה בעיניך, מכל מקום תעשה בדיוק כמו שאמרו

יש להזהר לשמוע לדברי חז"ל אפילו אם הדבר קל בעיניך, כגון מה שאמרו חכמים (שו"ע או"ח סי' ב' ס"ד) בעת נעילת הנעלים ינעול של ימין תחילה, ואח"כ שמאל, וכשחולץ את המנעל, יחלוץ של שמאל תחילה, וכך בלבישת הבגדים (שם מ"א ס"ק ג' ומ"ב ס"ק ד' בשם הכתבים), וכן צדדי המעיל יהיה ימין על צד שמאל (ראה פסקי תשובות סי' ב' אות ד' מפי ספרים), וזהו "לא תסור ימין ושמאל", צריך להזהר בהם, ולא תאמר מה יש אם אסדר המעיל שמאל על ימין, כי צריך להגביר תמיד ימין על שמאל, לפי שהכל דוגמא דלעילא, וכל עשיותיו ראוי להיות על דוגמא עליונה.

וכתב רבנו האר"י ז"ל (שער הכוונות דרוש ר"ה, ופסקו המ"א סי' ב' ס"ק ג' ונמשכו אחריו הפוסקים) שלא ילבש שני מלבושים יחד, כי גורם לשכחה, כי מלבוש האדם מן הקדושה, אמנם על ידי עבירות, גורם האדם שיתאחזו הקליפות במלבושיו. והנה כל מלבוש ומלבוש יש לו אור מקיף ואור פנימי, והאור המקיף כוחו רב ולכן דוחה את הקליפות. ולכן הלובש שני מלבושים יחד, היות ואינו מניח לאור המקיף לעבור ולהקיף בין מלבוש למלבוש, גורם על ידי כך שאין הקליפות נדחים, ובזה גורם השכחה. כי "שכחה" אותיות "חשכה", היא הקליפה המחשיכה עיני האדם, כי השכחה מצד הסטרא אחרא, ואילו הזכירה היא מצד הקדושה, כמו שאמרו (ברכות לב:) ואין שכחה לפני כסא כבודך.

מצוה היא שלא לומר דבר שלא נשמע

הרב הצדיק רבי ישראל מויזניצא ז"ל היה נוהג בכל ערב לטייל כחצי שעה בלווית הגבאי שלו. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, שהיה מנהל הבנק המקומי. איש זה היה שומר מצוות נאור ומשכיל, ולא מחסידי הרבי כלל. משהגיע לשם דפק על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו.

הדבר היה תמוה בעיני הגבאי, שלא הבין לשם מה נכנס הרבי לבית הגביר, אך לא העז לשאול לפשר הדבר. כאשר ראה בעל הבית את הרבי כשבא לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי, כי היה מנומס ובעל הליכות. הגיש האיש כסא לרבי לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי בעצמו מה לידידי בביתי, ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור הזה, השיבו הגבאי כי גם הוא אינו יודע מאומה.

אחרי זמן של ישיבה בדומיה קם הרבי מכסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו, בעל הבית הלך מפני הכבוד ללוות את הרבי, וליוהו עד ביתו, משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד ושאל את הרבי, ימחול לי הרב על שאלתי, הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשואלו מפני מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו כאן, ברצוני לדעת את סיבת הביקור? השיב לו הרבי, הלכתי לביתך כדי לקיים מצוה וברוך ה' שקיימתיה. איזו מצוה תמה הגביר? השיב הרבי: רבותינו אמרו, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך "מצוה" על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה:). ובכן אני חושב אם אני אשב בביתי וכבודו בביתו, כיצד אקיים את המצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע? על כן צריכים ללכת לבית האיש שאינו שומע, ושם לשתוק ולא לומר לו דבר, ואז תהיה המצוה כתיקונה, וכך עשיתי. אמר לו הגביר אם כך הם פני הדברים, יאמר לי הרבי את דבריו אולי אשמע? לא, אמר הרבי מובטחני שלא תשמע. וככל שהרבי סירב מלהגיד את הדבר, כן גברה סקרנותו של הגביר לדעת את הסוד, והפציר ברבי שיגלה לו את הדבר שאינו נשמע. לבסוף נעתר הרבי ואמר לו, הנה אלמנה פלונית, והיא עניה מרודה, חייבת לבית הבנק של כבודו סכום כסף מסויים על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית למכירה על ידי הבנק במכירה פומבית, ואת האלמנה יוציאו החוצה. חפצתי לבקש מכבודו שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי בקשתי, משום אותה מצוה שלא לומר. אמר לו הגביר בתמהון, היאך אפשר דבר שכזה, הלא החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני אינני אלא מנהל של הבנק, אבל עדיין לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש, ואם כן...

הפסיקו הרבי, הלא הוא הדבר, אשר דברתי שלא תאבה ולא תשמע. במילים אלו סיים הרבי את השיחה ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לביתו. אבל הדברים נכנסו כחץ בלבו של הגביר ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף כיסה מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה.

רווח הציות לחכמים

שני בחורים באו מארצות הברית ללמוד בישיבת מיר דליטא, והנה הם חלו במחלה נדירה וקצרה יד הרופאים המקומיים מלהושיע. המשגיח של הישיבה הגאון רבי ירוחם זצ"ל שלח אותם אל אחד מגדולי הדור שהתגורר במקום מרוחק ממיר, ואמר להם שישאלו אודות רופא מסויים הנמצא באיזור מגורי הרב. לפני שיצאו הזהירם רבי ירוחם על שני דברים: שיתייעצו עם הרב בכל פרט ולא ימרו את פיו, וגם יסורו בדרכם לחפץ חיים לבקש את ברכתו, ובלא ברכה ממנו, אל ימשיכו בדרכם.

השניים יצאו לדרך ושמו פעמיהם לעיר ראדין תחילה, מקום מושבו של בעל החפץ חיים זצ"ל. כאשר הגיעו לביתו, אמרו להם בני הבית, כי החפץ חיים שהיה אז זקן מופלג, עלול להרדם באמצע השיחה עמהם ולשקוע בשינה ממושכת במשך שעות, ואכן כך היה, מיד לאחר שנכנסו אליו ואמרו לו את מבוקשם, נרדם. חלפו כמה שעות והזמן שעמד לרשותם עד מועד צאת הרכבת עמד לחלוף, עד שכמעט נתייאשו מלזכות בברכת הצדיק, אך לפתע התעורר החפץ חיים וברך אותם.

המשיכו השניים בדרכם עד שהגיעו אל מחוז חפצם, ומיד סרו לבית הרב וקבלו ממנו הוראה מפורשת שאם ירצו הרופאים לנתחם, לא יסכימו בשום אופן, רק על ידי רופא פלוני. ואכן עצת הרופאים היתה לעבור את הניתוח האמור. והנה אחד מהם ציית להוראות והתעקש לקבל את הטיפול אך ורק על ידי הרופא שאמר לו הרב, ולאחר זמן הבריא. לימים חזר לארצות הברית וסיפר לרופאים שם את דבר המחלה שהיתה לו. אמרו לו שישנו רק רופא אחד בעולם המסוגל לנתח ניתוח כזה, בודאי אצלו היית? אמר להם אכן כן היה.

אולם חברו כאשר בא אל חדר הניתוחים, נעדר הרופא ההוא מן המקום, אי לכך אמר שהוא רוצה להמתין עד שיחזור, אולם הרופאים הפצירו בו שיפנה לרופא אחר, שכן לא כדאי לדחות את הניתוח, ובפרט שגם הרופא השני הוא רופא מצוין. הדברים השפיעו עליו ולמרות אזהרת הרב, הסכים להינתח על ידי הרופא השני, ואחרי שלשה ימים נפטר.

מספרים תלמידי ישיבת מיר שבמשך חצי שנה לאחר המאורע הזה, היה רבי ירוחם זצ"ל מזכיר את השניים שנסעו להירפא בסופה של כל שיחה שאמר בפני בני הישיבה, והיה מסיים את הדברים בזה הלשון, "זה ציית וזה לא".

אילו היו סרים למשמעתו של הרב אף שהיה רך בשנים, לא היו נכשלים

בתקופה הראשונה לרבנותו של מרן הגרי"ז הלוי סלובייצ'ק זצ"ל בעיר בריסק, באו קציני צבא לבית הכנסת ביום ראש השנה לדרוש מהרב שיבוא עמם כדי להגיד וידוי עם אסיר יהודי הנשפט למות. מכיון שהרב עמד באותה שעה בתפילת שמונה עשרה של שחרית, לא רצו להפריע לו, ויצאו את המקום תוך כדי שהם מבטיחים שישובו שנית בעוד זמן מה. אומנם הציע להם איש מהקהל שיקחו רב אחר מתוך הקהל, אולם השיבוהו שקיבלו פקודה להביא את הרב הרשמי. לאחר שהסתלקו סיים הרב את תפילתו, ומששמע על הענין החליט שלא ללכת ויהי מה. משנודע הדבר, נמצאו בין הקהל אנשים שהעלו חשש שמא יבולע ליהודים אם הרב לא יציית להוראת השלטון, ומכיון שהרב היה עדיין צעיר לימים בגיל כ"ג בערך, הרשו לעצמם לחוות דעה בקול רם, אחרים אף העזו לומר לרב כי הוא מסכן את כל הקהילה, אך דבריהם לא הועילו והרב נשאר נחוש בדעתו.

באמצע תפילת לחש של מוסף, באו הקצינים בשנית לבית הכנסת. הרב, שהבחין בהם, נשאר עומד על מקומו שעה ארוכה כאילו הוא עדיין באמצע תפילתו, ובכך מנע אותם לגשת אליו. סבלנותו של הקהל פקעה, עד שקם אחד מזקני המקום והציג את עצמו בפני הקצינים כאילו הוא הרב הרשמי והלך עמהם.

אחרי התפילה הגיעו כמה שוטרים אל בית הרב בבהלה, בני הבית נבהלו עד מאוד היות וחשבו שהם באים לעצור את הרב על סירובו לציית להוראות השלטונות, אולם עד מהרה התברר שהללו היו שוטרים מעיר אחרת שנשלחו לשאול אם הרב כבר הלך אל הנידון למות, שכן אם כבר יצא לדרך יש למהר מאוד, כיון שזה עתה התברר שהאסיר היהודי הואשם בטעות, ולמעשה הוא חף מפשע ואין להוציאו להורג.

עד מהרה התברר כי הזקן שהתחכם ויצא לשביעות רצונו של הקהל לייצג את הרב, גרם למותו של היהודי, ואילו היו סרים למשמעתו של הרב אף שהיה רך בשנים אך היה אב בחכמה וביראה, לא היו נכשלים.

על ר' אהרן קוטלר

בספר מרביצי תורה ומוסר (ח"ג עמ' רע"ה) כתוב על הגר"א קוטלר זצ"ל, שכל אימת שפגש ישישים שהכירו גדולים מלפני דור, היה חוקר ודורש מפיהם, שמא ילמד מהם דבר חדש. בקלוצק התגורר יהודי שעוד הכיר את רבי ישראל סלנטר ואת רבי נחומק'ה מהורודנא, והיה רבי אהרן יושב ומבלה עמו שעות ארוכות, מקשיב בהתעניינות יתירה לכל פרט שנזכר האיש ממה שראה ושמע אצלם.

עוד שם מביא מעשה שלמד רבי אהרן ערב שבת אחד בספר חתם סופר והתקשה בקטע מסויים, ובחריפותו השיג על דברי החתם סופר בביטוי נוקב. בערב אירעו שתי תקלות לבני ביתו ונפצעו, והדבר גרם לו צער. אחר כך אמר שבוודאי נענש על שהשיג על החתם סופר באופן כזה, ומה שלא נענשתי אני בעצמי, פירש, מכיון שהתורה שלמדתי אז הגנה עלי, הלא בשעת מעשה הייתי מתייגע בתורה, אכן מידי עונש לא יצאתי.

סיפור מופלא על הגר"י אברמסקי

סיפר הגר"י אברמסקי זצ"ל (מובא בילקוט לקח טוב דברים עמ' י"ד), פעם עסקתי בענין מסויים שבו חיווה דעתו רבן של ישראל הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, ודעתי היתה שונה מדעתו, וחלקתי על דבריו. באותו בוקר נכנסו הבולשביקים לעיר שהייתי בה ונמלטתי לבית שבו התגוררה אשה אלמנה. חיפשתי ספר ללמוד בו ולא מצאתי. פניתי אל האלמנה ושאלתי אותה אם תוכל לספק לי ספר. תחילה השיבה שאין לה שום ספר בבית, אך מאוחר יותר נזכרה שעל אחד הארונות מונח ספר שהושאר בידה לפני זמן רב על ידי מאן דהו. נטלתי את הספר לידי, ולמרבה הפלא היה זה אחד מספריו של הג"ר יצחק אלחנן, וכאשר פתחתיו נפתח הספר במקום שבו הוא דן בנושא שחלקתי עליו. מיד הבנתי שהגזירה נגזרה ועוד היום אתפס, וכך הווה, עברו שעות מעטות והבולשביקים עצרוני והגלו אותי לסיביר.

מספר הרב שלאחר חודשים ארוכים של שהייה במחנה בסיביר, לילה אחד, בעת שוכבי על דרגש העץ שניתן לאסירים, ישנתי וראיתי בחלומי את הג"ר יצחק אלחנן מסתכל עלי ומחייך, משהקיצותי ניגשתי אל עורך דין שהיה שם, ואמרתי לו, ראה, היום אשתחרר! וכך באמת היה, אותו היום ערב כיפור היה ובשעות הצהרים באו והודיעו לי שאני משוחרר.

לאחר זמן מה פגשתי את הג"ר אלחנן ווסרמן זצ"ל, ושאל אותי אם אני זוכר בדיוק את היום ואת השעה שבהם קבלתי את בשורת השחרור. כאשר אמרתי לו את הזמן המדוייק, אמר בהתפעלות, בדיוק באותה שעה שנקבת, שהייתי במחיצתו של בעל החפץ חיים זצ"ל, ואז אמר החפץ חיים, "הרב מסלוצק משוחרר". אמנם היה זה לאחר מסע ארוך ומיגע של השתדלויות רבות בדרכים שונות בדרגים הגבוהים ביותר, אך באותה שעה לא נראתה לעין שום סיבה מיוחדת שהדבר יקרה, ואף על פי כן, החפץ חיים ידע זאת.

עצם קיומו של עם ישראל גדול מכל הנסים והנפלאות שעשה ה' עמנו

סיפורים אלו מזכירים שלמעשה עצם קיומו של עמנו עד עצם היום הזה, מהווה התעוררות גדולה לאמונה, וכאשר כותב הגאון יעב"ץ זצ"ל (בהקדמה לסידורו בית יעקב), איך לא יבוש ולא יעמוד נכלם הכופר בהשגחה כשיעיין בייחוד ענייננו ומעמדנו בעולם, (-המתבונן על עצם קיומו הפלאי של עם ישראל, לא יוכל לכפור בבורא.) אנחנו האומה הגולה מכבר, שה פזורה מימי קדם, אחרי כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים, אין אומה נרדפת כמונו, רבו ועצמו תמיד הקמים עלינו להשמידנו ולאבדנו ולא יכלו לנו. ומה יענה בזה פילוסוף חריף, היד המקרה תעשה כל אלה?! חי נפשי, כי בהתבונני בשאלות האלה, גדול אצלי יותר מכל הנסים והנפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר. (מוסר חכמים)