מצות עינוי ביום הכיפורים

כ"ח אלול תשפ"ה | 21/09/2025 | 01:36

כתוב בתורה (ויקרא טז, כט) "בחודש התשיעי בעשור לחודש תענו את נפשתיכם", ונאמר (ויקרא שם לא) "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם", מכאן למדו חכמים שיוה"כ אסור בחמשה דברים והם אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה ^א.

א. יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר, אסור במלאכה, ובאכילה ושתיה, וכן אסור בסיכה ורחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה. ועל מלאכה או אכילה ושתיה חייב כרת. ואכילה כוללת כל המאכלים הראויים לאכילה, ושתיה כוללת כל המשקים לרבות מים (אע"פ שאינם מזינים) יתר העינויים, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה, לדעת הרמב"ם וסיעתו אסורים הם מן התורה, אבל רוב הפוסקים ס"ל שאינם אלא מדרבנן. וכן הלכה ^ב.

איסור אכילה ושתיה

ב. הצם ביוה"כ קיים מצות עשה, שנאמר (שם) "תענו את נפשתיכם", ונמנה העשה במנין המצוות ^ג, וכל האוכל או שותה בו, הרי זה ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כג, כט) "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה" ^ד.

ג. שיעור אכילה ביוה"כ, לענין חיוב כרת ומלקות וחטאת, הוא ככותבת כמוה וכגרעינתה שהוא ארבעים גרם בתוך כדי אכילת פרס, אבל אם אכל פחות משיעור זה, אינו חייב עליו ^ה. וכ"ז לענין חיובא אבל איסורא איכא בכל שהוא ^ו.

ד. שיעור שתיה ביוה"כ, לחייב כרת ומלקות וחטאת, מלא לוגמיו, ושיעור מלא לוגמיו משערים בכל אדם ואדם לפי מה שהוא ^ז.

ה. כל האוכלים מצטרפים לשיעור, וכן כל המשקים מצטרפים לשיעור ^ח, אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות לשיעור אחד ^ט.

ו. מותר לבלוע הרוק ביוה"כ ויש מחמירים, ומי שאפשר לו יזהר בכך ^י.

ז. מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ ^יא.

ח. יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל; משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני, מאכילין אותה; מכאן ואילך, הרי היא ככל אדם ^יב.

ט. קטן פחות מגיל תשע שנים אינו מתענה כלל ביום הכפורים, ואפילו תענית שעות. ואף אם הוא רוצה להתענות מוחים בידו ומאכילים אותו ^יג.

י. קטן בן תשע שנים שלמות מתענה ביום הכפורים לשעות, שאם היה רגיל לאכול בשעה שמונה בבוקר, מאכילים אותו בשעה תשע או עשר. היה רגיל לאכול בשעה תשע בבוקר, מאכילים אותו בשעה עשר או אחת עשרה. הכל לפי כח הבן, ולפי מזגו וטבעו ^יד.

יא. בזמנינו שאין הקטנים בריאים כל כך, ולא מסוגלים להתענות יום שלם כראוי, נער שהשלים י"ב שנה, ונערה שהשלימה י"א שנה, יתענו עד חצות היום, ולא יותר ^טו.

איסור רחיצה

יב. אסור לרחוץ ביום הכפורים, בין בחמין בין בצונן, ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים ^טז, והוא הדין בשאר משקים ^יז.

יג. היה מלוכלך בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג ^יח.

יד. ההולך להקביל את פני אביו או את פני רבו או את פני מי שגדול ממנו - בחכמה - או ההולך לקרות בבית המדרש, עובר עד צוארו במים ואינו חושש ^יט.

טו. הכלה אחר נישואיה, כל שלשים יום מיום חופתה, רוחצת פניה ^כ, מפני שהיא צריכה להתנאות ולהתחבב על בעלה ^כא.

טז. כשנוטל ידיו שחרית אין נוטל אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ומברך כדרכו בכל יום ענט"י ^כב. וה"ה ביוצא מבית הכסא שרוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו שלש פעמים לסירוגין ^כג.

איסור סיכה

יז. יוה"כ אסור בסיכה ^כד, ואפילו אצבע קטנה אסור לסוך. ואפי' אינו אלא להעביר הזוהמא אסור ^כה.

יח. החולה, אף על פי שאין בו סכנה סך ביוה"כ כדרכו ואינו חושש, וכן מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ^כו.

איסור נעילת הסנדל

יט. יוה"כ אסור בנעילת הסנדל, ואסור לנעול סנדל אפילו ברגלו אחת ^כז.

כ. כל נעל שאינה של עור. מותר לנעול אותה ביום הכיפורים ^כח. ולכן מותר לנעול נעלי ספורט העשויים מגומי או פלסטיק, אף אם הם נוחות מאוד ואין מרגישים בהם את קושי הארץ, ובלבד שאין שם עור אפילו בחלק מהנעל ^כט.

כא. החיה כל ל' יום והחולה אע"פ שאין בו סכנה ומי שיש לו מכה ברגליו מותר בנעילת הסנדל ^ל.

א. רמב"ם (פ"א מהלכות שביתת העשור ה"ד).

גמ' ביומא (עד.) דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, תלמוד לומר שבתון, שבות.

וכתב רש"י (שם ד"ה שבתון) וגבי עינוי כתיב, וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה האי נמי שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי.

ובגמ' (שם) הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה: ובעשור, ואך בעשור, שבת שבתון, ושבת שבתון, והיתה לכם.

ב. כ"כ מו"ר מופת הדור בחזון עובדיה (ימים נוראים דיני חמשה עינויים ה"א וה"ב) ובמקורות שם (אות ב') כתב - לשון הרמב"ם (שם ה"ה) מפי השמועה למדנו שאסור לרחוץ ביום הכפורים, או לסוך, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה, שנאמר שבת שבתון. שבת לענין אכילה ושתיה, ושבתון לענינים אלו. ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה. ע"כ.

וכתב מו"ר למסקנה מכל מקום רוב הפוסקים הסכימו שכל יתר העינויים אינם אלא מדרבנן. וכמ"ש ג"כ רבנו ירוחם בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מלשון הרשב"ש (בתשו' סי' כג). ע"ש. וכן כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח ס"ס קז), שלדעת רוב הפוסקים חמשת העינויים ביוהכ"פ הוו מדרבנן. ע"ש. וכן נראה דעת הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' שעז). וכן כתב בפשיטות הגאון באר שבע בחידושיו לכריתות (ז.) בד"ה על. וכן העלה הגר"י טייב בערך השלחן (סי' תריא). כלל העולה שדעת רבנו תם, והאשכול, ורבנו יצחק בר שמואל, והריב"א, והרא"ש, והר''ן, והרשב"א, והריטב"א, והחינוך, וההשלמה, והמאורות, והמאירי, והסמ"ג, והסמ"ק, והמנהיג, ורבנו ירוחם, כולהו ס"ל שכל שאר העינויים אינם אלא מדרבנן. והכי נקטינן.

ג. ספר המצוות לרמב"ם (עשה קסד). סמ"ג (עשין לב) החינוך (מצוה שיג).

ד. ובגמ' ביומא (פא.) מבואר שלומדים זה בגזרה שוה מאיסור מלאכה ביוה"כ, שאף בו נאמר: בעצם היום הזה, שכשם שלא ענש הכתוב את העושה מלאכה אלא אם כן הזהיר, אף לענין עינוי לא ענש הכתוב בכרת אלא מפני שהוא מוזהר עליו.

ובגמ' (שם) אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי - משום דלא אפשר. היכי נכתוב? נכתוב רחמנא לא יאכל - אכילה בכזית (משמע, והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת), נכתוב רחמנא לא תעונה - קום אכול משמע.

וכתבו ראשונים (תוס' רי"ד יומא שם, ובשו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' סה) שודאי אף לדעת ר"ל יש אזהרה בעינוי יוה"כ, ש"תענו את נפשתיכם" אזהרה היא שלא יאכל וישתה, וכיון שאין כאן מעשה בידים אלא שכשאינו אוכל ושותה נמצא שהוא מתענה, ממילא יש בלשון זו משום אזהרה שלא יאכל וישתה.

ה. ושיעור זה הוא השיעור שבו דעתו של אדם מתיישבת עליו, ואין שיעור האכילה שחייבים עליה ביוה"כ בכזית, כשאר אסורי אכילה, לפי ששינה הכתוב במשמעו בלשון בו נאמר בתורה איסור אכילה - שלא נאמר איסורו בתורה בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לפיכך שינו חכמים שיעורו של האיסור. (מימרא דרבי גמ' יומא פ.)

ומבואר בגמ' (שם בע"ב) וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' תריב סעי' א) דשיעור זה של כותבת שוה בכל אדם, בין ננס ובין ענק, שאף דעתו של עוג מלך הבשן מתיישבת היא בככותבת, אף על פי שאינה מתיישבת בכך אלא מעט, כלומר לזמן קצר יותר משאר אדם.

ודע, שאם לא היתה בה הנאת מעיים בשיעור זה, כגון שאכל כחצי כותבת והקיאו וחזר ואכלו, או שאכל ככותבת מצומצמת ונשאר ממנה מעט בין החניכיים, שנדבק בחיכו, ונמצא שנהנה גרונו בככותבת אבל לא נהנו מעיו בשיעור זה, כתבו אחרונים שאף הסוברים, וכן הלכה, ששאר אסורי אכילה חייבים עליהם אפילו לא נהנו מעיו מאכילתם, ולא היתה לו בהם אלא הנאת גרון, ביוה"כ שלא נאמר איסורו בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לדברי הכל אין חייבים בו על אכילה אלא אם נהנו מעיו בשיעור ככותבת, שאין דעתו של אדם מתיישבת עליו אלא בהנאת מעיו, ועוד, שאיסור יוה"כ תלוי באיבוד נפש, וכל שאינו נהנה אלא בגרונו ולא במעיו עדיין יש בו איבוד נפש (עי' שו"ת חתם בופר או"ח ס' קכז, ואגלי טל מלאכת טוחן ס"ק סב אות ב). והרבה סוברים שאין הבדל בין יוה"כ ושאר איסורים, וכשם שהשיעור האמור בשאר איסורים הוא, להלכה, במאכל שבגרונו, כך אף ביוה"כ, שכן מצינו שאמרו במי שאכל ביוה"כ וחנקו המאכל ומת, שחייב כרת על אכילה זו (שו"ת אמרי אש סי' יב, ואמרי בינה יומא עט ב, שו"ת לחם שלמה או"ח סי' קט, חלקת יואב ח"א יו"ד סי' ט, שו"ת מחזה אברהם סי' קכט, דרכי הוראה ח"א דף לג ע"ב, או"ש שב"ע פ"ב ה"ד, אחיעזר ח"ג סי' סא, אפיקי ים ח"ב סי' לא) וכן אמרו בירושלמי (תרומות פ"ח מ"ב בשם ר"א) שלסוברים שכהן שהיתה תרומה בתוך פיו ונודע שהוא חלל, יבלע תרומה שבפיו, ואין צריך לפלטה, מפני שהלעוס חשוב כבלוע, וכתבו בשו"ת עמק שאלה (או"ח סי' יז) ובשו"ת מחזה אברהם (סי' קכט) דהוא הדין לענין יוה"כ.

ו. שו"ע (סי' תריב סעי' ה).

ז. גמ' יומא (פ.) מחלוקת ב"ש וב"ה, והלכה כב"ה, וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מהלכות שביתת עשור ה"א). ומרן השו"ע (סי' תריב סעי' ט).

ח. משנה יומא (עג:) רמב"ם (שם פ"ב ה"ז). שו"ע (ס' תריב סעי' ב')

ט. גמ' יומא (שם). רמב"ם (שם).

כתב השפ"א (יומא עג:) המערב אוכלים ומשקים ונעשה משניהם אוכל אחד, כגון כותח, יש מן האחרונים שכתב שהאוכל והמשקה מצטרפים, והולכים אחר רוב תערובת זו, שאם רובה משקה חייבים על כמלא לוגמיו ממנה, ואם רובה אוכל חייבים על ככותבת ממנה, ולא אמרו שהאוכל והמשקה אינם מצטרפים אלא במקום שאינם מעורבים.

י. בא"ח (פר' וילך אות יד). ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני חמשה עינויים הלכה טו) כתב דאין להחמיר בזה כלל. וכ"כ האול"צ (ח"ד פי"א תשובה א).

יא. שו"ע (סי' תריז סעי' א). וכ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה ה) וזה דלא כאלו שרצו להקל בזמנינו למעוברות לשתות עי"ש. אא"כ נתעברה ע"י טיפולים שלפי דעת הרופאים יש חשש סכנה בתחילת ההריון שאז תשתה פחות מכשיעור ולא תלך לבית הכנסת, ותתפלל בשכיבה.

יב. שו"ע (סי' תריז סעי' ד) וכתב עוד וז"ל: וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביה"כ אם לא אמרה: צריכה אני, אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד י"כ בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה.

אולם עיין למו"ר מופת הדור (שם הלכה ח) דמונים אותו מעת לעת. ודלא כדעת השו"ע.

יג. שו"ע (סי' תרטז סעי' ב). מו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני חמשה עינויים הלכה כז).

יד. שו"ע (שם). חזו"ע (שם).

טו. חזו"ע (שם הלכה כח). ואף שמרן בשו"ע כתב בן י"א בין זכר בין נקבה מתענין ומשלימין מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות. מ"מ כתב בחזו"ע דבזמנינו שהקטנים אינם בריאים כ"כ יש להקל עד חצות.

טז. גמ' יומא (עז:) ובגמ' פסחים (נד:). רמב"ם (פ"ג מהלכות שביתת עשור ה"א). שו"ע (סי' תריג סעי' א).

יז. מעשה רקח (על הרמב"ם שם).

יח. גמ' יומא (שם). רמב"ם (שם פ"ג ה"ב). שו"ע (סי' תריג סעי' א').

יט. גמ' יומא (שם). רמב"ם (שם פ"ג ה"ו). שו"ע (סי' תריג סעי' ה'). וכן הדין בהולך לשאר צרכי מצוה, כגון לשאול הלכה. בטעם ההיתר יש מן הראשונים שכתבו לפי שאינו רוחץ להנאה (ר"י מלוניל, ומאירי ורבנו מנוח יומא שם), ויש שכתבו לפי שאין זו דרך רחיצה כלל (תוס' ר"פ ביצה ל.). וכתב הרמב"ם וכ"פ השו"ע (שם) ומותר להולכים לצורך מצוה אף לחזור במים לביתם, שאם לא כן אתה מכשילם לעתיד לבא, שלשנה אחרת לא יבואו, הואיל ולא התרת להם לחזור, ונמצא נכשל מן המצוה (ומקורם ע"פ הגמ' ורש"י שם).

כ. גמ' ביומא (עח:) רבי אליעזר אומר המלך והכלה ירחצו את פניהם. מאי טעמא מלך - דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך. כלה מאי טעמא - כדי שלא תתגנה על בעלה.

וכתבו אחרונים שלדעת ר' אליעזר הרחיצה שרוחצים המלך והכלה רחיצת מצוה היא, ולא לתענוג, לפיכך היא מותרת. וחכמים אוסרים, ופירשו אחרונים שלדעתם אין זו חשובה רחיצת מצוה.

להלכה כתב הרמב"ם והמלך והכלה רוחצין את פניהן, כלה כדי שלא תתגנה על בעלה, והמלך כדי שייראה ביפיו שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך, ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום. וכ"פ מרן השו"ע (סי' תריג סעי' י'). וכ"כ מו"ר מופת הדור בחזון עובדיה (שם הלכה יז).

כא. ובמשנ"ב (ס"ק כו) כתב בשם החיי אדם דכל זה בזמניהם אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגים בזה היתר. ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני חמשה עינויים הלכה יז) כתב הכלה אחר נישואיה, כל ל' יום מיום חופתה, רוחצת פניה, מפני שהיא צריכה להתנאות ולהתחבב על בעלה.

כב. רוב הראשונים נקטו שביום כיפור נוטל ידיו כרגיל משום שאין נטילה זו לצורך תענוג אלא רק להעביר רוח רעה ומשום סכנה כדאיתא בגמ' (שבת קח:) יד לעין תקצץ. אמנם בב"י (סי' תריג) הביא שרבינו ירוחם בשם בעלי התוס' כתבו, שאינו נוטל ידיו שחרית אלא עד קשרי אתבעותיו והכי נקטינן וכך פסק מרן השו"ע. ומשום שאף בימות השנה סגי מעיקר הדין בנטילה עד סוף קשרי אצבעותיו. ויש שנקטו (בא"ח פ' תולדות אות ב. ובכה"ח סי' ד ס"ק יד) דהטעם היות וביום כיפור אין רוח רעה שולטת ולכן סגי עד קשרי אצבעותיו. וכ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה טז).

כג. בא"ח (שם הלכה טז). וכ"פ הגרשז"א (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כח) ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם).

כד. גמ' ביומא (עז:). רמב"ם (שם פ"ג ה"ט). בה"ג (הלכות יום כיפור). ראבי"ה (סי' תקלא עמ' קצט).שו"ע (סי' תריד סעי' א').

כה. סיכה האסורה ביוה"כ, אמרו בירושלמי (מע"ש פ"ב ה"א ושבת פ"ט ה"ד ויומא פ"ח ה"א) שהיא בין סיכה של תענוג ובין סיכה שאינה של תענוג, וכן כתבו הראשונים (רמב"ם שם פ"ג ה"ט וטור סי' תריד) שאף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ, ואסור לסוך אפי' כדי להעביר זוהמא. איסור סיכה שאינה לתענוג, לדעה זו, אינו אלא מדרבנן, שמן התורה אין איסור אלא בסיכה לתענוג, אם מפני שדוקא סיכה לתענוג חשובה כשתיה, או שאף על פי שלשאר דינים אפילו סיכה שאינה של תענוג חשובה כשתיה, ביוה"כ אין האיסור מן התורה - בסיכה, כמו בשאר עינויים - אלא בביטול העינוי, וזה אינו אלא בסיכה לתענוג.

סיכה להעברת הלכלוך, יש סוברים (רבנו מנוח על הרמב"ם שם) שהרי היא בכלל סיכה שאינה לתענוג, שאסורה, לסוברים כן. ויש סוברים (מאמר מרדכי סי' ריד סעי' א) שאף לאוסרים סיכה שאינה של תענוג, סיכה לצורך העברת הלכלוך מותרת - כשהוא לכלוך גמור, ולא זוהמת זיעה וכיוצא בה - כשם שמותרת רחיצה לצורך העברת הלכלוך, אף על פי שרחיצה שאינה של תענוג אסורה, לסוברים כן. ובשו"ע (שם) פסק שאף להעברת הזוהמא אסור.

כו. גמ' ביומא (עז:). רמב"ם (שם פ"ג ה"ט). שו"ע (סי' תריד סעי' א').

וכתב הריטב"א (שם עג:) ומותר בכך כיון שלרפואה הוא מכוין, ועי' בספר התרומה (הלכות שבת סי' רלח) דאף לאוסרים סיכה שאינה של תענוג, מכל מקום במקום צער לא גזרו. ובשו"ת בנין שלמה (ס' לד) כתב שאף לרפואה לא התירו אלא סיכת מקצת הגוף, שאינה אסורה אלא מדרבנן (וזה לשיטתו שסיכה בכל הגוף אסורה מהתורה אף כשאינה של תענוג).

כז. רמב"ם (שם פ"ג ה"ז). מבואר בתוספתא (יומא ריש פ"ד) שאפילו אנפיליא של בגד אסורה. וביאר החסדי דוד לתוספתא דאסור לנעול מנעל ביוה"כ אפילו אם לובש בגד על רגלו, ונמצא שאין המנעל נוגע בבשרו.

ואחד מנעל ואחד סנדל לאיסור נעילה ביוה"כ כן פסקו הרמב"ם (שם פ"ג ה"ז) ושו"ע (סי' תריד סעי' ב').

כח. שו"ע (סי' תריד סעי' ב). וסנדל העשוי ממינים המותרים בנעילה, אם הוא מחופה עור, אסור לנועלו ביוה"כ, ודעת המטה אפרים (שם סעי' ב') אפילו אין מחופה עור אלא מקצתו, בין שמחופה עור במקום דריסת הרגל, ובין שהעור על גבי הסנדל (פר"ח שם סעי' ב').

מנעל העשוי ממינים שמותר לנועלם ביוה"כ, ויש בו רצועת עור מלמעלה להכניס בה ראש הרגל, כתבו אחרונים (ערך לחם ופר"ח וברכ"י או"ח שם) שאין זה מנעל של עור, ומותר לנעלו ביוה"כ. וכתב בשו"ת דבר שמואל (סי' קיג) שאף עור דק, שאינו מגן כשאר מנעל וסנדל, הרי זה אסור ביוה"כ, שלא חילקו חכמים בדבר ואסרו כל נעילה של עור.

כט. כן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ד פי"ב תשובה ג) וכתב שם במקורות וז"ל: שו"ע (סי' תריד סעי' ב) כתב, אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו. אפילו של עץ ומחופה עור אסור. אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים, מותר לצאת בהם לרשות הרבים. ומבואר בב"י שם, שנקטינן להלכה כדברי הרי"ף והרא"ש להתיר בכל מנעל שאינו של עור, ודלא כשיטת הסוברים דכל מידי דמגין מנעל איקרי אעפ"י שאינו מעור. ודלא כמי שהחמיר בסנדל של עץ, ע"ש.

ל. שו"ע (סי' תריד סעי' ג).