מאמרי הפרשה פרשת ויחי

 

 

 

 

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מז, כח)

 

ביאור כפילות הפסוק

לכאורה אינו מובן מדוע כפלה התורה ואמרה "ויחי יעקב", "ויהי ימי יעקב שני חייו"? ונראה לבאר, אדם שכל חייו היו בצרות ורעות, אך לבסוף היו שנותיו טובות, אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה (סוטה יג:), ולכן הוא נקרא חי. ולכן נאמר כאן "ויחי" יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, נקרא "ויחי" מפני שאלו שבע עשרה השנים האחרונות שלו היו בטוב. והכתוב פעמיים, גם "ויחי" וגם "שני חייו", הוא מכיון ש"ויחי יעקב" שבסוף ימיו חי בטוב י"ז שנה, לפיכך גם שאר שנות חייו נחשבים טובים, ולכן ממשיך הפסוק ויהי ימי יעקב שני "חייו", כי כשהסוף טוב, נחשב שכל חייו היו בטוב.

 

הצדיקים ימיהם כפולים

עוד ביאר רבנו יוסף חיים ע"ה (בן איש חי דרושים, כאן) את כפילות הפסוק, כל אדם יש לו בחייו ימים ולילות, אולם מניין השנים שלו נחשב רק על פי הימים, לפי שבהם הוא "חי" ומקיים מצוות, ובלילות האדם ישן (עי' שבת דף פט:). אבל הצדיק שמשים לילות כימים, ומקדיש גם את רוב הלילה ללימוד התורה ועבודת ה' (רמב"ם ת"ת פ"י הי"ג), עליו נאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, היינו שהצדיק יש לו ימים כפולים, גם היום וגם הלילה. ולכך נאמר "ויחי יעקב, ויהי ימי יעקב שני חייו", שרצה לומר, בין הימים ובין הלילות הכל נמנה אצלו לשני חייו.

 

הגאון מוילנא ישן שעתים ביממה

הגאון מוילנא היה ישן שעתיים ביממה בלבד (מובא בהקדמה לבני הגר"א על השו"ע או"ח, ובעליות אליהו), ומספרים (מובא בספר יחל ישראל לאו, אבות ח"ג פ"ג מ"ד עמ' קי"ב) שלפיכך דאגו בני ביתו לשלום בריאותו, וביקשו מהמגיד מדובנא שישפיע עליו בזאת. כשפגש את הגר"א אמר, המילה "אז" נמצאת בפסוקים כמה פעמים, כנאמר, א. (איוב ג, יג) ישנתי "אז" ינוח לי. ב. (משלי ב, ט) "אז" תבין צדק ומשפט ומישרים. ג. (יהושע א, ח) "אז" תצליח את דרכיך. והנה "אז" בגימטריא שמונה, להורות באה התורה, "אז ינוח לי", אם "ינוח לי" ב"אז", אם ישן האדם שמונה שעות כמנין "אז", שהם שליש מהיממה (וכדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכ' דעות ה"ד), "אז תבין" בשמונה שעות האחרות ילמד תורה, ו"אז תצליח את דרכיך" שבשמונה השעות הנותרות יעבוד ויצליח, שליש לכל דבר.

השיב הגר"א, יש לבאר את הפסוק על יומיים כהסיפא של הפסוק, "אז ינוח", ביומיים ינוח האדם כמנין "אז" שהן שמונה שעות, ואם כן נשארים ארבעים שעות לעבוד את ה', וממילא "אז ינוח" - שמונה, וישארו בידו "לי", ארבעים, שאחר כך נשארים "לי", הן הארבעים שעות לעבוד את ה'.

 

מאתיים מצוות בדקה

כתב החפץ חיים (תורת הבית פרק ב') שלפי חשבון שעשה, אפשר ללמוד בדקה מאתיים מילים, ובכל מילה מקיימים מצוה ונברא מלאך, וכגון האומר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מקיים בזה שבע מצוות עשה דאורייתא, ומהן נבראים שבעה מלאכים, והרי זה כמניח שבע פעמים תפילין, או מנענע שבע פעמים ד' מינים! ולפיכך דרכם של עובדי ה', לנצל את זמנם לעסוק בתורה ביום ובלילה ובכל עת ובכל שעה.

 

"ויחי" בגימטריא ל"ד, הם השנים ש"חי" יעקב

יש להתבונן מדוע התורה מפרטת את מנין השנים שיעקב חי בארץ מצרים, ולכאורה די היה לה למנות את מנין חייו ולומר, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה?

ויראה לומר, היות ויעקב אמר (איוב ג, כו) לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, דהיינו שרוב ימיו היו ימי צער, ורק ל"ד שנים שהם שבע עשרה שנים שקודם מכירת יוסף, כנאמר (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ושבע עשרה השנים האחרונות לחייו, שבהם היה יוסף מלך במצרים, הם היו שנים של השקט ובטח מנוחה ושלוה. וא"כ נמצא שעיקר חייו של יעקב היו בסך הכל שלושים שנים וארבע שזה כמנין "ויחי", ולכך אמרה התורה "ויחי יעקב" לרמז שמנין שנים "ויחי", הן היו עיקר ימי חיי יעקב.

 

"צפרי" בגימטריא "מצרים"

רבנו הקדוש היה בצפרי שבע עשרה שנה (כתובות קג:), וקרא על עצמו (ירושלמי כלאים פרק ט' הלכה ג', וכתובות פרק י"ב הלכה ג') "ויחי יהודה בצפרי י"ז שנה", ודבריו צריכים ביאור. ויבואר על פי דברי חז"ל (ראה ב"מ פד. ובס' שער הגילגולים הקדמה כו, לו) על רבנו הקדוש שהיה ניצוץ יעקב, ואנטונינוס היה ניצוץ עשו (ע"ז יא. ומגלה עמוקות אופן פ"ד). והנה ג' שמות היו לו, רבנו הקדוש (שבת קיח:), רבי, ורבי יהודה הנשיא (ברכות מד. ועוד), ובשמו "הנשיא" מרומז האמור, שנשי"א נוטריקון ניצוץ של יעקב אבינו, וכיון שהיה ניצוץ יעקב, והוא חי בצפורי שבע עשרה שנה, רמז בזה גם ליעקב שחי במצרים י"ז שנים, כי צפר"י בגימטריא מצרי"ם. ומעתה מבוארים דברי רבי שאמר על עצמו, ויחי יהודה בצפרי י"ז שנים, כך: "ויחי יהודה", הכוונה גם לרבי יהודה הנשיא וגם ליעקב [שניצוץ שלו בא ברבי יהודה], "בצפרי", היינו גם צפרי וגם מצרים, ששניהם חיו במקומותיהם "שבע עשרה שנה".

 

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מז, כח)

 

רמז לתכלית חיי האדם

הקדוש ברוך הוא מוריד את הנשמה לעולם הזה לקיים מצוות וללמוד תורה, ובזה יזכה לחיי העולם הבא, וזה שרומז הכתוב "ויחי יעקב", "יעקב" הוא משל לנשמה, ורמזה כאן התורה שהחיים של יעקב, "בארץ מצרים", מצרים מלשון מיצר, דהיינו שחיי האדם בעולם הזה שהוא, עולם המיצר, הם "שבע עשרה שנה", שבע עשיריות שנים, וכמו שכתוב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ועל האדם לילך בהם בדרכי התורה, כאשר נאמר על יעקב "ויחי", שהוא חי בימים אלו. (דרש יהודה פרשת ויחי).

 

עיקר הגלות הוא השיעבוד הרוחני

רש"י הקדוש (כאן, ומקורו מבראשית רבה פרשה צ"ו סי' א') מקשה, למה פרשה זו סתומה בשונה מכל פרשיות התורה שהם פתוחות? ומתרץ, לפי שבשעה שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו המצרים לשעבדם. עד כאן. ופירוש "פרשה סתומה", שבכל פרשיות התורה יש ריוח בשיעור של תשע אותיות קטנות בין סיום הפרשה לתחילת רעותה, ואילו כאן קבלה בידינו מעזרא הסופר ע"ה, שפרשת ויחי מתחילה בלא שום הפסק, בצמוד למילה שבסיום פרשה קודמת. ומבאר רש"י את הסיבה לכך, לפי שנסתם ליבם של ישראל מחמת שיעבוד מצרים.

ולכאורה יש להבין, והלא השיעבוד לא התחיל מיד כשמת יעקב, שהרי כל זמן שאחד מהאחים היה חי, עדיין לא התחיל השיעבוד, וכמו שכתוב במדרש (שמות רבה פרשה א' סי' ח') על הפסוק (שמות א, ו) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים, לא שיעבדו המצרים את ישראל. עד כאן. הרי שבפטירת יעקב לא התחיל השיעבוד?

אולם התשובה לכך היא מפני שעיקר השיעבוד אין זה השיעבוד הגשמי, אלא השיעבוד הרוחני, ומכיון שהמצריים התחילו להכניס בהם את "רוח ההשכלה", (שילכו לעבוד וכיוצ"ב) היה בזה שיעבוד רוחני, מיני אז נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל, ולא הרגישו שהנפש שלהם משתעבדת, וזהו עיקר הגלות.

 

חיי האברכים סתומים הם

ובדרך רמז היה אומר מורנו ורבנו ראש הישיבה מרן רבי יהודה צדקה זצוק"ל, שפרשה זו סתומה, היות ש"ויחי יעקב", "החיים" של יעקב, דהיינו חיי לומדי התורה שהם בבחינת יעקב אבינו ע"ה "סתומים" הם, שאינם מובנים בדרך הטבע ואין הסבר והגיון בדבר כיצד הם חיים, שהרי כל היום הם יושבים והוגים בתורה, וכמה הם מקבלים בכולל, אלפיים שקל, ובודאי אי אפשר לחיות מזה, הלא רק שכירות הדירה היא יותר מאלפיים שקל, ומה עם חשבון החשמל, הארנונה, המים ושכר הלימוד לתלמודי תורה... ולכך פרשת "ויחי יעקב", החיים של יעקב, החיים של לומדי התורה, היא פרשה סתומה, כיון שלא ניתן להבין כיצד הם חיים.

 

כיון שיעקב עסק בתורה הותר לו לחיות

ידועים דברי המדרש (ילקוט שמעוני תולדות קי"א ועי' זוהר בראשית דף קמ"ג ע"ב) שיעקב ועשו חילקו ביניהם את העולמות, עשו לקח את העולם הזה, ויעקב לקח את העולם הבא. ואם כן צריך להבין, כיצד יעקב חי ונטל מן העולם הזה, ככתוב כאן שיעקב "חי" בארץ מצרים שבע עשרה שנה, והרי לפי ההסכם עם עשו, אין לו חלק בו? אלא אמרו ליישב, שעל ידי התורה שהאדם לומד, הוא מקיים את העולם, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובלעדי הלומד העולם יחרב. כיון שכן, יש לו דין של הזוכה מזוטו של ים, שהרי אלו שלו (ב"מ דף כא:), דהיינו המוצא מציאה שפלט הים, אף אם יש בה סימן, הרי היא שלו, ואף כאן, כל העולם הוא כמציאה מזוטו של ים לעוסק בתורה, שבלעדיו היה העולם חרב, ולכן הותר ליעקב ליטול מן העולם הזה, שכל מה שנטל הוא מציאה מזוטו של ים שהרי אלו שלו. וזה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת (ויגש מז, כז), וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, בראשי תיבות, גמרא שו"ע נ"ך, דהיינו כיון שיעקב ישב "בארץ גשן", שעסק בתורה, לפיכך נאמר בו "ויחי יעקב" שהוא רשאי לחיות וליטול מן העולם הזה.

 

מעלת לומדי התורה – והתמכין דאורייתא

 

רצונך לחיות – תמות

ובבואנו הלום, נדבר מעט אודות מעלת לימוד התורה, כי היא חיינו ואורך ימינו. אמרו חז"ל (תמיד דף לב.) הרוצה שיחיה ימות, והרוצה שימות יחיה. ודבריהם כמובן צריכים תלמוד. והכוונה כמו שנאמר בפסוק (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, ואמרו חז"ל (ברכות דף סג:) אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. ו"ממית עצמו", אין פירושו שממית עצמו כפשוטו, וכי ימות באהלה של תורה? והלא נאמר (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואדרבה הלכה היא שאפילו מחללין שבת על סכנת נפשות (יומא דף פד:-פה:), ואם כן מהו אומרם "במי שממית עצמו עליה"? אלא פירושו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה, יחשוב עצמו כמת, כאילו איננו בחיים! וכשאינו בחיים, ממילא לא יחשוב לא על נייעס ולא על ביזנס, ולא על שום דבר ממה שיש בעולם, שהרי הוא "מת" ואיך יחשוב על משהו מענייני העולם הזה. ומעתה זהו אומרם, "הרוצה שיחיה", מי שרוצה לחיות חיי נצח, ולעסוק בתורה בהתמדה, "ימות", יעשה עצמו כמת בענייני העולם הזה וימית עצמו באהלה של תורה. ולאידך גיסא "והרוצה שימות" היינו הרוצה מוות רוחני "יחיה" את חיי העולם הזה מלא חפניים.

רבן של ישראל החפץ חיים ע"ה (חפץ חיים על התורה בריש חוקת מובא בדרך דומה) יעץ לסוחר אחד, שילמד שעתיים וחצי לפני שילך למסחר. שאל הסוחר, איך אפשר לי עשות זאת, הן אני סוחר? השיב לו החפץ חיים, תחשוב את עצמך כאילו אינך בעולם, ואז יקל עליך הדבר. ואכן כך עשה והיה לומד כל בוקר שעתיים, שעתיים וחצי, כמו שאמר לו החפץ חיים. והנה יום אחד בא אצלו סוחר לחנות, וראה את החנות סגורה. אמר אלך לביתו ואראה למה הוא אינו נמצא, והנה גם בבית איננו. שאלה אותו אשת הסוחר, מה רצונך? אמר הסוחר, אני רוצה לקנות ממנו בסך עצום, ויהיה לו בזה רווח גדול. אמרה לו האשה, אם כן אלך תיכף לבית הכנסת לקרוא לו, כי שם הוא מקום מושבו בשעה זו. ניגשה לבית הכנסת וראתה שהדלת סגורה. דפקה, ואין קול ואין עונה, בדאגה סובבה רגלי את בית הכנסת שמא אירע לו דבר, והנה להפתעתה מבעד לחלון רואה את בעלה שהוא הוגה בתורה. דפקה בחלון וניסתה לרמוז לו שיש סוחר שרוצה לקנות... אולם בעלה טומן את ראשו בספר ואינו שומע לה ולא לקול שוועתה. אמרה אל ליבה, הבעל הזה נשטתה קצת, ועל כרחה שבה אל ביתה ואמרה לסוחר, אינני יודעת מה קרה לו לבעלי, אך הוא אינו מגיע. אמר האיש אם כן אלך לי למקום אחר.

הסוחר כשגמר את קביעות תלמודו שב לביתו כדרכו, מיד התנפלה עליו האשה, ותאמר מה עשית, ובידך הפסדת רווח עצום, הן היית מרוויח מאות אלפים ואז היית יכול לשבת חודש ימים בבית המדרש בהשקט ובשלווה, ומדוע נהגת כה? אמר לה, תדעי לך שלא מליבי בדיתי זאת, אלא כן הורני לנהוג החפץ חיים, וכה אמר (במדבר יט, ב) אדם כי ימות באהל, אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. מה פירוש ממית עצמו? אמר לה, שבשעה שהוא קובע עצמו ללמוד, יעשה עצמו כאילו הוא מת ואיננו! הן אם יבוא סוחר כשהוא מת, האם תבואי לקבר שלו ותאמרי לו, תקום מיד, הגיע לכאן סוחר שרוצה לקנות ממך בעין יפה, בוא ותציע לו סחורה? אמנם בשאר היום אני חי, וזאת תדעי שמן השעה שמונה עד השעה עשר וחצי אני מת.

ומעתה בינו נא זאת, "אדם כי ימות באהל", אם האדם בשעה שהוא לומד, חושב על מה כתוב בעיתון... מה אמר פלוני... מה קרה היום... ומה קרה שם... אזי לימודו עשוי קרעים קרעים בלא רצף. ברם אם בשעת לימודו הוא יודע שעתה אין שום בעיה בעולם הזה, השעות האלה פנויות רק ל"מיתה"... אזי תורתו תורת חיים. וזהו "אדם כי ימות באהל", הרוצה שיחיה שרוצה לחיות בעולם הבא, ימות - יחשוב עצמו באמת שהוא מת. והרוצה שימות, בעולם הבא, יחיה ירצה יתענג, וילך אחרי תאוות העולם הזה, וימות שם. (דרש יהודה פרשת ויחי).

 

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (מז, כח)

 

יעקב רצה בגאולה אף שאינם עושים רצונו

איתא במדרש פליאה (ילקוט מדרש פליאה פרשת ויחי) ביקש יעקב לגלות את הקץ, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא יקרא שמך יעקב, כי אם ישראל. והדברים צריכים תלמוד, ועיין בספר מעיינה של תורה (פרשת ויחי עמוד ר"כ) שפירש על פי מה שאמרו רבותינו (עי' גמ' ברכות לה:) דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים ישראל, וכשאין עושין רצונו של מקום נקראים יעקב. והנה יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ הקבוע של בעיתה א"ל הקב"ה אני רצוני שישראל יעשו רצונו של מקום וממילא לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל שכן בזמן שעושים רצונו של מקום נקראים ישראל, וממילא הגאולה תבוא בבחינת "אחישנה" ולזה אין זמן קבוע ולכן אתה לא יכול לגלות את הקץ.

ועל פי דבריו אפשר לומר באופן שונה רצה "יעקב" לגלות את הגאולה, דהיינו רצה שעם ישראל יגאלו אפילו בזמן שאינם עושים רצונו של מקום שהם בבחי' יעקב, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא יקרא שמך "יעקב", כי אם "ישראל", שאין נגאלים עד שיעשו תשובה (סנהדרין צז:), ורק כשיעשו רצונו של מקום יגאלו.

 

אמר יעקב לעשו, אני אהבתיך ואתה שנאתני

במדרש פליאה (דף טז:) כשמת יעקב אבינו עליו השלום, אמר לו עשו, לך עמי לגיהנם, ואם לאו, אלך עמך לגן עדן. אמר לו, אני אהבתיך ואתה שנאתני. עד כאן.

ביאר המהר"י אסאד (בספר דברי מהרי"א דף פ"ב ע"ב), שישנה מחלוקת, חד סבר (ראה בשער הגילגולים הקדמה י"א), שאין האדם זוכה לעולם הבא, עד שיקיים את כל המצוות שבתורה. וחד סבר (ראה משנה קידושין לט:), שאפילו קיים רק מצוה אחת, זוכה לעולם הבא. וקשה לדעה שצריך לקיים את כל התורה כולה, הרי (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן חס ושלום לא ימצא איש מישראל שיזכה לעולם הבא?!

ויש לומר, כיון שכל ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט.), לכן יש לכל אחד חלק במצות חברו, ובזה נחשב שקיים את כל התורה. אבל כל זה ניחא כשיש שלום בישראל, והם באגודה אחת. אבל אם חס ושלום עם ישראל הם במחלוקת ובפירוד ביניהם, תיפול הערבות לבירא. והנה יעקב אבינו עליו השלום קיים את כל התרי"ג מצוות שבתורה חוץ ממצוה אחת, היא מצות כיבוד אב ואם. שלפום דרגא דיליה, היה בה איזה חסרון דק. ואילו עשו, אמנם קיים את מצות כיבוד אב ואם, אבל את שאר המצוות לא קיים.

ומעתה זהו פירוש דברי המדרש, עשו טען ליעקב, כאיזה מאן דאמר אתה סובר, אם כמאן דאמר שאין לאדם חלק בעולם הבא עד שיקיים את כל המצוות. אם כן לך עמי לגיהנם, שהרי אתה לא קיימת את מצות כיבוד אב ואם. ואם אתה סובר כמאן דאמר שאפילו על מצוה אחת יש לו לאדם חלק לעולם הבא, הרי שאז אף אני אלך עמך לגן עדן, שאני קיימתי את מצות כיבוד אב ואם. על כך השיב לו יעקב, לעולם אני סובר שאין לאדם חלק לעולם הבא עד שיקיים את כל המצוות. ואם אתה אומר שמצות כיבוד אב ואם לא קיימתי כשהייתי אצל לבן. על זה אני אומר לך, שאני אהבתיך, ואם כן יש לי חלק במצוותיך, כי האוהבים זה את זה חלה עליהם כוחה של הערבות, ולכן יש לי חלק במצוותך. אבל אתה ששנאת אותי, לא חלה עליך כוחה של הערבות, ואין לך חלק במצוותי. ולפיכך, אני הולך לגן עדן ואתה תלך לגיהנם.

 

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מז, כט)

 

קריבה נאמרה במי שהשלים שליחותו

יש להתבונן, מדוע ביעקב נאמר ויקרבו ימי ישראל למות, וכן בדוד נאמר (מלכים א, ב, א) ויקרבו ימי דוד למות, ואילו במשה לא נאמר ויקרבו ימי משה למות?

והתשובה לכך היא, מפני שקריבה למוות נאמרת רק במי שהשלים את שליחותו בעולם הזה (כמבואר בזוה"ק ח"א דף רכ"ב ע"א), והנה יעקב ודוד השלימו את שליחותם, וידוע (עי' בס' ניצוצי שמשון מאוסטרופולי, ריש פרשת ויצא) כי לא נולד יעקב אלא להיות דוגמא לבנין העליון, שהרי הוא גם רגל שלישית למרכבה, ודוד הוא רגל רביעית. והנה יעקב אבינו היה אב י"ב שבטי יה, ונולד לחבר את שם ה' עלמא תתאה עם עלמא עילאה, ולפיכך כשנשלמה שליחותו המוטלת עליו להכין את צרכי הבנין קדישא, קרבו ימיו למות. וכן לגבי דוד המלך שקרב להשלים את הימים שנתן לו אדם הראשון (ראה להרב חיד"א בס' נחל קדומים ויגש אות ד') שהיו שבעים שנה, ובאו לפני בית הדין העליון ואמרו שכבר נשלמה שליחותו, ולפיכך נאמרה קריבה ביעקב ובדוד. אבל משה רבינו, כיון שלא נשלמה שליחותו עד שיכניס את צאן מרעיתו של הקדוש ברוך הוא לארץ, והוא לא זכה לכך, לפיכך לא נאמרה בו קריבה. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שס"ט).

ולפי זה אפשר לומר שמה שכתוב כאן "למות", אין הכונה למיתה ממש, וכדאיתא בתענית (ה:) אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, אלא "מות" הן אותיות "תמו". רוצה לומר שתמה שליחותו, דהיינו הגילגול והתיקון שלו, מפני שהצדיקים מתגלגלים ויורדים מהעולם העליון כדי לעשות את שליחות קונם, וכמו המלאכים שנשלחו מהעולם העליון, ויורדים בזה העולם השפל בצורת אנשים.

 

"וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (מז, כט)

 

חסד או דין?

מה כוונת מאמר יעקב ליוסף "חסד ואמת"? מבאר רש"י (כאן, ומקורו מבראשית רבה פרשה צ"ו סי' ה) חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, לפי שאינו מצפה לתשלום. עד כאן. דהיינו יעקב מבקש מיוסף שיעשה עמו במעשה קבורתו חסד שאין עליו תשלום. והדברים צריכים תלמוד, הן בן היורש חייב בקבורת אביו (שו"ת מהר"ם מינץ סי' נ"ג שו"ע יו"ד סי' שמ"ח ס"ב) ואם כן אין זה חסד ואמת, אלא חסד שהוא דין גמור?

ניתן ליישב זאת על פי המדרש תנחומא (ויחי סימן ג') למה מחבבים האבות את קבורת ארץ ישראל? לפי שמתי ארץ ישראל חיים תחילה לימות המשיח. ורבי חנניה אומר, מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות יש בידו. ועושה הקדוש ברוך הוא לצדיקים הקבורים בחוץ לארץ מחילות ומתגלגלים ובאים לארץ. עד כאן. ומעתה מובנים הדברים, ביקש יעקב מיוסף שיעשה עמו חסד ואמת, לפי שהן אמת שאתה חייב לקבור אותי, אבל אין אתה מחויב לקבור אותי בארץ כנען. אולם יעקב התאוה להקבר בארץ ישראל לגודל המעלה, ולכך אמר ליוסף אני מבקש ממך שתעשה עמדי חסד ותטרח לקבור אותי שם.

 

"חסד של אמת", כלומר, שזהו מעשה חסד אשר מקבלים עליו שכר בשמים רק בהיותו "אמת"

 

חסד ואמת – חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול (רש"י)

הביטוי "חסד ואמת" מופיע פעם נוספת בספר בראשית. אליעזר אומר ללבן ובתואל: "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי" (בראשית כד, מט). מהו ה"חסד של אמת" כאן?

אומר ה"שפתי חכמים": מכיון שאברהם לא היה שם, וגם לא אמור להגיע אליהם, על כן הוא לא יתן להם מאומה. נמצא שזהו חסד של אמת, "שאינו מצפה לתשלום גמול".

 

"וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (מז, ל)

 

הצדיקים הנקברים בחו"ל מגיעים לארץ ישראל

הנה הצדיקים שבחו"ל זוכים שמלאכי השרת מוליכים אותם להקבר בארץ ישראל (מכתבי תורה שפע חיים מהדו"ב ח"ב סי' רסח שכן קבלה היא בידם, וכנראה יסודם על פי המדרש תנחומא ויחי סימן ג' הנזכ"ל), וכך מספרים על בעל השבט מוסר, שאחר פטירתו בא שלש פעמים בחלום אצל רב העיר, ושאל אותו, מפני מה לא עשיתם לי קבלת פנים כשבאתי אליכם? והרב הלך אצל אנשי החברה קדישא ושאל אותם מי נפטר כאן לפני ג' ימים? הראו לו את הרשימות, וראה בהם את שמו של ר' אליהו כהן, שהוא בעל השבט מוסר. הרי שהוליכו אותו לארץ ישראל וקברו אותו שם.

וכן מסופר על האוהב ישראל מאפטא (אוצר הסיפורים עמ' כ"ה) שאף על פי שנקבר בעיר מעזבוז, לאחר קבורתו, נשאוהו מלאכי מעלה וטמנוהו בבית החיים בטבריה, ולפליאת הדברים נעתיק את לשונם, בלילה בו כבו המאורות, ועלתה נשמתו של הרב הקדוש בסערה השמימה, נשמעו דפיקות על חלון בית ועד הכולל בטבריה, וקול קורא ואומר, צאו ללוות את הרב מאפטא. יצאו חברי הוועד החוצה, ולנגד עיניהם התגלתה הלוויה המונית. אלפי נשמות מלוות את הרב הקדוש למנוחת עולמים. הם הצטרפו ללוויה ופסעו כברת דרך עד לבית העלמין. ראו את פניו הקדושות בקבר והלכו משם. למחרת סיפרו לחבריהם את הסיפור המרעיש שהתרחש עמם, ולא אבו להאמין להם. עד שנוכחו כולם לראות, כי אכן באדמת בית הקברות נחצבה צורת קרקע חדשה. ואף מחו"ל הגיעה השמועה על פטירתו של האי צדיק וקדוש ביום שהתקיימה הלוויה המדוברת. אז קיבלו אנשי הכולל את דברי חברי הוועד ולא פקפקו עוד. עד כאן לשונם (וראה עוד בזה בס' זכר צדיק לברכה אות תק"י. ובקונטרס שיחות ומאמרי קודש עמ' קי"ז ובמה שהבאנו ב"אוצר" חלק דברים ח"א פרשת ואחתנן עמוד קכ"ח).

ודע שכיוצ"ב סיפר הגאון רבי בן ציון מרדכי חזן שהיה תלמידו של רבנו יוסף חיים (בהקדמת שו"ת תורה לשמה, ובתולדות רבצ"מ חזן עמ' 119) על רבנו יוסף חיים שלאחר קבורתו הובילוהו ממרום לקבורה בהר הזיתים. וכן העיד הגר"א פלאג'י שכך ראה בחלום שהביאו את אביו מרן החבי"ף זיע"א לאחר פטירתו לירושלים.

 

אופן קבורתו של רב עמרם גאון זצוק"ל

בספר סדר הדורות (אלף החמישי, ד' אלפים תר"ו) הביא סיפור נפלא מאופן קבורתו של רב עמרם גאון ז"ל, ומעשה שהיה כך היה, רב עמרם ז"ל נולד בעיר מגנצא היושבת על נהר ריינוס, ונסע לעיר קולוניה, שם הקים ישיבה והעמיד תלמידים. לפני מותו קרא לתלמידיו וצוה להם שלא יקברוהו בעיר קולוניה, אלא עם אבותיו בעיר מגנצא. ענו התלמידים, סכנה גדולה היא להגיע למגנצא. השיב להם רב עמרם ז"ל, כשאמות תטהרו אותי, ותשימוני בארון, ואחר כך תשימו את הארון בתוך ספינה קטנה על הנהר, ותניחו את הספינה שתלך מאליה.

לאחר מותו, עשו לו תלמידיו ככל אשר צוה עליהם רבם, והספינה הלכה ונסעה אחר מרוצת המים, עד שהגיעה נגד עיר מגנצא. ויהי כאשר ראו הגוים אנשי עיר מגנצא ספינה קטנה וארון עם מת בתוכו, תמהו מאד ואמרו, איש קדוש הוא שבא להקבר בארצנו. שלחו ידם להחזיק בספינה, והספינה נרתעה לאחור ולא יכלו לנגוע בה. האנשים נשתוממו למראה עיניהם, וסיפרו על המראה המשונה הזאת אל שר העיר, ושבו כולם אל שפת הנהר. כיון שבאו עמהם יהודים, נתקרבה הספינה אליהם, וכאשר שלחו הגוים את ידיהם להחזיק בספינה, שוב נתרחקה מהם, וכן אירע פעמים רבות, עד שראו הגוים במופת, כי הארון מתקרב רק ליהודים ולא להם. ויקראו הגוים ליהודים ויאמרו להם, הכנסו לספינה וראו מה זה. ותקרב הספינה אליהם, ויכנסו היהודים לתוכה ויפתחו את הארון, וימצאו בו מכתב שהיה כתוב בזה הלשון, אחי ורעי בעלי ברית קהילת קודש מגנצא, הנה באתי אליכם כי נפטרתי לעולמי בקהילת קודש קולוניה, ומבקש אני שתקברוני בקבר אבותי, ולכולכם חיים ושלום. נאום עמרם. בראות אנשי מגנצא את המכתב, התאבלו עליו מאד, ויוציאו את הארון מן הספינה כדי לקוברו. אולם אז העיזו הגויים להכות את היהודים להרחיקם, אבל לא יכלו להזיז את הארון ממקומו. ויעמידו הגוים שומרים על הארון, ויבנו עליו בית תפלה גדול מאד. והיהודים השתדלו אצל הגוים בתחנונים ואף הציעו ממון רב שיחזירו להם את הארון, אבל הגוים לא הסכימו בשום אופן.

ובכל לילה היה רב עמרם ז"ל בא בחלום לכמה בחורים, ויאמר להם, תקברוני בקברי אבותי. ויתייעצו הבחורים, וילכו בלילה חוץ לעיר, ויקחו איש מת שהיה תלוי על העץ, וילבישוהו בגדים לבנים, ויטלו את רב עמרם ז"ל מבית תפלתם, ויניחו שם את נבלת התלוי תחתיו, ויקברו את רב עמרם ז"ל בקבורת אבותיו, וה' הצליח דרכם שלא נודע ולא נתגלה הדבר לגוים לעולם תיפלתם.

 

"וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (מז, לא)

 

הודאת יעקב ופירוש נפלא בעומק דברי רש"י

על מה השתחווה והודה יעקב? פירש רש"י (כאן, ומקורו מספרי ואתחנן ל"א) וזה לשונו, על שהיתה מיטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגויים, והרי הוא עומד בצדקו. עד כאן לשונו.

בספר מעיינה של תורה (ויחי עמוד רי"ד) בשם הגאון ר' נפתלי כץ ז"ל, הקשה מדוע פירש רש"י קודם שהיה יוסף מלך, ואחר כך פירש שנשבה בין הגויים, הרי סדר הדברים היה להיפך, קודם נשבה יוסף לבין הגויים ורק אחר כך נעשה מלך? ועוד הקשה בספר גן רוה (ויחי עמוד 94) על דברי רש"י, מה ראיה כתב שלא היה מבניו של יעקב רשע, מכך "שהרי יוסף מלך"?

ופירשו המפרשים הנ"ל בדרך נפלאה, על פי המדרש (רבה פרשה פ"ד סי' ט"ו) על הפסוק (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם, כששמע ראובן את יוסף מספר שחלם (בראשית לז, ט) ש"אחד עשר כוכבים משתחוים לי", אמר ראובן, עד עכשיו חששתי שמא יצאתי חס ושלום מכלל בניו הצדיקים של יעקב, על שבלבל יצועי אביו. אבל עכשיו שיוסף חולם "אחד עשר כוכבים", היינו כל האחים יחדיו, והוא מונה אותי בחשבון, הרי זו ראיה שלא יצאתי מכלל בני יעקב הצדיקים, ולכך חייב אני להצילו.

ונמצא, כי דווקא מתוך חלומו של יוסף הצדיק, נתברר שנמחל חטאו של ראובן. אמנם בכל זאת ראובן לא היה בטוח בזה כל כך, שהרי סוף סוף (גיטין נב.) דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אבל כשנתקיים באמת החלום, ונעשה יוסף מלך, כיון שהחלום חלום אמת בזה נתברר למפרע ונודע שנמחל לו חטאו.

וזהו עומק דברי רש"י, "שהיתה מיטתו של יעקב שלימה ולא היה בה רשע". וראיות הביא רש"י לכך א. שהרי יוסף מלך היה, אם כן זו ראיה שחלום יוסף שאחד עשר כוכבים משתחוים לי, היה חלום אמת, ובזה מתברר שראובן צדיק ונמחל לו העוון, כי גם הוא בכלל כל האחים. ב. ועוד ראיה "שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו", והרי זו ראיה על שיוסף היה צדיק. ומכל זה ראיה, שהיתה מיטתו של יעקב שלימה ולא היה בה רשע. ולכן הזכיר רש"י תחילה שהיה יוסף מלך, כי זו ראיה על ראובן שהוא צדיק, ורק אחר כך כתב שיוסף נשבה בין הגוים, כי זו ראיה על צדקות יוסף. (נפלאות מתורתך עמוד ע"ד).

 

"וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (מח, ב)

 

המצוה שמחזירה בתשובה

מבואר בזוהר (ח"ב דף ס' ע"ב) שהמבקר את החולה כשהוא שוכב במטתו, ומשגיח עליו, ומודיע לו שיסתכל בחטאיו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא. הוא גורם לו להנצל מגיהנם ולהשיב רוחו לקדוש ברוך הוא.

ואלו הם דברי הזוהר הק', רבי יהודה פתח ואמר (תהילים מא, ב), אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', מקרא זה ביארנו אותו, שבשעה שהאדם שוכב על ערש דוי, הרי הוא נתפס בשרי הדין של המלך, ראשו בסוגר ורגליו בכבל, כמה חילות שומרים אותו מצד זה ומצד זה, כל אבריו בלחץ מתרוצצים אלו באלו, ותאוות המאכל סרה ממנו. באותו הזמן פוקדים עליו אפוטרופוס ללמד עליו זכות לפני המלך, ככתוב (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו'. בשעה ההיא אשרי חלקו של אדם שנכנס אליו ומלמד לו הדרך להנצל מעונש הדין. ואיך יוכל להצילו? ללמדו דרכי החיים שיחזור בתשובה לפני רבונו, ובכן נעשה אפוטרופוס עליו למעלה. ומה שכרו, ביום רעה ימלטהו ה'.

 

עיקר רפואת החולי הוא לשוב בתשובה

והנה זה מה שנינו בקידושין (דף פב.) טוב שברופאים לגיהנם, ויש לבאר זאת כך, "טוב שברופאים" הוא רופא שמזכיר לחולה שישוב בתשובה, ושאם לא ישוב, הוא מוכן לגיהנם. על רופא זה נאמר "טוב שברופאים", כי הוא מרפא את החולה גם מחולי הנפש וגם מחולי הגוף ובזה מצילו מגהינם.

וכיוצא בזה פירש אלף המגן (על תהלים עמוד תשע"ו) את הפסוק (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם, שכמו שאתם משתדלים ברוב עז ותעצומות בהיותכם חולים, למצא רפואה לרפואת הגוף, קל וחומר שיש לעשות כן לצורך רפואת הנפש, שיתאמץ בכל "לבב" "על משכבכם" בהיותכם חולים, בכל הכח להרגיז את יצר הטוב על יצר הרע ולא יחטא. והתקנה לזה הוא המשך הפסוק "ודומו סלה", היינו שיאחז במדת השתיקה, כי (קהלת ו, ד) כל עמל אדם לפיהו, היינו בחטא שפתיו. ובפרט אם באים עליו יסורין ובועט בהם חס ושלום, מראה בהנהגתו, כאילו קודשא בריך הוא עביד דינא בלא דינא, שלכן הוא מבעט, והרי זו לשון הרע על ה' יתברך, באמרו לית דין ולית דיין חס ושלום, לכן צריך שישמח ביסורין ויודה להקדוש ברוך הוא וישבחו, על אשר גבה ממנו במקום דינר זהב, דינר נחושת, שמוטב שיסבול צער קטן בהאי עלמא, ולא צער גדול באש של גיהנם שהוא צער גדול תמידי יום ולילה. וזה שאמר הכתוב (עמוס ג, ב) רק אתכם "ידעתי" מכל העמים, "ידעתי" הוא כלשון הפסוק (רות ג, ב) בועז "מודעתנו", שהוא מלשון קרבה ואהבה (רש"י שם ועוד). וכן כתיב (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר, פירוש, שאת מי ש"אביו" שבשמים אוהבו, הוא משכים ומקדים עליו בעולם הזה "מוסר", קודם שיגבה ממנו בשעתו בעולם הבא. וכתיב (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס וכו', וכתיב (משלי ג, יב) את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ששולח את האם לרחוץ את צואת בנו הקטן, ואף על פי שבוכה ומצטער התינוק לפי שעה, אין האב משגיח על צער כזה.

 

טוב שברופאים לגיהנם האמנם?

הרופא יהיה זהיר וזריז לבקרו בכל עת הצריך, כי החולה עיניו אל הרופא תלויות, ומוצא נחת רוח בביאתו ובוטח בו. ועל פי זה פירשו (אלשיך ישעיהו פרק ב') את מאמר רבותינו זכרונם לברכה (קידושין פב.), "טוב שברופאים לגיהנם", בדרך הלצה, לפי שהחולה בוטח בו כמו אלוה, וכשם שנפרעים מהעובדים עבודה זרה, כך נפרעים מן הנעבדים, ולכך דין הוא לשלוח את הרופא לגיהנם.

באופן אחר נראה לעניות דעתי לרמוז כך, "טוב" שבתיבת "רופאים", שהם האותיות "ופאים", כי האות ר' שבמילה רופאים, היא מאותיות המילה "שקר", ועל כן אות זו נחשבת "רעה", ולפיכך ה"טוב" שבתיבה "רופאים", שהם האותיות "ופאים" "לגיהנם", כי "ופאים" עם הכולל עולה בגימטריא "לגיהנם".

ובדרך הלצה פירשו, "טוב שברופאים", דהיינו הסממנים ה"טובים" ביותר שנותן "הרופא", הם מצערים בשתייתם "כגיהנם".

 

סגולה לרפואה

"שכינה" בגימטריא "רופא חנם", ועולה בגימטריא "שפה", ובה רמז, שאם יתפלל להשם יתברך ב"שפה" דהיינו בפיו ובשפתיו, ויהללו בפיו על ששלח לו את היסורים, אזי תרפאהו השכינה במתנת חינם. גם "הלל" בראשי תיבות הרופא לנשברי לב, לרמז שעל ידי שיהלל לה' יתברך ישלח דברו וירפאהו. וגם כי צריך החולה שישמח ביסורים (דומה לזה איתא בספרי פרשת ואתחנן ל"ה) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וכתיב (משלי ג, יב־כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. ועל כן יבקש מה' שירפאהו שהרבה תועיל תפלת החולה על עצמו, ויאמר פסוק זה שהוא מסוגל לרפואה (ירמיה יז, יד) רפאני ה' וארפא וכו', שירפאהו ה' יתברך שהוא רופא "חינם", ו"חינם" עולה בגימטריא "גיהנם", כי ירפאהו ה' על ידי היסורים שלא יראה גיהנם.

 

החילוק בין רפואת הבורא לרפואת בשר ודם

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כדלקמן) שרפואה שהיא על ידי בשר ודם היא על ידי צער, אבל על ידי ה' יתברך היא בלא צער,

כתב בעל הטורים (שמות טו, כו) על הפסוק אני ה' רופאך, הנה האות פ' רפויה, לפי שהרפואה על ידו יתברך, היא בשופי ובנקל, אבל על הרפואה על ידי בשר ודם כתיב (שמות כא, יט) ורפא ירפא, האות פ' דגושה, להראות הקושי.

גם הרב חיד"א זכרונו לברכה, כתב בספרו דבש לפי (מערכת רי"ש ערך רפואה אות יח') על כך רמז נפלא, בזה הלשון, כתב רבנו מהרח"ו ז"ל בדרשותיו בפסוק (שמות כא, יט) אם יקום והתהלך, ורפא ירפא. דע, כי רפואה הבאה לאדם על ידי ה', איננה על ידי צער, ולכן אין הפ"א דגושה אלא רפויה שלא נשאר סימן. אבל רפואה על ידי בשר ודם, יש ברפואתה צער, ולכן ורפא ירפא, שני אותיות הפ"א בדגש. ולכאורה קשה, דכתיב (דברים לב, לט) מחצתי ואני ארפא, וכתיב (הושע ו, א) כי הוא טרף וירפאנו ועוד [ופסוקים אלו נאמרו על רפואת ה', ובכל זאת הפ' בהם דגושה]? ויש לישב. ואמרו לי שרבנו בחיי (שמות כא, יט) כתב כדברי המהרח"ו ז"ל. עד כאן.

בדרך זו יש לומר, רפאני ה' וארפא (ירמיה יז, יד) האות "פה" רפויה, להורות שעל ידי שירפה את פיו ולא יסגור ויקמוץ את שפתיו, דהיינו על ידי שינענע שפתיו בתפילה והודאה לה' יתברך, על ידי כן ירפאהו השם. וגם בנקל ירפאו ולא על ידי צער.

 

דיני ביקור חולים וטעמם

שנינו בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה סעיף ב') צריך לבקר את החולה כמה פעמים ביום וכל המוסיף הרי זה משובח, ואפילו הגדול ילך לבקר את הקטן. כמו שמצינו בהקדוש ברוך הוא שבא לבקר את אברהם בחצי היום שנאמר (בראשית יח, א) והוא יושב פתח האוהל כחום היום, ופירש רש"י (שם) "וירא אליו ה'", לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך ושאל בשלומו (מציעא דף פו:) לא יבקרו לא בשלש שעות ראשונות של היום, ולא בשלש שעות אחרונות של היום, לפי שהחולה בבוקר מיקל חליו, וכשיראה את החולה חש בטוב, לא יחוש לבקש עליו רחמים, ומאידך בשלש שעות אחרונות מכביד החולי, ואז יתיאש מלבקש עליו רחמים. ואם לא בקש עליו רחמים, מלבד שלא קיים את מצות בקור חולים, נקרא חוטא שנאמר (שמואל א, יב, כג) חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם. ואם תלמיד חכם הוא החולה, צריך שיחלה עצמו עליו, שנאמר (תהלים לה, יג) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב. וצריך להתפלל עליו בתפלת שמונה עשרה בשמע קולנו, ולכללו בכלל חולי עמו ישראל. עד כאן.

 

החולה יתפלל על עצמו

על החולה להתפלל על עצמו ולא יסמוך רק על אחרים, ואדרבה יותר מועילה תפילת החולה על עצמו, מתפילתם של אחרים (בראשית רבה פרשה נ"ג). ואף שאמרו חז"ל (ברכות ה:) שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואם כן איך תפילת החולה על עצמו תועיל יותר מאחרים? שאני חולה לפי שמכוין בתפילתו יותר, אבל החבוש טרוד, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חזקוני בראשית פרק כ"א) על הפסוק (בראשית כא, יז) וישמע אלהים את קול הנער, מכאן שתפילת החולה נשמעת מיד יותר מאחרים.

וטעם הדבר שתפילת החולה על עצמו יותר טובה משל אחרים, לפי שהשכינה נמצאת למעלה מראשותיו של חולה, ולפי שהשם עמו ויהי איש מצליח ואין המקטרגים מעכבים תפילתו מלעלות לפי שקרוב אליו ה' יתברך, ועל זה פירשו בישמעאל (שם כא, יז) כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם.

 

בכלל מצות ביקור חולים לבקר את השכינה

בכלל מצוה זו של ביקור חולים גם "לבקר" את השכינה הקדושה, שהיא "חולת" אהבה, כמו שכתוב (שיר השירים ה, ח) כי חולת אהבה אני. שבעוונו היא חולה, שהמרידה מבעלה ושולחה מביתו והלכה והיתה בגלות אתנו עמנו ברחוק (ירמיה ט, א) במדבר מלון אורחים, והיא שוכבת בעפר (ירמיה לא, יד) רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, כי איננו. "איננו" היינו ש"בעלה" איננו עמה.

לכן צריך לבקרה בחצות לילה ולישב עמה על הארץ, להשתתף עמה בצערה, וכעין ששנינו (ברכות נח:) דיו לעבד להיות כרבו, לפחות כשהוא מבקרו ישב על הארץ ויעלה עפר על ראשו וכדכתיב (איכה ב, ו), ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם. וישב ויבכה על צערה ועל צער בניה ועל צער מקומה שחרב ושמם (איכה ה, יח) שועלים הלכו בו, וצריך להתפלל עליה להקימה מעפרא. וכל תפלה ומצוה שעושה, יכוין ליחדה עם בעלה, וצריך "לבקר" אותה כמה פעמים ביום. ועיקר הביקור הוא בעת גודל הכאב, שהוא בחצות לילה, זמן היחוד, והיא באותה שעה בוכה ומבכה וראשה חפוי וצועקת (שיר השירים ו, א אנה פנה דודך) אנה פנה דודי, היינו, בעלי אנה פנה, היכן הוא, (שיר השירים ג, א) בקשתיו ולא מצאתיו. ואם באותה שעה, בשעת חצות, קם האדם מתוך שינתו ובוכה ומצטער עמה, אזי הוא נוטל אחד מששים מחליה. ואוי ואבוי למי שאינו משגיח בה, ואז גם היא אינה משגחת בו בשמחתה לעתיד דכתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

 

ביקור חולים כולל ביקור המשיח

ובכלל מצוה זו "לבקר" את משיח צדקנו (ישעיה נג, ה) שהוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו. אסיר ושרי (סנהדרין צח.), והוא יושב פתח רומי יושב ומצפה מתי יכלו נשמות שבגוף וגסי הרוח מישראל. לזה צריך "לבקרו", מלשון (ויקרא יג, לו) יבקר הכהן, שצריך שיפשפש במעשיו, שמא יש בהם עוונות שהם מעכבים את המשיח מלבוא והם: מוציא זרע לבטלה, שמוסר בניו ביד החיצונים. ואם שב ורפא לו, מחזיר הנשמות לאוצר העליון הנקרא "גוף", ואז יקויים בנו (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע, ראשי תיבות גואל ולשבי פשע "גוף" רוצה לומר, שאם שב מן הפשע ההוא, אז יחזרו בניו למקומם לאוצר הקרוי "גוף". ולכך ראשי התיבות של המשך הפסוק, ביעקב נאום ה' ואני, הם "בניו", שמחזיר את "בניו" מיד החיצונים.

ונראה לעניות דעתי מחולל מפשעינו מדוכה מעונותינו, ראשי התיבות עולים בגימטריא "קין", והוא על פי מאמר האר"י הקדוש (ספר הליקוטים דף פ') שבחטא קין והבל, נתערבו נצוצי הקדושה שהן הנשמות, בקליפות, וזהו סוד עֵרוּב טוב ורע, ומאותו יום עד עתה, הולכים ומתמעטים כסיגים הסרים מן הזהב, וכשיושלמו הנשמות, יבא הגואל, ואז (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, ראשי תיבות "הבל", לפי שיושלם עון קין ו"הבל", ואז "ובא לציון גואל", עם שתי תיבות, עולה בגימטריא "קין הבל" ויבא הגואל בעגלא ובזמן קריב. אמן כן יהי רצון. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שמ"ח).

 

"וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (מח, ב)

 

יוסף נטל מיעקב אחד מששים מחוליו

כתוב בגמרא (נדרים דף מ.) המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו, אם הוא בן גילו [דהיינו בן מזלו]. עד כאן. וכאן יוסף היה סבור שעל ידי שבא לבקר את יעקב, עם שני בניו, יטול ממנו ג' חלקים מחליו. אבל האמת היתה שנטל ממנו רק חלק אחד, כי רק יוסף היה בן גילו, וזה נרמז בפסוק (לעיל מח, א) הנה אביך חולה, "הנה" בגימטריא ששים, ואחרי שיוסף בא אצלו, נאמר (כאן) וישב על המטה, "המטה" בגימטריא נ"ט, הרי שבביקורו לקח ממנו יוסף אחד מששים מחליו. (שופריה דיעקב, זריהן, דף לב ע"ג, נדפס תרע"א, משם האר"י בשער הפסוקים והגר"א).

 

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (מח, ז)

 

מדוע נפטרה ונקברה שם רחל

בזוהר הקדוש (ח"א דף רכ"ג ע"א) כתוב, שכיון שלאה בכתה שתזכה להתחתן עם יעקב ולא עם עשו, לכן זכתה להקבר עמו. ואילו רחל שבכתה לזכות לבנים, נקברה במקום שתוכל לבכות על בניה.

רבנו יוסף בכור שור (כאן) מבאר את הפסוק, שקברתי את רחל בדרך אפרת, כי ידעתי שיעלה אותו המקום לחלק בניה, וזה כבודה להיות נקברת בחלק בניה, שהוא בחלק שבט בנימין. ואם קברתיה במערה, היתה קבורה בחלק יהודה, ואין זהו כבודה, כי מצינו (ב"ב קיב. ועוד מביא שם לכך ראיות רבות) שגדולים נקברים בגבול בניהם, וגם רחל נקברה בגבול בנימין.

 

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל" (מח, ז)

 

מהו מתה "עלי"?

בסנהדרין (דף כב:) דרשו חז"ל על הפסוק הזה, "מתה עלי. ודרשו שאין האשה מתה אלא לבעלה, וזה מה שנאמר, מתה "עלי", היינו מות רחל היה דוקא "עלי", על בעלה. ומה פלא הדבר שהפסוק "בבאי מפדן מתה עלי רחל", עולה בגימטריא עם הכולל "אין אשה מתה אלא לבעלה".

עוד נראה לפרש את מאמר יעקב "מתה עלי", היינו שמתה בשבילו כשבא ארצה, כי בארץ ישראל לא היה רשאי להישאר נשוי לשתי אחיות, וכמבואר ברמב"ן (לעיל כו, ה), ולכן בהגיעו ארצה, מתה רחל, כי אותה נשא באחרונה, והותר בלאה.

 

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה " (מח, ח-ט)

 

וכי לא הכירם?

דבר זה קשה עד מאוד, שהרי למדנו (מדרש תנחומא ו') שאפרים היה אצל יעקב בקביעות בכדי ללמוד תורה מפיו, ואם כן מה היא שאלת יעקב אבינו כאן "מי אלה", וכי לא הכירו?

בקושיא זו נתקשה רש"י (כאן, ע"פ המדרש שם) ומפרש בזו הלשון, מהיכן יצאו אלה שאינם ראויין לברכה. עד כאן. והיינו מפני שראה יעקב ברוח הקודש שעתידים לצאת מהם בנים רשעים, הם ירבעם בן נבט ויהוא בן נמשי, שהיו מלכי ישראל רשעים, לכן לא רצה לברכם.

והנה דבר זה מרומז בפסוק "וירא ישראל את בני יוסף". וכאן רמז יעקב על הבנים שיצאו מהם, ש"בני" בראשי תיבות ירבעם בן נבט, שיצא מאפרים והחטיא את ישראל בעבודה זרה. ובהיפוך סדר האותיות "בני" בראשי תיבות הוא, יהוא בן נמשי, שיצא ממנשה והיה רשע גדול (מלכים א, טז).

ועל כך השיב יוסף ליעקב, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" "בני" בראשי תיבות יהושע בן נון שעתיד לצאת מהם, שאמר יוסף לאביו, אל תסתכל על הרע שיצא מהם, אלא הבט על הטוב העתיד לצאת מזרעם שהוא יהושע בן נון. ויעקב אבינו נתרצה בכך ולכך אמר (שם ט) "קחם נא אלי ואברכם". מכאן נלמד שהאדם צריך להסתכל תמיד על הצד הטוב, כי בכל דבר יש גם טוב וגם רע, ולכן ישתדל לראות בחבירו רק את הדברים הטובים, תן לחכם ויחכם עוד.

 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (מח, ט)

 

ליוסף היו צריכים להיות י"ב שבטים

פירוש נפלא כותב האור החיים הקדוש (כאן), ליוסף היה צריך להיות שתים עשרה שבטים (סוטה לו:), ובגלל שיצאו ממנו עשר טיפות של זרע כשנעץ עשר אצבעותיו, כנאמר (בראשית מט, כד) ויפוזו זרועי ידיו (ראה בעץ חיים שער ל"א פ"ב ובעוד דוכתי), הפסיד עשרה שבטים, ונשארו לו רק שניים. וכמו שכתוב (בראשית מח, ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וזה מה שרמז יוסף אשר נתן לי אלהים "בזה", היינו ה' נתן לי ב' מתוך "זה", שתיים מתוך שתים עשרה. ודקדק לומר, אשר נתן לי "אלהים" שהיא מדת הדין, ויורה על מדת המשפט שפגעה בו.

 

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (מח, יא)

 

הראיה שלא חטא, זרעך

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס:) הבא על אשת איש פניו מוריקות. אבל אם ישתה כוס עיקרין, יתבטל צבע הירקון, אך אז אינו מוליד שנעשה עקר. ובזה נבין מה שאמר יעקב אבינו בלבו שמא חס ושלום יוסף נטמע ביניהם, ומכיון שמצרים שטופי זימה, אם כן בודאי הוריקו פניו. ולכך אמר "ראה פניך לא פללתי", היינו שלא חשבתי שאראה את פניך כמקודם שצבעם בהיר וקדוש כמלאך ה', אלא חשבתי שמא הוריקו פניך מחמת העבירה.

והוסיף ואמר, שגם אין לחשדך שמא שתית כוס עיקרין ולכן לא נשתנו פניך מהעבירה. כי זה לא יתכן, והראיה, והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך, ואם היית שותה כוס עיקרין, לא היו לך בנים (פנינים יקרים, ניימן, ויחי דף י"א, נדפס תרפ"ד).

 

"וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה" (מח, יב)

 

השתחויה זו למה?

השתחויה זו צריכה ביאור, לשם מה היא באה? רש"י (כאן) מפרש, שהיא דרך כבוד, מפני שחזר יוסף לאחור מלפני אביו, לכך השתחוה דרך כבוד.

ורבותינו בעלי התוספות (הדר זקנים כאן) מפרשים, שיוסף ובניו התפללו, ונפלו על פניהם והשתחויה זו היא כנפילת אפים, שתשרה שכינה על יעקב וכמבואר לעיל שנסתלקה ממנו השכינה, ומיד שרתה על יעקב השכינה. כי שבטו של יוסף כשנופל על פניו, אין הקדוש ברוך הוא מעכב תפילה, אלא שומעו מיד, כמו שעשה ליהושע משבטו של יוסף, שאמר לו הקדוש ברוך הוא (יהושע ז, י) קום לך למה זה אתה נופל על פניך.

 

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר" (מח, יד)

 

השכילו ידיו לרוח הקודש

במדרש רבה (במדבר פרשה י"ד סי' ה') על הפסוק (במדבר ז, יד) עשרה זהב מלאה קטרת, דרשו, "עשרה זהב", כנגד עשר תיבות שמן "וישלח ישראל יד ימינו" עד "והוא הצעיר". "מלאה קטורת", שראה יעקב דבר זה ברוח הקודש, שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו. וכן הוא אומר "שכל את ידיו כי מנשה הבכור", השכילו ידיו לרוח הקודש. עד כאן.

דהיינו, הפסוק עשרה זהב וגו' רומז אל פסוקנו, שיש בו י' תיבות, וכל תיבה בתורה היא כ"זהב", ובפסוקנו כתוב שיעקב שיכל את ידיו, וסיבת הדבר היא "מלאה קטורת" הרומזת אל רוח הקודש, שראה יעקב ברוח הקודש שראוי להקדים את אפרים.

 

"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף" (מח, טו)

 

ברכת האבות – היא ברכת הבנים

הזוהר (ח"א פרשת ויחי דף רכ"ז סוע"ב) מקשה, על שבפסוק נאמר שיעקב בירך את יוסף, אולם לא מצינו איזו ברכה שבירך את יוסף, כי בירך רק את בניו, המלאך הגואל וכו' יברך את הנערים וכו'? ומיישב רבי יוסי, שבזמן שבניו של אדם מתברכים, הרי זו ברכה בשבילו.

 

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מח, טז)

 

שם האדם הוא מהותו

 

מהו פירוש ברכת יעקב לבני יוסף "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק"?

הגאון המלבי"ם (תורה אור דברים פרשת האזינו פרק ל"ב) פירש, שיעקב ראה שבניו יהיו בגלות, ולכן התפלל שיקרא בהם שם האבות. ויבואר על פי מה שגילה מרן החיד"א (פני דוד פרשת בראשית אות ט') וכבר קדמו זקנו ר' אברהם אזולאי בס' חסד לאברהם (מעין ב' נהר נ"ב), שמהות האדם נקבעת לפי השם שקורין אותו, ושם האדם קובע את מזלו, ולכן מוסיפים לחולה שם אחר, ולכן גם אלה המשנים את שמם לשם לועזי, לא טוב עושים, שמאבדים טובה הרבה. ולפיכך התפלל יעקב שיקרא בהם שם האבות, ובזה ינצלו מן הגלות.

 

ברכם בשלושת התפקידים החשובים ביותר לאיש היהודי

בדרך אחרת ביאר רבנו הבן איש חי בעוד יוסף חי (דרשות, כאן) שמות האבות הקדושים שכאן, מרמזים על שלושת התפקידים המרכזיים של כל יהודי ויהודי, והם, התורה, המצוות והשמחה בעבודת השם יתברך. ויעקב בירכם בשלושתם בדרך רמז, ועשה כן בדווקא, כדי שלא יבינו אותה המקטרגים ולא תוכל ידם לשלוט בברכה.

"אברהם", עולה בגימטריא רמ"ח, והוא כנגד רמ"ח מצוות העשה שבתורה, כמובא בחז"ל (מדרש תנחומא לך לך, ט"ז).

"יצחק", תירגם אונקלוס (וירא כא, ו) חדווא, והוא מלשון "שמחה", שהיא עיקר גדול לחזק את התורה והמצוות, עד שעל העדר השמחה באה התוכחה שבתורה, כנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה.

"יעקב", הנקרא ישראל, והם אותיות "לי-ראש", הרומז על התורה שנקראת "ראש" כנאמר על התורה (משלי ח, כב) ה' קנני "ראשית" דרכו, וניתנה התורה בארבעים יום כמספר "לי". וגם "לי" מורה עוד על הנצחיות, כדברי חז"ל (ויקרא רבה פרשה ב' סי' ב') בכל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

 

התורה קודמת לכל

עדיין יש לתת טעם, מדוע הקדים יעקב את שמו לשם אבותיו אברהם ויצחק, כנאמר "שמי ושם אבותי אברהם ויצחק", בזמן שלכאורה היה מן הנכון להזכיר תחילה את שם אבותיו כסדר הדורות, וגם משום הכבוד? אלא שהיתה לכך סיבה מיוחדת להקדים את שמו הרומז לתורה [וכנ"ל], לפני הדברים האחרים, שהנה הגמרא במסכת נדרים (פא.) אומרת, מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם? ...שאין מברכים בתורה תחלה. עד כאן. ופירש החתם סופר (נדרים עמוד קמ"ג), דכוונת חז"ל היא, שבכדי לגדל את הבן להיות תלמיד חכם, יש על האב להקדים ולברכו תחילה בתורה וביראת שמים, דהיינו שיהיה חכם וצדיק ובעל מעשים טובים, ורק לבסוף לברכו בעושר ומזונות, שגם הם נצרכים, שהרי "אם אין קמח אין תורה". והמברך את בנו "בתורה תחילה", בזה מראה שהתורה היא העיקר, ואותה הוא מחבב, ומי שנוהג בדרך זו, זוכה לראות את בניו תלמידי חכמים. אבל מי "שאינו מברך" את בניו "בתורה תחילה", אלא תחילה מברכם בפרנסה, מראה שעיקר הברכה והשאיפה שלו היא אל העושר והפרנסה, ורק לבסוף הוא מוסיף לברכם שיהיו גם כן חכמים בתורה, בבחינה של "קינוח סעודה"... אלה הנוהגים כן, אינם זוכים לראות את בניהם תלמידי חכמים (ועיין בספר קול יהודה צדקה כאן).

וכך אנו רואים גם בסדר תפילת שמונה עשרה, שברכות התחנונים מתחילות בברכת "אתה חונן", "השיבנו", "סלח לנו" ובהן פותחים תחילה, מפני שהן ברכות השייכות לעבודת השם יתברך, ולהן משפט הקדימה לרוב חשיבותן, ורק לאחר מכן באים הברכות "רפאנו", "ברכנו", וכו' שכולן הן בקשות על הצרכים הגשמיים.

אשרי המבקש תחילה על הרוחניות, טרם בקשתו על הצרכים הגשמיים, והקדוש ברוך הוא ממלא את מבוקשו, ועליו נאמר (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, היינו שהשואל את צרכיו תחילה על דברים השייכים לעבודתו יתעלה, אזי אשלם לו את כל שאלותיו.

מסיבה זו, ברך אותם יעקב בתחילה על התורה הרמוזה כאמור בשמו "יעקב", לרוב חשיבותה שהיא קודמת להכל, ואחר כך הוסיף לברכם על המצוות ועל השמחה הרמוזים בשמות "אברהם ויצחק", שגם להן משפט הקדימה שהן בקשות רוחניות, ורק אחר כך הוסיף להם ברכה גשמית כנאמר, וידגו לרוב בקרב הארץ, היינו שיפרו וירבו, ולא תשלוט בהם עין הרע.

 

יעקב כלל האבות

בדרך אחרת כתב לבאר הבאר משה (אפשטיין, ויחי אות ח'), מדוע הקדים יעקב את שמו לשם אבותיו, על פי המובא בליקוטי תורה להאר"י ז"ל (וישלח), כי "ישראל" בראשי תיבות יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה, כי הוא עיקר לכולם. עד כאן. והיינו כמו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג שמיני דף מ' ע"ב), יעקב כללא דאבהן [יעקב כלל האבות], ולכן הזכיר יעקב את שמו תחילה, שבשמו נכללים גם אבותיו, וזה "שמי ושם אבותי", כי בשמי כבר נכלל שם אבותי. ולכן נקראים ישראל "בית ישראל", ולא בית אברהם או בית יצחק, לפי שבשם זה בייחוד כלולים כל האבות.

 

"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מח, טז)

 

מעשה במלך "הדגים"

מעשה נפלא הביא הגאון בן איש חי זצ"ל בספרו בניהו (עבודה זרה דף ד' ע"א, ד"ה מה דגים), וזה לשונו, מעשה באחד שהסכימו עליו בני המדינה להמליכו עליהם, והוא השיבם שרצונו בכך למלוך עליהם, אולם בתנאי שיקראו אותו בשטר ההסכמה "מלך הדגים", וגם יצייר על דגלו צורת דג. אף שבני המדינה לא הבינו את כוונתו, הסכימו לדבריו וחתמו על כך. אחר כך כשמלך וישב על כסא המלוכה, החל לבזבז את ממונם, והיה לוקח את כל ממון אנשי מדינתו. באו גדולי המדינה אצלו, ואמרו לו, במנהגך זה יצאת מגדר חוקי המלכים, שאתה עושה מעשים שלא יעשו, שתבלעם חיים, ובדין הוא שתוסר המלוכה מידך. אמר להם, אני מלכתי בתנאי זה שאבלע אתכם חיים, ונתחייבתם עצמכם בכך! אמרו לו, מתי היה זה? אמר להם, שהתניתי עמכם שתהיו קורין אותי בשטר ההסכמה של המלוכה בשם "מלך הדגים", ותהיו מציירים צורת דג בדגל שלי, והיה צריך להיות לכם לדעת מהו ענין הדגים, ומה שייכות יש לי עם הדגים, הלא אני אדם, ומולך על בני אדם? אלא הדבר מובן למשכילים, שאתנהג עמכם כמנהג הדגים, שהגדול מחבירו בולע את חבירו, וכך אני עשיתי כאשר התניתי וכאשר נתחייבתם בכך.

על פי משל זה מפרש הבן איש חי זצ"ל, וזה לשונו, ובזה פירשתי בסיעתא דשמיא פסוק "וידגו לרוב בקרב הארץ", דסגי לומר [שהיה מספיק לומר] וידגו בקרב הארץ [ולשם מה התווספה המילה "לרוב"]? אך הכוונה, שמשלם [מלשון משל] לדגים, ולא יהיו כדגים לענין שכל אחד יהיה בולע את חבירו, לכך פירש "וידגו לרוב", שיהיו דומין לדגים לענין הריבוי דוקא. עד כאן לשונו.

דהיינו היות ויעקב המשיל אותם בברכתו לדגים, הדגיש שהמשל הינו לברכה שבדגים, שהם פרים ורבים "לרוב", ולא להבטים אחרים במשל הדגים, שהגדול מרעו אוכלו חי, כמעשה המלך הנזכר.

 

"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (מח, כ)

 

עסק התורה חשוב מן הקורבנות וצרכי ציבור

כשיוסף שם את מנשה הבכור מימין יעקב, ואת אפרים הצעיר משמאל יעקב, ויעקב שעיניו היו כהות מלראות, שׂיכל את ידיו, את ימינו הניח על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה. ביקש יוסף להסיר את יד שמאל מעל ראש מנשה ולהניחה על ראש אפרים, אמר לו יעקב ידעתי בני ידעתי שמנשה הוא הבכור, וגם הוא יגדל ויהיה לעם, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו. ואמר אז יעקב בברכתו (מח, כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.

והנה דבר זה קשה עד מאוד, שהרי מנשה היה הבכור, ובאותו זמן, עבודת הקרבנות היתה על ידי הבכורות, זאת ועוד מנשה היה עוסק בענייני הבית, שהיה מופקד על כל בית יוסף והוא המוציא והמביא, ואם כן לכאורה היה צריך לברך קודם את מנשה? אלא בא יעקב אבינו ללמדנו, שאין כמו מעלת התורה, ומעלתה יותר מעבודת הקרבנות ומכל עסקי העולם הזה. כיון שאפרים (מדרש תנחומא ו') היה עוסק בתורה יומם ולילה עם יעקב, שהיות ויוסף לא רצה לבוא אל אביו, שלא ישאל אותו מה היה עם האחים ומה עשו וכו', לכן שלח תחתיו את בנו אפרים לשבת עמו. ואם כן אפרים היה תלמידו של יעקב אבינו. ומלמדנו יעקב אבינו מי הוא הגדול, אפרים שעוסק בתורה כל היום, או מנשה שעוסק במצוות ובעבודת הקרבנות? הלומד תורה הוא חשוב יותר ממי שעוסק בקרבנות ואף עוסק בצרכי ציבור. כמו שדרשו רבותינו (סוטה ג: הוריות יג.) על הפסוק (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, שהתורה יותר יקרה מן כהן גדול שנכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים. כלומר אפילו שאהרן הכהן הוא קודש קדשים, כמו שכתוב (דברי הימים א, כג) ויבדל אהרן להקדישו, אפילו הכי משה רבנו הוא איש האלהים והוא כשׂר לפני המלך.

וכך כתב רשב"י בזוהר הקדוש (אחרי מות דף ס"א ע"א) מי שאוחז בתורה, אוחז בקדוש ברוך הוא. כי כשנתבונן בעבודת הקרבנות, הם נעשים בחצר המקדש. והמנורה והקטורת נעשים באולם. אבל קודש הקדשים הוא לפני ולפנים, ובו ארון הברית וב' הלוחות וספר התורה, להורות שהתורה היא העיקר.

 

מעלת אפרים ומנשה

ועדיין יש להבין, מדוע בירך יעקב דווקא שעם ישראל יברכו בעתיד שכל אחד ואחד יהיה כאפרים וכמנשה, ולא כאחד משאר השבטים? והביאור הוא, שאמר יעקב ליוסף, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, כי י"ב השבטים אין בהם כל כך גדולה על שהם צדיקים ותלמידי חכמים, שהרי גדלו הם בביתם של יעקב ויצחק, מקום שבודאי יגדלו להיות תלמידי חכמים. אולם מנשה ואפרים שגדלו בתפנוקים של בית מלך, וגדלו במצרים בסביבת עובדי עבודה זרה, בסביבה של טינופת ופיתויים, כשגרו בערות הארץ, ועם כל זה היו לגדולים, הם יש להם חשיבות מרובה, לכן אמר יעקב, "לי הם". ולכן בירך "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", כי ידע מה יהיה עם הבנים בדורות שלנו, שהם יצטרכו כח עצום לעמוד במצבים קשים, בזמן שהרחוב קשה עד מאוד, ויש פיתויים גדולים, לכן בירך אותם שיהיו כאפרים וכמנשה, שאף על פי שהיו במקום קשה, בכל זאת שמרו את עצמם והיו צדיקים.

 

יעקב בירך את יוסף שבשעת הברית יברכו את הנימול "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה"

הרב כתב סופר (לך לך עמוד י"ד) מביא את תרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק וזה לשונו, וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר, בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר, יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה. דהיינו יעקב בירך את יוסף שבשעה שעם ישראל יכניסו את ביניהם לברית המילה, יברכו את התינוק הנימול בפסוק זה, "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". ופירוש הברכה היא, שמברכים את אבי הבן שבנך יהיה תחילה "כאפרים", היינו שילמד תורה ויהיה בעל תורה שיזכה לתורה כאפרים, ואחר כך "וכמנשה", שיתן לו הקדוש ברוך הוא פרנסה ועושר וכל מה שצריך, וזהו המשך הפסוק "וישם את אפרים לפני מנשה", קודם כל תחול ברכת "כאפרים" היא ברכת התורה, ורק אחר כך תחול ברכת "מנשה", היא ברכת הפרנסה.

 

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מח, כב)

 

מה נתן יעקב ליוסף

מהו השכם שנתן יעקב ליוסף, והנה בדבר זה מצאנו לרבותינו שפירשו כמה פירושים. רש"י מפרש שיעקב מבטיח ליוסף דמכיון שהוא דואג וטורח להתעסק בקבורתו לכן חוץ מהנחלה שיקבל בארץ, הוא מוסיף עוד חלק שזה העיר שכם שלקח מיד האמורי במלחמה אחרי מעשה דדינה ואת זה נותן לו, שתהיה לו לחלקת קבר, וכאשר אירע לבסוף כנאמר (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. וכן פירש האבן עזרא, ובבראשית רבה (פרשה צ"ז סי' ו').

פירוש נוסף מפרש רש"י דשכם היינו הבכורה שלקח מיד עשו שנקרא אמורי מפני שהיה עושה מעשה אמורי שהיה צד אביו "באמרי" פיו ולקחם ע"י חכמתו ותפילתו.

 

יעקב נתן ליוסף את כתנות העור

אולם בתרגום ירושלמי (כאן) מבאר פסוק זה בדרך אחרת, שנתן יעקב אבינו ליוסף את כתנות העור שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת, וכתנות עור אלו הגיעו לידי עשו, (כמבואר לעיל באוצר ח"א על פרשת תולדות בפסוק ועתה שא נא כליך וכו' ובפסוק ויבא עשו מן השדה עי"ש) ולקחם יעקב ממנו לא בחרב ולא בקשת כי אם בזכויות ובמעשים טובים.

 

יעקב ברך את יוסף שלא תשלוט בו ובזרעו עין הרע

בדרך אחרת יש לפרש את הפסוק, בהקדים את מאמר רבותינו ז"ל (ב"מ קז:) רב היה בבית הקברות, וראה שתשעים ותשעה אחוז מן המתים שם, מתו מעין הרע, ורק אחד מ-המאה מתו בזמנם. ומצינו (ברכות כ. ועיין עוד בגמ' בבא מציעא פד.) ששאלו את רב גידל, לא דחיל מר מעינא בישא [מר אינו חושש מעין הרע?], ואמר להם אנא מזרעא דיוסף וכו', דהיינו מפני שהוא מזרעו של יוסף, אין אני חושש מעין הרע, מפני שעל זרעו של יוסף לא שולטת עין הרע. ונמצא שיוסף וזרעו הוא מאותו חלק שלא שולטת בו עין הרע.

ובזה יובנו בסייעתא דשמיא דברי יעקב ליוסף בפסוק, ואני נתתי לך שכם אחד "על" אחיך, תיבת "על" עולה מספרה מאה, ורצונו לומר שיעקב נתן ליוסף חלק אחד מהמאה שמתים מיתת עצמם בהגיע זמנם, ולא שולטת בהם עין הרע, בשונה מהתשעים ותשעה חלקים שמתים קודם זמנם מעין הרע. (כ"כ בספר בית אפרים בשם הרא"ש מבארנוב)

ובספר מוסר חכמים (השלם) מובא בשם המדרש שיעקב נתן לו שם בן שבעים ושתים.

 

נתן לו את מטה משה וגילגולו

יש אומרים (כ"כ בס' תוספות השלם, גליס) שיעקב נתן ליוסף את מקלו של משה, שהיה עשוי מאבן סנפירון, והיה משקלו ארבע מאות שקל זהב, והיה חקוק בו שם המפורש ועשר מכות, וכדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט, ופרק מ) אמר רבי לוי, המטה שנברא בין השמשות, נמסר לאדם הראשון, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לאברהם, ליצחק וליעקב, "ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף". וכשמת יוסף ניטל מביתו וניתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו מחרטומי מצרים, וראה את המטה והאותיות אשר עליו, וחמד אותם בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בגן ביתו, ולא יכול היה לקרב אליו שום אדם. והיה אומר יתרו, מי שיוכל לעקור המטה מתוך הגן שלי, אני נותן לו את ציפורה לאשה, שהיתה יפת תואר מאוד שאין כמוה בכל הארץ. וכשבא משה לבית יתרו וראה את המטה ונטלו, אמר יתרו, זה האיש בודאי עתיד לגאול את ישראל, ונתן לו את ציפורה בתו לאשה.

 

"אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מח, כב)

 

מהו החרב והקשת

רש"י מפרש בפירוש אחד שהחרב היינו חרב ממש שחגר מלחמה כנגד בני שכם במעשה דדינה. ובפירוש נוסף מפרש כפירוש האונקלוס בצלותי ובעותי דהיינו בתפלה ובתחנונים ובחכמה. ע"כ.

דבר נפלא מצאנו בענין החרב של יעקב מהיכן היתה בדברי הרב חיד"א בספרו פני דוד (פרשת ויחי אות י"ד) בשם האמרי נעם (לר"י דיליטקא"ש) וז"ל, לאברהם היה חרב שחקוק בה השם המפורש, ונתנו ליצחק, ויצחק נתנו ליעקב, ועשו כשהוצרך להלחם עם נמרוד, מכר בכורתו ליעקב בשביל אותה חרב [וכמו שכתב בס' סדר הדורות (אלף א' תרפ"ז וב"א קכ"ג), שאחרי שנלחם עשו עם נמרוד והרגו, פחד מאוד נמרוד שיהרגוהו וברח מהם והגיע ליעקב כשהוא עייף מהמלחמה והיה בפחד גדול וכשראה זאת יעקב ביקש הבכורה תמורת החרב וכך עשו] שהיתה שוה ממון הרבה. והלחם והעדשים שנתן לו יעקב, לא היה אלא לקיים המכר, כדרך העולם שכשעושים סחורה, נותנין זה לזה שתיים שלש פעמים לקיים המכר, וזה שאמר לו יצחק לעשו (בראשית כז, לט) על חרבך תחיה. עכת"ד.

ומכיון שראה עשו שלא הצליח במעשיו, הלך לרבקה אמו ואמר לה קחי את חרבי, ויהא פקדון בידך כשיחטאו בני יעקב, אקח חרבי ואהרגם. מה עשה אליהו, נטלה והוליכה ליעקב, ואמר לו, קח חרב של עשו, שמא יכו בה את בניך. ואף כשיבוא המשיח, בני יעקב לוקחין אותה, ועושין עמהן מלחמה, שנאמר (עובדיה א, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שנ"ט).

 

הקשר שבין חרב וקשת לתפילה ובקשה

בתרגום אונקלוס (כאן) מתרגם את המילים "בחרבי ובקשתי", בצלותי ובבעותי, דהיינו בתפילתי ובבקשתי נטלתי את העיר שכם מיד האמורי. מסביר בעל החידושי הרי"ם זי"ע (מובא באמרות טהורות עמוד תצ"ה) הדמיון בין חרב וקשת, לתפילה ובקשה הוא, שהתפילה צריכה להיות חדה כחרב וקולעת כחץ.

ובשם הרב הקדוש רבי אברהם מסוכוטצ'וב זי"ע מובא (שם), כי לפעולות הכנה רבות זקוקות החרב והחנית, השחזתם, שיפשופם, מירוקם, והם מצריכים זמן רב וטירדה, אמנם פעולות אלו משפיעות בהחלט על טיבם יעילותם ופעולתם של החרב והחנית וככל שההכנה בהם תהיה טובה כך היעילות שבחרב ובחנית יהיה יותר טוב. וא"כ כך גם בהכנה לתפילה, כפי גודל ההכנה לתפילה כך גודל הכוונה שהאדם יתפלל בצורה טובה יותר.

עוד הוסיף ואמר (אמרות טהורות שם) בשם האדמו"ר שר שלום מבלעזא, מדוע נמשלה התפילה לקשת? מה הקשת, כל כמה שדורכים אותה יותר, כן היא יורה בכח יותר גדול, והחץ בוקע את האוויר והולך למרחקים. כך גם התפילה, שעה שנפש האדם מתעטפת עליו, כל כמה שלבו נלחץ יותר, ומבקש בכל הכח והתחנונים, כן תצליח התפילה לעלות מעלה מעלה בכוח גדול להרוס את כל המחיצות הטורדות ולהביא לישועה.

בספר בינה לעתים (עמוד ת"ט) מובא הסבר אחר מדוע נמשלה התפילה דוקא לחרב ולקשת, שהנה יש הבדל בין פעולת החרב לפעולת הקשת. החרב נועדה ללחום עם האוייב בקרב פנים אל פנים מקרוב, ואין לה כל תועלת כאשר האוייבים רחוקים זה מזה. הקשת, לעומת זאת, נועדה להילחם מרחוק.

והנה, היצר הרע הוא האוייב הפנימי היושב בתוכנו, והוא הורג מקרוב ומרחוק, כי הוא עולה למעלה עד כסא הכבוד ועורך משם מלחמה נגדנו, מקטרג ומלמד עלינו חוב ומעורר דין עלינו. ואחר כך יורד למטה ללחום עמנו מקרוב "פנים אל פנים", כי מסית הוא אותנו לעשות כל דבר רע. ואיך נלחמים בו? בכח התפילה, שהיא מסוגלת כאשר האדם מתפלל בלב שלם, ללחום עם היצר הרע מקרוב ומרחוק, כיכולתם של החרב והקשת גם יחד.

 

כח התפילה והבקשה גדול מהחרב והקשת

רבי אברהם פטאל (בספרו ויאמר אברהם, כאן), מקשה, אם כדברי האונקלוס שחרבי וקשתי היינו צלותי ובעותי א"כ מדוע לא נכתב בפסוק בפירוש, בתפילתי ובבקשתי? וכתב לבאר זאת בשם הגאון הקדוש בעל הבן איש חי זי"ע, על פי משל לאחד שהיה מהלך בתוככי יער עבות, ורק מקלו בידו. והנה תוך כדי הילוכו הגיח לעברו דוב אשר רצה לטורפו ולאכול את בשרו. הרים האיש את מטהו והעמידו כאילו קשת בידו והוא עומד לזרוק את החץ, ואכן באותו הרגע נפל הדוב לארץ ללא רוח חיים. התמלא האיש שמחה, והחל להלל את המקל שבידו על שהצילו ממוות לחיים, ואמר אם ה' ירצה גם מטה יורה. עבר שם אחד ואמר לו, שטיא, וכי תעלה על דעתך שהרגתו במטך? לא כן הוא, אלא הבט על עץ גבוה בסמוך אליך הנה עומד שם צייד וקשתו בידו, וכראותו האיך שהדוב מתקרב אליך, ירה בו חץ והרגו.

ולענייננו, יאמר האומר כי "חרבו וקשתו" הם הם שעמדו לו לתושיה, ואינו מבין, שכל הקורה עמו על פי מעלה הוא, משם באים כל ה"חיצים", הן לטוב הן למוטב, והרי הוא דומה ממש לזה שהיה מהלל את מקלו על שהצילו, ולא שם על ליבו, שיש אחד ממעל העושה הכל.

ולפיכך למראית העין נכתב בפסוק בחרבי ובקשתי, כי כן הוא למראית העין, הרואה סובר שהחרב והקשת הם שהושיעוהו. ובתרגום שהוא בצינעא ובהסתר, שם תורגם בצלותי ובבקשתי, כי בפנימיות הדברים והסתרם, הם הם הדברים שבאמת עמדו לו לישועה.

 

מי גידל את הגאון ר' אהרן קוטלר

בהקשר לכך, שמה שאנו פועלים, הינו למראית העין בלבד, ואינו אשר נפעל לפני ולפנים, מסופר שאחד הרבנים החשובים בארצות הברית תוך כדי הילוכו ברחובה של עיר, נתקל ביהודי בא בימים שהציע את מרכולתו לעוברים ולשבים. מתוך רצון להטיב עם יהודי זקן זה, ניגש הרב לדוכנו ורכש מעמו דבר מה. אדהכי והכי שח עמו הרב על הא ועל דא, ובין הדברים סיפר הזקן שלפני עשרות בשנים, בעת שעדיין היה צעיר לימים וכוחו במותניו, היה דר בשכנות למשפחה אחת, והכותל המפריד ביניהם היה "דקה מן הדקה", ולכך היו "אוזנים לכותל" וכל הנעשה בבית שכניהם היה נשמע בביתם. לאותה המשפחה היה בן עלם חמודות שנפשו חשקה בתורה, אלא שבאותם ימים רבתה עניותם, ואבי המשפחה לא הצליח להביא די טרף לביתו ומזון לעולליו. לכן החליט האב שהבן לא ילך ללמוד תורה, אלא יבוא לעזרת הפרנסה בביתם. אך בכל לילה היה הנער בוכה לאביו שנפשו חשקה בתורה, ואביו לא שעה לקול שוועו. לפיכך סיפר הזקן, נכמרו רחמי עליו, עד שביום מן הימים החלטתי ועשיתי מעשה, הוספתי לעבוד עוד כמה שעות בעבודות קשות מנשוא, ואת הפרוטות המועטות אשר הרווחתי ברוב עמלי, הייתי מביא לאותו אב, בתנאי שישחרר את בנו, שיגלה למקום תורה. ואכן שלח את בנו ללמוד תורה, ואני הוספתי לעמול בעמל ויגיעה קשה, כדי לעמוד בהבטחתי לסייעם בפרנסה.

בסיימו לספר את סיפורו, פנה הזקן אל אותו ראש ישיבה ושאלו האם יודע הוא אם יצא משהו מאותו נער, ושמא האם היה עמלו שווה. שאלו הרב לשמו, והזקן נזכר ואמר, שמו היה אהר'לה קאטלער. ראש הישיבה נפעם על עומדו וכמעט שצווח, היודע אתה את מי גידלת, הרי רק בזכותך נתגדל הגאון הגדול רבי אהרן קוטלר להיות בונה ומקים עולה של תורה בשממונה של אמריקה דאז, הנה כל תורתו ותורתם של רבבות תלמידיו נזקפים לזכותך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

 

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א)

 

כשיש אחדות יש ברכה

"האספו" ואגידה לכם, ביקש יעקב אבינו מבניו, דבר ראשון "האספו" יחד, כאיש אחד בלב אחד, באהבה ואחוה שלום ורעות, ואז, "אגידה לכם" ["אגידה" מלשון אגוד וכרוך], היינו אז אוכל להמשיך עליכם שפע וברכה שתלפף אתכם.

 

"האספו" הוא איחוד סביב השכינה

כתוב בזוהר הקדוש (ח"א ויחי דף רל"ה סוע"א) שלא נמצאה מיטה שלימה מיום שנברא העולם, כאותה שעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, שהיה אברהם מצד ימינו ויצחק מצד שמאלו, והשכינה לפניו. כיון שראה יעקב כך, קרא לבניו ואיחד אותם סביב השכינה ואמר, "האספו", וכמה מרכבות עליונות אמרו (דברי הימים א, כט, יא) לך ה' הגדולה וכו'. עיין שם.

 

איסוף השבטים גרם לאיסוף הפרצופים העליונים

כאמור על ידי האסיפה שאסף יעקב את בניו אצלו, נאספו גם כן כל הפרצופים העליונים ושמות הקודש בקיבוץ זה. ונרמז הדבר בתיבת "האספו", שהאות א' מורכבת מהאותיות י' ו' י' [כיון שהקו האלכסון האמצעי שבאות א', הוא כאות ו', ועל גבו ישנה האות י', ותחתיו האות י' הפוכה], והן עולות בגימטריא 26 שהוא בגימטריא שם הוי"ה ב"ה. והאותיות ה', ס' של "האספו" עולות בגימטריא 65 שהן בגימטריא שם אדנות. והאותיות הנותרות פ' ו' של "האספו", עולות בגימטריא 86, שהוא בגימטריא שם אלהי"ם. גם כל המילה "האספו" עולה בגימטריא 152 שהוא בגימטריא שם קנ"א (כך: אל'ף ה'ה יו'ד ה'ה עם הכולל), וכל אלו השמות נתווספו כאשר יעקב אבינו בירך את בניו ואסף אותם.

 

אדם שמתקדש זוכה להיות מרכבה לשכינה

עוד ידוע, שכל אדם ואדם הוא דמות דיוקן עליון המורכב מעשר ספירות. ואם האדם מקדש את עצמו, זוכה להיות מרכבה לשכינה הקדושה, לעשר ספירות דקדושה. כמו כן כל קומת ישראל בנויה בצורת אדם העליון, המעמידים את כל קומת הקדושה. ואם ישראל מתנהגים בדרך ה', לומדים תורה ומתפללים ומקיימים את כל תרי"ג מצוות, הרי הם מעמידים את העולמות העליונים, ועל ידי זה התחתונים מושכים שפע מהעליונים.

 

מעמד השבטים במרכבה העליונה

 

בדרך זו הזוהר הקדוש (ח"ב דף ק"ד ע"ב) מסביר לנו את מעמד השבטים בסדר המרכבה עליונה, כך:

ואם כן כל י"ב השבטים, הם דיוקן העליון, ובאו לעולם הזה ועל ידם נתקנה השכינה הקדושה, וזה שאמר להם אביהם "האספו ואגידה לכם", "אגידה" פירושו אמשיך לכם שפע גדול וקדוש מלמעלה, כדי שתעלו עוד ועוד ותשפיעו בעליונים ובתחתונים.

והנה נשות יעקב ידעו ברוח קדשן, כי יעקב עתיד להוליד י"ב שבטים לא פחות ולא יותר, וכמובא בגמרא (ברכות ס.) מתיב רב יוסף (בראשית ל, כא) "ואחר" ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי "ואחר"? אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות [כי השפחות ילדו שני שבטים כל אחת, ואילו רחל ילדה רק שבט אחד], מיד נהפכה לבת שנאמר (בראשית ל, כ) ותקרא את שמה דינה. עד כאן. וחפצם זה לא היה רק בהעמדת זרע וקיום העולם, אלא בעיקר היה חפצם בהעמדת העולמות העליונים, וכנזכר לעיל.

 

י"ב המזלות מקבלות כח מי"ב חותמות והם משם השם

כותב הרב ג'קטלייא בשערי אורה (השער החמישי הספירה הששית) וזה תחילת דברו, כי השם יתברך סדר את יעקב ואת בניו בסדר המרכבה תמימה, המיוחדת לאמיתת שמו יתברך. והנני מודיעך סתרים. כבר ידעת כי המזלות הם י"ב, ומהם יבוא הכוח לי"ב חדשים בשנה, כל מזל ומזל מיוחד לצורך חדשו. ומהמזלות והחדשים יבוא לכולם הכוח והקיום והמזון משם הוי"ה יתברך בדרך זה:

דע כי יש י"ב המזלות בשמים, בהן מתפרנסים ברואים של מטה, והם מקבלין כוח מי"ב חותמות, שהשם הגדול הוי"ה יתברך מתעצם ומתייחד בהם. ואלו י"ב חותמות תמצאם בד' דגלים, כן תמצא בשנה ד' תקופות. ובצוּרַת אלו תמצא בישראל י"ב שבטים וארבעה דגלים, בצורת י"ב חותמות של שם [הוי"ה] ובארבעה דגלים שלהן. כיצד, אות יו"ד נושא ג' חותמות, וכן אות ה', וכן אות ו', וכן אות ה' אחרונה. כולן נושאות ג' חותמות. והנני מצייר לוח זה, במה שתראה עניינים גדולים לעין:

 

אלו הם י"ב חותמות של השם הגדול הוי"ה וארבעת דגליהם

כשתתבונן בלוח זה ותעיין בו היטב, תמצא י"ב חותמות של השם המיוחד וארבעת דגליו שבהם כל היצורים מתפרנסין.

וסוד ארבעה דגלים שאנו אומרים בשם המיוחד הוא, כי אות יו"ד יש לה ג' חותמות ואות יו"ד בראשם, וכן ה"א ראשונה יש לה ג' חותמות ואות ה"א בראשם, וכן כל אחת מארבע אותיות של שם יש לה ג' חותמות. והלא תראה כי כל אות של שם יש לה ג' חותמות, וכל דגל מארבעת דגלים יש לו ג' שבטים, וכל תקופה מ-ד' תקופות יש לה ג' חדשים, הנך רואה בעיניך כי הכל תלוי בשם הוי"ה יתברך, וצורת י"ב שבטי ישראל וארבעת דגליהם הם מכוח צורת י"ב חותמות של שם וארבעת דגליו. וזהו סוד (דניאל ט, יט) כי שמך נקרא על עירך ועל עמך, שם הוי"ה ותכסיסיו ודגלו כולם נקראים על ישראל. ולפיכך תמצא כי יעקב הוליד י"ב בנים כנגד שם הוי"ה שהוא דבק בו, כנגד כל חותם מחותמות השם הוליד בן אחד, ושמור זה העיקר הגדול.

 

מדוע מניינם דוקא י"ב

לאור האמור, מובן מדוע י"ב שבטים מניינם בדווקא י"ב הוא. זאת ועוד יש בכך טעמים נוספים, לפי שהם כנגד י"ב גבולות אלכסון, וי"ב מזלות, י"ב חדשים. גם המנין י"ב בדווקא הוא, כדי שיוכל לקיים יעקב את נדרו שאמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שאם יהיו לו י"ב בנים, עמהם יצטרפו גם אפרים ומנשה שאמר עליהם (בראשית מח, ה) כראובן ושמעון יהיו לי, נמצא שיחד מניינם הוא י"ד, הוצא מהם ארבעה בכורות לארבע אמהות, כיון שאין קודש מוציא קודש, נשארו עשרה, ומתוכם נדר יעקב לה' שיעשרם, והוא שבט לוי העשירית שהבדילו הקדוש ברוך הוא לשרתו ולברך בשמו. ובזה נתאמתו דבריו ונדרו של יעקב.

 

ראוי היה אדם הראשון להעמיד י"ב שבטים

והנה רבים רצו לזכות למיטה שלימה עם י"ב בחינותיה, אך רק יעקב זכה לכך, כמו שמובא במדרש (קהלת רבה פרשה ג' סי' ב') אמר רבי יעקב דכפר חנן, ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו שנים עשר שבטים, דכתיב (בראשית ה, א) "זה" ספר תולדות אדם, "זה", עולה בגימטריא י"ב, הרי שמנין "זה" הוא "תולדות אדם" היינו אדם הראשון, דהיינו שהיה ראוי אדם הראשון שיהיו לו י"ב שבטים. אמר הקדוש ברוך הוא, אדם יציר כפי, ואיני נותן לו י"ב שבטים. חזר ואמר [ה' יתברך], ומה שני בנים נתתי לו [לאדם הראשון] ועמד אחד מהן והרג לאחיו, אילו נתתי לו שנים עשר בנים, על אחת כמה וכמה. ולכך כתיב (איוב כח, כח) ויאמר "לאדם", אל תקרי "לאדם", אלא "לא אדם", איני נותנן לאדם, ולמי אני נותנן? ליעקב הצדיק.

 

יוסף היה ראוי להעמיד י"ב שבטים

וכן ראוי היה יוסף שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, אלא שכיון שיצאו הטיפות מבין אצבעותיו, לכך לא העמיד שנים עשר שבטים, ואפילו הכי כולם יצאו מאחיו בנימין, ונקראו כולם על שם יוסף. שהיו לבנימין עשרה בנים, וליוסף שני בנים, ויחד הם י"ב, כנגד שנים עשר שבטים. וכדברי יעקב בשמעו על בשורת יוסף, כנאמר (בראשית לז, לג) ויכירה ויאמר כתנת בני חיה אכלתהו טרף טרף יוסף, ופרשו חז"ל (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' י"ט) שנתכוין אל אשת פוטיפר, שגרמה לו לאבד י' בנים, שעתיד היה להעמיד י"ב שבטים, ובגללה נשרו ממנו י' טיפות, ולא יצאו ממנו אלא ב' בנים.

 

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מז, כח)

 

מה נעלם מיעקב שלא גילה את הקץ

שנינו בגמרא (פסחים נו.) על פסוק זה אמר רבי שמעון בן לקיש, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו? אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכו' עיין שם.

ומובא בשם ר' שמשון מאוסטרופולי זצ"ל פירוש נפלא לדברי הגמרא, השבטים כשמכרו את יוסף, פגמו בשם אהי"ה של הקדוש ברוך הוא, וידוע הדבר שהאחים הקדושים (ילקוט שמעוני רמז קמ"ב, וכן תנחומא וישב אות ג') צירפו את הקדוש ברוך הוא עמהם. והנה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לגאול את ישראל לאחר 210 שנים, סירב משה רבנו. והטעם לכך הוא, כי משה חשב שהשבטים פגמו בשם הוי"ה, והשבטים עם הקדוש ברוך הוא ביחד היה מניינם 10, וכיון שכל אחד מהם פגם בשם הוי"ה, יחד עולה הפגם 260, שהרי 260=26x10 [ומה שנאמר כן על הקדוש ברוך הוא, אלו דברים הנסתרים מאתנו להבנה]. ועל כן תיקונם להיות בגלות 260 שנים, ולכן סבר משה, שעדיין לא הגיע זמן הגאולה. וזה שכתוב (שמות ג, ד) וירא ה' כי "סר" לראות, "סר" בגימטריא 260. אמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות ג, יד) "אהיה אשר אהיה", כלומר, טעות בידך, כי הם פגמו בשם אהי"ה, שבגימטריא עולה 21, ואם כן סך כל הפגם הוא 10 כפול 21 = 210 ולכן הגיע זמן הגאולה.

והנה יעקב אמנם ידע שבניו פגמו בשם אהיה, אבל לא ידע שצירפו את הקדוש ברוך הוא עמהם, ואם כן לסברתו, מנין שנות התיקון עולה 190 שנים, 9 פעמים 21 עולה 190 עם הכולל. ולכן אמרה הגמרא (פסחים נו.), ביקש יעקב לגלות את "הקץ", שבגימטריא הוא 190, כי חשב שכבר הגיעה עת הגאולה. אבל, נסתם ממנו, היות ש"נסתלקה ממנו שכינה", היינו שלא ידע שצירפו גם את השכינה. ולכן פחד שמא יש פסול בבניו, ועל זה ענו לו בניו, שמע ישראל וכו', היינו שגילו לו שצירפו אתם גם את הקדוש ברוך הוא, ועל כן עדיין לא הגיע זמן הגאולה, עד שיחלפו 210 שנים.

 

עשרת הרוגי מלכות כנגד המכירה

וידוע מה שאמרו חז"ל בגמ' סוטה (לו:) ובזוה"ק (זוהר חדש מדרש רות דף ק"ט ע"א ובתיקוני הזהר דף ק"י) שעשרת הרוגי מלכות, באו לתקן את עוון מכירת יוסף, והם כנגד עשרת השבטים שמכרו את יוסף, והעשירי שכנגד השכינה הוא רבי עקיבא, ורמז לדבר מה שנאמר (ויקרא כז, לב) וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. "וכל מעשר" בראשי תיבות, וכי למה, מת עקיבא שהיה רועה, בקר וצאן. התשובה משום ש"כל אשר יעבור" כל אחד מהרוגי המלכות הוא "תחת השבט" במקום אחד מהשבטים הקדושים יוכל ה"עשירי" שזה ר"ע שהוא בן גרים ולא מזרע השבטים הוא "יהיה קודש לה'" שמכפר כביכול על צירוף השכינה הקדושה.

אמנם יש מסבירים את הרמז בדרך אחרת, "וכל" ראשי תיבות וזה כפרה לשכינה, "מעשר" בראשי תיבות, מיתת עקיבא שהיה רועה בקר וצאן. הרי "כל אשר יעבור תחת השבט", כלומר היו רק 9 "שבטים" במכירת יוסף, ולכן אומר הפסוק, "העשירי" מעשרה הרוגי מלכות יהיה קודש לה', כנגד השכינה.

ועל פי זה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז"ל בגמרא (קידושין נז.) נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל'ואת ה' אלקיך תירא', פירוש שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום. ופירש, וכו', עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלהיך תירא" שהמילה "את" באה לרבות תלמידי חכמים. עיין שם. והנה לא נאמר בגמרא בא רבי עקיבא "ודרש", אלא "ולימד", וזאת מטעם שלא דרש כן בבית המדרש, אלא ש"לימד" אותנו זאת בעצם המיתה שעבר בכלל עשרת הרוגי מלכות, שהיתה מיתתו לכפר על השכינה, והרי לנו שאת ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, לימד אותנו רבי עקיבא בעצם כך שנהרג כנגד השכינה.

 

ראה שאין "חט" ונעלם ממנו ה-"קץ"

עוד ראינו בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית מט, א) שפירשו לדברי הגמ' בפסחים (הנ"ל) דברים מתוקים, שראה יעקב שכל ה"כ"ב אותיות" נמצאות בתוך שמות י"ב השבטים, מלבד האותיות ח' ט', ולכך אמר, שודאי זה מכיון שאין בהם "חטא" [שהמילה "חטא" נכתבת באותיות ח, ט] ולכן הם ראויים שיגלו להם את הקץ. אולם מכיון שראה שגם אין בהם את האותיות ק' וצ', אמר שאין הם ראויים שיגלה להם את ה"קץ".

עוד כתבו בעלי התוספות (תוספות השלם כאן, אות ז') שביארו רבותינו, למה נסתם מיעקב לגלות את הקץ? כדי שלא יאמרו פושעי ישראל, מאחר שיאריך הקץ כל כך, נלך ונשוב אצל עשו שהוא יושב בשלוה, עד שיבוא עת קץ, ורק אז נעשה תשובה. ולכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לגלותו, כי כבר אמרו חכמים (יומא פה:) האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

 

"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ" (מט, ב)

 

כשאתם מחוברים אין אף אומה ולשון יכולה לכם

אמרו רבותינו בעלי התוספות (תוספות השלם כאן אות ח') "הקבצו ושמעו", אמר להם יעקב אביהם, הביאו כל אחד קנה, וצוה לקשרם, נתנם לגבור שבהם, ולא יכול היה לשברם. אמר לו יעקב, טול אחד מהם והוציא, ומיד שברם. אמר להם יעקב, כך כשאתם מחוברים יחד, אין אף אומה ולשון יכולה לכם. ואם אתם עושים אגודות, מיד יהיה קרחה בכם.

 

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (מט, ה)

 

מהו "החמס" שבידיהם

כתב המהר"ם קורדובירו זצ"ל (מובא בספר יוסף אברהם ויחי דף צ"ט ע"ב) על הפסוק (בראשית כה, כז) ויגדלו הנערים, וזה לשונו, יום אחד, נטלה רבקה את יעקב ועשו, והלכה לטייל בשדה ומצאה מערה אחת, ונכנסו לתוכה, ומצאו בתוכה לנמרוד ענק, והיה לו כתר על ראשו וחרב שכתוב בה שם המפורש על ירכו. מיד נטלה רבקה הכתר והחרב ונתנה לו ליעקב, ולבושו נתנה לעשו, וכולם היו מאדם הראשון.

ואחר כך כשבא יעקב לקחת את הבכורה מעשו, אמר לו עשו, תן לי החרב שנתנה לך אמנו, ואתן לך את הבכורה, שהיא ירושת ארץ ישראל, בתנאי שתתן לי חלק בארץ ישראל. אז נתן יעקב לעשו ארץ שכם שיהיה לחלקו, ולכן כל הפורענויות שאירעו לאבותינו, היו בשכם, שהיא חלקו של עשו. ואחר כך נתיירא עשו שלא יקחו הפלשתים ממנו החרב, ונתנה ליעקב בפקדון שישמרנה לו. ואחר כך באו שמעון ולוי ולקחוה. עד כאן.

וזהו מה שנאמר (בראשית מט, ה) שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, ופירש רש"י (כאן, ומקורו מבראשית רבה פרשה צ"ט סי' ז') , וזה לשונו, אומנות זו של רציחה, חמס גזל הוא בידכם, מברכת עשו היא כמו שנאמר (בראשית כז, מ) על חרבך תחיה. ועל כן זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו. עד כאן לשונו.

ולפי האמור, יש לבאר את דברי רש"י כך, ששמעון ולוי לקחו את החרב מיעקב, וכיון שנתנה לו עשו בפקדון, נחשב שהם גזלוה מעשו, שהרי נתנה עשו ליעקב רק דרך פקדון, ובבא שמעון ולוי ונשתמשו בפקדון של אחרים נחשב הדבר לגזל.

 

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (מט, ו)

 

פירוש נפלא לפסוק

"בסדם אל תבא נפשי", היינו שאינם צריכים את עצתי, כי הם נבונים. "בקהלם אל תחד כבודי", כלומר הם נכבדים ואינם צריכים לכבודי, כי יש להם כבוד הרבה. "וברצונם עקרו שור", כלומר כשהם רוצים, מיד עוקרים הכל, ואפילו שור שהוא גיבור וחזק, ששום דבר אינו נחשב להם בגבורתם. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שנ"ד).

 

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (מט, ח)

 

סוד שם יהודה

כתב הרא"ש (בראשית מט, ח) שיש בשמו של יהודה את שם הוי"ה [כשנחסיר את האות ד' מהשם יהודה, נקבל שם הוי"ה גמור], והאות דלת היתרה שבשמו, רומזת שהיה יהודה רביעי לבטן. ועוד רומזת על שהמשיח יצא מיהודה, לפי שביום ד' של בריאת העולם נתלו המאורות, וכתוב (ילקוט שמעוני אות ק"ס) על המשיח (תהלים פט, לז) כסאו כשמש נגדי [והשמש היא עיקר המאורות]. ועוד רומזת האות ד' משמו, שינצלו מזרעו ד' גדולי עולם ואלו הם: דניאל בגובא דאריותא, וחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, וזאת לפי שהציל יהודה שלוש נפשות מהאש, תמר ושני התאומים שהיו במעיה, וגם כן הציל את יוסף מן הבור, לפיכך זכה שינצלו ארבעה מזרעו.

 

 

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ" וכו' (מט, ח)

 

יעקב בירך את יהודה בשם קדוש

כתב הברית מנוחה (דף כ"ז ע"ב בדפוס אמשטרדם ת"ח, ובהוצאת מכון הרמח"ל עמ' ק"ז) הקדוש ברוך הוא נתן בלב יעקב שיברך את יהודה בארבעה פסוקים: יהודה אתה וגו', גור אריה יהודה וגו', לא יסור שבט מיהודה וגו', אסרי לגפן עירה וגו', וראשי תיבות ארבעת פסוקים אלו הוא שם קדוש, (אגל"א), שהוא ראשי תיבות, אתה יודוך אחיך גבור לעולם אדני, ותיבה ראשונה היא "יהודה", ורצונו לומר, יהודה, אתה תמיד תהיה גיבור ותתגבר על אויביך, וכך תזכה להיות מלך לעולם.

 

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (מט, ט)

 

גבורת הארי בעינים

במדרש תלפיות (אות אלף ענף אפוד ד"ה ונחזור) כתב בשם השלטי גיבורים להר"ר אברהם הרופא (דף מ"ו ע"ד), דבר נפלא בענין גבורת הארי, וזה לשונו, עיני הארי הם סיבת גבורתו, ומעשה ברועה אחד שבא עליו ארי לטורפו, מיהר הרועה והשליך בגד על ראשו, וכיסה את עיניו, ועל ידי זה ניצול ממנו, כי בסתימת עיניו יסור כוחו ויקשרנו בחבלים. עד כאן. ועל פי זה רמז היפה ללב (חאו"ח סי' א' ס"ק א') שהדבר רמוז בשמו של האריה, כי "אריה" אותיותיו הם "ראיה", לרמוז שעיקר כחה של חיה זו היא בראיה, ואם יסתמו עיניה ולא תראה, תבא לידי יראה.

ולפ"ז ביאר הגאון ר' יצחק פלאג'י בספרו יפה ללב (ח"א סימן א' אות א') שזה ענין מה שאמרו חז"ל גיבור כארי וכו', שכל גבורת הארי זה בעינים, והנה אדם שמתעורר בבוקר עליו להתגבר כארי לראות כמו שצריך את מה שיש ולא לישן עוד. עש"ב.

 

קודם שהארי טורף שם קומצו בפיו

האריה מצטיין בטרף שטורף, ככתוב מטרף בני עלית. ומצאתי דבר פלא בתוספות הרא"ש (ברכות דף ג' ע"ב, ד"ה אין הקומץ), על מה שאמרו במסכת ברכות (שם) אין "הקומץ" משביע את הארי, שדרך הארי כשהוא רעב ורוצה לטרוף, מניח מקודם את קומצו לתוך פיו ומוצץ, כדי להרגיע בזה את רעבונו, ורק אחר כך הולך לטרוף טרף. וזה הפירוש אין "הקומץ" משביע את הארי, היינו שאין הקומץ שלו משביעו. (אוצר פלאות התורה).

 

מדוע התרנגול קורא קוקוריקו

בדרך אגב, ראיתי להוסיף מה שאנו מוצאים שאין דבר שנקרא בלשון העולם סתם, וכמו שכתב בספר "אוצר פלאות התורה" (פרשת ויחי) בשם הגאון רבי זאב וואלף גינצלער זצ"ל הי"ד, טעם הפלא ופלא על ענין קריאת הגבר בהשמעת הקול קוקוריקו, כי בלשון אשכנז הוא נכתב כך "קאקאריקא", שהוא תיבת "קא קארי קא" בארמית, ותרגומו "עמוד כארי עמוד" דהיינו, התרנגול צווח לאדם שיתגבר בבוקר כארי, וכמו שכתוב בשולחן ערוך (סימן א') יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו.

 

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (מט, י)

 

סופר ומחוקק של הבורא

כתבו רבותינו בעלי התוספות (תוספות השלום כאן אות י"ד) רמז יש כאן בפסוק כלפי הקדוש ברוך הוא, שיש לו למעלה "מחוקק" ו"סופר", מחוקק הוא מלאך מ"ט שהוא יושב וכותב זכותן של ישראל וכדאיתא בחגיגה (טו.). וסופר הוא המלאך גבריאל, כדאמר במדרש איכה (רבה פרשה ב' סי' ד', וראה מגילה טז רע"א) שלשה דברים היה מלאך גבריאל משמש ואחד מהם סופר. ולכך נאמר כאן "לא יסור שבט מיהודה", הכוונה אל הבורא [כי שם הויה נמצא בשם "יהודה"], שממנו לא תסור הממשלה. "ומחוקק מבין רגליו", "מחוקק" הוא המלאך מ"ט שנקרא כאמור מחוקק, וגם מרומז כאן אל המלאך גבריאל, שראשי תיבות של "ומחקק מבין רגליו" הוא "ומר", שעולה בגימטריא "גבריאל", ושניהם אינם סרים מלפני הבורא יתברך.

 

"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (מט, י)

 

שמותיו של המשיח

בגמרא (סנהדרין צח:) נחלקו מה שמו של המשיח: יש אומרים מנחם שמו, יש אומרים שילה שמו, יש אומרים ינון שמו ויש אומרים חנינא שמו.

ובשם הגר"א (הובא בתורה התמימה, שטרן, ירמיה פרק ט"ז עמ' קנ"ז) כתבו שכל השמות הנזכרים של המשיח הם אמת, ולכך ראשי תיבות "משיח" הם, מנחם, שילה, ינון, חנינא.

 

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (מט, יב)

 

הפסוק נדרש על לימוד התורה

נבוא בסיעתא דשמיא לדרוש את הפסוק הזה על עסק התורה, שהוא עיקר החיות השמחה והתענוג של ישראל. וזה מה שנאמר "חכלילי עינים מיין", שכן "חכלילי" זה מלשון שמחה (פסיקתא זוטרתא כאן) וכמו שבארמית אדם שצוחק נקרא "מחאיך". כלומר, השמחה של ישראל, היא על ידי לימוד התורה, שהיא מאירת "עינים", כנאמר (תהילים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברא "מאירת עינים".

גם התורה נקראת "יין", שנאמר (שיר השירים ז, י) וחכך כ"יין" הטוב, וכן נאמר במשלי (ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ב"יין" מסכתי. וגם יש בתורה "שבעים" פנים (זוהר ח"א דף מז ע"ב) ו"יין" בגימטריא עולה "שבעים".

ולכך מסיים הפסוק "ולבן שנים מחלב", שִנים הם אותיות שָנים, שעל ידי עסק התורה והמצוות, יהיו ימיו- "השנים" של האדם, "מלובנים" מ"חלב", שאליו נמשלה התורה, כנאמר (שיר השירים ד, יא) דבש וחלב תחת לשונך. והעושה כן, על ידי לימוד התורה בקביעות, חוק ולא יעבור, יחזור ע"י זה בתשובה וינחל ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי "יש" ואוצרותיהם אמלא. אמן.

 

הלומד תורה אכילתו כמזבח ונעשית כפרתו

כתב הגאון רבי דוד יונגרייז זצ"ל בספרו אור דוד (עמוד פ"ז), דאיתא במדרש תנחומא (סימן י') דבזכות התורה, אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו. כי מי שעוסק בתורה לשמה, האכילה והשתיה שלו אינם מוסיפים לו חטא. בשונה משאר האנשים המתענגים בתענוגים שאינם של מצוה. ואדרבה האכילה ושתייה שלו, מכפרת חטא, כדברי רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה כז.) בזמן שאין בית המקדש קיים, שולחנו של אדם מכפר.

ועיין בחרדים (בערך מצות התשובה פרק ג') שכתב בשם רבנו האר"י זיע"א (ספר כתב יד בית מידות) שכל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוונות סיגופים ויסורים קשים, שלג וחרולים והפסקות עצומים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנותו, ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד בשבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, ומדבר להשם יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו, והבן אל אביו.

לכן מי שעוסק הרבה בתורה, כמו שמפרש המדרש "חכלילי עינים מיין", במי שהתורה ערבה אצלו מיינה של תורה, ועל ידי כך בא לתורה לשמה ודבקות ביראת ואהבת ה', אז אין צריך לכפרת עונותיו לסיגופים ויסורים, כי שולחנו דומה למזבח ועולה לו לכפרה, וזה שסיים הפסוק, "ולבן שנים מחלב", היינו שהאכילה שלו על ידי השינים, עולה לו יותר מחלב הקורבנות.

 

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (מט, יג)

 

המחזיק תורה זוכה לשני עולמות

כתב רבנו הבן איש חי באדרת אליהו (ויחי כאן דף ל"ג ע"ד, וע"ע אליו בבן יהוידע מגילה דף ו' ד"ה ועוד נ"ל) יובן בסיעתא דשמיא, כי ישנם שני מיני ימים, האחד הוא "ים" התלמוד, תלמוד בבלי שהוא הים הגדול, והשני הוא הים כפשוטו, שדרכו עוסקים בסחורה ובאניות סוחר. זבולון היה עשיר ועוסק בפרקמטיא ומחזיק ביד יששכר שהיו עוסקים בתורה, כמו שנאמר (דברי הימים א, יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה. והמחזיק בידי לומדי תורה, יש לו חלק בתלמוד שעוסק התלמיד חכם, כי (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שיאמרו בעולם הבא לעשיר המחזיק ביד תלמיד חכם טול שכר מסכת פלונית ומסכתא פלונית. והוא אומר להם לא למדתי מסכתא זו. והם אומרים לו, אמת שלא למדת, אבל החזקת ביד תלמיד חכם פלוני שלמד מסכתא זו. וזהו שכתוב "זבולון" שהוא היה מחזיק ביד יששכר ללמוד תורה, "לחוף ימים ישכון", "ימים" תרתי משמע, הוא ישכון גם ב"ים" התלמוד, וגם ב"ים" הפשטי לפרנסתו בעולם הזה. ולכך גם "ימים" הוא אותיות ים ים, שזוכה לפעמים "ים", גם ל"ים" התורה וגם ל"ים" העושר.

 

תומכי התורה ישבו בעוה"ב עם הת"ח וילמדו איתם תורה

על כן מי שעוסק בצרכי ציבור ומשתדל לפרנס תלמידי חכמים, והרי הוא עוסק בהשתדלות שמטרתה לסלק את החיצונים המפריעים לתורה, מעלתו גדולה עד מאד. ומי שתומך בתורה יזכה בלולם הבא, לשבת במחיצת תלמידי החכמים ויהנה מזיו השכינה. ולא זו בלבד, אלא שגם יבין את דבריהם (כדברי הבא"ח הנ"ל), וכמו שנאמר (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף (כדאיתא בירושלמי סוטה פ"ז). וכמו שמסופר על הגאון ר' חיים מוואלוז'ין, שהיה יהודי שהשכיל לתמוך בו ובתלמידיו, והנה הגיע עת פקודה ונפטר מן העולם, ולאחר זמן נגלה אל ר' חיים בחלום, והסביר לו סוגיא שנתקשו בה באותו זמן. שאל אותו ר' חיים, איך אתה יודע כל זאת? אמר לו, מכיון שתמכתי בכם, לימדו אותי תורה למעלה עם שאר התלמידי חכמים (ראה תורה וחיים אות קט"ו).

 

מעלת העוסקים בלימוד התורה מעלתם גדולה מכולם

יש לדעת, שאומנם כאמור מעלת מחזיקי התורה גדולה עד מאוד, ברם אלו שעוסקים בעצמם בתורה הקדושה, אין למעלה מהם, ואי אפשר לראותם ולדמותם לשום מעלה אחרת, כי הם המחיים את העולמות העליונים והתחתונים בפועל, והם הממשיכים שפע וברכה בעולם. הגמרא (יומא דף לה:) אומרת, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, דהיינו כשעשיר בא לדין, שואלים אותו, מפני מה לא עסקת בתורה? אם משיב העשיר מפני שהייתי טרוד בנכסי, אומרים לו, כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום, והרי הוא עסק בתורה למרות עושרו. ומספרת הגמרא על ר"א בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה ועוד אלף ספינות בים, ולמרות שהיה עשיר גדול כל כך, היה נוטל כל יום נוד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ולא הכירו בו שהוא אדונם, ועשו בו אנגריא [עבודת שר העיר (רש"י)], אמר להם, בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו, חיי ר"א בן חרסום שאין אנחנו מניחין אותך. ואיך יתכן שעבדיו לא הכירוהו? אלא מפני שמימיו לא הלך לראות אותם, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. וזה מה שכתוב על יששכר בסמוך (מט, טו) וירא מנוחה כי טוב, כלומר ראה כמה התורה היא טובה ומתוקה, ועזב את כל מה שיש לו, "ויט שכמו לסבול" את עול התורה, וכאשר יתבאר להלן.

 

"יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם" (מט, יד)

 

החמור נח יחד עם משאו

החמור מסמל את עמלי התורה ומה שדימוהו לחמור ולא לסוס, כי החמור והסוס נבדלים בדרך מנוחתם, הסוס צריך שיפרקו מעליו את כל משאו, ורק אז הוא הולך לנוח. מה שאין כן החמור, הולך לנוח יחד עם כל המשאות שעליו. ולכן כאן דימה הכתוב את לומדי התורה לחמור, כי מי שאיננו יכול לנוח ללא הסרת העול, אינו נקרא בן תורה אמיתי. וזה מבחנם של בני תורה, אם אף בזמן מנוחתם, עדיין הם עומדים עם עול התורה, ויראתם שלמה, סימן הוא שבני תורה אמיתיים הם.

 

האדם צריך לקבל על עצמו עול תורה כחמור הנושא משאות

אומר החפץ חיים (שמירת הלשון חלק א' שער התורה פרק ג') ראוי לאדם שיקבל על עצמו עול תורה, לשאת תמיד בעולה, עד שיהיה רגיל בכך, ולא ירגיש את המשא, וכדרכו של החמור שנמשל כאן לעמלי התורה. ובאמת שמן הפסוק משמע יתירה מזו, שהנושא בעול התורה, חש בכך שמחה וסיפוק, וזהו "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", שמחה בראותם את תכליתם, הוא העולם שכולו טוב, העולם הבא. ואף זוכים לעונג בעולם הזה, וכפי שתרגם יונתן בן עוזיאל (בראשית מט, טו) ארכין כתפיה למלעי באורייתא, והוו ליה אחוי מסקי דורונין. עד כאן. [תרגום, הרכין כתפיו לעסוק בתורה, והיו אחיו מעלים לו מתנות.] הרי שגם בעולם הזה זוכה העוסק בתורה לעונג. וביתר עמקות, הנושא בעול התורה ירגיש סיפוק נעימות ומתיקות שאין כהנאתם בכל הנאות העולם הזה. ודבר זה ניתן להרגיש בחוש, כשבני תורה אמתיים מתעסקים בתורה, חייהם נעימים גם בעולם הזה, בתחושת הסיפוק עד בלי די בלימודה, הממלאת את ליבם, ולכך מטים שכמם לשאת את עולה בשמחה.

 

"יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם" (מט, יד)

 

החמור ולידת יששכר

פירוש הפסוק יששכר חמור גרם צריך ביאור, והנה שנינו במסכת נדה (לא.) אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (בראשית ל, טז) וישכב עימה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה שנאמר יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר, והביאור בזה כמו שמפרש הערוך (ערך חמרא מובא בגליון הש"ס נדה שם) חמור גרם ליששכר כי כשבא יעקב מן השדה, שמעה לאה את חמורו נוער, יצאה לקראתו ואמרה לו, אלי תבוא, והביאתו לאוהל שלה, ובאותו לילה נתעברה ליששכר. וכן כתב רש"י בנדרים (דף כ: ד"ה יששכר חמור גרם) שחמור גרם ליששכר שנולד, אותו חמור שהיה יעקב רוכב, כשפנה לאהל לאה.

 

החמור שהוציא את הדודאים

בדרך אחרת דרכו בעלי התוספות במושב זקנים על התורה (בראשית מט, יד) וביארו שבשעה שחותכים את הדודאים מן הארץ, כל השומע קולם מיד מת, ולכן כדי לקטוף את הדודאים, לוקחים חמור זקן, ומרעיבים אותו, וחופרים סביבות הדודאים [כך שנשארים הדודאים מחוברים לקרקע בחיבור מועט, ובתלישה קלה יתנתקו מן הארץ], ובורחים האנשים למרחוק, כדי שלא ישמעו הקול, והחמור מחמת הרעבון מוציא את הדודאים, וכששומע החמור את הקול, מיד מת, ואז באים ומוצאים את החמור מת והדודאים מושלכים בארץ. ולכך נאמר "יששכר חמור גרם", כי מי "גרם" ל"יששכר" להוולד? ה"חמור" שהוציא את הדודאים.

בדומה לזה שנינו במדרש (מובא בר' חיים פלטיאל פרק מט, יד) בשעה שהלך ראובן בימי קציר חטים, ורכב על חמורו, וירד מן החמור, ודחק מעט ממנו מן הדרך, ואסר אותו, וחפר [החמור] ברגליו, והוציא הדודאים. בין כך וכך בא ראובן וראה את הדודאים ונטל אותם, וזהו "יששכר חמור גרם", שהחמור גרם שימצא דודאים בשדה.

 

סגולת הדודאים

לעיל בפרשת ויצא (ל, יד) הביאו בעלי התוספות, שהדודאים מביאים אהבת דודים, וכן מצינו בשיר השירים (ד, יד) הדודאים נתנו ריח. ועוד הביאו שם (וכן הוא ברבנו בחיי ויצא), שיש לדודאים מראה ראש וידים ופרצוף אדם ואשה, והוא מועיל להריון, וזה בדרך סגולה שיש להם, לא בדרך הטבע. ולכך "דודאים" בגימטריא "כאדם".

 

עסק התורה מבטל גזירות רעות ב"מ

גם ידע לו האדם שעל ידי עסק התורה הקדושה, יכול הוא לבטל כל גזרות קשות, וכמרומז בפסוק, יששכר חמור גרם, ראשי תיבות גרם גזירות רעות מבטל, והמשך הפסוק רובץ בין ה"משפתים" יבואר על פי דברי המשנה באבות (פ"ו מ"ד) שהנהגת התלמיד חכם היא, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וזה שאומר רובץ בין המשפתי"ם ראשי תיבות פת מלח יאכל מים משורה שתה.

 

"יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (מט, יד-טו)

 

כיון שראה יששכר שה"גשם" נעים מסרו במתנה לקב"ה

כאשר נפגשו "החזון איש" ו"בעל הסולם" הרב אשלג (הובא בתפארת למשה, מירניק, עמ' ת"ז), הקשה "בעל הסולם" ל"חזון איש" על פסוק זה, כיון שידוע שיששכר הוא סמל התורה, אם כן קשה עד מאוד, כיצד נאמר כאן על יששכר שהוא רוצה את המנוחה שהיא טובה ואת הארץ הנעימה, והרי דרשו רבותינו (בראשית רבה פרשה צ"ט סי' י') שיששכר הוא כחמור שלא מפריע לו היכן הוא ישן, וכן שאינו בועט בבעליו, ואם כן היאך נאמר כאן וירא מנוחה כי טוב? ותירץ, יששכר רצה להודות לקדוש ברוך הוא על שהוא זכה במתנה הגדולה ביותר בעולם, על כך שהוא יושב ועוסק בתורה, ועל כן חשב, מה אשיב לקדוש ברוך הוא על כך? והחליט לתת לקדוש ברוך הוא את הדבר היקר והחשוב ביותר בעולם הזה, את ה"מנוחה" ואת ה"ארציות" שהאדם חומד אותם מאוד מאוד, אותם אמסור לקדוש ברוך הוא, כי אינני רוצה את ההנאה של המנוחה, ואת הארציות, ולכך אף ש"וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", ראה שהן נעימים וטובים, אמר שאותם אמסור לקדוש ברוך הוא ולא אהנה מהם, אלא, "ויט שכמו לסבול", את עול התורה והמצוות. החזון איש כל כך שמח בפירוש זה, עד שכל מי שנכנס אל החזון איש באותו היום, היה החזון איש חוזר ואומר לו את הפשט ששמע מבעל הסולם.

 

רובץ בין המשפתים זה ה"לשון"

בספר כאריה שאג (מובא בספר עזרי מעם ה' עמוד 216) מובא רמז נחמד, הנה ידוע שכאשר שני אנשים רבים והאחד מחרף את רעו, אם השני עונה לו ומשיב לו כגמולו, המריבה גודלת ומתעצמת, כיוון שאז הראשון ישיב לו יותר ויותר ממה שהוא השיב לו, ועוד תגדל המריבה, ולא תהיה לשניהם מנוחה אף פעם. מה שאין כן אם האדם אינו משיב למחרפו, אז תשקט המריבה ויהיה לו מנוחה.

ושנינו בחז"ל (חולין פט.) אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. ועל דרך זו יש לומר גם כאן, "רובץ בין המשפתים", רומז הפסוק על לשון האדם, הנמצאת בין "השפתים", כדאיתא בספר נועם אלימלך להרב הקדוש מליז'נסק זי"ע (על פסוקנו עמוד נ"ג), וזה בא הכתוב לומר, שיש לאדם "לשון" הנמצאת בין השפתיים, שעמה יכול הוא להשיב לחבירו כאשר הוא מחרפו, אך המשכיל בעת ההיא ידום, לפי ש"וירא מנוחה כי טוב", כי ישים אל מול עיניו את המנוחה שבה חפץ כל האדם, ואילו ישיב לחברו, לא תהיה לו מנוחה, כי אולי ההוא יחרפו אחר כך יותר. מה שאין כן אם יסבול וישתוק, יזכה למנוחה. וכן רואה הוא "ואת הארץ כי נעמה", האדם רואה את הארץ, דהיינו את העולם הזה, שהוא נעים ומתקיים בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה, לפיכך, "ויט שכמו לסבול", הוא מוכן לסבול ולא לחרף ולהשיב לחברו, ועל ידי זה זוכה למנוחה ולקיים את הארץ.

 

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (מט, טו)

 

כל הפסוק נדרש לעבודתו יתברך

כתוב בזוהר הקדוש (ח"א דף רמ"ב ע"ב) "וירא מנוחה כי טוב", זו תורה שבכתב, "ואת הארץ כי נעמה", זו תורה שבעל פה, "ויט שכמו לסבול", עולה של תורה ולהתדבק בה יומם ולילה, "ויהי למס עובד", לעבוד לקדוש ברוך הוא להדבק בו ולהתיש עצמו בתורה.

 

"דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מט, טז)

 

דן היה דן דין אמת

מבאר הכלי יקר (כאן), שדן היה דן דין צדק, ולא מטה פנים, גם לאלו שהיו קרובים אליו מאוד. וזה שאמר הכתוב, "דן ידין עמו", היינו דן היה דן את "עמו", הם הקרובים אליו, "כאחד שבטי ישראל", היה דן אותם כמו שהיה דן את שאר עם ישראל משאר שבטים, מבלי להתחשב בקירבתם אליו.

 

"הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (מט, יז)

 

איך מצאו את שמשון תחת הריסות הבנין ואלפי המתים

נאמר (שופטים טז, כה) קראו לשמשון וישחק לנו, היה זה אחר שתפסו הפלישתים את שמשון, ניקרו את עיניו וקשרוהו לעמודי הבנין והיו לועגים לו. ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ח סי' י"ד) אמר רבי לוי, כתיב (שם כז) ועל הגג כשלשת אלפים, אלו מה שהיו על שפת הגג, אבל מה שהיו לאחוריהם ולאחורי אחוריהם, אין בריה יודעת. ואם כן כיצד הפסוק (שם לא) אומר וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בקבר מנוח אביו?

ופרשו המתנות כהונה והמהרז"ו (שם) את קושית המדרש, איך יכלו אחי שמשון למצוא אותו אחרי שנפל עליו כל הבנין, ועמו אלפים רבים שנהרגו ונפלו עליו?

אלא מצאוהו משום שיעקב אבינו ברוח קדשו חזה את הדבר הזה, ובקש עליו "ויפל רוכבו אחור", היינו שכמו הנחש שנושך את הסוס ברגליו האחוריות, ובהכרח שגם הסוס וגם הרוכב יפלו לאחוריו, כך בקש יעקב שבעת שיכם שמשון, תהיה זו כנשיכת נחש, שכל הפלשתים יפלו לאחור ולא על שמשון, כדי שיוכלו למצוא את גופתו.

 

"גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (מט, יט)

 

הגומל חסד שומרים אותו גדודי מלאכים ומכרית את היצר

רבנו יעקב אביחצירא בפתוחי חותם (ויחי כאן עמ' רל"ח) רומז בתיבת גד שהיא ראשי תיבות גומל דלים, ורצונו לומר, מי שגומל חסד לזרע ישראל בכל כוחו, עליו ממשיך הפסוק "גדוד יגודנו", אזי גדודים של מלאכי השרת שנוצרו ממצוותיו, סובבים ושומרים אותו מכל דבר רע, "והוא יגוד עקב", ועוד זוכה שמבדיל ומכרית מאתו את היצר הרע, הנחש, שעליו נאמר (בראשית ג, טו) ואתה תשופנו עקב. ויגוד כאן הוא מלשון כריתה, כלשון הפסוק (דניאל ד, יא) גודו אילנא. ועיין עוד שם.

 

"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (מט, כ)

 

לימוד המשנה מציל מגיהנם

בספר מדרש תלפיות (ערך אפוד, ד"ה גם ניתן, עמוד ס"ה) מביא דבר נפלא בשם האריז"ל, שאשר בן יעקב היה עוסק בתורה ובמשנה יותר מאחיו, ולאחר פטירתו של אדם כשדנין אותו לגיהנם, קורא הנפטר לכל שבט ושבט שיצילהו משם, ואין קול ואין עונה. וכשקורא לאשר בן יעקב, משיב לו אשר, קראת מימיך משנה? ואם אומר לו הן, מיד מוציא אותו מגיהנם בזכות המשנה. וזהו שאמר הכתוב "מאשר שמנה לחמו", "שמנה" אותיות "משנה", כלומר בשביל שקרא את המשנה, יצילהו מגיהנם. ומלבד מה שמצילו מגיהנם, מביאו גם לגן עדן, כהמשך הפסוק שנאמר (מט, כ) והוא יתן מעדני מלך, כלומר שיתן לו "מעדני מלך" מתענוגי גן עדן של מעלה.

גם הרב חיד"א ז"ל בספרו מדבר קדמות (מערכת א' אות נ"א) הביא דבר זה בשינוי מעט, וכתב בזה הלשון, אשר עומד בפתח גיהנם, וכל מי שיודע משנה הוא מצילו, וזהו מאשר שמנה לחמו, שמנה אותיות משנה.

 

"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ " (מט, כ)

 

מ'אשר ש'מנה ל'חמו ו'הוא ר"ת שלו"ם

"מאשר שמנה לחמו והוא" זה ראשי תיבות שלו"ם. וכן תיבת "אשר", אותיותיה הן האותיות שלפני אותיות התיבה "שבת" [שלפני אות ש' של שבת, היא האות ר' של אשר, וכן לפני ב', אות א', ולפני ת', אות ש'], ללמדנו כי ב"שבת" צריך להיות ב"אשר", דהיינו שיהיה האדם מאושר ושמח ובשלום בבית, כי התורה והשבת נקראים שלום, וכמובא בזוהר הקדוש (ח"ג פרשת קרח דף קע"ו ע"ב). ומזה הטעם גם נוהגים כל עם ישראל לברך זה את זה בשבת, ברכת "שבת שלום". (ילקוט המוסר ואבני השהם ויחי עמ' פ"ג).

 

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (מט, כא)

 

מירון היא בחלקו של נפתלי והמרא דאתרא הוא רשב"י

בתרגום אונקלוס תירגם, ואחסנתיה תהא מעבדא פירין, יהון מודין ומברכין עליהון. עד כאן. [תרגום, חלקו יהיה עושה פירות ויהיו מודים ומברכים עליהם]. וזהו "הנתן אמרי שפר", היינו ששבט נפתלי בחלקם יהיה דבר "הנתן אמרי שפר" היינו שאומרים עליו ברכות, הם פירות הארץ.

והקשה בשו"ת ארץ צבי להגאון מקאזיגלוב זצ"ל (סימן כ"ז), הלא קיימא לן דברכת הנהנין היא מדרבנן, ואיך אם כן יתכן שבני נפתלי עוד קודם שתקנו חז"ל לברך, היו מברכים על הפירות? ועוד קשה, מה רבותא היא לשבט נפתלי, הרי על כל הפירות שבכל הארץ מברכים עליהם ולא רק על של שבט נפתלי?

וכתב ליישב בדרך שהקושיא האחת מתורצת בחברתה, דאין הכי נמי, בכל מקום קיימא לן דברכת הנהנין דרבנן, אך שונה מירון שהיא מקומו של רבי שמעון בר יוחאי בעל הזוהר הקדוש, ובזוהר סבירא ליה, שחיוב ברכת הנהנין היא מדאורייתא. וכמו שכתב רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו עה"ת בס' עמר נקא (ריש פ' עקב דף ר"ע ע"ב) שכן דעת הזוה"ק. וידוע, כי במקומו של המרא דאתרא הלכה כמותו, ואפילו כשהוא יחיד במקום רבים, וכדאיתא במסכת שבת (קל.), דבמקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים בשבת למילה, אף על פי שהלכה כחכמים שאסור הדבר, מכל מקום במקומו של ר' אליעזר פוסקים כמותו. ואף כאן מירון שהוא מקומו של רשב"י שם פוסקים כמותו, ומירון הוא בחלקו של נפתלי כידוע, ועל כן שפיר כתב התרגום על חלקו של נפתלי, שיעשה פירות והם מברכים עליהם, כיון שנפתלי הם מבני מירון, ופוסקים כדעת רשב"י שברכות חיובם מן התורה. ולכן רק בשבט נפתלי נזכר שהיו מברכים, שרק הם היו מברכים ברכות הנהנין ולא שאר שבטים. ודפח"ח.

 

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (מט, כא)

 

אלמלא נפתלי, היה יוסף נהרג

במדרש אגדה (כאן) מפרש המדרש, שאלמלא נפתלי, היה יוסף נהרג, כשרצו האחים להרוג את יוסף, בא נפתלי ואמר ליהודה, ובא יהודה והצילו. עד כאן. והיינו שעשה כן במהירות כאיילה, ולכך נאמר כאן "נפתלי אילה שלוחה".

 

"בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי-עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי-שֽׁוּר" (מט, כב)

 

זכה יוסף לברכת העין על שהסתיר את רחל

ידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה ע"ח סי' י' הובא תוכנו ברש"י כאן) למה זכה יוסף לברכת "עלי עין", שלא תשלוט בו עין הרע, מפני שהגביה קומתו לפני אמו רחל, כדי שלא יסתכל בה עשו הרשע. וזהו שנאמר (בראשית לג, ז) ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו. אבל השפחות היו לפני ילדיהן, כמו שנאמר (שם, ו) ותגשן השפחות הנה וילדיהן. וכך שנינו בברכות (דף כ.) הקדוש ברוך הוא בירך אותו שלא ישלוט בזרעו עין הרע. וכן כשבירך את מנשה ואפרים ברכם כמו דגים שנאמר (מח, טז) וידגו לרב, שאין עין הרע שולטת בהם.

 

עצם עיניו ולא הביט באחת מן המצריות

ועוד איתא במדרש (מובא בתורה שלמה עמוד 1841) אמר לו הקדוש ברוך הוא, יהי שלום על העין שעמד ועצם עיניו ולא הביט באחת מן המצריות, שנאמר צעדה עלי שור, אמר הקדוש ברוך הוא, עלי לשלם לאותו עין, והיינו דבעינן קדשים ומעשר נאכלין בכל הרואה. וביתר הרחבה הוא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ח סי' י"ח ובראשית רבתי כאן ויובא בסמוך) שביום שהרכיבו את יוסף במרכבת המשנה, בנות מצרים היו צועדות על חומת מצרים, כדי לראותו משם, והיו משליכות לרגליו כלי כסף וכלי זהב, צמידים ונזמים וטבעות, כדי שיוסף ישים עיניו עליהן, שהיה פנוי בלא אשה. ולא היה מרים את עיניו להסתכל בהם. ומשם זכה לברכת בן פורת יוסף בן פורת עלי עין.

ואיתא בהדר זקנים (בראשית מא, מה) שאסנת היתה מן דינה בת יעקב שנתעברה משכם בן חמור, ושמעון נטל אותה והשליכה למדבר, והקדוש ברוך הוא שמר אותה תחת הסנה. ויום אחד באו פרעה ופוטיפר להתהלך ולטייל בשדה וראו אותה, ולקחה פוטיפר, שלא היו לו בנים ובנות, כיון שהיה עקר ואשתו עקרה. והיה לאסנת בצוארה קמיע טס כסף מיעקב שכתב עליו "עלי שור". וכשהגדילה היה בצוארה, וכשעבר יוסף על ארץ מצרים, השליכה קמיע זה, ועיין בה יוסף, וידע שהיא מזרע אביו ולקח אותה לו לאשה.

ועל זאת נקראת שמה "אסנת" מלשון "סנה" [שכאמור היתה תחת הסנה במדבר], וזה שנאמר, "בנות צעדה עלי שור", "בנות" הרבה השליכו כלי כסף ונזמים, אבל בשביל "עלי שור" שכתוב עליו לקח אותה. דברי פי חכם חן.

 

שלא הביט באשת פוטיפר

ועוד במדרש (בראשית רבתי כאן) זכה לברכה זו, על שלא רצה לזון "עיניו" מאשת פוטיפר, כך לא היה רשות לעין לשלוט בו. ומצינו שלושה שנתנסו בכך, והם בראשי תיבות בפ"י בועז פלטי יוסף, ויוסף התגבר על יצרו יותר מכולם, שהיה גר במצרים, ועבד תחת ידה של אשת פוטיפר, ונתנה אותו בבית האסורים, ומפני זה זכה בברכת בן פורת, ולכך נאמר כאן בן פורת יוסף ובראשי תיבות "בפי". ועל כן בתפילה אנו אומרים "בפי" [שהם כאמור בועז פלטי יוסף] ישרים תתרומם, תתרומם יותר מאלו השנים, בועז ופלטי. ולכן גם כתוב פעמיים "פורת" [בן "פורת" יוסף בן "פורת" עלי עין], כנגד השנים שאמרנו. [גם "פורת" הן אותיות "פותר" ואותיות "פרות" לרמז שהיה "פותר" חלומותיו של פרעה בענין שבע ה"פרות".]

 

"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (מט, כז)

 

ז'קנים א'יכא ב'בבל

איתא בברכות (דף מז:) אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, קיבל עליו שכר כנגד כולם. וכן אמר לבניו (ברכות ח.), קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי. [הקדימו והחשיכו לעלות לבית הכנסת, כדי שתאריכו ימים]. אמרו לרבי יוחנן שיש זקנים בבבל. תמה, והכתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותיכם, ולא בחו"ל? כיון שאמרו לו שמשכימים ומעריבים לבית המדרש, אמר שזכות זאת הועילה להם.

והנה המימרא הזאת נדרשת יפה על פסוק זה, "בנימין זאב", "זאב" הוא מה שאמרו לרבי יוחנן זקנים איכא בבבל, שבראשי תיבות הוא "זאב". ולכן "יטרף", היינו ש"נטרפה דעתו" איך יתכן כזאת? כיון שאמרו לו "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל", דהיינו שהם משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, נחה דעתו ואמר, זהו שהועיל להם לאריכות ימים.

 

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם" (מט, כח)

 

מה הם העתידות שאמר יעקב לבניו

כתבו בעלי התוספות (תוספות השלם ח"ה ויחי עמ' ע"ח אות ד') "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", מניינא למה לי? [לשם מה התורה כותבת כאן שמניינם הוא "שנים עשר", והוא דבר ידוע וברור?] מלמד שכולם ישבו שם, שלא יאמרו אחי בירך תחילה קודם שבאתי. [כל האחים היו שם באותה שעה, ולפיכך, סדר ברכותיו של יעקב היה בכוונה מכוונת, ולא מפני שפלוני היה באותה עת נתברך ראשון, ואלמוני שהגיע רק אחר כך נתברך שני.]

"וזאת אשר דבר להם" כל מה שעתיד להם [אמר להם יעקב, ומה אמר...] היאך סדר דגלים איש על דגלו, שלא יקנאו זה על זה, זהו (במדבר א, נב) איש על דגלו לבית אבתם. ה' תגן על אלה, אמר להם עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכם חמשה חומשי תורה, אם תקיימוה תהיו מבורכים, [ומרומז הדבר ב] "וזאת אשר דבר להם אביהם" [המילה "וזאת" רומזת לתורה, כלשון הפסוק...] (דברים ד, מד) "זאת" התורה.

חמשים אותיות בשמות השבטים כולם, זהו "כל" [שבתחילת הפסוק, כנאמר] "כל" אלה שבטי ישראל. [והמספר חמשים בכוונה מכוונת הוא כי] כמו "חמשים" יום שבין פסח לעצרת שבו ניתנה תורה. על כן "חמשים" פעם כתיב "תורה" בחומש, "חמשים" שערי בינה הם, לבד מחמש תורות הכתובין בחמשה חומשים וכו'. עד כאן, ועוד עיין שם.

 

השבטים כצינור שבין הבורא לבריאה

על המשמעות המיוחדת למספר י"ב, מסביר רבנו בחיי (כאן) שהסיבה שישנם י"ב שבטים היא, מפני שהם מהווים את "צינור החיים" שבין הבורא לבין הבריאה. שהוקשה לו על לשון הפסוק "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", והיה הכתוב ראוי לומר, אלה שבטי ישראל, ומה שהזכיר "כל אלה"... ולפי דעתי ירמוז הכתוב, כי כל המציאות כולו מתקיים בזכות שבטי ישראל י"ב, ועל כן הזכיר בהם לשון "כל אלה", כלשון האמור בכל הנמצאים כולם וכנאמר (ישעיה סו, כ) ואת "כל אלה" ידי עשתה. ובא להורות שכל הנמצאים כולם מיוסדים על שבטי ישראל י"ב. והוא מה שדרשו רז"ל (בראשית רבה פרשה א' סי' ה' וראה גם כלי יקר דברים כו, טו) מחשבתן של ישראל קדמה לעולם. ועל כן תמצא מספר י"ב רשום בשלשת חלקי המציאות: בעולם העליון י"ב מלאכים הסובבים את כסא הכבוד, שכנגדם כתוב בכסא שלמה (מלכים א, י, כ) ושנים עשר אריות עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה. בעולם האמצעי י"ב מזלות. בעולם השפל י"ב שבטי ישראל. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והבן זה. עד כאן לשונו.

פירוש: יש עולם ההנהגה, אלה הם אותם י"ב מלאכים הסובבים את כסא הכבוד, ומהם זורם השפע דרך י"ב מזלות, אבל ל"עולם השפל" מגיע הרצון האלהי דרך י"ב שבטי ישראל, שהם מהווים את הצלם אלהים בנבראים.

 

השבטים זכו להשגת "י"ב מנהיגי הנפש"

בספר מכתב מאליהו (ח"ה עמ' 437) כתב, איתא בספר יצירה (ה, ב) י"ב איברים עיקריים באדם, ומכנה אותם "י"ב מנהיגין בנפש", והיינו י"ב בחינות עיקריות בהשגת האמת. וזהו גדרם של השבטים הקדושים שבטי יה, כי השגת האמת הכללית של יעקב אבינו ע"ה נתחלקה בהם בהצטיינות, כל אחד מהם בפרט שלו, ועל ידי שייכות כל אחד לאביו בפרט שלו, היתה לו דבקות בהבחנת הכלל כולו.

הפירוש: אותם י"ב מזלות ואותם י"ב חדשים, הם גילויים מיוחדים של כבודו והנהגתו יתברך בעולם. והם מקיימים את העולם באופן המושלם ביותר, כפי שיודעת חכמתו יתברך. ככל שהאדם חסר יותר מן "השלימות", כך חסרה לו יותר הבנה באמת האלהית שבהנהגת השם יתברך. יעקב אבינו ע"ה שהגיע לשלמות, שהרי התורה הגדירה אותו (בראשית כה, כז) "איש תם" ותירגם אונקלוס "גבר שלים", הגיע ל"מידת האמת". שכן, בניגוד לכל מידה אחרת, האמת אינה סובלת חלקיות, שכן אפילו מעט מן השקר המעורב בדבר, כבר נטל ממנו את הזכות להיקרא "אמת", אי לכך אין מושג "קצת אמת", אלא או אמת או שקר. וזה מרומז במילה "אמת", שאם נוטלים ממנה את האות א' שהיא המידה המעטה ביותר הקיימת, מתקבלת המילה "מת". כלומר, האמת - מתה! אם הנביא (מיכה ז, כ) אמר, תתן אמת ליעקב, הרי שיעקב היה שלם בתכלית השלימות, שאם לא כן, לא היה הקדוש ברוך הוא מעניק לו את "כתר האמת". ומתוך אותה אמת פנימית, הגיע יעקב עד לדרגה שאפילו מלאך רע, הס"מ בעצמו, קרא את שמו "ישראל". וביאר בשל"ה הקדוש (ח"א דף י"א ע"א) שפירוש המילה הוא "ישר-אל", הודה הסטרא אחרא שיעקב הוא ישר באופן מוחלט, עד שניתן לומר, שעובר קו ישר ממנו אל הבורא יתברך.

אולם, אותה דרגה רוחנית גבוהה של יעקב, שהייתה נעלית אף ממדרגתם של אברהם ויצחק, שהרי חז"ל כינוהו "בחיר שבאבות", לא ידע יעקב אם ימשיכו גם בניו, או שמא יהיה גורלו כגורל אברהם ויצחק, שרק מחצית הבנים המשיכו בדרכם. ולכן ערך יעקב מבחן ולקח י"ב אבנים ושמם מתחת למראשותיו ואמר, אם י"ב האבנים יתאחדו לאבן אחת למראשותיו, אות הוא, שהם יקבלו את מרותו וימשיכו בדרכו.

כשקם יעקב משנתו, וראה שהאבנים התאחדו לאבן אחת, ידע שיצליח במטלה שהוטלה עליו, לבנות משכן אלהי עלי אדמות. בספרים הקדושים (בית המדרש עמוד 200) מבואר שהמילה "אבן", משמעותה אב - בן. כלומר, אין האב והבן נמצאים בקיטוב, אלא חיים באחדות, מתוך העברת תורת האבות לבנים, כפי הציווי שאנו חוזרים עליו בוקר וערב, "ושננתם לבניך". בכך יגיע העולם לייעודו, שהרי כל הבריאה, שברא הבורא יתברך, הייתה מפני שאיווה להשרות שכינתו בתחתונים. ומכאן, שאב יעקב אבינו עוז ועוצמה להמשיך בדרכו, לבית לבן, ששם הציב את י"ב השבטים, שהם "עמודי העולם".

 

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר" (מט, כח)

 

א'לה ש'בטי י'שראל ש'נים, בר"ת "אשיש"

בתוספות השלם (ח"ה ויחי עמ' ע"ח אות ג') כתוב שראשי תיבות הפסוק אלה שבטי ישראל שנים "אשיש", לרמז לדברי הכתוב (ישעיה סא, י) שוש "אשיש" בה', כיון שעתה יעקב אבינו בסמוך ליציאתו מן העולם הזה, שש ושמח על שזכה לראות את בניו כולם צדיקים (וכדברי הספרי ואתחנן ל"א, והזוהר ח"א ויחי דף רל"ה סוע"א). וממשיך הפסוק (שם) "כי הלבישני בגדי ישע", אלו בגדי זוהר שמלבישים כל צדיק וצדיק כשנפטר מן העולם, "מעיל צדקה יעטני, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ולכך גם "אשיש" עולה בגימטריא "תורה", כי כל בניך לימודי ה' עוסקים בתורה, ולכך "אשיש בהשם" משום שכל בניו היו בעלי תורה. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שנ"ו).

 

"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מט, כח)

 

רמז לברכת הכהנים בברכת יעקב

הנה שלש פעמים נזכר לשון ברכה בפסוק, "ויברך" אותם, איש אשר "כברכתו" "ברך" אותם. ויש מכאן רמז למה שעתידין בניו להתברך בברכה המשולשת בתורה (במדבר ו כד-כו) יברכך, יאר, ישא. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שנ"ו).

 

"שָׁמָּה קָּבְרוּ" (מט, לא)

 

מחילה יוצאת מקבר משה לאבות

הספרי (דברים פסקה שנ"ז) מגלה, שמחילה יוצאת מקבורתו של משה לקבורתן של האבות, ולמדו כן מתוך שנאמר כאן (דברים לד, ה) וימת "שם" משה, ונאמר להלן (בראשית מט, לא) "שמה" קברו את אברהם ואת שרה אשתו.

 

"וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (מט, לג)

 

יעקב אבינו לא מת, אלא נעשה כעין גוף אדם הראשון לפני החטא

מיתה לא נאמרה ביעקב, רק "ויגוע", אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בגמ' תענית ה: וילקוט ראובני דף קע"ח) יעקב אבינו לא מת, נתלבש צורה כעין גוף האדם הראשון לפני החטא, ויהא משוטט בעולם הזה לתועלת עם קדוש. דהיינו יעקב אבינו עליו השלום, יכול להתלבש ולהראות כעין אליהו ז"ל, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יעקב אבינו לא מת, אלא שנעשה גופו ובשרו לפיד אש ונפשו תחופף עליו כל היום, ומבקש רחמים מן השכינה על ישראל בכח התפילה.

כתב הרב דברי יואל (עמוד מ"ד) ואפשר להבין דבריו הקדושים אפס קצהו על פי קבלה אמיתית, דברי אור החיים הקדוש (בפרשת בחוקותי אות כ') וזה לשונו, כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון בעולם הזה, לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד [כי התכלית היא העולם העליון], אלא היתה הכוונה כדי שיעלה השמימה ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גביו, וכמו שעלה אליהו בסערה השמימה. אולם על ידי שחטא אדם הראשון, כשירצה האדם לעלות לעליה, צריך לעבור תחילה את השתנות הגשם, ולהפשיט את עורו מעליו, וזו היא מיתת האדם. עד כאן לשונו.

על דרך זה יבואר מאמרם זכרונם לברכה (תענית ה:) דיעקב אבינו לא מת, לפי שתיקן פגם חטא אדם הראשון בשורש נשמתו, על כן לא היה צורך אצלו להשתנות הגשמיות שהוא בחינת מיתה, אבל היה כמי שדר בבית ועליה על גביו, ועלה יעלה השמימה ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ופושט צורה ולובש צורה, וכמו שעלה אליהו בסערה השמימה.

ואולי זה המכוון בדברי הרמב"ן זכרונו לברכה (בראשית מט, לג לגבי נפשות הצדיקים, ויובא בע"ה במאמר הבא בהרחבה) לובשת לבושה השני וכו', או תתלבש בעיתים מזומנות. עכ"ל. והבן. והנה קיימא לן (קידושין סב.), כל שבידו, לאו כמחוסר מעשה דמי, ועל כן יעקב אבינו לא מת, דכל אימת שיחפוץ בידו הוא להתלבש בלבוש גופו הקדוש. ועיין בחתם סופר זכרונו לברכה (ח"ו סימן צ"ח) דאליהו הנביא זכור לטוב פעמים מתגלה לחכמי ישראל בלבוש גופו, ופעמים בלבוש נשמתו, ומשמע במדרשים, כי גופו של אליהו זכור לטוב, נשאר בסערה שעלה בה השמימה.

ובזה יתבארו דברי הזוהר הקדוש (ח"ב דף מ"ח ע"ב), יעקב אבינו אחיד באילנא דחיי דלית ליה מותא לעלמין, ואימתי מית? בשעתא דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה. רוצה לומר, כשהיה ברצונו לעלות לעליה, היה נדמה לבני אדם כבחינת מיתה אצלו, על שם שהיה פושט צורה ולובש צורה, אבל האמת שהוא חי גם בלבוש גופו, כי לא הוצרך להשתנות הגשמיות.

והנה לפי זה מה שחנטו הרופאים את יעקב, היה בדרך נס, כי לא יתכן מלאכת החניטה בגוף חי, וזה שהקשו בגמרא (תענית ה:) וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא?! אלא שהיה כל זה בדרך נס. (מוסר חכמים השלם ח"א עמ' שע"ה).

 

פירוש דברי הרמב"ן שהנשמה לובשת לבושה השני

כתב הרמב"ן (כאן) על דרשת חכמינו זכרונם לברכה (תענית ה:) שיעקב אבינו לא מת, כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושה השני שלא יפשיטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעיתים מזומנות. עד כאן לשונו. והדברים צריכים ביאור.

והנה ביתר הרחבה כתב רבנו בחיי (בראשית מט, לג) וזה לשונו, כי נפשו של יעקב היתה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינן במדרגת הקדושה כמוהו, חותרות לשרשן ולעיקרן, וכיון שעלו, לא ירדו. אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו, היתה נפשו עולה ויורדת. והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי הדורות, כגון רבנו הקדוש (כתובות קג:).

וביתר שאת ביאר ילקוט ראובני (פרשת ויחי), שנפשו של יעקב אבינו עליו השלום אינה נשארת ערומה אפילו שעה אחת, אלא הלבוש שלו מחופף על נשמתו תמיד. אבל כל הנשמות נשארו ערומים ואינם לבושים לבוש השני כל עת שירצו, ואפילו נפשות הצדיקים, אלא בשעה שרוצה הקדוש ברוך הוא לעשות שליחות הצדיקים, כגון נבות היזרעאלי וכיוצא בו. ואחרי שעשה שליחותו, מתפשטות ונשארות ערומות. ונשמתו של יעקב צרורה בצרור החיים והשלום, וכל שעה שנשמת יעקב אבינו עליו השלום רוצה להתלבש באותו לבוש, הוא לאלתר מתלבש, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. וכשישראל בצער הגלות, מיד נשמת יעקב לובשת המלבוש, ומבקש רחמים מן השכינה על ישראל.

בספר מוסר חכמים השלם (ח"א עמ' שע"א) כותב שעל מילותיו של הרמב"ן "לבושה השני", יש גורסין "לבושה השני" השין בקמץ. ואולם רבנו בחיי (הנ"ל) ובעלי הסוד כגון הריקנטי וכו', אינם מכירים בגירסא זו, אלא השין בצירי. ועל גרסתם של לבושה השני בצירי, כתב המגיה ברמב"ן שם, ועל דרך הקבלה יעקב אבינו לא מת, אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש. אבל הוא דק עד מאוד, מתלבשת בו לעיתים מזומנות, והוא מערב שבת לערב שבת, או מיום הכיפורים ליום הכיפורים. והוא משוטט בעולם בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, ומתראה למי שהוא חפץ בו.

וכעין זה ראינו בגמרא שבת (קנב:), הנהו קפולאי שהיו חופרים בקרקע של רב נחמן, גער בהם רב אחאי בר יאשיה שהיה קבור שם. בא רב נחמן ושאל את הקבור שם מי אתה? אמר לו אני אחאי בר יאשיה. אמר לו, והלא אמר רב מרי, עתידים צדיקים שיהיו עפר וכו'. הנה משמע שם בגמרא שהוא היה חי כפשוטו. וכן שנינו בכתובות (קג.), שהיה רבנו הקדוש אחרי פטירתו, פוטר את אשתו ובניו בכל ערב שבת בקידוש, והיה מתראה בבגדי החמודות שהיה לובש בשבת, ואף על פי שהמתים חופשים מכל המצוות, כיון שנעשה לו נס וזכה לכך, הרי הוא כ-חי לכל דבריו.

והמהר"ם פאפירש (תורה אור עמוד ע"ב) הסביר את הרמב"ן, וזה לשונו, הכוונה כי בהיותה בגן־עדן, הוא צרור החיים, אז כל ביתה לבוש שנים מן המצוות ומעשים טובים, והן הן העטרות אשר בראשיהם זיו השכינה. עד כאן.

וכמו שיעקב חי ולא מת ולבוש לבושו האמיתי, כן כולם בגן עדן חיים בלבושי המעשים טובים שלהם בלבוש חלוקא דרבנן.

 

"וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (נ, ג)

 

שבעים יום נגד שבעים נפשות

בפסיקתא זוטרתא (כאן) "שבעים יום", כנגד שבעים נפש שבאו למצרים, בית איש ביומו היה הספדו של יעקב. עד כאן. דהיינו ימי בכי יעקב היו שבעים יום, מפני (דברים י, כב) שבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, והתחלקו לשבעים משפחות לפי התולדות הנולדות לנפשות שבאו למצרים, ובכל יום, משפחה אחת מהשבעים נפש, היתה מספידה את יעקב ומעוררת את הבכי.

 

"אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (נ, ה)

 

מעשה קבורת יעקב אבינו והריגת עשו

ברמב"ן בפרשתנו (מט, לא) בשם ספר דברי הימים ליוסף בן גוריון, הנקרא ספר יוסיפון, מביא, שבשעה שעלו בני יעקב לקבור את אביהם במערת המכפלה, בא צפו בן אליפז בן עשו עם אנשי חיל להתקוטט עם בני יעקב ולמונעם מלקבור את אביהם במערת המכפלה. ויוסף ידע מעצת בני עשו, ולכן נטל עמו ממצרים אנשי חיל רכב ופרשים לערוך מלחמה עם אנשי צפו בן אליפז. ותגבר יד יוסף ויתפוס את צפו עם מבחר אנשיו, ויבא אותם למצרים, ויאסור את צפו בבית אסורים, וישב שם כל ימי יוסף. ובמות יוסף, ברח צפו מבית האסורים, וילך לארץ כאנפנייא, וימלוך על כל ארץ איטליא, והוא אשר מלך לראשונה ברומי, והוא אשר בנה ההיכל הראשון הגדול אשר ברומי.

עוד במסכת סוטה (יג.) מבואר, שבאו כל בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה לערוך מלחמה כדי למנוע את קבורת יעקב במערת המכפלה, אבל כיון שראו את כתרו של יוסף מונח על ארונו של יעקב, נטלו כולן את כתריהם ויניחום על ארונו של יעקב, ובסך הכל היו מונחים על ארונו של יעקב, שלשים וששה כתרים.

ויהי כאשר באו בני יעקב למערת המכפלה לקבור את אביהם, בא עשו מהר שעיר למנוע את קבורתו, וטען שכבר איבד יעקב את חלקו במערה, במה שקבר את לאה אשתו במקומו, והחלק הנשאר במערה שלו הוא. ויענו בני יעקב לעשו, אתה מכרת מקום קבורתך במערה לאבינו, כאשר מכרת לו את בכורתך תמורת נזיד עדשים. ויאמר עשו, הביאו את השטר. וישלחו את נפתלי להביא את השטר ממצרים.

וירא חושים בן דן שמתעכבים מלקבור את יעקב, ולפי שהיה חרש, לא שמע את הדין ודברים של השבטים עם עשו, ויאמר להם חושים, מדוע אינכם קוברים אותו? ויענו לו, כי עשו מעכב מלקבור עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. ויאמר להם חושים, ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון? ויקח חושים מקל ויך את עשו בראשו, ויצאו עיניו ויפלו על רגלי יעקב. ויפתח יעקב את עיניו ויחייך, הדא הוא דכתיב (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע.

 

שיטות אחרות בקבורתו של עשו

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ט) ובתרגום יונתן בפרשתנו (נ, יג) מובא הסיפור בשינויים קלים, שחושים בן דן התיז ראשו של עשו בחרב, וראשו התגלגל לתוך המערה ונפל לתוך חיקו של אביו יצחק.

עוד מצאתי שכתב החיד"א ז"ל (חומת אנך ירמיהו מט, טו) בשם המקובלים, שחושים בן דן קצץ גם את רגליו של עשו, ולא נשאר כי אם הגוף לבד.

ובענין מקום קבורתו של עשו, כתב בפרקי דרבי אליעזר (שם) שגופו של עשו שלחו להר שעיר, ונקבר שם. אבל בתרגום יונתן (שם) כתב, שבני עשו קברו את גופו בשדה מערת המכפלה.

ובירושלמי מסכת כתובות (פ"א ה"ה, וכ"ה בגיטין פ"ה ה"ז) ישנה דעה אחרת, שלא מת עשו על ידי הכאת חושים בן דן, אלא שעמד עליו יהודה והרגו. ולכן בשעת השמד, גזרו האומות גזירת שמד בראשונה על שבט יהודה, ואנסו בנותיהם שיהיו נבעלות תחילה להגמון, שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו, דכתיב (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך. (אוצר פלאות התורה, וראה בספר הישר ויחי, ובסדר הדורות ב' אלפים רנ"ה בארוכה).

 

"כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (נ, יז)

 

אם תרע לנו לא תזכה להחקק בכסא הכבוד כאשר ביקש אביך

רבי שמשון מאוסטרופולי (מובא בחתם סופר כאן) מחדש, שהאחים חששו שיוסף עומד להרוג אותם, לכן אמרו לו שהוא משול לשור, כנאמר (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו. ובמרכבה יש ארבע דמויות, אדם, נשר, אריה ושור. ולכך אם תהרוג אותנו, לא תהיה במרכבה, ויהיו רק אדם נשר ואריה. ואם תסלח לנו יהיה גם שור.

וזהו שכתוב, "אנא שא נא" וכו' שראשי תיבות התיבה "אנא" היא אדם, נשר אריה וחסר שור, אבל "שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך", ראשי תיבות של "שא נא" הם שור אריה נשר אדם, שאם תמחול לנו, תזכה שדמות שור שאתה נמשל לו תהיה חקוקה בכסא הכבוד. ושבו ואמרו לו "ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך" לפי ש"אלהי אביך" בראשי תיבות, אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא (תרגום, אם לא אותו היום, כמה יוסף יש בשוק). והיינו שרצו לרמוז לו שאם לא ימחל ויסלח להם יהיה כמו הרבה יוסף שנמצאים בשוק, ולא תזכה להיות יוסף המיוחד שדמותו נמצאת בכסא הכבוד. "ויבך יוסף" על שחשדוהו.

הוסיף החתם סופר (אורות חתם סופר), שזהו שאמרו האחים ליוסף (בפסוק הקודם) "אביך צוה לפני מותו", והיכן צוה? אלא כשאמר יעקב ליוסף (לעיל מח, ג) אל שדי נראה אלי, ראשי תיבות "אשנא", היינו אריה, שור, נשר, אדם.

 

"אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (נ, כ)

 

מה קורה למי שמנסה לבטל גזירת מרום

שנינו בשבת (דף קיט.) המעשה הנודע של יוסף מוקיר שבת, שהיה לו שכן גוי עשיר גדול, והחוזה בכוכבים אמר לו שראה בכוכבים שיבוא יום וכל כספו וזהבו יעבור אל שכנו יוסף. הלך הגוי ומכר את כל רכושו, המירו ביהלום יקר והטמינו בכובעו, כדי לשמור על רכושו תחת ידו, שחס ושלום לא יגיע לידי שכנו יוסף. סוף דבר היה שדווקא בגלל פעולתו זו עבר רכושו לידיו של יוסף, כובעו נפל למצולות ים, והדג שבלעו, נתגלגל לידיו של יוסף מוקיר שבת...

הבן איש חי זי''ע (בן יהוידע שבת קיט.) עמד לבאר, מדוע האריכו בגמרא בכל פרטי מעשה זה, שאם כוונת הגמרא הייתה רק כדי לבאר את גודל השכר למי שמכבד את השבתות, לא הוצרכה להאריך כל כך ולספר את דברי חוזה הכוכבים, ומה שפתרו וכו' ומכירת רכושו ועלייתו על הגשר וכו', והיה די לומר שיוסף קנה דג לכבוד שבת קודש, ומצא בקרביו יהלום יקר. אלא, שחז"ל רצו עוד ללמדנו בזה, שאם נגזר דבר מן השמים, לא יועילו כל טצדקי שבעולם לעצור ולמנוע מהנגזר להתקיים. ולא זו בלבד, אלא שפעולותיו של הגוי, הן הן שהביאו שהגזירה תתקיים ועשירותו תיפול לידי יוסף מוקיר שבת.

 

היפוך לישועת קיויתי

ולכך נהגו לשלש ולהפך סדר הפסוק לישועתך קיויתי ה', קיויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קיויתי (ראה משנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי מסכת השכינה פרק ט' משנה ה'. וכ"כ ישרש יעקב עמוד קי"ז ערך שמירה, ועוד), כי אנו אומרים לאדם, באיזה אופן שתסתובב, ולאיזה צד שתפנה, הינך נצרך לחסדי וישועת ה', על כן "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך" תמיד.

 

בעבור הבטחון יוושע מכל מיני צרות

ולאידך גיסא נאמר (תהלים לב, י) הבוטח בה' חסד יסובבנו, וכדאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים כ"ה) על הפסוק (תהלים כה, ב) אלהי בך בטחתי אל אבושה, וזה לשונו, היו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו, ואמר אל תכוני, כי בן ביתו של מלך אני. כיוון ששמעו כן, הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר. בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו, בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו המלך, בני, מכיר אתה אותי? אמר לו לאו. אמר לו המלך אם כן היאך אתה בן ביתי? אמר לו, בבקשה ממך, אני איני בן ביתך, אבל בך בטחתי, שאלמלא אמרתי להם כן, היו מכים אותי... אמר להם הואיל ובטח בי, הניחו לו. וכן אמר דוד (תהלים כה, ב) "אלהי בך בטחתי", ובשביל כך ממשיך הפסוק, "אל יעלצו אויבי לי". ולא אני בלבד, אלא גם "כל קויך לא יבושו".

 

סיום ספר בראשית

 

רמזים בשמות פרשיות בראשית

בעזרת ה' בשבוע זה נסיים את ספר בראשית, ולכך נראה שבסדר שמות הפרשיות שבספר בראשית יש רמז גדול על חיי האדם, "בראשית נח" "בראשית" זה לידתו של האדם, "נח" לו מאוד, כי תמיד מפנקים אותו ואין לו שום דאגות. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קלא, ב) כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי. והענין הוא שאף על פי שהיו לדוד המלך עליו השלום הרבה צרות, אמר להקדוש ברוך הוא, אני בוטח בך כמו תינוק שיונק הסמוך על אמו ואינו דואג מכלום. ואחר כך "לך לך", האדם מתחיל ללכת לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אשריו מי שהולך ומתקדם לחיים של תורה ויראת שמים, והנה הוא "וירא", מתחיל לראות "ולפתוח עיניים", מתהלך ברחובות קריה ובזמן הזה עיין רואה והלב חומד (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) ומתחיל להכיר את העולם, ובעיקר רואה ומתבונן בתורה הקדושה בש"ס ובפוסקים ונעשה כמעיין המתגבר. עד שמגיע ל"חיי שרה", מתחתן ולוקח אשה. וזוכה ל"תולדות", שנולדים לו ילדים. ונצרך ל"ויצא", "יוצא" לעבוד כדי להביא טרף לביתו, כי בדורות הקודמים היו לומדים עד החתונה (ראה קידושין כט:), ואחר כך כשהאדם היה כבר מלא בתורה וקדושה, לאחר החתונה היה יוצא להביא פרנסה לבני ביתו, יחד עם קביעת עיתים לתורה. ולאחר מכן "וישלח", מחתן את ילדיו "ושולח" אותם מביתו, ורק אז "וישב", יושב במנוחה שקט ושמח, על התורה ועל העבודה, עד שמגיע - "מקץ", מתחיל לדאוג על שקצו קרב ובא, כיון שכך "ויגש", ניגש לעבודה להכין צידה לדרך, ולבסוף "ויחי", מתחיל לחיות חיי העולם הבא.