מאמרי הפרשה פרשת שמיני

כ"ב ניסן תשפ"ה | 20/04/2025 | 14:00

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט, א).

עשר עטרות נטל אותו היום

היום השמיני למילואים הוא ראש חודש ניסן, שבו הוקם המשכן. ואותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ונטל אותו היום עשר עטרות, ואלו הן:

א. ראשון למעשה בראשית. כלומר, שחל ביום ראשון שהוא ראשון לבריאת העולם.

ב. ראשון לנשיאים, שביום זה התחילו הנשיאים להביא קרבנותיהם למשכן.

ג. ראשון לכהונה, שביום זה התחילו אהרן ובניו לעבוד עבודה, ונקראו כהנים, ועד אותה שעה היתה העבודה בבכורים.

ד. ראשון לעבודה, שבו התחילו להקריב קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכדומה.

ה. ראשון לברכת כהנים, שהוא היום הראשון שבו התחילו הכהנים לברך את ישראל.

ו. ראשון לירידת האש מן השמים על המזבח לשרוף את הקרבנות.

ז. ראשון לאכילת קדשים שביום זה נצטוו על דיני אכילת קדשים, שלא לאכול קדשים בכל מקום, רק בתוך מחיצות המשכן, שעד אז אכלו אותם בכל מקום.

ח. ראשון להשכנת שכינה בגלוי בישראל.

ט. ראשון לאיסור הבמות שמיום זה ואילך אסור להקריב בכל מקום אלא להקריבם במשכן.

י. ראשון לחדשים שיום זה היה ר"ח ניסן, שהוא ראשון לחדשי השנה. (שבת פז:)

השמחה בזמן המשכן ובית המקדש

פרשת שמיני פותחת בתיאור חנוכת המשכן, ובהתגלות כבוד ה' לעיני ישראל. כעין זה היה גם כאשר חנכו את בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך.

שכן בזמן שהיה המשכן, ובמשך תקופתם של שני בתי המקדש, היתה התגלות ניסית ועל טבעית, והשכינה ורוח הקודש היתה מרחפת מלמעלה ומרעיפה קדושה וטהרה על כל עם ישראל, בין אלו שהיו בגולה ובין אלו שהיו בארץ ישראל, כאשר עלו לרגל לירושלים ולמקדש, זכו ונהנו מזיו השכינה. העליה לרגל נתנה להם עוז ותעצומות נפש וחיזוק רוחני למשך כל ימות השנה.

לעומת זאת, כאשר היו ישראל בגלות ואף בארץ ישראל לאחר החורבן, הרגישו את עוצמת הסתרת הפנים וחוסר הקדושה והטהרה והאהבה והאחדות המייחדות את העם. משכך, היתה התפילה שגורה כל העת בפי העם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

וכתב בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קמג.): פתח רבי יוסי ואמר, שיר השירים וכו' - שירה זו אמרה שלמה המלך בזמן שנבנה בית המקדש, שאז כל העולמות נשלמו למעלה ולמטה בשלמות אחת, כי השווה העולם התחתון לעולם העליון ע"י בנין בית המקדש, וירדה השכינה לשכון בתחתונים כמו ששוכנת בעליונים, ע"י האורות הגדולים והספירות העליונות של עולם האצילות. שירדו האורות דאצילות עד עולם העשיה, וכל זה דרך אור השכינה שירדה לשכון בתחתונים. ואז היתה המלכות בשלמותה, ובית המקדש של מטה נבנה כעין של מעלה.

השמחה הגדולה בבנין המקדש

והנה בשעה שנבנה ביהמ"ק למטה, לא היתה שמחה לקב"ה ביום ההוא מיום שנברא העולם, ואינו דומה למשכן שעשה משה רבנו, כי המשכן היה כדי שתרד השכינה לארץ ותתלבש במלאך מט"ט להשפיע שפע בעולם התחתון. וביום שהוקם המשכן למטה, הוקם עמו משכן אחר למעלה שהוא המשכן של מטטרו"ן אשר בעולם היצירה. אמנם כאשר נבנה בית המקדש הראשון, נבנה עמו ג"כ בית למעלה שהוא עולם "הבינה" סוד ה' ראשונה של הוי"ה ב"ה, וירדה ממנה הארה גדולה למטה, וכל שכן שירדה למטה הארת זו"ן שהם אותיות ו"ה בשם הוי"ה, וע"י זה נתקיים אור הבינה בכל העולמות והאיר בהם, ומיתק כל הדינים שהיו בהם, וע"י זה נפתחו כל החלונות העליונים להאיר למטה, כי הבינה היא המפתח של כל פתחי הספירות.
ולא היתה שמחה בכל העולמות כהיום ההוא, כי הבינה היא מקור השמחה, אשר על ידה נתעוררה השמחה בכל העולמות, ולכן המשכן ומתן תורה לא היו בערך מעלה זו של בית המקדש הראשון, כי אז פתחו המלאכים העליונים ובני ישראל ואמרו שירה שהיא שיר השירים, אשר היא מצד הבינה שאותה שרו לכבודו של הקב"ה.

הצער ביום השמיני – על שום מה?

אמרו חז"ל (מגילה י:), כי בכל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער, ובכל מקום שנאמר 'והיה' לשון שמחה הוא. וא"כ יש להבין, מה מקום היה להצטער ביום השמיני שהוא יום הקמת המשכן?
אלא, שבכל יום ויום היו אהרן ובניו וזקני ישראל באים מעצמם ללמוד תורה מפיו של משה רבנו, ובאותו היום הרגישו כי עתידה פורענות להתרחש. ואכן באותו יום מתו בני אהרן - נדב ואביהוא. ועל כן, פתח הכתוב את הפרשה בלשון צער - "ויהי ביום השמיני", כי באותו היום לא באו אהרן בניו וזקני ישראל ללמוד תורה אצל משה רבנו מיוזמתם, אלא הוצרך משה לקרוא אותם שיבואו אצלו. (הובא בלבוש יוסף בשם הספרים).

כשמקיימים מצוות ה' בשלמות זוכים להנהגה נסית

כתב מו"ר מרן ראש הישיבה בספרו קול יהודה: ויהי ביום השמיני, פירש רש"י שמיני למילואים. כל זמן שמשה שימש לא ירדה שכינה, עד שבא אהרן ואמר לו משה קח לך עגל בן בקר לחטאת, להודיע לו שכיפר לו על עוון העגל.

ויש להבין, למה בפרה אדומה שגם היא באה לכפר על עוון העגל - לקחו פרה, ואילו כאן לקחו עגל? ופירש רש"י, כי הסיבה לכך שלקחו פרה היא, כדי שתבא האם ותקנח צואת בנה. אלא שאם כן היה די לנו בזה, ולמה הוצרכו להביא גם עגל?
ושמעתי הסבר יפה מפי הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל והוא, כי היו כאן שני סוגי עבירות; אהרן שעשה בעצמו את העגל, הוצרך להביא עגל לכפר על כך. אבל קהל ישראל שלא חטאו בעגל, שכן אלה שעבדו את העגל נהרגו על ידי משה ואלה שלא העידו נגדם נהרגו במגיפה, אבל יתר חלקי העם שלא עבדו את העגל, אבל היו חייבים למחות מדין ערבות, הוצרכו להביא פרה אדומה - שהיא דוגמת האם הבאה לקנח צואת בנה, שזהו רק מדין ערבות.

ולכן, אהרן שבעצמו עשה את העגל, אף על פי ששגג היה חייב קרבן, ועל כך יביא עגל, ואילו ישראל הנשארים שלא עשו בעצמם את העגל רק שלא מחו, שחיובם הוא מדין ערבות - יביאו פרה שגם היא מדין ערבות, כי תבוא האם ותכפר על עון בנה העגל.

"קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט, א).

זכות אבות מתחילה ועד סוף

היום השמיני למילואים, היה ראש חודש ניסן. והרמז לכך "קרא משה לאהרן" ר"ת: "מקל" והוא גימטריא: "ניסן". וגם "אברהם יצחק וישראל" ס"ת: "מקל", כי זכות אבותינו הקדושים היא שעמדה לנו ונגאלנו בחדש ניסן.
ועוד יש לומר, מדוע נרמז בסופי התיבות "מקל", כדי לומר כי אף בסוף הדברים לא תמה זכות אבות, ומתחילה ועד סוף זכותם מגן לנו ונגאל בזכותם, ועל כך רמז הכתוב (בראשית ל, לז) "ויקח לו יעקב מקל". (נחל קדומים).

"וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'" (ט, ב).

כיצד ניתן לפעול מול אומות העולם

כתב ה"חפץ חיים" (על התורה) אמרו חז"ל (ספרא שמיני א) אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך כביאתך למקדש.
ובדומה לזה מפורש ברמב''ן פרשת אחרי מות, על הכתוב (ויקרא טז, ח) וגורל אחד לעזאזל, וזה לשונו: ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, לפי שהיו נותנים לו לסמא"ל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל קרבנם, שנאמר: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר חטאת. וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו. עכ"ל. אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים, שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות חורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חרב ושממון.

והמקור לזה מבואר בתורה, שמטרת משלוח המנחה מיעקב לעשו היתה בשביל: כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו (בראשית לב, כ). וזוהי פרשת הגלות, שכך היתה קבלה בידי חז"ל, שבשעה שהיו צריכים רבותינו ללכת לרומא בחצר מלכי אדום על עסקי הציבור, היו מסתכלים בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו (עיין רמב"ן שם).
והנה לו חכמו ישכילו זאת שתדלני זמננו מבלי להתגרות באומות ולא ללחום בהם, אלא ללמוד מקודם הפרשה הזו ואחר כך ללכת בעקבות הזקן החכם, כי אז היו מצליחים בדרכם להטיב את מצב הכבשה בין השבעים זאבים, כמו שמכנים חז"ל את מצב עמנו הדל בין האומות.

"וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'" (ט, ב).

מידה כנגד מידה

שואל רש"י, למה נצטווה לקחת דווקא עגל, והלא חטאת של כהן משיח הוא פר, ואהרון הוא כהן משיח?! אלא להודיע, שכיפר לו הקב"ה על מעשה העגל.

והמתבונן יראה, שיש בזה מדה כנגד מדה. וכדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש ג') שענין מדה כנגד מדה, בא לעורר את האדם שימצא הדבר שקלקל בו, ובכך ידע כיצד עליו לתקנו, וכן במידה טובה, ידע על מה הוא מקבל שכר.

השיניים נותרו שלימות

שח הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א, רבה של העיר אלעד (אספקלריא, מטות תשע"ו עמ' 28): סיפר לי נכדו של הגאון רבי אהרן נויבירט זצ"ל, מעשה שהיה עם סבו. וכך סיפר לו סבו: מדי פעם הייתי נוסע לחפץ חיים כדי להתייעץ עמו בענייני רבנותי בגרמניה, באחת הפעמים, לפני שחזרתי לקהילתי בגרמניה, שאלתי את החפץ חיים מה לדבר בשבת הקרובה בכדי לחזק את הציבור?
החפץ חיים שהיה אז בן פ"ג שנים לערך, שכב במיטתו בשל חולשתו, ולפתע הורה לי להתקרב אליו, וביקש שאפתח את פיו. הייתי נרעש ונפחד, לא הבנתי, לפתוח את פיו הקדוש של החפץ חיים?! אולם החפץ חיים הורה לי בשנית לעשות כך.
מתוך אימה ויראה פתחתי את פיו הקדוש, וגיליתי שתי שורות שיניים צחורות מסודרות ושלמות כשל בחור צעיר. עמדתי נפעם, ואז ביקש החפץ חיים: תספור נא כמה שיניים יש בפי! ואכן, בדחילו ורחימו מילאתי אחר בקשתו, וספרתי שלושים ושתיים שיניים! שן לא נעדרה, שן לא נפגמה.
ואז נטל החפץ חיים את ידי ואמר בחיוך: מדה כנגד מדה אני שמרתי על הפה שנתן לי הקב"ה, והקב"ה שמר על הפה שלי! והוסיף ואמר: את זה תספר לבני עדתך בדרשה, שראית יהודי ישיש מאד שכל שיניו שלמות, והכל משום ששמר על פיו מלשון הרע ודיבורים אסורים!

"וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ט, ב).

מדוע הוצרך אהרון לכפרה?

כתב רש"י, להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.
מקשים העולם, והרי מבואר בהרבה מקומות בגמרא ובמדרש, כי אהרן לא חטא מאומה באותו מעשה, ואם כן כפרה זו למה באה? ועוד מקשים מדוע אמר בלשון קח לך יכול לומר, זה קורבן אהרון עגל בן בקר לחטאת?
ואמר הגאון ר' דוד מלידא בספרו על התורה "חלקי האבנים", ליישב זאת ע"פ מה שכתב הזוהר הקדוש (כי תשא קצב.) שאילו לא לקח אהרן את הזהב מידם, אלא היה מניחן תחלה על הארץ, לא היו מצליחים, שנאמר (שמות לב, ד): "ויקח מידם", כי ידוע שאותם מכשפים עשו כישופים ונתנו לאהרון מידם, ואהרון לא הניחו ע"ג הקרקע. ואם היה מניחו, היה מתבטל הכישוף ולא היו מצליחים במעשיהם, לפיכך "ויצא העגל הזה".
נמצא, שבעצם הדבר באמת לא חטא אהרן, אך עיקר עוונו היה מחמת הלקיחה לבד, ולכך אינו צריך כפרה, כי אם על הלקיחה, וזהו שאמר: "קח לך עגל בן בקר", אני מצווך "לקחת" עגל דווקא, למען היות לך כפרה על אותה לקיחה שלקחת מידם.

"קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה, וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, ג-ד).

הפסוק מרמז לדרך העולה בית אל

כתב רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספרו "אלף המגן": קחו שעי"ר אותיות: עשיר. עזי"ם - אם עשיר יענה לכם עזות כמדתו (עיין משלי יח, כג), תקבלו לחטאת - להתם חטאת, ואם לא תוכלו שאת ותכעסו עג"ל וכב"ש - בעגלא [-במהרה] תכבשו יצרכם, ותהיו נח לרצות. ובזה תהיו כבני שנה תמימים - שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ראש השנה יז.). וגם לעולה - תזכו לעלות, כי "מאן דאיהו זעיר איהו רב" (זוהר הקדוש ח"א קכב:). והבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו (תנחומא ויקרא פ"ג).
ושור ואיל לשלמים - עול יסבול כשור לעול, ו'איל' הוא לשון חוזק, מלשון 'אילותי' (תהלים כב, כ). בעבור שלמים - כי גדול השלום, וגדולים נמוכי הרוח שחשוב לו כאלו בא לזבוח לפני ה' - דכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה.
ומנחה בלולה בשמן חשוב מה שאדם נוח כשמן, וזוכה לכי היום ה' נראה אליכם - דכתיב (ישעיה נז, ט) אני את דכא. עכ"ל.

"כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, ד).

אהרון כנגד מיכאל

באותו יום התחיל אהרן בכהונה הגדולה. ואמרו חז"ל (זוהר חדש לך ל:), כי המלאך מיכאל שהוא סנגורם של ישראל במרום, מקריב לפני הקדוש ברוך הוא את מעשיהם הטובים של הצדיקים העולים לריח ניחוח. ופירשו בעטרת זקנים לבעלי התוספות, כי התיבות "נראה אליכם" הן אותיות: "אהרן, מיכאל". זה נתכהן למטה - וזה נתכהן למעלה!

"כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם... וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'" (ט, ד-ה).

עם ישראל רואה את הקב"ה

אמרו ישראל למשה: וכי היאך מדינה מקלסת את המלך ואינה רואה אותו. אמר להם: כי היום ה' נראה אליכם. ויקחו את אשר צוה משה, בזריזות, ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', שקרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. משל למי שכעס על אשתו והוציאה מביתו ולאחר ימים נתרצה לה. מיד חגרה מתניה וקשרה כתפותיה, והיתה משמשתו יותר מדי. כך ישראל, כיון שנתרצה להם קרבו כולם בשמחה. (ספרא שמיני, א).

ויעמדו לפני ה' חצר אהל מועד שהיא מאה על חמישים, והחזיקה את כל מחנה ישראל שהוא י"ב מילין, מכאן שהחזיק מועט את המרובה. (ויק"ר צו י, ט).

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט, ו).

קיום מצוות השם גורם להנהגה נסית

יש לשאול: מהו "זה הדבר", ולמה הכוונה בזה?
ובדרך רמז ביאר הרב "עוד יוסף חי", כי ידוע שיש מיני הנהגות של השם יתברך בעם ישראל, השגחה נסית שעליה התפלל משה (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, כי בדרך נס רואים בזה את כבודו של עם ישראל. וההנהגה השנית היא השגחה אשר באה בדרך הטבע ועם ישראל רצו שתמיד ינהגו אתם בדרך נס, כי בזה יהיה ניכר כבודם וחביבותם. לכן אמר להם משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אם אתם רוצים הנהגה נסית - זה תלוי במעשיכם, אם תקיימו את מצוות ה' בשלמותן כנתינתן מסיני, כלומר: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אזי - וירא אליכם כבוד ה' בגלוי, שתהיה הנהגה נסית שעל ידה יהיה ניכר כבוד ה', אבל אם תקיימו את המצוות על ידי תערובת פניות אישיות, אזי הנהגת ה' תהיה מכוסה בטבע ולא תהיה ניכרת.
ובזה מתיישבים לנו כמה ענינים. הנה הגמרא (ביצה טו:) אומרת על הפסוק (נחמיה ח, י): כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר רבי יהודה משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. ואילו במקום אחר (שבת קיח.) אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וכיצד יתיישבו שני המאמרים? אך על פי האמור יובן, כי ההנהגה שלא ע"פ דרך הטבע, "ואני פורע" יכולה להיות רק כאשר אנו עושים את המצוות כנתינתן מסיני, שאז מתקיים בנו וירא אליכם כבוד ה'.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט, ו).

תחשבו בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה'

יש לדקדק על איזה צווי הכתוב מדבר, אם נאמר שהציווי הוא על אהרן שיקרב אל המזבח וכו', אם כן צריך לומר "תעשה" ולא "תעשו"?
אלא, הציווי מכוון לעם ישראל שיהיו שלמים בעבודת ה' יתברך. כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד". שעל ידי כך זוכה האדם שלא ימוט דבר העומד מימינו שהיא התורה, וכשהשכיל משה כמה מעשה זה חשוב, אמר לבני ישראל אם תהיו מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה' יתברך, אז: וירא אליכם כבוד ה' (אור החיים הקדוש).

כוונת הלב רצויה כשמעורבת במעשה טוב

ועוד יש לבאר, שכך כוונת משה לבני ישראל באומרו "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", לרמוז שצריך האדם לעבוד את הבורא יתברך במעשה, ולא כאותם טיפשים שאומרים: מכיון ש"רחמנא ליבא בעי" (זוהר הקדוש פר' כי תצא רפא:) ו"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" (ילקו"ש ישעיהו שצ"ה), לכן אין צריך לטרוח לעשות המצוה בפועל, כגון ללבוש ציצית ותפילין, ולתקוע בשופר, ולישב בסוכה, ולטול לולב וכיוצא, אלא די לקיים כל אלו המצוות בכוונת הלב, כי "העיקר הלב"! ובאמת, כל הדיבורים הללו דברי שוטים הם, משום שכוונת הלב רצויה לפני הקדוש ברוך הוא דוקא כשתהיה עם המעשה, וכשאין מעשה - לא הועיל כלום.

משל לאחד שאמר לאשתו: תבשלי לי תרנגולת שתהיה ממולאת בבשר ואורז טעים, ובשלה לו ואכל. אמר לה: טוב התבשיל, אך לא היה ערב לי מילוי התרנגולת כל כך מפני שלא היה בו תבלין. אמרה לו: מחר אני אעשה כן. אך מכיון שהיתה תמימה יותר מדי, למחרת, במקום למלאות את העוף באורז ובשר, עשתה את כל המילוי בתבלין והביאה לפניו שיסעד לבו במאכל הזה. והנה כשפתח את התרנגולת מצא שממולאת היא בתבלין בלבד, וגם העוף נתקלקל מרוב חריפותו של התבלין שהיה הרבה. אמר לאשתו: מה עשית? ענתה ואמרה: בגלל שאמרת לי שערב לך התבלין הזה, לכך עשיתי לך את כל המילוי בהם בלבד, בכדי שיהיה לך עונג רב. אמר לה: שוטה! התבלינים האלו ערבים רק אם יהיו מעורבים עם בשר ואורז, אבל לבדם אינם מאכל כלל.
והנמשל הוא, שכוונת הלב רצויה וערבה לפני הקדוש ברוך הוא רק אם תהיה מעורבת במעשה הטוב, אבל כשיש מחשבה טובה בלי מעשה היא לא שוה כלום... (בן איש חי דרושים).

זאת ועוד, אם יאמר אדם: קודם אלמד טעמי המצוות ואחר כך אקיימם, הרי לא יספיק לקיים את כל המצוות, כי זה דומה לאדם שמחליט לברר כיצד הדיבור עובר דרך החוטים של הטלפון ונשמע למרחוק, ועד שלא ידע כיצד זה פועל, לא ישוחח דרכו עם אף אחד. לא כן החכם, קודם מתחיל לקיים את המצוות ותוך כדי כך לומד את הטעמים, וזהו מה שאמר משה "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו'' - העיקר העשיה.

ואכן, כך הוא דרך החכם שאמר עליו בעל ההגדה: חכם מה הוא אומר? "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם". החכם קודם מתעניין על כל סוגי המצוות מה עליו לקיים, ואפילו מצוות שהם כחוקים שאין השכל מחייבן ואף מוזרים בעיניו מבקש הוא קודם לקיימן. ולאחר מכן הוא מתבונן בטעמי המצוות, ואף אם לא עלה בידו - שכר גדול מצפה עבורו, כי כל מעשיו לכבודו של ה' יתברך.

משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לארבעה ציירים שכל אחד יעשה לו ציור יפה תוך חדש ימים בכדי לתלותם בארבע קירות הארמון, שלושה מהם עשו ציור נפלא, הרביעי הלך לטייל והסיח דעתו מצווי המלך. וביום האחרון. כשראה האיש הבטלן את שלושה הציורים שעומדים על שלושת קירות הארמון, קנה מראה גדולה והעמידה בדופן הרביעי, ובכך נראו שלושת הציורים במראה, וחשב שמעשהו חשוב משלושת הציירים. כשראה המלך את מעשה הטיפש הזה, הניח על יד כל קיר מתנה הגונה כל אחד לפי ערך הציור שלו, ואז השתקפו המתנות במראה של הטיפש, מידה כנגד מידה.

כן הדבר, כשמלכו של עולם מצוונו לעשות מצוה, ואנו מזדרזים להספיק בזמן המועט שיש לנו בעולם הזה לקיים את כל המצוות כרצונו יתברך, אז שכר רב מצפה עבורנו. אבל מי שישב בטל, ויתפאר במצוות שאחרים עושים לא יקבל שום שכר, וייענש על החוצפה הגדולה הזאת שלא התייחס לציווי מלכינו (המגיד מדובנא).

"קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ" (ט, ז).

אהרן כיפר על אדם הראשון

אהרון הכהן היתה כוונתו לשמים שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור, ואז יהיה חרון אף גדול אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ואין תקנה לישראל ח"ו. וזהו שאמר: ועשה את חטאתך כי מצד אחד חטאת, אבל מצד שני - ואת עולתך, שבזה עצמו יש לך מעלה וזכות גדולה. ויומתק יותר במה שאמר האר"י ז"ל, שאהרן תיקונו היה ליהרג לכפר על אדם הראשון, ועל כן בא בגלגול עלי. וזהו שאמר: את חטאתך, חטא שנוגע לך לנשמתך. ועם כל זה: ואת עולתך, במעלות אחז שהצלת את ישראל.
וכתב בספר "חכמת המצפון" (מאמר סז), כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה, אמר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה. אמר למשה: משה אחי, כן עשית לי כשנכנסתי והתביישתי. מיד נכנס משה ובקש רחמים, וירדה שכינה לישראל.

טבע האדם, ששותפים שאין עסקם מצליח, כל אחד תולה הכשלון בחברו. ואילו אם העסק מצליח, כל אחד תולה ההצלחה בעצמו. ואילו כאן אצל משה אהרן וישראל, כאשר לא שרתה השכינה - כל אחד תלה הכשלון בעצמו. אהרן אמר שהאשמה תלויה בו כי הקב"ה כועס עליו, בני ישראל נכלמים ואומרים שהאשמה תלויה בהם, מפני מעשה העגל. ואילו משה אומר כי אם השכינה יורדת, הרי זה בזכות אהרן.

לזקוף את ההצלחה לזולת

ועל אותם המצליחים ולא זוקפים את כל הצלחתם לעצמם, אומרת הגמרא (חולין נט.), מעשה בכבש שהובא לבית ריש גלותא והיו רגליו האחרונים פסוקים, בדק אותו רב בצומת הגידים והכשירו, וחשב לאכול ממנו מעט. אמר לו שמואל: האם אינך חושש שמא נשכו הנחש ואסור משום סכנת נפשות? אמר לו: מה תקנתו? שים אותו בתנור והוא יבדוק את עצמו. הניחו בתנור, והיה נופל חתיכות חתיכות [כי אכן היה מורעל מהארס]. קרא שמואל על רב (משלי יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און. קרא רב על שמואל: כל רז לא אניס ליה. רב ניצל על ידי שמואל ממות ומאיסור, ואילו שמואל קרא על רב לא יאונה לצדיק כל און! (אור חדש, ב).

"וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם" (ט, כג).

מדוע פירק משה את המשכן ובנאו בימי המילואים

כתב רש"י - אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.

טעם נוסף ומענין כתב בספר עיטורי תורה דהנה ידוע דכל כונת ה' יתברך ומטרת בריאת העולם היתה כדי שהשכינה תדור עמנו בעולמות התחתונים כביכול. אבל בגלל הדורות הראשונים שהכעיסו לפניו, עלתה השכינה עד לרקיע השביעי. ואח"כ כשהתחיל עולם התיקון, ע"י שבעה דורות, והם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, נמשכה שוב הקדושה לארץ, ככתוב (שמות יט, כ): "וירד ה' על הר סיני".

אלא, שבחטא העגל שוב עלתה השכינה לרקיע השביעי, ומשום כך, היה משה מקים את המשכן ומפרק אותו בשבעת ימי המילואים, כי עוד לא נשלם התיקון הגמור. אבל ביום השמיני, שכבר נשלם התיקון, הוקם המשכן מבלי לפרק אותו שוב. ולכן כתוב שאותו היום היתה שמחה לקב"ה, כיום שנבראו בו שמים וארץ (מגילה י:), כי אז חזר המצב לקדמותו, כפי שהיה ברצונו יתברך בזמן בריאת העולם, והוא שידור עמנו בעולמות התחתונים. (אמרי חן).

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט, כד).

י"א פעמים ירדה אש משמים

בכל המקרא כולו מצאנו שתים עשרה פעמים שירדה אש מן השמים. והמעניין, כי במחצית מהמקרים, היתה ירידת האש לטובה, ובמחצית האחרת של המקרים היתה האש לרעה.

לטובה:

א. ביום השמיני למילואים.

ב. קרבנו של גדעון (שופטים ו).

ג. קרבנו של נח (בראשית ח).

ד. קרבנו של דוד המלך (דברי הימים א, כא).

ה. קרבנו של שלמה המלך (דברי הימים ב, ז).

ו. קרבנו של אליהו הנביא (מלכים א, יח).

לרעה:

א. האש שהמיתה את נדב ואביהוא (ויקרא י, ב).

ב. האש שהמיתה את המתאוננים במדבר (במדבר יא, א).

ג. האש ששרפה את מאתיים וחמישים האנשים שהצטרפו לעדת קורח (במדבר טז).

ד. – ה. האש שירדה פעמיים מן השמים ושרפה את שרי החמישים של אחזיה וחמשיהם, אשר נשלחו לתפוס את אליהו הנביא (מלכים ב, א).

ו. האש שנפלה מן השמיים ופגעה בצאן ובנערים של איוב (איוב א).

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט, כד).

אוריאל נראה בשלהבת על המזבח

כתב בזוהר הקדוש (פר' צו לג.): בוא וראה, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה". אמר רבי יהודה, זה אוריאל שנראה כשלהבת אש על המזבח, כמו שלמדנו שהיה רובץ על הקרבן, ואז השמחה היתה בכל, כי נתקבל ברצון. כמו שנאמר: "וירא כבוד ה' אל העם".

וצריך לידע, כי אותם האנשים המתפללים ומחברים אותיות ותיבות, ולבם בל עמם ומחשבתם זרה, והקרבן פיגול הוא לא ירצה לקרבן אשה לריח ניחוח לה'. וכשתצא נשמתם, יבא מלאך ה' ומגרופית של אש בידו, ותוחב האותיות שהיה מבליע אל פיו ואומרם בלא כוונה, ומשליך למקום פסולי המוקדשים, והוא כאילו הקריב אש זרה. (מוסר חכמים).

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ" (י, א).

מעשיהם של נדב ואביהוא

אמרו רבותינו ז"ל, חמשה דברים היו בהם וסימנם א"ש זר"ה, אשה לא היתה להם, שתויי יין היו, זרע ובנים לא היו להם, רחיצת ידים ורגלים לא קיימו, הורו הוראה לפני רבם ונתחייבו מיתה. (מי מנחות).

משה ואהרן היו הולכים לפני הקהל, ונדב ואביהוא אחריהם. אמר נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים אלו, ואנחנו נהיה ראשי הדור ומנהיגיו. ומכיון ששתק אביהוא - נענשו שניהם. אמר הקב"ה: הזקנים נושאים הרבה על כתפיהם.

וזה הרמז: ויקחו בני אהרן איש מחתתו, בתחילה לא היו בכלל 'איש' ורצו להיות בבחינת איש, וזהו שאמר התנא (אבות פ"ב משנה ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. 'אנשים' כלומר, חשובים. וכאן רצו בני אהרון להיות כמשה ואהרן.

מחתת"ו - אותיות תחת משה ואהרן. "ויתנו בהן א"ש" נוטריקון: איבה שנאה, ולכן מה שהיה בידם ניטל מהם. זהו שאמר התנא (אבות פ"ד משנה כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וזהו שכתוב "ויקחו בני אהרן" שלקחו עצה רעה לעצמם, שהורו הוראה לפני רבם ונתחייבו מיתה. "אשר לא צוה אותם", שלא ניתן להם רשות, לא מהקב"ה ולא ממשה ואהרן.

"וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י, א).

כוונו למידת הדין

ויש להבין, מהי אש הזרה הלזו? אלא, שנדב ואביהוא היו צריכים לכוון לשם המיוחד [מדת הרחמים] והם כוונו לשם של מידת הדין. והכוונה הזו - היא האש הזרה של מדת הדין שפגעה בהם, במקום 'אשה לריח ניחוח' שהוא מדת הרחמים. וכל זאת, בגלל שהם חשבו שיוכלו להסתייע במידת הדין לבד בלי סיוע של מידת הרחמים. (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 245, על דברי הרמב"ן ויקרא י, ב).

ויש מפרשים כי ישנם שני סוגי אש, אש של מעלה ואש של מטה. כלומר, האש של מעלה היא מידת הדין של הקדוש ברוך הוא, שהיא בעלת ביקורת נוקבת מאוד, והאש של מטה היא ההתעוררות וההתלהבות של האדם לקדושה.

וכאשר האש של מעלה [מידת הדין] יורדת ומוצאת את האדם בהתלהבות בעבודת ה' טהורה לחלוטין, אינה מסוגלת לפגוע בו, כיון שהאש של מטה חזקה יותר. אבל אם ההתלהבות היא רק חיצונית ואינה פנימית וטהורה, אזי האש של מעלה גוברת, ונעשה דקדוק הדין והתוצאות ח"ו חמורות.

נדב ואביהוא, אכן הקריבו מתוך התלהבות נפלאה ומתוך כוונה פנימית טהורה, אלא שהיה חסר להם שמץ דק מן הדק במידת הענוה, וכפי שאמרו חז"ל כי אחד מן הטעמים לסיבת מות בני אהרן היא שלא נשאו עצה זה מזה והורו הלכה בפני רבם. ולכן כשירדה אש של מעלה, ומצאה שחסרה ההתלהבות של מטה במשהו, דקה מן הדקה, אז קרה מה שקרה, ומיתתם כיפרה על כלל ישראל. (מכתב מאליהו שם, ע"פ הזוהר הקדוש).

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (י, ב).

כמה טעמים למיתת בני אהרון

כמה דעות נאמרו לסיבת מיתת בני אהרן, ונמנה כאן עשרה מהם:

א. שנכנסו לפני ולפנים, מה שהיה מותר רק לכהן גדול.

ב. שהקריבו אש זרה.

ג. שהיו שתויי יין בשעת עבודת הקרבנות.

ד. שהיו מחוסרי בגדים.

ה. שלא נשאו נשים.

ו. שלא נשאו עצה זה מזה, והוא סימן להעדר מידת הענוה.

ז. שהורו הלכה בפני רבם, והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, משום שיש בזה זלזול בכבוד רבו.

ח. שאמרו: מתי ימותו שני זקנים הללו [משה ואהרן] ואנו ננהיג את הדור.

ט. שנהנו מזיו השכינה.

י. כי אמר הקדוש ברוך הוא "בקרובי אקדש", כי הצדיק לוקה בעון הדור (ע"פ ויקרא רבה ומדרש תנחומא, עיין מכתב מאליהו שם).

הקדים אהרון כבוד חמיו ולכן נענשו

סיבה נוספת למיתת נדב ואביהוא, היא משום שהם נקראו על שם אבות אביהם ואימם. נדב, על שם אבי אמו אלישבע בת עמי-נדב. ואביהוא, כלומר: אבי-הוא, היינו אביו של אהרן. ובשביל שהקדימו שם אביה של האשה לפני שם אבי הבעל, לכן נענשו ומתו גם שניהם. ועל פי זה למדנו, כי יש זלזול לאב אם יקדים את שם חמיו לבן הבכור. (שו"ת שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כ"ב בשם רבו בעל פרי הארץ שהביא כן ממדרש חז''ל, הובא ביביע אומר אבן העזר ח"ב סי' ז' במילואים).

כוונת נדב ואביהוא היתה לטובה

כתב הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין פט"ו) כי טעותם של נדב ואביהוא באומרם מתי ימותו שני זקנים הללו, היתה כי חשבו שמעלת משה ואהרן גדולה מאוד, ולכן ראויים הם להסתלק להיות למעלה כמו חנוך ואליהו. והיה זה בעקבות שראו את מלחמת עמלק, שאז משה רבינו התקרב לעולמות העליונים בכדי להפיל את השר במרום ושיתף עמו את אהרן וחור.

והנה בחטא העגל נסתלק חור ונכנס נחשון במקומו, ואף הוא מת באותה שעה, ונגזרה גזירה גם על אהרן, ומאז גזר משה על עצמו לכפר על בני ישראל. לכן בראותם זה אמרו, כי יהושע מכניס לארץ, וידעו כי יהושע הוא פני לבנה הצריכה סיוע מאלעזר בכדי להציל מחרב נפשנו במלחמת שבעה עממין, כדכתיב (במדבר כז, כא): ולפני אלעזר יעמוד, שהוא כהן גדול, וגם צוה לו שיהיה משוח מלחמה. על כן חשבו נדב ואביהוא כי הם יכולים להנהיג את ישראל יחד עם יהושע ונחשון, והם לא ידעו שהדברים מכוונים אל אלעזר ופנחס שיכניסו את ישראל יחד עם יהושע וכלב לסוף ארבעים שנה, כי לא הוצרך לנחשון - אלא להגן מנחש שרף בתחילת כניסתם למדבר, אבל פנחס וכלב הוצרכו אחר כך להציל את באי הארץ מיד כלב ופי אריה. (ילקוט הראובני).

מתו בגלל קרבתם להשי"ת

אולם, אם אכן נדב ואביהוא נענשו מסיבות הנ"ל, כיצד מתבארים דבריו של משה שאמר לאחר מכן: "הוא הדבר אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" וגו', ופירש רש"י - אמר משה לאהרן עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך?
ברם, אמת הוא שנדב ואביהוא נתעלו מכולם, כפי שנאמר "בקרובי אקדש", כלומר שהם הגיעו לשיא הקרבה אל ה' יתברך והשלימו את תיקונם בעולם הזה. אמנם, אם הקדוש ברוך הוא היה לוקח את נדב ואביהוא באופן פתאומי ללא שום סיבה. העם היה תמיד מיצר ודואג, מדוע נלקחו מאיתם נדב ואביהוא הצדיקים? לכן גלגל הקדוש ברוך הוא שנדב ואביהוא יעשו חטא קל מאוד, ואז תהיה סיבה ללקיחתם מן העולם, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קכא:; ויקרא רבה כז, א) ומתוך כך הבינו כולם כי בהשגחה פרטית נענשו נדב ואביהוא. (מהג"ר שלום משאש זצ"ל).

גלגולי נדב ואביהוא

נדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס. ומה שנתגלגלו בפנחס והוא איש אחד, ולא בשני בני אדם, משום שהיה כל אחד רק פלגא דגופא, הואיל ולא נשאו נשים. (זוהר הקדוש פר' אחרי דף נז:).
באליהו הנביא נתעברו נשמת נדב ואביהוא בחייו בסוד העיבור, וכשלא רצה [פנחס שהוא אליהו] ללכת ליפתח ונהרגה בתו, על ידי כך נענש ופרחו ממנו נשמת נדב ואביהוא. כי הנשמות הבאים בחיי האדם בסוד העיבור יכולים לברוח, מה שאין כן נשמה הבאה על ידי גלגול, דהיינו ביצירתו, אינה פורחת ממנו עד יום מותו. (ילקוט ראובני שמיני עמוד 27 בשם מקובלים).

כיצד נתקנו נדב ואביהוא

ויהי נ"א פי שנים ברוחך אלי, (מלכים ב ב, ט). ראשי תיבות: נדב אביהוא שהיו משרש קין, ובמקום (בראשית ד, ה) "אל קין לא שעה" נהפך באלישע אלי-שע[ה], כי כאן נתקן. ועיקר נשמת אלישע היה משרש יוסף, אלא שנתערבו בו נשמות נדב ואביהוא, פנחס זכה להכניע אף וחימה בשיטים, ובזה זכה שבאו לו שתי נשמות של נדב ואביהוא, וזכה שנעשה מלאך, כמו שכתוב (שופטים ב, א): ויעל מלאך ה' - זה פנחס, ממדרגה למדרגה. מן הגלגל - רוצה לומר מצד שני גלגולי נשמות הנזכרים. אל הבוכים - לעולם האופנים שאומרים (יחזקאל ג, יב) ברוך כבוד ה' ממקומו, ר"ת בכי"ם. (ילקוט הראובני, ע"פ מגלה עמוקות אופן כ"ה).

פנחס ואליהו תקנו חטא נדב ואביהוא, הם הגיסו דעתם כלפי מעלה, ובאליהו כתיב (מלכים א יט, יג) וילט פניו באדרתו. הם נענשו על הקריבה, ופנחס פירש מן הכהונה גדולה כמה שנים, ועלי נכנס תחתיו. ואף אליהו לא שימש בהר הכרמל אלא במצות ה'.

הם הקריבו חולין בעזרה, ואליהו הקריב קדשים בחוץ על פי הדבור. ומה שפגם פנחס שלא הלך אל יפתח ונסתלקה ממנו השכינה, כנגדו הלך אליהו לבקר את חיאל בית האלי ושרתה עליו רוח הקודש. (ילקוט הראובני).

נדב ואביהוא התחייבו מיתה במעמד הר סיני

המדרש (ויקרא רבה פרשה כ, ס"י) אומר, כי נדב ואביהוא התחייבו מיתה כבר בזמן מעמד הר סיני. אלא שהקב"ה לא רצה לערב את השמחה, ולכן לא העניש אותם מיד והמתין להם עד עכשיו. ויש לשאול: א"כ מדוע נפרע מהם עכשיו ביום השמיני למילואים, והלוא גם כעת הוא יום של שמחה, ולמה עירב את השמחה שלהם? אלא אומר המדרש שם, שאמר הקב"ה: אם אני ממית אותם עכשיו אני מערב את שמחת התורה, לכן אמתין להם לאחר כך ליום שמחתי - מוטב יהיה כן ביום שמחתי ולא ביום שמחת התורה!

ועדיין יש לשאול: מדוע לא המתין עוד לאחר סיום הכל, שלא יהיה בכלל בזמן של שמחה, וכך לא יערב גם את השמחה שלו?

אלא, עונה המגיד מדובנא על כך במשל. מלך אחד, תיקן וסידר בעיר אחת את כל צרכיה, והודיע לכל התושבים, כי מי שיש לו השגה על עוד דבר שחסר בעיר שיואיל להודיע למלכות על כך, ותיכף ומיד ימלאו את בקשתו. בא אחד ואמר, כי באמת הכל טוב ויפה, אלא שחסר בעיר פרופסור מומחה לכל המחלות, בכדי לרפאות את בני העיר בעת הצורך. המלך קבל את הבקשה, ומיד שלח להביא מעיר אחרת פרופסור גדול.

כאשר בא הפרופסור לעיר, עשו לו כל התושבים קבלת פנים ויצאו לקבל אותו. בעת קבלת הפנים, שמע הפרופסור כיצד אחד אומר לחברו: מעכשיו כבר איננו צריכים להיזהר בבריאותנו, ומעתה ניתן לאכול כל מה שרוצים, ואם תהיה בעיה - נלך לרופא ונהיה בריאים!

מששמע הפרופסור כך, אמר אם כך לא תהיה לי מנוחה, הכל יום יבואו אלי מאות אנשים ולא ידאגו לשמור על בריאותם. מה עשה? כאשר הגיע אליו החולה הראשון נתן לו מרשם תרופות, ואכן החולה התחיל לקחת את התרופה, אלא שככל שנטל את התרופה נעשה חולה יותר ויותר, עד שלבסוף מת ממחלתו.

שמעו אנשי העיר את מה שקרה, ותיכף שלחו קובלנה אל המלך, מדוע הבאת עלינו את המוות הזה? שלח המלך לקרוא לפרופסור ושאלו לפשר הדברים. אמר לו הרופא: כאשר שמעתי את האנשים מדברים כך, אמרתי אראה להם כי הרופא יכול גם להמית, וכך לא יסמכו לכתחילה על הרופא, ומכאן ואילך רק מי שנעשה חולה יבוא אצלי, ואני מוכן לרפאות אותו!

כך היה אצל עם ישראל ביום הקמת המשכן, כי אמרו מעכשיו איננו צריכים להיזהר כל כך מהעוונות, שהרי יש לנו את המשכן שמקריבים בו קרבנות המכפרים עלינו. אמר הקב"ה: תראו כי המשכן גם יכול להמית, ולכן נפרע באותה שעה מנדב ואביהוא, וכך ראו שאפילו ע"י הקרבנות עצמם ניתן למות, ומעתה ידעו שאין לסמוך על הקרבנות ולעשות חטאים ח"ו, אלא ישקלו את מעשיהם, וכך לא יכשלו בעוונות. (דרש יהודה).

"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג).

נורא אלקים - ממקדשך!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהלים סח, לו) "נורא אלקים ממקדשיך", אל תיקרי "ממקדשך" אלא "ממקודשך". בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל. (זבחים קטו, ב). אם כן באלו, כל שכן ברשעים. (רש"י ויקרא י, ג).

שתי עובדות מסמרות שער הללו, שמעתי מפי הרב ש.מ.ש. ששמען בעצמו מפי בעל המעשה. [במילים אחרות: שמעתי מפה קדוש ששמע מפה קדוש, ואינם חשודים להגזים בדיבורם]. הקטעים בסוגרים מרובעים הם הוספות ושינויים קלים שקבלתי מפי בני משפחתו. לפי השערתי, הסיפור הראשון ארע בערך בשנת תרע"ח, והאחרון - בדיוק ביום הכיפורים תרע"ו.

סח הרב חייקל מילצקי זצ"ל מרביץ תורה ויראה, את אשר ארע לו בזמן לימודו בישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקא: באחד מלילות החורף הקרים, אור ליום שישי, ישבו הוא ועוד חמשה חברים מהישיבה באחד מבתי הכנסת בעיירה הנקרא "הלויית המת", וקיימו "משמר" [-מושג ישיבתי מובהק, והוא לימוד במשך כל הלילה]. הם ישבו ולמדו בחשק רב, והנה לאחר חצות הלילה נכנס לפתע עגלון לבית הכנסת, הפסיק את הבחורים מלימודם, ובשברון לב סיפר להם, כי נסע זה עתה עם עגלתו, הגיע כמה ק"מ סמוך לעיירה, ולפתע הסוס והעגלה שקעו בתוך השלג והבוץ ואינו יכול לחלצם לבדו. לכן נפשו בשאלתו שיואילו בטובם להזדרז וללכת עמו לחלץ את הסוס והעגלה. הוא הסביר להם כי את מקור פרנסתו הוא מוצא, דרך סוס זה, וכי באיבודו הוא מקפח מחייתו.

ישבו הבחורים ודנו ביניהם אם חייבים הם על פי ההלכה להפסיק מתלמודם ולעסוק במצות גמילות חסדים, כי הרי "תלמוד תורה כנגד כולם". ברם, מאידך גיסא, היא מצווה שאיננה יכולה להיעשות על ידי אחרים. צידדו לכאן ולכאן, ולבסוף החליטו שהם פטורים, והמשיכו בתלמודם. רח"מ המספר מציין, כי דעתו נטתה ללכת ולהציל, אך כיון שחבריו רבו עליו, וכן היה צעיר מהם בשנים, ביטל דעתו מפניהם ולא קם ממושבו. בשמוע העגלון החלטתם השלילית, עזבם לנפשם בפחי נפש וחזר לסוסו, לנסות שוב, אולי בכוחות עצמו יוכל להצילו.

בימים ההם התגורר בעיירה יהודי פשוט, ערירי ובודד, ושמו יצחק. למחייתו מצא להשתכר מכל עבודה פשוטה, ולא בחל גם במלאכה בזויה. אם נצרך אדם לשאת משאות כבדים, או לניקוי ביוב וכדו', ידע כי יצחק הוא הכתובת. מאחר שהיה מבצע מלאכתו בנאמנות, לאות תודה, היו מעניקים לו נוסף על השכר הזעום, גם כוסית יין שרף. יצחק ברצון היה לוגם את הכוסית לגרונו. ועל שם כך דבק לו השם: "יצחק השיכור"...

בעת שישבו הבחורים ודנו אם להציל את הסוס, שכב לו יצחק באותו לילה, על ספסל בית הכנסת ליד התנור החם. והנה בשומעו את החלטת הבחורים, התרומם ממשכבו, ופנה אליהם בקול תקיף ומצווה: אני אומר לכם כי חייבים אתם ללכת להציל! לעגו לו הבחורים: "מה לך יצחק, להתערב ולחוות דעה בענייני הלכה? ומאימתי נעשית ל"פוסק" - כלך לך לעסקיך!"

כאן החמירו פני יצחק והחל לפסוק פסקו: "הואיל ולא רציתם ללכת ברגליכם לגמול חסד, יבוא יום שעם רגליכם לא תוכלו יותר ללכת"... [גירסא אחרת: הוא הכיר את הבחורים ונקב שמותם: "פלוני לא יוציא שנתו. פלוני יצא מדעתו... ואתה חייקל יתקטעו רגליך"]. נדהמו הבחורים בשומעם קללות אלו פולחות בחלל בית הכנסת, ולבם נקפם. ישבו ודנו שנית אם לשמוע ליצחק, ובאו לידי החלטה, ללכת ולהציל. מיד סגרו את הגמרות, יצאו מבית הכנסת והלכו למקום, כפי שתיאר להם אותו עגלון. שם מצאוהו בוכה ליד סוסו שהספיק להתפגר.

עבר זמן מה, ויצחק הופיע במסדרון הישיבה, ושלח לקרוא לבחור חייקל בבואו, פנה ואמר לו: מאחר ויודעני כי מטבעך הינך בעל לב טוב, יש לי בקשה אליך: היות שהלילה בשעת חצות היא שעת הסתלקותי מן העולם, וכידוע, אני אדם ערירי, רצוני אפוא, שתהא נוכח בשעת יציאת נשמתי...

נדהם הבחור למשמע הדברים, ובפרט בראותו את יצחק בריא ושלם. רח"ז ניסה להניאו מלחשוב מחשבות נוגות כאלה. ברם, יצחק נשאר איתן בבקשתו. הבחור נכנע והבטיח לבוא. יצחק ציין לו היכן היא בקתתו הנמצאת בפרברי העיירה. לפני השעה הנקובה, החל רח"ז לחפש הביקתה עד שמצאה. בבואו, מצא את יצחק שוכב על מטתו בדירתו שגודלה כארבע אמות בלבד, אשר ספק אם חייבת היא במזוזה. כל הריהוט היה: מיטה, שולחן, כסא וארגז. יצחק שמח בבואו וביקש ממנו לשבת ליד מטתו. [נר היה דלוק בחדר, ויצחק ציין לו, לא פחות ממילים אלו: ברגע שיגמר נר זה לדלוק — תצא נשמתי...].

רח"ז שנוכח עתה כי יש לו עסק עם איש קדוש ונורא מהצדיקים הנסתרים שהעולם עומד עליהם, פתח פיו ואמר; בודאי זוכר כבודו, כי לפני זמן מה חרץ עלי עונש מר של קטיעת רגלי. מבקש אני ממנו לבטל את הקללה. התנצל יצחק לפניו: מצטער אני את האמור אין להשיב!

עתה החל יצחק למסור צוואתו: מאחר ובעוד כמה דקות אני נפרד מהעולם, הנני אדם בודד, ואין אנשי העיירה מכירים את פנימיותי כלל, לכן מבקש אני ממך שתיטיב עמי ותדאג שיקברוני בבית הקברות העתיק ליד גאון פלוני שנפטר לפני שנים רבות. כמובן שאנשי חברא־קדישא יסרבו, באמרם: "מה לו ליצחק השיכור הכבוד והייחוס להקבר בבית העלמין העתיק ליד גאון פלוני". אי לזאת, אנא, תיקח את הארגז הזה המכיל כתבי תורה, תראהו לרב העיר, ואז בודאי יסכימו.

בסיימו את צוואתו שאלו: "המבטיח אתה לי לקיים דברי?" השיב רח"ז: "הן". [עתה ביקשו יצחק שיניח ידו על מצחו, כשהניח רח"ז ידו על המצח, הרגיש בחום אדיר עד שכמעט ונכוותה ידו, מיד הסירה מעליו. תוך כדי שיחתם הנר המשיך לדלוק, ועתה הגיע לשלב דעיכה]. לפתע עצם יצחק עיניו וקרא בהתרגשות ודביקות עצומה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' א־ח־ד" ויצאה נשמתו באחד! [באותה שניה כבה הנר].

מוכה תימהון והשתוממות על המחזה הנורא הזה, פתח את הארגז, והנה הוא מלא בכתבי קבלה וסתרי תורה. הוא יצא בהתפעלות מהבית כדי לממש את צוואת הנפטר, והחל זועק: "הצדיק אבד!" ניגש להרב והראה לו את הכתבים. הלה השתומם להיווכח כי אותו יצחק השפל, היה גאון וצדיק נסתר מל"ו צדיקים... ברם, בקשר לבקשת המנוח להטמינו בבית העלמין העתיק, טען הרב כי זה מן הנמנעות, שהרי זה כבר שנים רבות אין קוברים בו, ובפרט בחלקה של אותו גדול אין שום מקום פנוי. אך בכל זאת, מכיון שהיתה זו צוואתו של אותו צדיק, יצאו אנשי חברא־קדישא למחרת בבוקר לבדוק את השטח, והנה הוברר, כי ליד קבר אותו גדול [גדלו שיחים שהסתירו את המקום הפנוי] ובדיוק נשאר בצמצום מקום אחד. הרב פרסם קבל עם ועדה כי אותו יצחק השפל, היה זה צדיק יסוד עולם, איש אלקים קדוש. המונים יצאו ללוותו, וביקשו ממנו מחילה על שלא נהגו בו כבוד. לאחר הספדים ובכיות בא הצדיק למנוחתו במקום שחפץ.

[בסיכום, יש לציין, כי מדברי ר' יצחק לא נפל דבר ארצה, ואותם בחורים שהתרשלו במעשה החסד, באו על עונשם הכבד]. ביחס לרח"ז, כנראה שזכות הטבתו עם המנוח עמדה לו, ולאחר כשלשים שנה, בשנת תש"ז חלה אנושות, ולפי צו הרופאים, בכדי להציל את חייו, נאלצו לקטוע את רגלו האחת. הוא נשאר רתוק לכסאו כשבע עשרה שנה, עד יום פטירתו.

[את הסיפור הנורא שמר רח"ז בסוד עד שנת תשי"ג. אביו הזקן שהרגיש בסודו, גזר עליו לפני פטירתו (של האב) שיגלה לו את הסוד. בשנה שלאחריה, תשי"ד, פירסם רח"ז את הסיפור בפומבי בשמחת "שבע ברכות" של בנו, בצורת חרוזים ("גראמן"). מרוב התרגשות פרץ הקהל בדמעות רותחות]. באותם ימים עמד רח"ז בפני סכנת כריתת רגלו השניה, וכסגולה להצלתו, פירסם לראשונה בפומבי את כל הפרשה, למען ישמעו וייראו, ולא יתרשלו בעשיית חסד, בעזרה לזולת ובהטבה לבריות.
אמנם, מי יעמוד בסוד קדושים! ופשוט דלכל אדם אין ללמוד מכאן לקלל יהודי ולהזיקו בשוט לשונו. ועיין באור ישראל (נט, א).

זכות המת-מצוה שהגינה

בני משפחתו מוסיפים עובדה מדהימה קצרה שסופרה מפה לאוזן ע"י רח"ז: בעת מלחמת העולם הראשונה הוא מצא חייל יהודי הרוג. גמל עמו רח"ז חסד של אמת והביאו לקבר ישראל. לאחר מכן, במשך תקופות חייו, חלה רח"ז שלש פעמים והגיע עד לשערי מות. היה אותו חייל אלמוני ההרוג בא אליו בחלום ואומר לו: אל בהלה! אני אותו הרוג שהבאתני לקבר ישראל - מכיר אני לך טובה על החסד של אמת שעשית עמדי, אני עומד לך בשמים כמליץ יושר ובודאי תנצל מן המות.

מפליא הדבר, כי באחת מאותן שלשת הפעמים, חלם רח"ז והנה אותו חייל בא אליו ויאמר לו: תבדוק תחת הכר שלמראשותיך ותמצא צנצנת תרופה מונחת, לגם ממנה והבריא. בבוקר הקיץ רח"ז משנתו, זכר מהחלום, ולתדהמתו אכן מצא צנצנת תרופה. לגם ממנה וניצל ממות, ויהי לפלא...!

אגב, יש בנותן טעם להוסיף: חמיו של רח"ז שהתגורר באירופה, נספה בשואה ביום הכיפורים. רח"ז ומשפחתו שהתגוררו בארץ ישראל לא ידעו מהדבר. לאחר מספר ימים, הופיע המנוח אל חתנו רח"ז בחלום ואמר לו: דע לך כי נהרגתי על קידוש ה' ביום הכיפורים. אנא התפלל במשך השנה לעילוי נשמתי, ותזכרו ביוהכ"פ לשמור על יום הזכרון שלי, אתה וצאצאיך אחריך.

שלוחי מצוה אינם ניזוקין

שוב סיפר רח"ז, כי בצעירותו למד בישיבת "ענף כנסת ישראל" בסטוצ'ין, תחת הנהלת רבי יהודה ליב חסמן הגאב"ד וראש הישיבה. ביום תשעה באב תרע"ד, עת פרצה המלחמה העולמית הראשונה, נסגרה הישיבה והתלמידים התפזרו לבית הוריהם. משום סיבות שונות, לא חזר רח"ז לביתו אשר בסלבודקה והמשיך ללמוד במקום.

בערב יום הכיפורים [שנת תרע"ו] בבוקר, ניגש אליו מכר אחד ויאמר לו: מאחר שמכיר אני אותך בתור אדם פעיל ורב חסד, לכן, אנא, בוא להירתם למבצע הצלת 18 בחורי ישראל שעומדים לברוח היום מחזית המלחמה ולהחביאם בחוף מבטחים, עד יעבור זעם. עתה, כשחזית המלחמה נמצאת סמוכה לעירנו, סטוצ'ין, יערקו החיילים מהצבא הרוסי ויבואו העירה. כי שמענו מאחורי הפרגוד, כי מחר בשעה שבע בבוקר, מתכונן הצבא הרוסי לסגת מהאזור, ואז יוכלו החיילים לצאת כבר ממחבואם, ולאחר יום הכיפורים יחזרו לביתם. אך קודם לכן עליך לדאוג לגייס בגדים ונעליים עבור אותם חיילים כדי שיוכלו להסיר מעליהם את בגדי הצבא ולהחליפם באלו. כמו כן עליך למצוא מקום בטוח שיוכלו להסתתר שם.

הבחור ח.ז. [בן ה-17] קיבל את הדברים ברצינות, וקבע את מקום המקלט בבית הכנסת, השוכן בדרך לבית הקברות של סטוצ'ין, אשר שימש כמקום פרידה ומספד להלוויות בדרך הליכתם לבית העלמין. עזרת הנשים של אותו בית הכנסת, לא היתה כבר בשימוש שנים רבות, (שכבת אבק גבוהה, כיסתה את שטח העזרה), ומצאוה לנכון כמקום מתאים ובטוח.

במשך היום הסתובב רח"ז ופקד את בתי ישראל, והתרים בגדים משומשים ומזון והחביאם בעזרת נשים הנ"ל. נקבע שהחיילים יערקו מהחזית לאותו בית הכנסת. כשעה־שעתיים לפני התקדש היום, החלו החיילים להישמט ולברוח אחד אחד. אך אחד מהם שהיה תושב מקומי אשר אמר בליבו: לשם מה עלי ללכת עם חברי להסתתר, הרי יכול אני להתחבא בבית הורי... אמר ועשה. בבוא 17 החיילים למקומם, מיד פשטו את בגרי הצבא הרוסיים, והחליפום בבגדים אותם הכין להם רח"ז.

עתה, לאחר שסיים רח"ז תפקידו בנאמנות, רצה להזדרז ולחזור העירה לחטוף את הסעודה המפסקת. אך כאן עיכבו בידו החיילים בטענה כי אינם מכירים את העיר והסביבה, וכי הם מפחדים להישאר כאן לבד. לכן "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"! והפצירו בו שיישאר עמם ביחד. הוא נאות גם לכך, טעם דבר מה, והתפלל עמם כמה שזכרו בעל־פה את תפילות ליל יום הכיפורים.

ליל יום הקדוש. השעה שעת לילה מאוחרת. האיזור כולו שרוי בדממה. והנה לפתע פלחו את האויר זעקות היסטריות וקולות בכי מזעזעות, בליווי הדי מספר יריות. נשלח איפוא הבחור רח"ז האמיץ ללכת ולברר סיבת הדבר. הוא הצליח לברר פשר האסון: בערב, כשערכו המפקדים בצבא מפקד, חסרו 18 חיילים. בדקו מיד את כתובותיהם, והתברר כי אחד מהם הוא יליד העיר סטוצ'ין. נשלחו חיילים לביתו כדי לחפשו. בדקו בבית ולא מצאוהו. ירדו למחסן, ולאחר חיפוש קצר התגלה העריק. מיד נחרץ דינו לירייה בראש.

התחננו ההורים שיחוסו על בנם יחידם. אך כל תחנוניהם נתקלו בלב אבן ובסירוב מוחלט. רק זאת ניתן להם כ"חנינה" ־ יותר להורים להיות נוכחים בשעת יציאת נשמת בנם ולחזות במו עיניהם בהריגתו... מיד הוציאוהו להורג מחוץ לעיר, ושם, לא הרחק מבית הקברות רצחוהו. זו היתה סיבת הזעקות וקולות הירי.

בשמוע רח"ז את דבר האסון, אימה חשיכה גדולה נפלה עליו, ומחשבות תוגה החלו להתרוצץ ולכרסם במוחו: "מה עשיתי? כל היום עמל אני בתמצית כוחותי, לעשות חסד ולהציל 18 יהודים מחזית המלחמה, מי יודע אם תחת מצווה שחשבתי לעשות, נהפוך הוא, עשיתי היום את העבירה הגדולה ביותר - סיכנתי את כל יהודי סטוצין! עכשיו הרוסים יחשדו בם, כי הם שמילטו את אחיהם מהצבא והחביאום בבתיהם, וממילא יגוללו עליהם אשמה, כי המה האשמים בתבוסת הצבא הרוסי בחזיתות, ואזי אוי לי ואבוי למצוותי... סיכנתי במו ידי את חיי היהודים שבעיר, ובמקרה הטוב, גזירת גלות תתבצע עליהם ויגרשום מן המקום..."

מחשבות כאלו התרוצצו במוחו, אך הוא התחזק בביטחונו בה' יתברך, ואמר לנפשו: "בין כה וכה, את הנעשה אין להשיב אחורה! אני בתומי הלכתי, כוונתי היתה אך ורק לשם שמים, להציל נפשות ישראל מסכנת מוות. יתכן, ואם הייתי עומד הבוקר במצב של עכשיו, הייתי מהרהר פעמיים לפני שהייתי הולך לפעול, אך העבר — אין, ההווה - כהרף עין, העתיד - עדיין, דאגה - מנין?!" הוא הסיט את המחשבות הצידה והחליט: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד!" (ברכות י, א). [מה לך לחטט בסתריו של הקב"ה, מה שצווית ממנו עליך לעשות, ומה שנוח בעיני ה' - יעשה!]. ובכן, רח"ז מיהר לבית הכנסת לבשר את דבר האסון לחיילים המוסתרים על ידו, למען ידעו את אשר לפניהם.

עתה שנוכחו 17 החיילים העריקים כי מחפשים אחריהם, באו לידי הכרה, כי סכנת נפשות היא להשאיר את בגדי הצבא במקום מחבואם. כי אם יגלום, הרי תיכף יזהום כעריקים על ידי הבגדים. אי לזאת חייבים להפטר מהם בכל המהירות.

תפקיד מסוכן זה נטל שוב רח"ז על כתפיו. חשב ומצא פתרון לבעיה הבוערת. הוא נזכר כי אחד מתושבי העיר קנה לו בחייו מקום קבר, ולשם סגולה כבר כרו הקבר וכיסוהו בקרשים. ילך הוא שם ויקבור את 17 בגדי ונעלי החיילים. אדם גיבור מטבעו היה רח"ז, ועל אף כוחו הרב, מצא, כי יותר משליש בגדים לא יוכל לשאת בפעם אחת. הוא חילקם לשלש חבילות, נטל עמו חבילה אחת, והלך מהירות בדרך עקלתון, דרך שדות, לבית הקברות, לבל יפגוש בדרך נפש אדם. בהגיעו לבית הקברות פנה לאותו קבר, הרים הקרשים והשליך את החבילה פנימה, כיסה בקרשים וחזר למקומו. שוב נטל חבילה שניה והשליכה לקבר. חזר ונטל שלישית, הכניסה לקבר, כיסה היטב בקרשים וחזר דרך השדות לשוב לבית הכנסת.

בחזרו, חשכו עיניו. לא הרחק ממנו נוסעת שיירת קוזקים רכובים על סוסים. הוא ידע כי אין כל טעם לברוח, מאחר שהם כבר גילוהו. לכן מיד נשתטח על האדמה ליד עץ ואמר וידוי. תיכף נשמעה זעקה: עצור! ומשלא הזדהה, מיד מטר יריות הומטר לעברו. מאות כדורים שרקו מעליו, ובחסדי ה', בנס, שום כדור לא פגע בו, ואף לא שרט בבשרו. כשסיימו הקוזקים מלאכתם, התקרבו לעברו והאירו את השטח בפנסים, כרי לגלות את ה"מרגל" המשוטט באישון לילה ואפלה בזמן מלחמה באזור רגיש זה. הם מצאוהו בריא ושלם, צוו עליו לקום ונטלוהו למפקדם.

חשב רח"ז: מה יש לי להפסיד? אם אהרג עתה, הרי זה לאחר יום עמוס בחסד במסירות נפש, וכן בעצם היום הקדוש בשנה, יום מחילת עוונות - לא רע לעבור לעולם האמת, ומה לי להתרגש?... בעוז ובאומץ התלווה עם הקוזקים אל המפקד. הלה הריק את חרבו מתערה והניחה מתחת צוארי רח"ז והחל לצעוק עליו: מרגל שכמותך! מה אתה משוטט בחצות הלילה מחוץ לעיר בזמן מלחמה.

תיכף "רקם" רח"ז סיפור ויאמר: אספר לך מה מעשי כאן. בן יחיד להוריו מת הלילה בעיר (ובכדי לצמצם את השקר, חשב תוך כדי דיבורו על החייל ה־18 שהוצא להורג הלילה). זעקות ההורים פלחו כליות ולב. השכנים אמרו שאם לא יסלקו את המת מנגד הוריו, הרי שבמקום לויה אחת, יצטרכו לערוך שלש לוויות... לכן שמתי נפשי בכפי, אמרתי ויהי מה! אני אטול את המת ואקברהו בבית הקברות הסמוך, והנה רק עתה חזרתי יחידי מהקבורה.

המטיר עליו המפקד קללות: "שקרן שכמותך, בעוד רגע קט אסיר ראשך מעליך ואותך אגזור לגזרים ואנתח לנתחים, על שקריך ועל דמיונותיו הכוזבים. אמור מיד האמת!" רח"ז ממשיך בשלו בלא מורא: אדוני המפקד, אם אינך מאמין לי, אנא סור עמי לבית הקברות הסמוך, נפתח הקבר ותיווכח בצדקתי, כי עשיתי חסד עם אנשים מעמי.

לאחר חקירות צולבות ואיומים, כשהחרב תחת צוארו, העלה אותו הקצין על רכבו והתקדמו לעבר בית הקברות. לא הרחק משם עצר את רכבו, הדליק את הפנס מול פני רח"ז ואיים עליו סופית שיאמר את האמת. רח"ז לא נרתע. בראותו את האומץ והוודאות בפני הבחור, טפח על כתפו ואמר לו: "נער אמיץ וטוב לב שאכפת וכואב לך מצער הורים אומללים, הינך משוחרר, לך לביתך!" [התנצל בפניו רח"ז כי הוא מפחד לחזור יחידי העירה, פן יתפס שנית בידי גדוד חיילים שני. כאות הוקרה נאות הקצין לקחת אותו ברכבו לתוך העיר עד לפתח אכסנייתו].

ואכן, למחרת בשעה שבע בבוקר, נשמעו קולות חצוצרות מחצרצים: "טו, טו, טו, טו"! אות לפלוגות החיל, שהחלו מיד לעקור ולסגת מהאזור... אבן נגולה מלב רח"ז, ויאמר ללבו: "כל דמיונותיי בליל יום הכיפורים - שוא והבל, אין בהם ממש. לא דובים ולא יער, מעשה היצר המה! טוב עשיתי, ויפה פעלתי! אין זאת אלא שהיצר הרע לא יכל עמוד מנגד, לראות את מצות החסד שעשיתי בתום לב ומסרתי נפשי עליה. בראותו כי לא יכל לי, רצה אפוא, להפילני לפח יוקשים וללכדני ברגשי חרטה, להיות חלילה מהסוג של "תוהה על הראשונות", ולהפסיד בזה את פרי יגיעתי..."

לאחר שנים רבות, כשנפגש רח"ז עם רבו, רבי יהודה ליב חסמן, וסיפר לו את כל המעשה, ראה כי בפני רבו לא חל שום שינוי, וכל אות התפעלות לא נראה בפניו. הוא השתומם, כי ידוע היה ר' ליב חסמן כבעל רגש עצום, ואילו כאן הרב שומע ושומע בקור רוח ואינו מגיב מאומה. הוא חזר שנית תוך התפעלות רבה, והדגיש לחוד כל נס ונס שארע לו, שרואים בם יד ההשגחה הפרטית, ושוב אין תגובה. יותר לא יכול היה להתאפק, פנה אל רבו ושאלו: רבינו, האין הוא רואה כאן שרשרת של ניסים והשגחת ה' ? !
פשיטא! הפטיר ר' ליב, אינני מבין את התפעלותך מה חידשת לי בזה, הרי כך לימדונו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ח:): "שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן"!!

"וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" (י, ט).

השיכור תפילתו תועבה

כתב בספר "ילקוט חמישאי" בשם ספר "שערי אהרון". שהנה הגמרא במסכת עירובין (סד.) אומרת, שהשיכור תפילתו תועבה. וניתן למצוא רמז לדין זה בפסוק: "ושכר אל תשת", הוא ר"ת: ואם שתה כדי רביעית אסור להתפלל, והטעם הוא: כי תפילת שיכור תועבה.

"דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף" (י, טז).

התורה שבעל פה משלימה לתורה שבכתב

דרש דרש. איתא במסורה שכאן הם חצי התיבות שבתורה, וכדאיתא בקידושין (דף ל.) כי "דרש דרש" הוא חצי התורה בתיבות, כלומר "דרש" מכאן ו"דרש" מכאן. ויש להבין, מה נרמז בדבר זה?
ונראה לפרש בס"ד, כי ידוע שהתורה שבכתב ושבעל פה הכל אחד, ואין אחד מהם נפרד מהשני כלל, כי אי אפשר לזה בלא זה. שכן צפונות התורה שבכתב מתגלים ע"י התורה שבעל פה, ולכן התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה - אינה תורה שלימה. רק הוא כמו חצי ספר, עד שבאו חז"ל ודרשו את התורה והאירו עינינו וגילו מסתורין שלה. ופעמים אף היו עוקרים דבר אחד מהתורה, כמו בענין מלקות שכתוב בתורה (דברים כה, ג): ארבעים יכנו, ובאו חכמים ופחתו מכה אחת, והכל ע"י הופעת רוח קדשם שהופיע להם השם יתברך לראות שורש כל דבר הכתוב בתורה לאמיתתו, והיה יכולת בידם לעשות זה.

נמצא כי שלימות התורה שבכתב תלויה בתורה שבעל פה. ולכן, האומר אין ק"ו זה מהתורה, או שחולק על מאמר אחד מחז"ל, כאילו כופר בתורה ובמשה רבינו ע"ה, שכן הכל תלוי בדרושי חז"ל. וזהו שרמזה התורה בתיבות: דרש דרש - את חצי התיבות שבתורה. כלומר, שקודם שדרשו אותה חכמים הנקראים משה כאמרם ז"ל "משה שפיר קאמרת" הרי אינה אלא חצי תיבות. כי חצי, פירושו 'חלק', כלומר, שהתורה חלקית ואינה שלימה, ורק ע"י דרושי רז"ל נשלמה התורה להיות נקראת ספר שלם, וע"י זה והנה שר"ף, ר"ת: שישים רבוא פירושים (דגל מחנה אפרים).

לדרוש התורה גם בחצי ימיו האחרונים

עוד יש לבאר דהנה בגמ' (יבמות דף סב:) אמרו למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, לימד תלמידים בילדותו ילמד תלמידים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו) "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך". ולפי זה אמרו המפרשים, שאפשר לומר כאן עוד רמז: שאם דרשת את התורה בחצי ימיך הראשונים כמו כן תדרוש בחצי ימיך האחרונים. (דרש יהודה).

דרוש וקבל שכר

עוד יש לרמז שאעפ"י שדרשו את התורה, ודרשו עליה טעמים וסודות באותן דורות שעמדו לפניך, גם אתה דרוש וקבל שכר על זה, "סלסלה ותרוממך" (משלי ד, ח). (רבינו אפרים ז"ל).

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר" (י, טז).

ע"י הכעס נתעלמה ההלכה

ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה. אמר רב הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, בשבת, בכלי מתכות, ואונן, שאונן אסור בקדשים. (ויק"ר שמיני יג, יא).

התרחקותו של רבי ישראל מסלנט ממידת הכעס

בספר "תנועת המוסר" (ח"א עמ' 383) מסופר על התרחקותו הגדולה של רבי ישראל סלנטר ממידת הכעס: כאשר רבי ישראל גר בברלין, היו נוהגים כמעט כל יהודי רוסיה ופולניה שהזדמנו לשם לבקר אותו, כדי ליהנות מזיו קלסתר פניו או לקבל ממנו עצה ותושיה. פעם אחת, כשנכנס הרב ד"ר אהרמן לחדרו, מצאו במצב רוח מדוכא מאד, כששאלו לסיבת הדבר, סיפר לו רבי ישראל שזה עתה ביקרוהו שני יהודים מקובנה, וסיפרו לו על שינויים שעומדים להכניס בבית המדרש בקובנה, מקום תלמודו בעבר, והוא רואה כי משנויים אלו עלולים להיות תוצאות בלתי רצויות. הרב אהרמן חזר ושאל האם יש בדברים אלה כדי להצטער על כך, ענהו בשלילה, אלא שעקב זה בא לידי התעוררות של כעס. שאלו הרב אהרמן: האם התבטא כלפי האורחים בביטוים שיש בהם משום עלבון? ענה לו הרב: חלילה, אף אחד חוץ ממני לא הרגיש בזה. ובכן, מה הדבר שמדאיג כל כך את ליבו? שאל שוב הרב אהרמן. וכי מה אתה שואל? תמה רבי ישראל, האינך יודע שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכל מיני גהינם שולטים בו?
מעודו לא ראה את רבי ישראל כועס או מתרעם, אם כי היה רגשן מאד ובעל נפש סוערת, הוא עקר מליבו כל שורש של טינה ותרעומת, עד כדי כך שלא בא כלל בגבולו, אם מישהו היה גורם לו רעה או מקניטו לא רק שהיה מעביר על מידותיו ומוחל, אלא היה מזדרז באותו רגע לגמול לו טובה. שיטתו היתה שזו מצות עשה מהתורה והלכת בדרכיו (דברים כח, ט) שחייב האדם ללכת ולהדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, והרי השם יתברך, בשעה שמכעיסים אותו, לא די שמאריך אפו, אלא שבאותו רגע הוא נותן חיים לאדם, וממלא את כל צרכיו ומשאלותיו.

עת לכעוס

קרה פעם בשנת תר"ט בעת מגיפת החולירע בוילנא, כאשר רבי ישראל פעל גדולות ונצורות להצלתם של אלפים מישראל, ותוך כדי התלהבותו נכשל במידת הרוגז, והיה אותו צדיק זוכר מקרה זה כל ימיו ומתמרמר על כך, נחמתו היחידה היתה שאותו רגע בא לו מתוך אחריותו העמוקה בעניני פיקוח נפשות שהוא מסר נפשו עליהם. כדי שנקבל מושג מהו אותו כעס שנכשל בו רבי ישראל, מן הראוי לפרסם את המעשה כולו:
בשנת תר"ח תר"ט התפשטה מגיפת חולירע בוילנא, והפילה חללים רבים. מיד נרתם רבי ישראל לפעולות הצלה. הוא יסד ועד שנטל עליו את כל תפקידי העזרה, שכר בית חולים מיוחד בן אלף וחמש מאות מיטות, בהשפעתו לא לקחו הרופאים שכר לא מעני ולא מעשיר, כמו כן גייס כשישים או שבעים אברכים לומדי תורה שיגישו עזרה לחולים, אותם הדריך בצורה נחרצת שבשבתות לא ישתמשו בגויים אלא יעשו בעצמם את כל המלאכות בשביל החולה, כגון להחם מים חמים, לסוכו ולשפשפו, כנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח) בדיני פיקוח נפש.

והנה, באחד מלילות שבת, חלה נכדו של אחד מנכבדי וילנא בשם רבי יוסף חלפן, ובהתאם להוראת רבי ישראל עשו האברכים בשבילו את כל המלאכות הדרושות, בקעו עצים, הבעירו אש וכו', עד שהוציאוהו מכלל סכנה. כעבור כמה ימים, בא רבי יוסף להודות לרבי ישראל על ששליחיו הצילו את נכדו. אמר לו רבי ישראל, מה לך להודות לי? ה' רצה ונתרפא החולה.

המשיך הזקן ואמר: אבקש סליחה, אף כי איני ראוי להגיד, אך ברצוני להעירו כי האברכים שלו שהם מפאר עירנו - מחללים שבת יותר מהצורך. רבי ישראל שחשש פן יתרשלו האברכים בהצלתם בשבתות, שכן הדבר נוגע לחיי אלפי איש, יצא הפעם מגדרו, הן בקצפו והן בסיפור שבח על עצמו, וגער בזקן בנזיפה: הדיוט שכמותך! האתה תלמדני מה מותר ומה אסור? אני ארגנתי את האברכים והבטחתי וערבתי להורים שלהם שהמחלה לא תדבק בהם ושאחזירם בריאים ושלמים, וכן היה, שכולם חזרו בריאים ושלמים - התוכל גם אתה לעשות כן?! מיד חלץ רבי יוסף את נעליו, ישב לארץ ובקש מחילה, אותו כעס בודד זכר רבי ישראל כל ימיו.

(תנועת המוסר ח"א עמ' 182).

"דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (יא, ב).

אין דבר טמא יורד מן השמים

כתב בספר "ילקוט חמישאי" בשם ספר שמע שלמה, דהנה בגמרא מסכת סנהדרין (נט:), מספרת הגמרא על רבי שמעון בן חלפתא שהיה הולך בדרך, ופגע באריה שבא לאוכלו. אמר רבי שמעון בן חלפתא (תהלים קד, כא) "הכפירים שואגים לטרף", ואז ירדו מן השמים שתי חתיכות בשר, נטל את החתיכות, והאחת נתן לאריה, ואילו את החתיכה השניה לקח ובא לבית המדרש לשאול האם מותר לאכול חתיכה זו. ענו החכמים ואמרו לו: "אין דבר טמא יורד מן השמים".

וזהו שרמזה התורה "זאת החיה אשר תאכלו.. אשר על הארץ" – כי דוקא בארץ יש בהמה וחיה טהורה ויש בהמה טמאה, אבל בשמים ־ "אין דבר טמא יורד מן השמים".

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (יא, ב).

כיצד יש דמות אריה במרכבה

דבר פלא כותב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ב"יערות דבש" (חלק ב', דרוש ד'):
לפי האמת, האריה טהור וכשר הוא, שאם לא כן - איך הוא הוכשר להיות מארבעה פנים שבמרכבה? אלא ודאי, כי מעיקרו צריך היה האריה להיות כשר, אלא שהתורה פסלה את האריה לאכילה, משום שאוכל כל מיני חיות טמאות ומתפטם באיסור. וכפי שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים", בטעם איסור אכילת בהמות טמאות.

ויעויין שם ב"יערות דבש", שביאר ע"פ זה ענין הדבש שרדה שמשון מגוויית הארי, (שופטים יד, ח), אף שלכאורה נטמא הדבש מנבלת הארי. עיי"ש.

ובספר "עבודת הקודש" למהר"מ אבן גבאי (חלק ס"ת פי"ג) כתב ליישב זאת, כי הם טורפים ומתלבשים בלבוש קדוש. ועוד תירץ, שהטעם בזה הוא להראות שגם הסטרא אחרא נכנעים לקדושה.

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (יא, ב).

ללמוד תורה בחיות והתלהבות

הנה, סופי תיבות זאת החיה אשר תאכלו, הם אותיות תורה. ובא לרמז על ההכנה אשר בני ישראל מכינים את עצמם לקבלת התורה. כי עיקר עסק התורה צריך להיות בבחינת 'זאת החיה', כלומר בחיות אלקות, כי כשעוסק סתם בתורה בלי שום טעם וחיות, לימוד הזה אינו שוה כל כך, כי כשם שצריך האדם לזכך חומרו וגופו בגשמיות - כן צריך לזכך עצמו גם ברוחניות.

הקורקבן הכשר

בספר "הכל לאדון הכל" (עמ' 142) מספרת בתו של רבי יעקב הרמן, מחלוצי עולם התורה בארצות הברית, על מסירותו של אביה לקיום מצוות. אורחים רבים היו אוכלים על שלחנו, ומידי שבת וחג היו מכינים בבית עבור כולם אוכל רב. רבי יעקב הרמן לא היה עתיר נכסים, אך הוא היה רחב לב ביותר.

היה זה בליל הושענא רבא, אבא הלך לבית הכנסת, שם נשאר ללמוד במשך כל הלילה. שעת חצות קרבה, ואמא עדיין עסוקה היתה בהכשרת עשרים וארבעה עופות בקבוצות של ששה עופות. ישבתי מסתכלת באמא, בהמליחהּ את העופות במטבח החמים והשקט, ותנועות ידיה המתמשכות של אמא הפילו עלי תרדמה. בשנתי הרגשתי כי מושכים בי, ושמעתי קול הבא ממרחקים "קומי רוחמה, קומי". נאבקתי בקורי השינה כדי להתעורר ולמצוא את אמא רכונה עלי. מה השעה? שאלתי מנומנמת. עכשיו אמצע הלילה - ענתה אמא, והיא המשיכה: זה עתה שמתי במקום את כל הקורקבנים שגמרתי להכשיר, ושמתי לב כי באחד מהם עלולה להיות שאלה. מילותיה של אמא המשיכו תוך כדי אנחה: הם כולם מעורבבים עכשיו, כך שאם קורקבן זה טרף, כל העופות יחשבו... אמא לא סיימה את המשפט, מהפחד שמא ח"ו תתממש המחשבה הנוראה.

"רוצי אל אבא ב'תפארת ירושלים', ובקשי ממנו ללכת אל הרב סקיינדר לשאול את השאלה. אל תשכחי לומר לאבא, שאין לי כל מושג לאיזה עוף מתוך עשרים וארבע העופות שייך הקורקבן", המשיכה אמא. מחזיקה את הקורקבן בשקית קטנה לחה. מיהרתי ברחוב החשוך והאפל, כשצעדי עונים כהד לדאגה שבליבי. בשנת תר"צ, לא חששה אמא לשלוח נערה בגילי הצעיר לבדה באמצע הלילה, שכן רחובות ה'איסט-סייד' היו בטוחים לחלוטין.

כשהתקרבתי לבית הכנסת המואר, שמעתי קולות רבים מתרוננים בלימוד. מיהרתי לתוך הפרוזדור, תוקעת את ראשי דרך הדלת המסתובבת. אבא ישב בקדמת בית הכנסת, כשספר פתוח לפניו. אחד מהאנשים זיהה אותי ומיהר לעברי. "עלי לומר משהו לאבי", עניתי מהר. הוא ניגש אל אבא, טפח בעדינות על כתפו ולחש לו דבר מה.

אבא רץ אלי כשהבעת שאלה על פניו. "או, אבא, אמא גמרה רק עכשיו להכשיר את כל עשרים וארבעה העופות, והיא ערבבה יחד את כל הקורקבנים, ומצאה שאלה על אחד מהם, והיא לא יודעת לאיזה עוף הוא שייך, והיא אמרה שתלך מיד לרב סקיינדר לשאול שאלה". אמרתי כל זאת בנשימה אחת. אבא חטף את כובעו, ויחד עברנו ביעף דרך הרחובות השקטים והמנומנמים. הגענו לרחוב 'הנרי' תוך כמה דקות. אבא נשא את עיניו לקומה הראשונה בה גר הרב סקיינדר, אור בקע מחדר המגורים, עלינו על קצות אצבעותינו, ואבא נקש בעדינות בדלת. הרב סקיינדר פתח את הדלת בעצמו, "שלום עליכם רֶבּ יעקב הרמן" - הוא לחץ את ידי אבא בחמימות.

אשתי הכשירה עוף ומצאה שאלה על קורקבן זה, קבע אבא את העובדה. בהביטי באבא בתדהמה, רציתי לומר לו שהקורקבן התערב בעשרים וארבעה אחרים. מבטו המזהיר של אבא הבליע את המילים בגרוני. וכך, בשעה שהרב סקיינדר בחן ובדק והפך את הקורקבן, מצד אל צד. היה גורלם של עשרים וארבעה העופות מונח על כף המאזניים.

רעדתי בעמדי שם. ומה יהיה אם זה טרף, כל העבודה הקשה של אמא תרד לטמיון. מה יאכלו כל אורחנו בחג, זה עלה כל כך הרבה כסף. פניה החיוורות של אמא העייפה צפו לנגד עיני וערפלו את ראייתי. העפתי מבט באבא. הוא עמד שם זקוף וישר, כחייל המצפה לפסק דינו של המפקד, לאחר זמן מה שנראה לנצח, הרים הרב סקיינדר מבטו והכריז: "כשר, כשר". מילות הרווח וההצלה צלצלו באוזניי.

לאחר מכן אמר אבא: רבי, אם היית פוסק כי הקורקבן טרף, הייתי זורק עשרים וארבע עופות. אשתי איננה יודעת לאיזה עוף שייך קורקבן זה.

הרב סקיינדר נתן באבא מבט מוכיח: אח, אח, רבי יעקב, מדוע לא אמרת לי? אם נזק גדול כרוך בענין, הייתי בוחן את השאלה בצורה אחרת. "לעולם איני מחפש היתרים", ענה אבא. אימרה שהיתה שגורה על פיו ומיושמת במעשיו. עם הקורקבן הארוז שוב בשקית החומה הקטנה והלחה, מהרנו אבא ואני במורד המדרגות. "רוצי מהר הביתה, ואמרי לאמא שהקורקבן מאה אחוז כשר. תדאגי שאמא תלך לישון. אני חוזר לבית הכנסת".

כמו ציפור במעופה עפתי דרך הרחובות הרגועים, רגלי מהדהדות לקצב המילים: כשר, כשר, כשר, כשפרצתי לכניסה, לא יכולתי לשלוט בעצמי וקראתי בקול: "אמא, אמא, כשר, הוא כשר".

גברת פרידמן שכנתנו מהקומה הראשונה יצאה במרוצה מביתה: "רוחמה, מה אתך? מדוע את כה מרעישה עולמות בשעת לילה זו ומעירה את כולם?" שאלה. "הקורקבן כשר" מלמלתי. אמא שמעה אותי ומיהרה לקראתי, נפלתי לתוך זרועותיה מוציאה אותה כמעט משיווי משקלה, "זה בסדר אמא זה מאה אחוז כשר". אמא פרצה בדמעות. לעת הזאת כבר שמעו שכנינו את המהומה ומיהרו לכניסה, סקרנים לשמוע מה קרה. על כוס קקאו מתוק וחם ועוגיות הקינמון הטעימות של אמא עם הצימוקים, סיפרתי לשכנינו את סיפורו של הקורקבן הכשר.

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (יא, ג).

ספר התורה שגילה את קלונו של החוטא

ואספר לפני הקורא מעשה נפלא ששמעתי מהגבאי של ביהכ"נ "אבוהב" בצפת אדון פרג' ז"ל. שסיפר לנו כי הוא הכיר וראה בעיניו את המעשה הבא.

כידוע, בישיבת "פורת יוסף" תכב"ץ, היה לוקח כל שנה מורנו ראש הישיבה הגאון הגדול כמוהר"ר יהודה צדקה זצוק"ל את הבחורים שלמדו בשיעור שלו לעשות שבת בצפת, ושם היו מתפללים בביהכ"נ "אבוהב". וכאשר הגענו לצפת הלכנו לבית הכנסת, והרב ביקש מהגבאי שיראה לנו הספר תורה של מהר"י אבוהב זצוק"ל. הגבאי הסכים, אבל ביקש שקודם נלך לטבול במקוה האר"י, ואח"כ יראה לנו.

כאשר חזרנו מהמקוה הראה לנו את הספר תורה ושמחנו מאד, ובקשנו אם אפשר שהשבת נקרא בספר תורה הזה, ענה לנו, כי יש להם תקנה שלא מוציאים כבר הספר תורה של מהר"י אבוהב, כי אם במועדים שסימנן כש"ר, ר"ת כיפור, שבועות, ראש השנה. כששאלנו מה הסיבה, ענה לנו - אספר לכם מעשה מזעזע, כדי שתדעו נפלאות ה' ותשמרו עצמכם. וזה מה שאני ראיתי כאן בבית הכנסת.

ביום שבת אחת בפרשת שמיני, הוציאו הספר תורה של מהר"י אבוהב. והיה אדם אחד יקר, שהיה סוחר שבא לצורך סחורתו לכמה חדשים, כאשר חזר מהנסיעה, כבדו אותו בשבת בעליה לתורה כנהוג, בכדי לברך ברכת הגומל. לאחר שבירך את הברכה הראשונה, קרא החזן בתורה, וכשהגיע לפסוק "כל מעלה גרה בבהמה" וכו', קרא: כל מעלה "נדה", הציבור החזירו אותו, אבל גם בפעם הנוספת הוא קרא: כל מעלה נדה. שאלו אותו: מה קרה? מדוע אתה קורא נדה ולא גרה? והוא השיב שכך כתוב בספר תורה.

עלה הרב לראות, ואכן ראה כי במקום 'גרה' כתוב 'נדה'. בינתיים, התרחק אותו אדם שעלה לתורה, ואז ראה הרב שכתוב 'גרה'. ביקש ממנו הרב שיתקרב, וברגע שהתקרב נהפכו האותיות שוב ל'נדה'. משהתרחק שנית, שוב נהפכו לגרה.

זעק הרב ואמר לו: תאמר, מה עשית ומה מעשיך? הסוחר התבייש מאד, והודה בפני הקהל, כי הוא לא היה בביתו כמה חדשים, וכששב לביתו התברר כי רעייתו עדיין לא טבלה, והוא לא הצליח להתגבר על יצרו, ועשה המעשה. וכל הקהל געה בבכיה, והיהודי עשה תשובה, ומני אז קבלו עליהם לא להוציא הספר תורה רק ימים אלו. באותה שבת היתה לנו שמחה גדולה מאד, אחר שלמדנו ממעשה זה להיזהר מאד בכל פרטי ההלכה. ה' יחזירנו בתשובה שלימה. אמן.

סימני כשרות רומזים לעם ישראל

סימני טהרה אלו הם רמז לישראל. שתי פרסות, לומר שנוחלים העולם הזה והעולם הבא. מעלת גרה, לרמוז שכמו שהבהמה לאחר גמירת אכילתה מחזירה המאכל לפיה ואוכלת כבתחילה, כך ישראל לאחר גמר אכילתן הפירות בעולם הזה - הקרן קיימת לעולם הבא. אבל החזיר שבו נכשלו האומות, כתיב בו: והוא גרה לא יגר, כלומר, הם אוכלים בעולם הזה ואין להם חלק לעולם הבא.

ואפשר לומר עוד, מפריס פרסה, הם ישראל שמוציאים שני מיני הוצאות ומפזרים ממעותיהם. האחת לכבוד שבתות וימים טובים והכנסת אורחים, והשניה לצדקה לעניים ולתלמידי חכמים, ויהיו לרצון לפני ה'.

מעלת גרה - שדברי התורה נרמזו באכילה ושתיה, כמו שאמרו (קהלת רבה פ"ב, א) שכל אכילה ושתיה שבקהלת רומז לדברי תורה, ובן ישראל, אף על פי שלמד תנ"ך ומשנה וגמרא צריך לחזור עליהם, ואז יהיו בפיו כדבש למתוק, והוא כמו המעלה גרה. (נחל קדומים).

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ" וגו' (יא, ג-ד).

ארבע בהמות טמאות כנגד ארבע גלויות

התורה מביאה ארבע בהמות טמאות, מחמת שיש להם סימן אחד או שניים של טהרה, כמו שכתוב: "אך את זה לא תאכלו את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר... מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם".

ונשאלת השאלה, הלא יש הרבה מאוד בעלי חיים בעולם שהם טמאים, ומדוע ראתה התורה לציין דוקא את הארבעה הללו? והנה, מצינו במדרש (שמעוני רמז תקלו): "משה ראה את המלכויות בעיסוקן [בשעבודן] את הגמל זו בבל, ואת השפן זו מדי, ואת הארנבת זו יון, ואת החזיר זו מלכות רביעית [מלכות אדום] ששקולה כנגד שלושתן".

ויש להבין, מדוע גלות אדום, האחרונה, היא הקשה מכולן, עד שהיא שקולה כנגד כל שלושת הגלויות שהיו לפניה? ומיישב על כך ה"אבני נזר", שהנה אם נתבונן בארבעת בעלי החיים הטמאים הללו, נראה שלשלש הבהמות הראשונות – הגמל והארנבת והשפן, יש סימן טומאה גלוי לעין, "אינם מפריסים פרסה", ולכן הם טמאים. ואילו סימן הטהרה שלהם, שמעלים גרה, נסתר הוא. לעומתם, אצל החזיר הסימנים הפוכים, סימן הטומאה שלו - שאינו מעלה גרה, מוסתר, ואילו סימן הטהרה שלו - מפריס פרסה, גלוי לעיני כל.

ועל זה אומר המדרש (ויק"ר יט): "ואת החזיר כי מפריס פרסה", ולמה נמשלה גלות אדום לחזיר? לומר לך מה חזיר בשעה שרובץ מוציא את טלפיו כאומר 'ראו אני טהור', כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראית כאילו שהיא 'מצעת בימה', וכאילו דנים משפט אמת".

וכותב רבנו בחיי: ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה, בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכויות שהיו בזמנים חלוקים, כל גלות בפני עצמה. אבל במשנה תורה (דברים יד, ז) הזכיר שלשתן בפסוק אחד, ככתוב: "את הגמל ואת הארנבת ואת השפן", והזכיר הרביעי בפסוק בפני עצמו, ככתוב: "ואת החזיר כי מפריס פרסה וגו'. והיה זה לרמוז, כי השלש גלויות, אף על פי שהיו זמניהם חלוקים, היו כאילו הם מחוברים, לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות אדום בפני עצמו ושקול כנגד כולם.

טומאת אדום מוסתרת בתוכם

ובספר "פנינים משולחן הגר"א" מובא בענין זה בשם הגאון מוילנא, על הכתוב בגמרא (יומא ט.) "רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו: ראשונים [אנשי בית ראשון], שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם, כי ידעו מתי תהיה גאולתם, ככתוב (ירמיה כט) "כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה". אחרונים [אנשי בית שני], שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם, [-לא ידוע כמה זמן תמשך הגלות]. אמר רבי יוחנן: טובה ציפורנן של ראשונים מכרסן של אחרונים".

וצריכים להבין מה כוונתו של רבי יוחנן, שהציפורניים של הראשונים טובה מכרסם של אחרונים. ומבאר הגר"א: כי הראשונים, שנכשלו בעבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות, ופשעיהם היו גלויים, נענשו במידה כנגד מידה, בשלוש גלויות בבל, מדי ויון – שנמשלו לשלוש הבהמות הטמאות - גמל שפן וארנבת, שסימן טומאתן גלוי וידוע, ולכן נתגלה קיצם. אבל "אחרונים שלא נתגלה עוונם", אותו דור שחי בימי בית שני שהיה בו שנאת חינם, וכלפי חוץ הראו עצמם כצדיקים, ובסתר היו בעצם רשעים - נענשו מידה כנגד מידה, ונמסרו לגלות אדום שנמשלה לחזיר, וסימן טומאתו שאינו מעלה גרה, ומוסתר הוא בתוכו, ולכן גם לא נתגלה קיצם.

וזהו שאמר רבי יוחנן: "טובה ציפורן של ראשונים", כלומר הראשונים שעשו עבירות בגלוי, ונענשו בשלוש גלויות, והוגלו אצל עמים שנמשלו לגמל שפן וארנבת, שטומאתם בפרסה שהיא הציפורן, הנה טובים הם מ"כרסן של אחרונים" - שעשו עבירות בסתר, ולקו בגלות אדום שנמשלה לחזיר, שסימן טומאתו הוא שאינו מעלה גרה, והוא נמצא בכרסו.

והנה, על עשו כתוב (בראשית לו, ט): "ואלה תולדות עשו אבי אדום", אבי אותה אומה שנמשלה לחזיר. ענין זה פותח לנו פתח להבין את הכתוב (בראשית כה, כו): "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב", ומפרש רש"י: הקב"ה הוא שקרא את שמו יעקב, משום ש"וידו אוחזת בעקב עשו". הרי שיש כאן דבר שראוי להבינו לעומקו.

ואומר ה'אבני נזר', כי ידוע מהחכמים שיעקב ועשו הם זה לעומת זה, קדושה מול טומאה, אמת מול שקר ורמאות. יעקב אבינו דבוק היה במידת האמת ככתוב (מיכה ז, כ): "תתן אמת ליעקב", לעומתו עשו - הוא אדום, והוא היצר הרע "יודע ציד", יודע בפיו לצוד ולרמות את הבריות, כמו החזיר המראה את טלפיו כאומר: 'ראו הנני מפריס פרסה - טהור אני'. וזהו: "וידו אוחזת בעקב עשו", כאילו מזהיר אותנו: אין זה סימן טהרה אלא חזיר הוא, ה"צד ציד בפיו" ומסתיר בפיו את סימן הטומאה שאינו מעלה גרה, ומנסה לרמות ולהפיל אתכם בלשונו בפח הטומאה.

סימן הטהרה של עשו – מעקב יעקב

ונשאלת השאלה, מדוע זכה עשו שיהיה לו סימן אחד של טהרה בטלפיו – ברגליו? מבאר ה"ישמח משה", כי עיקר היניקה שקיבלו אחד מהשני הוא באותו רגע של הלידה כאשר אחז יעקב בעקב עשו, שעל ידי אחיזה זו קיבל יעקב חלק רע מעשו, ולעומתו קיבל עשו מאחיזה זו חלק טוב מיעקב, וזה סימן הטהרה שהיה לו בטלפיו - ברגליו. וזהו הטעם שקרא הקב"ה ליעקב אבינו בתואר "יעקב" על שם "וידו אוחזת בעקב עשו", כי זהו עיקר חשיבותו של יעקב שבגללו הוא ראוי לקבל שכר, מכיוון שבאמת יש בידו גם חלק רע מאחיזתו בעקב עשו, ואף על פי כן, הוא מתגבר על חלק רע זה והוא כולו טוב.

מוטל עלינו להוציא את החלק הטוב מעשיו

מוסיף השל"ה (תורה אור פרשת בא) על הכתוב 'לא תישאר פרסה' וזה לשונו: 'לא תישאר פרסה', זה רומז על שר של עשו הוא אדום. והנה יש בו סימן קבוע המראה שיש בו אחיזה בקדושה, כי ידוע שעשו נקרא חזיר, שנאמר (תהלים פ, יד): "יכרסמנה חזיר מיער", והחזיר פושט טלפיו, וסימנך: "וידו אוחזת בעקב עשו", כי בפרסות עשו יש סימן טהרה - מפריס פרסה הוא, על זה אמר "לא תישאר פרסה כי ממנו ניקח לעבוד את אלהינו". והוא כדרך שאמר בענין שר מצרים (שמות י, כה): "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו", עד כאן. דהיינו, שלא רק שמוטל עלינו להוציא את הרע שקיבלנו מאחיזתו של יעקב אבינו בעקב עשו, אלא גם את חלק הטוב של עשו, את ניצוצות הקדושה שבו, וצריכים להוציאם ולהעלותם לקדושה.
על פי האמור, יתכן לפרש את הכתוב (דברים לב, לה): "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם", שכל זמן שעדיין יש בתוך ישראל יניקה מהחלק הרע של עשו, וכן יש בעשו ניצוצי קדושה - עדיין לא הגיע זמן הגאולה. אבל, כאשר תיפסק הקדושה שקבלו דרך רגלם, "לעת תמוט רגלם", יבוא גם סופם "כי קרוב יום אידם", במהרה בימינו.

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל" (יא, ד).

מדוע עשה הקב"ה דדים לאיש

"את הגמל" לאסור את החלב של הגמלה (נאקה) דהיוצא מן הטמא טמא. (בכורות ו:).

הגמרא בשבת (נג:) מספרת, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר לשלם למניקה, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו.

והנה, בגמרא ברכות (לא:) מובא, כי חנה אמרה: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה... דדים להניק בהן וכו'.

ולכאורה, הרי הקב"ה לא עושה דבר לבטלה, וא"כ מדוע עשה גם לאיש מקום שני דדים, והלוא אין לו צורך בהם. ודוחק הוא לומר, שעשה כן רק בשביל אותו האיש שהניק את בנו.

ומציאה מצאנו בתשב"ץ בספרו "מגן אבות" (הוצ' מכון הכתב, עמ' 430) המיישב זאת וז"ל:
"...ונאמר, כי היו באדם שני דדים בחזה בעבור רחבו, והיו שנים לפי שהם שני צדדים ימין ושמאל. והיו בנקבה גדולים בעבור הגידול והיניקה. והיו באנשים בעבור שהיו לו למחסה ולמסתור על הלב, שהיו הנקבים אשר בו להוציא העשן המתלהב בלב. ויתרבה לפעמים בהם חלב באנשים השמנים לריבוי המותר...". עכ"ל.

הרי לך שאין דבר בעולם שנברא לבטלה!

אגב, יש להוסיף בענין זה, שבילקוט שמעוני (אסתר תתתג) איתא, כי מרדכי לא מצא מינקת, ונעשה לו נס והניק את אסתר, שנאמר (אסתר ב, ז): "ויהי אומן את הדסה". והרמ"ע מפאנו כתב, שאותו חסיד היה גלגולו של מרדכי, ולכן אירע אצלו אותו הדבר שאירע למרדכי.

אומנם במדרש תהלים (כב, כג) מובא, שאשתו של מרדכי הניקה את אסתר. ודבר פלא איתא במדרש תהלים (מזמור י') על הפסוק (תהלים י, יד): "יתום אתה היית עוזר" - רומוס ורומילוס מתה אמם, ונזדמנה להם זאבה והניקתן, וכשגדלו נעשו מלכים גדולים. (להתעדן באהבתך).

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ" (יא, ד).

המאכלים מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה

כותב האברבנאל: איסור המאכלים שאסרה תורה, אינם מפני בריאות הגוף ורפואתו, וחלילה מלהאמין כן, לפי שאם הדבר כן, היה ספר תורת האלוקים במדרגת ספר מספרי הרפואה. וגם עינינו רואות, כי האומות האוכלות בשר החזיר, השקץ, ושאר בעלי חיים טמאים, כולן הן חזקות. אולם תורת האלוקים לא באה לרפא את הגוף ולדאוג לבריאותו, אלא לדאוג לבריאות הנפש ולרפא תחלואיה, לכן אסרה התורה את המאכלים, לפי שהם מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה.

מוסיף על כך בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה זיע"א: כשם שהכפרי אוכל מאכלים גסים והוא בריא, ואילו בן העיר לא הורגל במאכלים אלה ומזיקים לו, כך ישראל: לפי זוך נפשותינו, שהן נאצלות מתחת כסא הכבוד, לא נוכל לסבול את הטומאות המזיקות לנו, לא כן הגויים, בשבילם הכל טוב, כי נפשם מגושמת, ולא אכפת להם מטומאות. (פרפראות לתורה).

אל תמצוץ את העצמות

חייל יהודי בצבא הרוסי, נכנס אל ר' ישראל מאיר מראדין, ה"חפץ חיים" והתמרמר לפניו: אני שרוי בקרב הנכרים, ואין לנו מאכלים כשרים, ובצבא מכריחים אותי לאכול נבילות וטריפות.
אמר לו הרב: לפעמים אתה אנוס לאכול, מטעם פיקוח נפש, ואנוס רחמנא פטריה, אבל בבקשה ממך, אנא למעט בהנאה, כשאתה אוכל מבשרם, אל תמצוץ את העצמות...
רב אחד דרש פעם לפני החיילים היהודים, לפני הליכתם לצבא, בהאי לישנא: "חיילים יהודים! — אולי יאנסו אתכם לאכול טריפות? זאת עשו, תשפכו בכל פעם מהתבשיל שלוש כפות בחוץ ואחר כך תאכלו, כדי שיהיה לכם לזכרה שאכלתם טריפה, וכאשר ירווח לכם, תשובו לאכול רק מאכלים כשרים...

(זכרון יעקב ח"א, עמו' 215).