הלכות ערבית של מוצאי שבת

א. כ"כ בשעה"כ (דף נא ע"ד) וז"ל: ענין האלפא ביתא ושיר המעלות שנוהגים לאמרם במוצ"ש, מוז"ל [האר"י] לא היה נוהג לאמרם כלל ועיקר. עכ"ל.

וכתב הרב סדר היום (מנחה של שבת) וז"ל: וסמוך לשקיעת החמה ימהר ללכת לביהכנ"ס כדרכו בחול ואין צריך לומר בשבת שצריך שיקרא האלפא ביתא ושאר המזמורים, ונהגו לקרות אותה ליל מוצ"ש מפני שכל ענינה תפלות ותחנונים להתחנן לפי האל ידריכהו לעבודתו, ותהיה תורתו אומנותו ולא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכו'. מפני שלמחר כל אחד ואחד יוצא למלאכת עבודתו לבקש את חפצו ואפשר שיבוא לידי חטא ח"ו, על זה אנחנו מקדימים תפלה" עכת"ד.

והגר"ח פלאג'י ברוח חיים (ח"א סי' רצג אות א) כתב שנהגו לומר מכתם לדוד (תהלים טז) לדוד ברוך ה' צורי (שם) למנצח בנגינות (שם סז.) וכן המנהג בתפוצות אשכנז וספרד ובאמת שמנהג זה יסודתו בהררי קודש עפ"י דברי הגמרא (שבת קטז:) ואזדא שמואל לטעמיה דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא, ופרש"י שהיו רגילים לקרוא בביהמ"ד פרשה בכתובים. ובמגילה (כא.) פירש שבשבת במנחה סמוך לחשיכה היו קורים, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש ע"כ.

וראיתי לגאון מהר"א מני ז"ל במנהגי ק"ק בית יעקב (אות ק) וז"ל: ערבית מוצאי שבת מתחילין אחר המג'ריב לומר איזה שירים לנגן ובפרט "ידך תנחני" בסוף עד אחר מג'ריב כשליש שעה או חצי שעה ואומר נוסח לשם יחוד וכו' עכ"ל.

ובספר חמדת ימים חלק שבת (פרק חי דף קב ע"ג) שכתב כן וז"ל: וכבר נהגו ברוב תפוצות ישראל לקרוא האלפ"א ביתא דתמניא וט"ו שיר המעלות בזמר בעת ההיא ואף שאין דעת רבנו הקדוש ז"ל נוחה הימנו היינו מי שנוהג לאומרן סמוך ללילה דאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו אבל לפני שקיעת החמה נאה ויאה מנהגן של ראשונים והם סגולה נפלאה להמלט מכף החיצונים והמקטרגים אשר נחבאו בנוקבא דתהומא רבא בשבתא ועתידים לצאת עתה בצאת השבת כל אחד ואחד לעשות מלאכתו אשר הופקד עליה כמ"ש בזוהר ולפיכך על ידי קריאת המזמורים אלו לפני צאתם נמלט מהם לבל יגשו בקרב מחניהו והוא על דרך קדמיה לרשיעא עד לא יקדימינך כמו שנבאר בפרקי חדש אלול בכל פרטי סגולותיו. וכל שכן בסדר האלפ"א ביתא שכל ענייניה תפלות ותחנונים להתחנן לפי האל ידריכהו לעבודתנו ותהיה תורתו אומנותינו ולא יצא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן אלא כל מעשינו יהיו מכוונים אל האמת והצדק וכוונו הראשונים ז"ל בזה מפני שממחרת השבת כל אחד יוצא לפעלו איש במלאכתו אשר המה עושים ולא ימצא איזה תקלה על ידו. ועל כן אנו מקדימין תפלה לצרה ומבקשים מאת אלהינו על זאת שישמור אותנו ויחשוך אותנו מחטוא לו ויורנו הדרך הטובה והישרה שנלך בה ויעביר עינינו מראות שוא וידבקנו בתורתו התמימה בעשיית פקודיו כאשר כתוב בה באריכות. ולפיכך האיש הירא לא יטוש קריאה נאמנה זו כי יזכה בה לכמה דברים ואין ראוי לההביל בדברים כאלה אשר נהגו אותם הקדמונים ז"ל ואיש המשכיל אם יהיה בקי בגופה של תורה ישכיל בה אשר כל אות מהם יש בה סגולה בפני עצמה להועיל לדבר מיוחד ואף על פי שאין בעל הנס מכיר בניסו עם כל זה לא יבצר מהועיל אף אם לא ידע שכל קריאתו זו היא הילולו והמקום ברחמיו יגמור בעדו כרוב חסדיו אבל הסכל ומי שאין לו לב להשכיל אומר מה יושיענו זה ומה יועיל מזה והכל דברי אלהים חיים ובז לדבר יחבל לו. וכן בכל ענין וענין שתקנו רז"ל או גאונים או אחרונים לתועלת רבים או יחיד יחזיק במעוזו "האיש הירא לקיים כל דבר בין מתפלות בין מתחנונים בין מכל דבר שיהיה ולא יתגדל בעיניו לומר אני תורתי אומנותי מה לי עם אלו העניינים כי לכל אחד יש לו ענין וסגולה בפני עצמה מה שמועילה התפלה לא יועיל תלמוד ומה שיועיל הלימוד לא יועיל התפלה ושניהם כאחד טובים וצריך לאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך וזה כלל גדול בתורה. כללו של דבר שיש לאיש התמים לאחוז דרך ראשונים בקריאת המזמורים אחר סעודה שלישית מיד ואל יאחר עד אחר שקיעת החמה לאשר ולקיים דברי הרב ז"ל שמיאן בקריאתן בעת ההיא עכ"ל.

ועם כל המעלות הללו מכוין שרבנו האר"י ז"ל כתב שלא לאומרם לכן לא אומרים המזמורים הללו.

ב. כתב בפע"ח (דף קה ע"ג) מורי הזהרני מאד שלא אשתה מים קודם הבדלה ואמר לי כי השותה בין השמשות של מוצאי שבת ימות ח"ו אבל אם היה אוכל בשולחן בסעודה שלישית ונמשכה סעודתו שראוי לומר הבדלה יכול לשתות בתוך הסעודה קודם הבדלה ואין בכך כלום.

ומקורו ושורשו של מנהג זה איתא בגמ' סנהדרין (דף סה:) שאל טורנוסרפוס את רבי עקיבא אמר לו ומה יום מיומים (פירש"י למה תחשוב יום שבת יותר משאר ימים) אמר לו ומה גבר מגוברין (מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים) אמר ליה דמרי צבי (אדני חפץ לגדלני והוא המלך המשלני) אמר ליה הכי קאמינא לך (כך היא עיקר שאלתי) מי יימר דהאידנא שבתא אמר לו נהר סבטיון יוכיח (נהר א' של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח) בעל אוב יוכיח (שאינו עולה בשבת) קברו של אביו יוכיח (אביו של טורנוסרפוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת פושעי גיהנם שובתין) ע"כ.

ורבנו בחיי (פרשת יתרו על פסוק זכור את יום השבת) הביא המשך לזה מהמדרש וז"ל: הלך ובדק בקבר אביו וראה כי בשבת לא היה עשן עולה אמר שמא נגמר דינו אמר לו [רבי עקיבא] למחרת ראה, באחד בשבת ראה העשן עולה חזר ועשה כשפים והעלהו מקברו, אמר לו בחייך לא שמרת את השבת במיתתך אתה משמר, מן אימת אתעבדת יהודאי [ממתי נעשית יהודי] אמר לו בני כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם כתקנה בא לכאן ומשמרו על כרחו, אמר לו ומה מלאכה אצלכם בימות החול אמר לו כל ימות החול אנו נדונין ובשבת אנו נחין ובערב שבת קול מכרזת ואומרת הנח להם לרשעים וינוחו ומלאך ששמו דומה ממונה עלינו ודן אותנו כל הימים, ובמוצאי השבת כשהסדדים נשלמים (היינו סדרא דקדישא שהיא ואתה קדוש) צועק אותו מלאך ואומר חזרו רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם ע"כ לשון המדרש.

ומן הטעם הזה אמרו רז"ל לאסור לשתות מים ערב שבת בין השמשות דגוזל את המתים וכוונו בזה לקבוע בנפש אמונה שיש לרשיעי ישראל מנוחה בשבת בגיהנם וכשהם יוצאין בערב שבת הם שותים ורוחצים ומצטננים במים עד שהשותה מים באותה שעה הוצרכו לומר שהוא גוזל אותן מהם ועשו את השותה גזלן ומחוסר אמונה וכו'. ומדרש זה לא ידעתי היכן הוא אבל שמעתי כי נמצא לרז"ל בספר הנקרא מסכת גן עדן או פרקי גן עדן וכן כתוב שם בנוסח אחר "כל השותה מים בשבת בין מנחה לערבית תוך שנה שמת לו מת הרי זה גוזל את מתו ושם מפרש הטעם באותם פרקים לפי שהמתים יוצאים בשבת ושותים מים מן הנהר היוצא מעדן ולכך אין ראוי לו לגזול את מתו אבל לאחר שנה קבל את דינו כבר עכ"ל רבנו בחיי.

ויש שכתבו (הובא בטור שירת דבורה הגהות והערות סי' רצא אות ב) דהטעם שאין לשתות משום שהמים במוצ"ש צריכים לכיבוי אש של גיהנם וכששותה מהם הוי כגוזל את המתים מכיבוי האש. וברמ"א (סי' רצא סעי' א) כתב דיש שאוסרים ומזהירים לשתות מים בבין השמשות של מוצ"ש ומ"מ שאר משקים מותר ודוקא מהנהרות אבל מים שבבית שרי, וי"א שכל האיסור הוא רק בער"ש ולא במוצ"ש ועי"ש.

ג. שו"ע (סי' רצג סעי' א). ובטור (סי' רצג) איתא, ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש, דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי (שבת קיח:), שהיתה יושבת בהר, והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים, ולכך היו מאחרין במוצאי שבת.

ובזוה"ק (ויקהל רז.) כתב וז"ל, כד נפק שבתא צריכין ישראל דלתתא לאתעכבא, דהא יומא רב עילאה איהו וכו', בגין כך בעי לאתעכבא לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. עכ"ד.

ד. כ"כ החיד"א (מורה באצבע סי' ה אות קסב), במוצאי שבת יתפלל ערבית בכוונה כי הסט"א מתגברת.

וכתב הבא"ח (ש"ב פר' ויצא אות ד) וז"ל: כתוב בזוה"ק פרשת בראשית (דף יד), ובשירותא מבדלי בצלותא ומבדלי על הכוס פרחי מתמן וכו' יע"ש. וכתבתי שם בס"ד בהגהותי על הזוהר, הכונה שמגרשים לאותם מזיקים בהדרגות, ותחלה אומרים הבדלה בצלותא דלחש, ובזה נעקר ונחלש כח הפנימי של המזיקין, ואח"כ שיר של פגעים, ובזה נעקר ונחלש כח האמצעי שלהם, ואח"כ הבדלה בקול רם, ובזה נעקר ונחלש כח החיצון שלהם, ואז פרחי לגמרי ואזלי להו למדברא וכו' יע"ש.

וביסוד ושורש העבודה (שער ח פי"ג) כתב לכוין במחשבתו לתת הודאה בכל ארבע ההבדלות בין הקדושה לחול שהוא הקליפה, ובין אור לחושך הם גבורות השי"ת בעולמו. ובין ישראל לעמים שהבדילנו לחלקו לגורל הקדושים. ובין יום השביעי שהבדילו בקדושתו ונתנו לנו עם קדוש עכ"ד.

ה. בזוה"ק (הקדמת בראשית יד:) כתב שבכניסת שבת יוצאת שלהבת אש דקדושה ומכה בהם וכולם מסתתרים בנוקבא דתהומא רבה, ובצאת השבת יוצאים ולכן צריך להכניעם יותר כי מתגברים אחר שלא פעלו כל משך השבת. ולכן כל לילה קודם ערבית אומרים והוא רחום כדי להכניע ארבע כוחות הסט"א הנקראים עון משחית אף וחימה ע"י אמירת פסוק והוא רחום ובמוצ"ש כשחוזרים למלאכתם להרשיע יש לכוין בפסוק זה יותר.

ו. כתב האור זרוע (ח"ב פט) וז"ל, כתב מורי ה"ר אלעזר מוורמייש במוצ"ש לאחר שאומרים והוא רחום יכפר עון וגו', ה' הושיעה וגו' ומיד חזן אומר ברכו במשך גדול מפני שהנשמות חוזרות לגהינם לאחר מכן, ובעוד שמושך אינם חוזרות, ועוד מפני לווית השבת שצריך ללות המלך יש למשוך, ועוד מפני איחור להוציא השבת צריך למשוך, כן עושה אני הקטן, וכן שמעתי שר"א בן רבנא משולם הגדול הוא היה חזן והיה מושך ברכו בכל כוחו, וכן נמצא בסדר תפילת רבנא עמרם במוצאי שבת ימשוך החזן ברכו עכ"ל.

וכתב מורנו החיד"א בברכ"י (סי' רצג אות ב) וז"ל, ראיתי מטהרת יד הקודש מהרח"ו זצ"ל בשם רבנו האי גאון ז"ל שכתב וז"ל "קבלה דמנסי שיש הצלחה כשמושך אדם ומאריך באמרו ברוך ה' המבורך באפוקי שבתא. עכ"ד. וכ"כ רבי משה אזולאי נכד החיד"א (שמע טוב) מו''ז החיד"א דרכו היה להתפלל ערבית בכל מוצאי שבת קודש בביתו במנין, והיה הוא עצמו החזן כדי להאריך בענית ברכו בניגון וכן היה מנהג מור אביו רבי ישעיה והוא ג"כ אחריו. עכ"ד.

ז. תנן בברכות (לג.) והבדלה בחונן הדעת, רבי עקיבא אומר, אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, רבי אליעזר אומר: בהודאה.

כתוב באורחות חיים (סדר תפילת מוצאי שבת סי' ב) וז"ל: אין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה אינו אלא טועה (ברכות מ:) אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול. וכ"כ הרמב"ם (סדר תפלות כל השנה) וכן כתב בסדר רב עמרם (סדר ח"ב סי' לו).

וכתב הב"י (סי' תרד) והעולם נוהגים לומר אתה חוננתנו שאין זה נקרא שינוי מטבע שהכל ענין אחד הוא. וכתב הד"מ משמע דלכו"ע אין לומר תרוויהו אלא או זה או זה. אבל יש נוהגים לומר בתור הוספה אתה חוננתנו בברכת אתה חונן, דשרי להוסיף בברכות אצמעיות.

ונפסק בשו"ע (סי' רצד סעי' א) אומר הבדלה בחונן הדעת.

והמנהג להתחיל אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ואחר כך אומרים אתה חוננתנו, ואחר כך מסיים וחננו מאתך וכו'. (ב"ח. משנ"ב ס"ק ב' כה"ח ס"ק ב') ואם התחיל מאתה חוננתנו ואילך יצא. (משנ"ב שם) [עיין בבית יוסף לעיל דיש אומרים דלכתחלה ראוי להיות כן, ועל כל פנים דבדיעבד לכולי עלמא הלא יש בה גם מענין הברכה].

ובשו"ע הרב (סעי' א) מוסיף, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפלות וקידושים והבדלה תקנו הבדלה בתפלה בלבדה ולא על הכוס, לפי שכשעלו מן הגולה היו דחוקים בעניות, ולא סיפק ביד כולם לקנות יין להבדלה.

ח. גמ' ברכות (שם) הבדלה בחונן הדעת. מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה; ורבנן אמרי: מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול.

וכתב הטור (סי' קטו) ומבדילין בה במוצ"ש וי"ט משום שהיא חכמה שמה שהאדם מבדיל בין דבר לדבר חכמה היא לו לכן קבעוה בברכת חכמה.

ט. מג"א (סי' רצד ס"ק א) בשם הירושלמי: בחונן הדעת, מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. ובשועה"ר (שם, ס"ק א) מבאר הדברים, מפני שאסור לתבוע צרכיו במוצ"ש קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמו, לפיכך קבועה קודם שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות.

י. גמ' בברכות (כט.) טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. וקי"ל (לג.) המבדיל בתפילה צריך שיבדיל הכוס והמבדיל על הכוס צריך שיבדיל התפילה.

דעת ר"י (תוס' ל: ד"ה מסתברא) והרא"ש (סי' יז) והטור (סי' רצד) אם יש לו כוס שאין צריך לחזור ולהתפלל. ואף שלא פתח בברכה שלאחריה. אולם דעת דעת ה"ר אלחנן (הובא בתוס' שם), והמרדכי (פר' תפילת השחר סי' צח) בשם ראבי"ה שכל זמן שלא פתח בברכה שלאחריה חוזר.

ור"ת כתב (הביאו התוס' שם) שאפילו פתח בברכה של אחריה חוזר אם ירצה וכן עשה מעשה וחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמרו אין מחזירין. והרא"ש כתב דלא מסתברא כלל כיון שאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אין חוזר לעבודה.

וכתב הטור (שם) ואפשר שר"ת היה מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם ירצה לחזור חוזר ומיהו גם זה יתכן שאם סיים תפלתו שיכול לחזור לראש דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע תפלה כיון שאינו חוזר לראש נראה לי דהוי הפסק אם חוזר עד כאן.

התוס' כתבו כדעת ר"ת. ודעת הב"י (סי' תרד) כדעת הרא"ש וכ"כ הטור והר"ן.

להלכה פסק השו"ע (סי' רצד סעי' ד) כרא"ש וז"ל: במקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל, מיד כשסיים הברכה אין לו לחזור, אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה. ע"כ. כשסיים הברכה – היינו אמר כבר שם השם.

ובסעיף ה' השו"ע כתב את דברי הטור בהסבר ר"ת וז"ל: במקום שאמרו שאינו חוזר, אם רצה להחמיר על עצמו אם סיים תפלתו, רשאי. אבל אם עדיין לא סיים תפלתו, אינו רשאי לחזור. ע"כ.

וכתב במשנ"ב (ס"ק ח') בסיים תפילתו - רשאי לחזור בתורת נדבה. מיהו דאין להתפלל נדבה אלא מי שמכיר עצמו זריז וזהיר ושיכון. ואם לא סיים לא יחזור משום הפסק.

אם נזכר בשומע תפילה

דעת הרמב"ם (פ"י מהלכות תפלה הי"ד) שיאמרה. ודעת התוס' (ברכות כט. ד"ה מפני) דלא יאמרה כי בשומע תפילה זה דווקא לצרכיו. וכתב הב"י (שם) לדחות כיון שאומרים כשם שהבדלתנו וכו' שפיר הוי מעין שומע תפילה. וכתב הב"י ומכל מקום כבר כתבתי בביאורי להרמב"ם (כסף משנה שם) שנ"ל שהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם כמו שמצאתי בספר הרמב"ם מדוייק שכתוב בלשון הזה טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו צריך לחזור וזה מבואר כדברי התוספות.

למעשה כתב הכה"ח (ס"ק טז) כשיש לו כוס לא יאמרו בשומע תפלה כמו שכתב הרב בית יוסף. מגן אברהם (ס"ק ג). וכן הסכים אליה רבה (אות ד). וכן כתב התוספת שבת (אות ד), ורבנו זלמן (אות ה). וכתב הטעם שלא ליכנס לספק ברכות שאינם צריכים יעו"ש, בן איש חי (פרשת ויצא אות ג).

אם לא הבדיל בתפילה וגם אין לו כוס להבדיל

כתבו בה"ג (הלכות קידוש והבדלה יד ע"ג) והרא"ש (שם סי' טו) ותלמידי ה"ר יונה (פ' תפלת השחר כ. ד"ה וכתב) ונפסק בשו"ע (שם סעי' ב) וז"ל: טעה ולא הבדיל בתפלה, ואין לו כוס בלילה וסובר שאף למחר לא יהיה לו, צריך לחזור ולהתפלל.

כתב המשנ"ב (ס"ק ו') חוזר לראש אם עקר רגליו, ואם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת חונן הדעת. ואם נזכר קודם שומע תפילה, לא יחזור, ויאמר אתה חוננתנו בשומע תפילה דהוא כולל כל הבקשות. וכתב המג"א מיהו אם יש לו כוס, יסמוך על כוס ולא יאמרנה בשומע תפילה.

וכ"כ הבא"ח (פר' ויצא אות ג) וז"ל: הא דאמרנו אם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו, דאין צריך לאומרה בשומע תפלה, היינו דוקא אם הוא יודע שיש לו כוס להבדיל עליו, אבל אם יודע שאין לו כוס להבדיל עליו, וגם למחר לא יהיה לו, הרי זה אומר אתה חוננתנו בשומע תפלה, כיון ששכח לאומרה בברכת אתה חונן, כדין מי ששכח שאלה בברכת השנים שאומרה בשומע תפלה. ואם גם בשומע תפלה שכח ולא אמרה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר אתה חוננתנו, מפני שהוא אין לו כוס להבדיל עליו, וגם יודע שגם למחר אין לו כוס.

יא. כ"כ המג"א (ס"ק ב') ותוספת שבת (אות ב') ועל כל פנים אסור במלאכה עד שיאמר המבדיל כמ"ש סוף סימן רצ"ט.

יב. כתב בשאלתות דרב אחאי גאון (בראשית, שאילתא א) שמזכירים במוצ"ש ויהי נועם וגו' משום שהמלאך הממונה על הרוחות הוא דן אותם בכל יום ויום, ובע"ש עם חשיכה בת קול מכרזת ואומרת הנח להם לרשעים אלו וינוחו ומניחים אותם כל השבת כולה, ובמוצ"ש עם חשיכה המלאך צועק ואומר להם חזרו לגהינם שכבר השלימו ישראל את סדריהם ע"כ.

והרוקח בפירושו לסידור התפלה (אות כ) כתב וז"ל, למה אומרים ויהי נעם במוצ"ש לפי שהוא מזמור של ברכה, שנאמר ויברך אותם משה זה המזמור אמר עליהם, כלומר ויהי נעם יהי רצון מאתך שינעים בעיניך מלאכת המשכן שעשו אלו, וגם להם אמר יהי רצון שתשרה שכינה עליהם שפעולתם לשמים ומעשה ידינו כוננהו, ב' כוננות נגד בית ראשון ובית שני רמז שתשרה שכינה אף בבית שני קצת. ולפי שאנו מוצאים שנאמר במזמור זה ברכה במשלוח יד, נהגו רבותינו לאמרו במוצ"ש שישלח הקב"ה ברכה במעשה ידיהם, ומאחר שמתחיל בברכת עצמו וגם מסיים בברכת כהנים לכך כופלים אורך ימים ב' פעמים" עכ"ל.

ובזוה"ק (זו"ח רות דף לח ע"ב) איתא שאמר השר הממונה על הרוחות בן גאים שמו לרבי נחוניא שיש שער מיוחד בגן עדן הארץ, ואין לשום מלאך רשות עליו ונפתח בר"ח שבתות ויו"ט ועולות רוחות המתים משם לג"ע עליון. ובמקומם יורדות נשמות יתירות של שבת אלינו. וכתב אח"כ וז"ל: "ובמוצ"ש בשעה שישראל אומרים ויהי נעם, אותם הרוחות שירדו להם בשבת עולות, אלו עולות ואלו יורדות, אלו עולות במקומם ואלו יורדות למקומם וכן תמיד בענין זה". ע"כ.

יג. עיין שעה"כ (דף ס ע"ג) וז"ל: הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואחר כך תשב.

והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנקראת נועם ה' [היינו הבינה היא אהי"ה כזה: אלף הי יוד הי גימ' נעם עם הכולל] בסוד תוספת שבת ולכן צריך שיהיה מעומד וזה ביאורו: דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול ובכן יהיה מכלל והתקדשתם והייתם קדושים וכו' וזהו דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדושת שבת עכ"ל.

והגה"ק שמן ששון על הכוונות (ח"ג דף פ' ע"א) כתב להקשות דלכאורה אם הנועם הוא בחינת אימא, ואימא היא נוקבא לכאורה צריך לומר ויהי נועם מיושב ולא מעומד כיון שכל דכורא הוא בחינת עמידה ולא נוקבא כנזכר בסדר אמירת ה' מלך וכל בחינת נוקבא היא מיושב.

וכתב לתרץ שטעם היות מעומד יען שהוא מבחינת נועם העליון שבאצילות וכללות האצילות הוא חכמה [אבא ואמא] שבאצילות הנקראים שניהם אבא דכורא עכ"ד.

ובפרי עץ חיים (דף קד ע"ג) כתב בענין עמידה זו של מזמור זה וז"ל: ויהי נועם צריך לאומרו מעומד לקבל אור החוזר מסוד הבינה הנקראת נועם וכו' אך אין צריך לומר מעומד רק פסוק ראשון ולא כל המזמור עכ"ל. משמע מלשון פרי עץ חיים שלכתחילה צריך לומר רק את הפסוק ויהי נועם וכו' מעומד אבל שאר המזמור צריך לישב משא"כ מלשון שעה"כ משמע שלכתחילה יש לעמוד בכל המזמור ורק אם לא יכול לפחות יאמר מעומד הפסוק ויהי נועם.

ובכה"ח סופר (סי' רצה ס"ק א) כתב להדיא כלשון שעה"כ וז"ל: ומזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד וכו' עכ"ל.

וכן הרי"ח הטו"ב בספרו בן איש חי (פר' ויצא אות ח) כתב כן וז"ל: ועל כן מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ולפחות תאמר פסוק זה של ויהי נועם מעומד ואח"כ תשב עכ"ל.

וכתב שם עוד הבא"ח (פר' ויצא אות ו) וז"ל, טוב שכל אדם יאמר בפיו קודם אמירת ויהי נעם, "הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת השבת לימי החול, ואתקדש בעזרת השם בימי החול מקדושת השבת, כמו שציונו ה' אלהינו בתורתו הקדושה והתקדשתם והייתם קדושים. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיעלה לפניך כאילו כיוונתי בכל הכוונות הראויות לכוין בזה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" ע"כ.

יד. שעה"כ (דף ס סוף ע"ב). ועי"ש עוד (שם ע"ג) שכתב וז"ל: ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת מאותה הקדושה של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה. עכ"ל.

וכתב בספר חמד"י חלק שבת (דף קג ע"ד) וז"ל: ויאמר ויהי נועם וכו' ונתקן לומר מזמור זה כי הוא שיר של פגעים והוא נאמר על כל דבר אימתה ופחד על המקטרגים ולפי כי עתה המה יוצאים מנוקבא דתהומא רבא אנו מעתיקים שלא יקטרגו עלינו ולא ישלטו בנו.

וסגולתו כסגולת קריאת שמע אשר היא רמ"ח וחרב פיפיות להצמית המקטרגים, ועל כן יש מתיבת ויהי נועם עד בישועתי התיבות שבקריאת שמע [רמ"ח תיבות] חסר ה' תיבות ולפיכך כופלים פסוק "אורך ימים אשביעהו" וכו' שיש בו ה' תיבות להשלים מספר תיבות הקריאת שמע עכ"ל.

טו. עיין שלמי צבור (דף ריז ע"ד) שכתב שלא ראה סמך למה שנהגו להתחיל משובה ה' עד מתי וכו', ואדרבא לפי הרמזים שכתבו בזה היה ראוי שלא להוסיף יותר, וסיים ודאי שמנהגן של ישראל תורה היא יעו"ש. ומיהו עיין יפה ללב (אות א) שכתב טעם לזה דכיון שנהגו לומר ולהזכיר אליהו הנביא במו"ש להתפלל שיבא ויבשרנו הגאולה כדכתב מור"ם בהגה (סי' רצה סעי' א בשם הטור) לכן נהגו לומר אלו הפסוקים שהם בקשה ותפלה על הגאולה. (כה"ח סי' רצה ס"ק ב)

טז. כן כתב ג"ע החיד"א שיש לומר בכל מוצאי שבת ויהי נועם בלא הבדל ושינוי וז"ל בברכ"י (סי' רצה אות א) וז"ל: ראיתי לקצת גדולי הדור שאף שלא היו אומרים הצבור ויהי נועם במוצאי שבת בשחל יום טוב באותו שבוע. הם היו אומרים בלחש ויהי נועם, כדרך שאומרים כל מוצאי שבת. ואמור רבנן בטעמא כי על דרך האמת מוכרח אמירת ויהי נועם בכל מוצאי שבת שהוא חול, אף שיהיה יום טוב באותו שבוע. ועיין בשאלתות דבר אחאי גאון פרשת בראשית. עכ"ל.

וכן עיין להרי"ח הטוב בספרו בן איש חי (שם אות ו) שכתב וז"ל: ודע דאע"פ שכתבו הפוסקים הפשטנים דאין לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, מ"מ ע"פ הסוד צריך לאומרו בכל מוצאי שבת, וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בברכ"י (סי' רצה), וכ"כ בשלמי ציבור (דף ריח ע"ג), ובספר חסד לאלפים כתב ע"פ הסוד ראוי לומר ויהי נועם אפילו במוצאי שבת שחל בחוה"מ, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת. והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מקדמת דנא שלא לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, ותהילות לאל קודם כמה שנים תקנתי בס"ד המנהג בכל בתי כנסיות אשר פה עירנו בגדאד, לומר ויהי נועם עד סוף המזמור בכל מוצאי שבת באין הפרש כלל. עכ"ל.

יז. כ"כ המג"א (ריש סי' רצה), וכופלין פסוק אורך ימים וגו', שאז נשלם השם היוצא ממנו (טור מנהגים). מצאתי בתשב"ץ כשכופלין אותו יש בו תיבות כמנין הנהנים ק"ל, שכהני חשמונאי אמרו אותו במלחמה ונצחו". והיעב"ץ בסידורו (תפלת ערבית, אות ז) כתב הטעם, כי על ידו נשלם מספר קכ"ט תיבות כמנין כלי זיין, עם ב' תיבות, והאומר אותו אין כלי זיין שולט בו.

יח. רמ"א (סי' רצה) ואומרים ויהי נועם וסדר קדושה.

וכתב המטה משה (אות תצט) וז"ל: ואומר סדר קדושה. והטעם שאין דרך לברך התלמיד שלא יתברך רבו עמו, לכך מאחר שמתחיל בברכת עצמו יאמר גם כן ברכת השם יתברך (מחזור ויטרי סי' קמז ואבודרהם). וטעם נוסף כתב הרוקח (סי' שסב) וז"ל, אומרים סדר קדושה במוצאי שבת, לפי שבאותה שעה פושעי ישראל מתחילין לירד לגיהנם, וסדר קדושה שאנו אומרים מועיל להם לצנן להם אש של גיהנם. עכ"ל.

כתב בשו"ת בנימין זאב (סי' ריט), שכתב שבעוד שישראל לא הגיעו לסדר קדושה לא נקרא חול, ובשעה שהשלימו ישראל סדריהם הם חוזרים ולכך מקדימים להתפלל ויהי נועם, שיהיה נועמו עלינו ומעשה ידינו יכונו בכשרות וביושר ולא נבוא לידי עבירה ולא נידון בגיהינם. ועל דרך הקבלה נועם ה' היא עוה"ב שכל האורות בה וחירות לעולם ממנה, ואנחנו מעוררים אותה במו"ש שנינצל מהעונשים ונזכה לשלום ע"כ. וכ"כ בסדר היום (ערבית של מו"ש) וז"ל, ונהגו לומר אותו בזמר כדי להתעכב בענין שיתאחרו מפני כך הרשעים בגהינם מלחזור לדינם, ובזה מרחמים עליהם שאינם חוזרים עד שיגמרו כנסיה אחרונה של ישראל לומר סדרא דקדושה. וכל המתעכב משובח מפני זה ומתברך מפיהם של רשעים ג"כ וכו' עוד אפשר לומר טעם אחר למה תיקנו לומר סדר קדושה במו"ש, משום דכיון דצריכים אנו להבדיל בין קודש לחול, אנו אומרים סדר קדושה להבדיל בין קדושת אלהינו יתברך ויתעלה לשאר קדושות, משום שהוא מובדל ומפורש משלש עולמות, עולם השפל, עולם הגלגלים, ועולם המלאכים, ומפני זה אומרים ג"פ קדוש לכוין אל הענין הזה" עכת"ד.

יט. כ"כ הטור. (סי' רצה). ובספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד קפו) מפרש פי' דבמצרים עיקר הגאולה היה ביום דכתיב (שמות יב, מא) "ויהי בעצם היום הזה".

ומה שאין אומרים פסוק ואני זאת בריתי אף שאינו פסוק של גאולה כתב הט"ז (שם ס"ק א) כיון דאלו ב' הפסוקים 'ובא לציון' 'ואני זאת בריתי' הם סמוכים ביחד בספר ישעיה (נט, כ - וכא), וכל שאין אומרים האחד, גם השני אין אומרים.

כ. שעה"כ (דף ס ע"ב). והביאו הבא"ח (פר' ויצא אות ז).

א. רבי יוסי נותן טעם לדבר איך בעלי תשובה נכנסים מיד, וחולק על רבי יהודה שאמר שמקום שהצדיק גמור נכנס בסוף ימיו, הבעל תשובה נכנס מיד בתשובתו. ור' יוסי אמר שאותם בעלי תשובה, למעלה מן הצדיקים הגמורים נכנסים כדתנן מקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ונותן שני טעמים. א. דמשכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר כלומר, שמושכים עליהם אור הקדושה העליונה בכוונה גדולה מפני שהם נכלמים הרבה ולפי רוב כלימתם יכנעו וישובו וידבקו בקונם. מה שא"כ בצדיק שאין לבו נכנע כל כך לפי שהוא צדיק. ב. ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא כלומר, לפי שהם סגורים בעמקי הקליפות וצריכים מלחמה גדולה להומם ולאבדם לבא אל המלך, לכן יעלו על מעלת הצדיק. ולכל הצדיקים יש להם מקום מיוחד וז"ש כמה אתרין, וכל אחד לסוג אחד מן הצדיקים והמקומות מעולים זה מזה כפי גדולת הכת ההיא. ואף במקום הכת האחת אין כולם שוים כי נחלקים בפרטן בגודל האור כל א' מחבירו. והוא פירוש והצעה לג' הבחינות שאמר בפסוק: חצריך, ביתך, היכלך. אלין אתרין ודרגין לבר וכו' הנה סדר המדרגות הללו הם כך: חצריך הם בג"ע של מטה, שהוא בעשיה רוחנית שהיא חצר המשכן משכן מטטרו"ן, שהוא ביצירה שהם ז' היכלות מלבנת הספיר למעלה. וחצר המשכן הוא העשיה שהוא לפני המשכן. וביתך הוא המשכן שהוא היצירה כנזכר. והיכלך הוא עולם הבריאה דהיכל ק"ק שהוא ראש היצירה והוא עצמו סוף הבריאה כמו שקבלנו משם ההריא"ה זלה"ה. עכ"ל הרא"ג.

ב. וז"ל הרמ"ק: כי ידע שהשכינה שם עמהם. ומה שאומר שפתח ג"ע במערה אין הכוונה שיהיה ג"ע תחת קרקע העולם ח"ו להאמין זה. אמנם ירצה שררך אותו פתח הגשמי אשר במערה יזדכך מעט מעט עד שיתדבק ברוחני, ונמצא דבקות הרוחני בגשמי שם. וענין זה הארכתי בההוא עובדא דסבא ותיקונים. עכ"ל.

מעשה מהגאון הצדיק רבי אברהם אזולאי זצ"ל שירד למערת המכפלה: פעם בא הפחה מקושטא לעיר חברון. ומנהג הערבים, שהולכים ביום שישי למערת המכפלה. בתוך הערבים הבאים למערת המכפלה היה גם הפחה הבא מקושטא, וכאשר ראה את פתח הבור מעל המערה ביקש לרדת לתוך המערה אזי הבהירו לו שאין יצור אנוש אשר יעז לרדת למערה עצמה.

התעקש הפחה לראות מה בתוך המערה, הסיר את המכסה מעל פי הבור אשר מעל המערה, והתכופף. בתוך כך נפלה חרבו מן הנדן והתגלגלה למעמקי מערת המכפלה. חרב זו היתה משובצת אבנים טובות ומרגליות ושווה כל הון. גזר הפחה על אחד הישמעאלים לרדת לתוך המערה ולהוציא את החרב. שילשלו את אחד המשרתים בחבל לתוך הבור, והנה אך ירד - יצאה נפשו. והורידו עוד ישמעאלים אחרים, לא הספיקו להגיע למטה, והוציאום מתים. כיוון שראה הפחה כך, אמר "מה אעשה, וכי אמית את כל משרתי?". אזי גזר על היהודים לרדת ולהביא את החרב.

הפילו יהודי חברון גורלות מי ירד למערה, ונפל הגורל על רבי אברהם אזולאי. כשראה הצדיק שעליו נפל הגורל, טבל ועלה ולבש בגדי לבן. כל אותו הלילה היו אנשי חברון יושבים לפניו, והוא דורש לפניהם בסתרי תורה. כשהאיר השחר, קם ואמר לחבריו שיתפללו עליו שלא יאונה לו כל רע. הלך אל מערת המכפלה, קשרוהו בחבל, וירד הצדיק לתוך המערה... כיון שירד, העלה להם את החרב בחבל - והחל להתהלך בתוך המערה, וניגלו אליו נשמות האבות. עברו שעות, וכל היהודים ממתינים ומצפים: מתי ישוב רבי אברהם אזולאי מן המערה והאם יזכו לראותו. חששו פן יקראהו אסון. לבסוף נתן אות והעלוהו מן המערה, וכל יהודי חברון ששים ושמחים לקראתו. בשובו מן המערה אמר לחבריו, שהראו לו מן השמים שבקרוב יסתלק מן העולם וייכנס לג"ע יחד עם האבות.

כל אותו הלילה היו חבריו יושבים עימו, והוא דורש לפניהם בפרדס החכמה ובסתרי תורה בקבלה עד עלות השחר. כאשר הפציע אור הבוקר ירד הצדיק למקווה טבל ועלה, לבש בגדי לבן, קרא קריאת שמע, ויצאה נפשו בטהרה... וכל ישראל מצטערים כי אבד חסיד...

בבראשית (דף נ"ז) מבאר, כי אחרי שגורש אדם הראשון מגן העדן, נשלח לעבוד את האדמה. ומרחמנותו של ה' יתברך השאירו בסמוך לגן העדן התחתון, עד שבסמוך למיתתו, ראה אור אחד דקיק עולה באותו מקום, שיוצא מגן עדן, וחצב שם את המערה וטמן בה את עצמו ואת אשתו, וזו היתה מערת המכפלה. ובזוהר חדש (רות) מוסיף רבי קיסמא לבאר שבשעה שמתה חוה, רצה אדם הראשון לקוברה שם, כי הריח שם ריחות גן עדן. וכשרצה לחצוב עוד חלקים מן המערה יצאה בת קול ואמרה לו "דייך". באותה שעה עמד ולא חצב יותר, ושם נקבר. ומי נתעסק בקבורתו? שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו. רבי רחומאי אמר, הקב"ה נתעסק בו כשנוצר, ונתעסק בו כשמת, ולא היה מי שיודע מקומו, עד שנכנס אברהם למערה, הריח ריח בשמים של גן העדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים, אדם הראשון קבור כאן, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה, ראה את אדם הראשון ונר דולק מעל ראשו, ויצא. ומאז היתה תאוותו על המקום הזה. אמר רב הונא, קודם שבא אברהם, רבים היו מבקשים ליקבר שם, ומלאכי השרת היו שומרים המקום, ע"י אש שהיתה דולקת שם, עד שבא אברהם ונכנס, וקנה את המקום. המדרש תנחומא (חיי שרה) מספר שגם שרה בעצמה ידעה מקדושת המערה, ומה שכתוב (משלי לא) "זממה שדה ותקחהו" זהו רצונה לקנות את שדה מערת המכפלה.