סדר סעודת שחרית שבת קודש

א. טור ושו"ע (ס' רפט סעיף א').

ב. כתב בספר דבר בעתו (ח"א דף קכא ע"ב) וז"ל: כשיצא מביהכנ"ס לא יפסיק החבל, כי הנה משחרית ועד סוף הסעודה שזורים זה בזה, שהסעודה ההיא גורמת המשכת אורות עליונים ע"י הסעודה עצמה, והיא תשלום המשכת האורות שנמשכו בתפילות כמ"ש המקובלים הלא בספרתם, ולכן צריך לבלתי נתון ריוח בין הדבקים בין תפילת מוסף לסעודת שבת, כי ההפסקות משמשות למנוע שפעת גשם נדבות וכ"ש בסעודת שחרית, וזה שרמז וקראת לשבת עונג הקריאה היא רמז לתפלה וכו'. ומיד עונג תעשה הסעודה לענג יום השבת. ע"כ.

ג. כתב הדרכי משה (סי' רמט אות ד) בשם האור זרוע לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני רבי קלונימוס ושאר הזקנים והיו מברכין עליהם בורא מיני מזונות ואחר כך ברכה אחת מעין שלש כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך הסעודה. וכן כתב הפמ"ג (סי' שלד במשב"ז ס"ק א') ובכה"ח (סי' שלד ס"ק ה). ויש שאמרו הטעם כדי לצאת יד"ח ר' חדקא המובא בגמ' דס"ל שצריך האדם לאכול ד' סעודות בשבת כמו שכתב בספר טעמי המנהגים (אות ש בהג"ה), והעולם אומרים דבמיני תרגימא שאוכלין בבוקר אחר קידושא רבא, יוצאין קצת ידי ר' חדקא ע"ה, שאומר לאכול בש"ק ד' סעודות (עי' שבת קיח.). ומ"מ בכה"ח (שם) הביא בשם הפתח הדביר שכ' בשם האר"י ז"ל דיש ליזהר שלא יאחר הסעודה השניה מתפלת מוסף אלא תיכף אחר מוסף יעשה הסעודה השניה. וסיים דלכל מנהג יש סמך ורק שהאוכל עראי בבקר יזהר שלא ימלא כריסו במעדנים ואחר כך לא יוכל לעשות סעודת העיקר בצהרים, ואם אינו יכול להעמיד על עצמו ישנה מנהגו ויקבע הסעודה בבקר ויאכל מעדנים לשובע.

ומנהג אכילת קוגל זה נשתרש ממעשה שמובא בספרן של צדיקים (מערכת לו, אות טו), פעם בא איש המוני עם אשתו, אל המגיד הקדוש מקאזניץ זצוק"ל ואמר האיש להמגיד שרוצה לגרש את אשתו, ושאל לו המגיד, מה זה ועל מה זה, השיב האיש, הנה אנכי עובד ביגיעה רבה כל השבוע עד השבת, ובשבת אני רוצה להתענג, וכאשר בא השבת נותנת לי אשתי בתחילת הסעודה את הדגים, ואחר כך הבצלים והטשאלענט, עד כשאני מגיע להקוגל אני שבע, ואין אני מרגיש בו טעם, ועל הקוגל הזה אני עובד כל השבוע, ואם איני מרגיש נמצא כל עמלי לריק, לכן אני רוצה שתתן לי הקוגל תיכף אחר הקידוש, והאשה אמרה שכך ראתה מנהג בית אביה לאכול את הקוגל באמצע הסעודה, ולא תשנה המנהג. ואמר להם המגיד הקדוש, הנה אני אעשה פשרה ביניכם, שתעשה שני קיגלען, האחד תתן תיכף אחר קידושא-רבא, והאחד באמצע הסעודה. והוטב בעיניהם הפסק, ותיכף קרא המגיד לאשתו הרבנית ואמר לה בפניהם, הנה מהיום והלאה תעשו גם עבורי שני קיגלען, אחד לאחר קידוש, והשני באמצע הסעודה. וכן מנהג כל משפחת המגיד הקדוש לאכול קוגל אחר הקידוש בסעודת היום, וקוראים לו "שלום בית קוגל". (מבואו ועד צאתו)

ד. בשו"ע (סי' רעא סעי' ט) איתא צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו. ובטעם הדבר כתבו המפרשים א. שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. (טור בשם הירושלמי). ב. זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה. (טור). ג. משום יקרא דשבתא שנראה שמביא עכשיו את הפת מחדש לצורך הסעודה. וכתבו האחרונים והובא במשנ"ב (שם ס"ק מא) דאף בשחרית יש לכסות. ובאחרונים דנו בדין מי שמקדש ולפניו מונחים מיני מזונות אם צריך לכסות. דעת הגרש"ז אוירבך (שלחן שלמה ס"ק טז אות ט) דלפי הטעם שלא תראה הפת בושתו רק המקדש לבדו צריך לכסות העוגות וכדו' אבל שאר האנשים אין צריכים ובמיוחד כשאין טועמים מהיין. ואף לטעם זכר למן כיון שלא יוצאים יד"ח לחם משנה במזונות ממילא לא שייך זה הטעם. ובאגרות משה (או"ח ח"ה סי' כ אות יח) כתב דאף מי שלא מקדש צריך לכסות עי"ש. ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (שבת ב הלכות קידוש הלכה ד בהערה ה) כתב דמהפוסקים נראה שכולם צריכים לכסות את הפת שמעל שולחנם. והגרש"ז כתב שלמעשה נוהגים להקל.

ה. כן דעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שבת ב דיני סעודות שבת הלכה ח) ומ"ש הקיצור שלחן ערוך (סי' עז סעי' יז) שמהקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות. אינו מחוור. מיהו אם יש לפניו בנקל שתי עוגות, מצוה מן המובחר לקיים בהם לחם משנה.

ומיהו נראה שאם קבע סעודתו על פת כסנין (שאוכל שיעור ע"ב דרהם), צריך לברך על לחם משנה, וכמ"ש בספר תוספת שבת (סי' רעד סק"א). ע"ש. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן יג אות יד). ע"ש. וסמך לזה, שהרי הלחם משנה הוא זכר למן, אשר נאמר בו "וטעמו כצפיחת בדבש", והוי כמו פת כסנין שלנו. אלא שהם היו קובעים סעודתם עליו, ולכן נאמר עליו, הוא "הלחם" אשר נתן ה' לכם לאכלה. ומכיון דאקרי "לחם" חייב בלחם משנה. וע' במש"כ בחזון עובדיה (סוכות, עמוד קיט).

ו. כן כתב הדרכי משה (סי' רמט אות ד) וז"ל: כתב באור זרוע (הל' ערב שבת סי' כא) וז"ל כתב רא"ם (עי' יראים השלם סי' צב) דמצוה על כל ישראל לאכול סעודת שבת לתיאבון עכ"ל. וכ"כ הבה"ל (סי' רמט סעי' ב ד"ה מותר) וז"ל: נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת. וכ"כ בפסקי תשובות (סי' רפט אות י) והוסיף שהמונע עצמו מהנהגה זו (לאכול מזונות קודם סעודה שניה) ודאי שפיר עביד לכבד סעודת שבת העיקרית לאכלה בתאבון, והשלמת מאה ברכות יעשה בפירות ומגדים לאחר סעודת השבת.

ז. כן מתבאר מדברי רבנו האריז"ל בשעה"כ (דף עד ע"ג) שכתב שם: ענין הלחם שבסעודה זו הוא ממש ע"ד הלחם שבסעודת הלילה ויהיו י"ב לחמים מסודרים כסדר הנ"ל בסעודת הלילה ממש, אבל עתה תכוין כי טעם י"ב לחמים הם סוד י"ב חיוורתי שברישא דעתיקא קדישא א"א דאצילות כי אלו הם יותר עליונים מסעודת הלילה שהיו רמוזים בי"ג נימין דשערי דא"א שהם למטה ממדרגת הי"ב חיוורתי כידוע עכ"ל ודלא כמ"ש בפע"ח שיביא ח"י לחמים אלא כל סעודה צריך י"ב לחמים. וכן הוא בבא"ח (שנה ב' פ' וירא אות טו). ובכה"ח (ס' רפט אות יא).

ח. שעה"כ (דף עד ע"ב) שיאמר בסעודת שחרית "דא היא סעודתא דעתיקא קדישא". ובטעם הדבר שנקראת כך כתב שם וז"ל: "ענין סעודת שחרית דשבת, הנה בענין התפלה נתבאר כי כבר עלו זו"ן עד כתר דאו"א ממש, ונמצאים שניהם עומדים תחת א"א והם עתה אוכלים סעודה זו מן א"א, ולכן סעודה זו נקראת סעודתא דעתיקא קדישא" עכ"ד. ולא כתב שם לומר "שבת שלום" כמו שאמר בליל שבת, אבל מסברא צ"ל וכן הביא בסידור האר"י אשכנז של ר' שבתאי זצ"ל.

ט. כתב הרש"ש בסידור וז"ל: ויען עתה אחר המוסף עלו זו"ן בכח"ב דאו"א, שהוא בגרון דא"א, ועומדים סמוך לפה דא"א, ומשם אוכלים זו"ן סעודת שחרית מפה דע"ק, ולכן נק' סעודת ע"ק. וע"י סעודה זו נבקעים ומתגלים הכחב"ד דאו"א עילאין אשר עלה ז"א בהם במוסף, כי ז"ת כבר נתגלו ע"י הס"ת בז' עולים וע"י הקפת השולחן נמשכים מקיפי נה"י וחג"ת דאו"א עי' דלחש וחזרה לז"א, ומקיף כחב"ד דאו"א עי' אשר עלה בהם ז"א במוסף נמשכים ממילא שלא על ידינו.

י. כמבואר בשעה"כ (דף עד ע"ב) וז"ל: הנה תבוא ותעמוד לפני השלחן במקום שאתה עתיד לישב בו ותקיף השלחן דרך ימין פעם אחת וכו', ואח"כ תקח בידך שתי אגודות הדס ותחזור להקיף השלחן פעם שנית. עכ"ד, וכן כתב בפרי עץ חיים (שער יח פכ"א).

יא. כתב בש"ש (ח"ג דף צה ע"ג אות ח') בענין ההקפות דסעודת שב"ק, כי בהקפות נמשך אור המקיף דבחינת החיצוניות, וכבר בתפילה המשכנו אור הפנימי ואור המקיף דבחינת הפנימיות, וגם אור הפנימי בבחינת החיצוניות, ועתה בהקפות ממשיכים אור המקיף דבחינת החיצוניות.

יב. כ"כ הכה"ח (ס' רפט אות ד). ומקורו מספר בית מנוחה (דף רי ע"א) וז"ל: מצאתי כתוב בשם גדולים שאומרים ביום השבת קודם שמקדשים קידושא רבא, פרק א' ממסכת כלים והמשנה הראשונה מפרק שני, כי בזה יתקשרו קשר אמיץ תורה ואר"י וירושלים וביהמ"ק ושבת והשם בראשם, וכל המרבה לעשות הטוב והישר יצפה לטוב הצפון ליריאיו" עכ"ד.

יג. כן כתב בשעה"כ (דף עב ע"א ודף עד ע"א).

יד. אע"ג דבשעה"כ כתב דהאריז"ל היה נוהג לאומרה בתוך הסעודה, בסידור הרש"ש זיע"א סידר לאומרה קודם. כה"ח (שם).

טו. כה"ח (שם).

טז. פסוקים אלו מובאים בסידור היר"א (דף 386), ובחמדת ימים (פרק יד אות מ).

יז. כל ימינו נהגנו לומר קודם אם תשיב ואח"כ ושמרו בני ישראל, וכמו שמסודר בסידור היר"א (ח"ב דף 389) וכן מובא בסידור האר"י אשכנז, וכן מובא בסידור תפילת ישרים, אמנם בשעה"כ (דף עד ע"ג) כתב לומר מזמור לדוד וכו' ואח"כ ושמרו בני ישראל, ואח"כ פסוק אז תתענג על ה' וכו' ולא כתב פסוקים אם תשיב וכו' ומשמע שצ"ל קודם ושמרו ואח"כ אם תשיב, וכ"כ בסידור מהרש"ו, ובחמדת ימים (פ' י"ד), וכ"כ בפע"ח (שער השבת דף ק"ג) וכן בספר לחם מן השמים למהר"י צמח, וכ"כ בספר "שיבת ציון" (ח"ב דף רי"ז), וכתב הטעם מפני שיש להקדים פסוק של תורה ואחריו של נביאים ועיין עליו, וכ"כ בסידור כוונות פרטיות בניהו להשד"ה. וכ"כ בספר כתר שם טוב (ח"א דף תמ"ז) וכתב שם וכן הוא מנהג ארץ ישראל ועוד. עי"ש, וכך הוא בסידור "חוקת עולם".

יח. כל זה מבואר בדברי הרב ז"ל בשעה"כ. ובדברי הרב כה"ח שם.

יט. כ"כ בשעה"כ (דף עד ע"ב) וז"ל: תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בשתי ידיך, וכ"כ בברכי יוסף להחיד"א זצוק"ל (רפט ב) דמספר הכוונות שסידר מהר"ש ויטל מוכח דקידוש היום הרב היה אומרו מיושב, וכן נהגו רבנן קדישי בעיה"ק ירושלים, וכ"כ בסידור יעב"ץ (בית היין עמ' שצ"א) וז"ל: יושב ונותן בכוס עיניו, וכ"כ בחסד לאלפים (רפט א בהג"ה).

כ. כן תניא בפסחים (דף קה.) כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום עדיף. וכן הוא בטושו"ע (סי' רעא סעי' ג), ועי' גמ' מסכת גיטין (לח:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ובפרש"י שם. והרש"ל בים של שלמה (שם) קרא תגר על שאין נזהרין בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת, וכתב שגדר עצמו שלא לאכול דגים בליל שבת ואזי אפילו יעשו כמה מעדנים לא ישוו לסעודת שחרית שיש בה דגים, עכ""ד. וכתב ע"ז הכה"ח (סי' רעא ס"ק טז) שלפי דברי רבנו האריז"ל דיש לאכול דגים בליל שבת ירבה באיזה מין מאכל שחביב עליו וכו'.

ביוסף אומץ יוזפא (אות תרמא): כתב "ועיקר הסעודה הוא ביום יותר מבלילה, ונראה לי שלכן נוהגין לאכול הטשאלנט והצלי דווקא ביום".

כא. וכתב הרז"ה בעל המאור בפרק כירה על הרי"ף (דף לח:) וז"ל: וי"א שתקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, והמזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ונפסקו דבריו ברמ"א (סו"ס רנז).

ובספר אור הישר והטוב (עמ' קכט) הביא שהסביר הרה"ק מליסקא זצוק"ל דברי הבעל המאור: "שמדרך בני אדם לתלות הכל במעשיהם הטובים שרק כחו ועוצם ידו עושה לו הכל, ואי אפשר לו להסיח דעתו מהויית עולם הזה אפילו רגע כמימרא, ע"כ זהו מכבוד שבת להסיח דעתו מכל דבר ולהטמין בשר חי וכדומה והוא מתבשל מאליו, וזו סגולה גדולה לאמונה שאין צריך רק התעוררות מהאדם והמעשה נגמר מאליו, ומי שאינו מאמין בזה צריך בדיקה שמא מין הוא".

בספר העתים (סי' טז) כתב וז"ל: "הטמנות חמין תקנה גדולה היא דתקינו רבנן משום עונג שבת, שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל מכל פנים וחם, ובשבת תקנו חכמים לטמנו מבערב, כדי שישתמר המאכל בחמימתו, ויהיה חם בשבת, ואיכא בהא מילתא עונג שבת, ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיה אהליהם לנתוץ, וירקבו עצמותם, אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם להטעותם שהחמין אסור בשבת, ותיפח עצמותיהם, שהרי המאכל עצמו שיניח אדם מבערב על גבי גחלים לא אסרוה רבותינו אלא מטעם שמא יחתה בגחלים, אבל איסור אין בו מן התורה, והילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת בר נידוי הוא, ודרך מינות יש בו, וצריך להפרישו מקהל ישראל, אבל מכל מקום יש לנו לדקדק אחריו אי משום חולי אז אין לנו להוכיחו בכך, אבל מכל מקום יש לנו לזרזו ולהודיעו להתרחק מאותה דרך להכריח עצמו כדי שיענג את השבת כדרך שתקנו חכמים בהטמנות חמין". ע"כ.

ובספה"ק בני יששכר (מאמרי שבת, מאמר ג' אות י): "והאוכל למעדנים מאכלים הנהוגים בישראל להטמין לשבת יזכה לתחיה".

כב. כה"ח (סי' רפט ס"ק יב) בשם השכנה"ג: כתב "נוהגין לאכול בסעודת שחרית ביצים מבושלות שלמות בקליפיהן שהטמינו אותן בתנור מבעוד יום, ושמעתי הטעם, מפני אבלו של משה רבנו ע"ה שמת בשבת, ונכון הוא, והמהדרין אוכלים אותם גם בסעודה ג'. מיהו היפה ללב (ח"ג רפט אות ד) כתב דהא שנוהגים לאכול בשבת בשחרית ביצים מבושלות בקליפיהן אינו מטעם אבל משה, שהרי לא מת משה בבוקר, כי אם בערב בשעת מנחה, כמ"ש הטור ובית יוסף ולבוש לקמן (סי' רצב), יעו"ש וכדברי הזוהר, אלא נהגו מפני עונג שבת. עכל"ק.

בספר אור מלא (קאסאן, חלק השמועות, עמ' קו) כתב: "מנהג אבותינו הק' זצ"ל בסעודת שחרית ש"ק בעשיית המאכל ביצים עם בצלים, ליקח ביצה ולחתכה לארבעה חלקים, ואמר אאמו"ר ז"ל רמז ויחוד ד' פעמים 'ביצה' גמ' שם חת"ך שם הפרנסה".