ביאור ההפטרה פרשת שמיני

כ"ב ניסן תשפ"ה | 20/04/2025 | 15:38

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על מות עוזא שהתקרב יותר מדי לארון, וזה מעין הפרשה שמסופר בה על מיתת נדב ואביהו שהתקרבו לפני ה' יותר מדי.

תוכן ההפטרה

דוד המלך החליט להעלות את ארון ה' מקרית יערים לעיר דוד שהיא ירושלים, ושכחו מה שכתוב בתורה שאת הארון נושאים הלוים בכתף,

לקחו עגלה חדשה ושמו עליה ארון ה', "אחיו" הלך לפני הארון להנהיג את העגלה, וב' בני אבינדב נהגו את הבקר, ואילו "עוזא" הלך בצד העגלה, באמצע הנסיעה, הבקר הזיז את הארון, עוזה פחד שהארון יפול והושיט ידו לאחוז בו, ה' כעס עליו והמיתו כי היה צריך לדעת שאם הארון נשא את נושאיו, בודאי שישא את עצמו ולא יפול,

כשראה דוד את זאת פחד להביא את ארון ה' אליו, והעביר אותו לבית עובד אדום, ה' בירך את בית עובד שאשתו ושמונה כלותיה ילדו כל אחת ששה בכרס אחד, כששמע זאת דוד החליט להעלות את ארון ה' לירושלים, הפעם לא טעו, והלוים נשאו את ארון ה' על כתפיהם,

דוד וכל ישראל רקדו ושרו ושמחו שמחה גדולה, כשהארון הובא לבית דוד, מיכל בת שאול הסתכלה מהחלון וראתה איך דוד מזלזל בעצמו, רוקד ומפזז כאחד העם, וביזתה אותו בלבה. כשהעמידו את הארון במקומו דוד בירך את העם חילק להם מתנות ושלחם בשלום לביתם,

שמואל ב' פרק ו'.

א.
כשהמליכו את דוד בחברון נאספו עליו רבים וזו היתה אסיפה ראשונה, וכאן היה אסיפה שניה (רש"י) לזה אמר וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד [א] לאסוף אֶת_כָּל_בָּח֥וּר את הנבחרים בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף להעלות את הארון (מ"ד): 
ב. 
וַיָּ֣קָם| וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל_הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה היא קרית יערים שנאספו שם לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר_נִקְרָ֣א לו לארון שֵׁ֗ם ומהו השם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת (רש"י) ונקרא כך כי יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים שהיא השכינה שורה עָלָֽיו (ת"י) [ב]: 
ג. 
וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת_אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל על (מ"צ) _עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה [ג] וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ הבקר נשאו ומשכו את העגלה עם הארון אשר עליו מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים נהגו את הבקר המושכים (מ"ד) אֶת_הָעֲגָלָ֥ה החֲדָשָֽׁה: 
ד. 
וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ על ידי הבקר שמשכו את העגלה מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ לבד הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן ועוזה הלך מצד הארון [ולכן רק הוא הרגיש שהבקר שמטו את הארון, ואחיו לא הרגיש] (מ"ד): 
ה.
וְדָוִ֣ד| וְכָל_ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ שמחים לִפְנֵ֣י ארון יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל כלי שיר העשויים מעֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים (מ"ד) וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים כלי זמר הגורמים לאדם לנענע גופו ולרקד וּֽבְצֶלְצֶלִֽים שני כלי נחושת המקישין זה בזה ומשמיעים קול גדול (מ"צ): 
ו.
וַיָּבֹ֖אוּ עַד_גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן מקום [מישור] ששמו נכון (מ"צ, ועיין ת"י) וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א הושיט את ידו אֶל_אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר כי נענעוהו ממקומו וחשב עוזה שיפול מהעגלה (מ"ד): 

ז.

וַיִּֽחַר_אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה [ד] שלא האמין בה' וחשב שיפול ארונו לארץ וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל_הַשַּׁ֑ל על המעשה שעשה בשגגה וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם סמוך לאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים (מ"צ): 
ח.
וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד [ה] דוד כעס על עצמו (מ"ד) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ שבר (מ"צ) בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה השבר והמכה שהיתה על עוזה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: 
ט.
וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת_ארון יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה הרי אי אפשר להיות נזהר בקדושתו:

י.

וְלֹֽא_אָבָ֣ה ולא רצה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת_אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל_עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד נטה אותו מדרך עיר דוד לבֵּ֥ית עֹבֵֽד_אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי שהיה גר בעיר גת (מ"צ): 
י"א.
וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י לוי היה, ומן השוערים היה (רש"י, מ"צ) שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה [ו] אֶת_עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת_כָּל_בֵּיתֽוֹ: 
י"ב.
וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֘ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת_בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת_כָּל_אֲשֶׁר_ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים שיושב בביתו ומקודם לזה לא היה לו הברכה הזאת וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת_אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד היא ציון בְּשִׂמְחָֽה (מ"ד): 
י"ג.
וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ הלכו נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן_יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים פסיעות וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא [ז] שור מפוטם (מ"צ): 
י"ד.
וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר [ח] מרקד (רש"י) ומשבח (ת"י) בְּכָל_עֹ֖ז בכל כוחו (מ"צ) לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול (מ"ד): 
ט"ו.
וְדָוִד֙ וְכָל_בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת_אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר לעורר שמחה וגיל (מלבי"ם) [כי כך היו נוהגים כשממליכים מלך]: 
ט"ז.
וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת_שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה| הביטה (מ"צ) בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת_הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז מרקד וּמְכַרְכֵּר֙ ומשבח (ת"י) ומשחק (מהרי"ק) לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ [ט] כי חשבה שאין זה מדרך המלך (מ"ד): 
י"ז.
וַיָּבִ֜אוּ אֶת_אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ והעמידו (מ"צ) אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ במקום שהכין לו (מ"ד) בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה_ל֖וֹ פרש אותו (מ"צ) דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים: 
י"ח.
וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד גמר דוד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת_הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: 
י"ט.
וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל_הָעָ֜ם הבאים עם הארון לְכָל_הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֘ לעם רב מישראל לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד_אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ לכל אחד (מ"ד) חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד מנה יפה של בשר (מ"צ) והיא אחד מששה בפר (רש"י) וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת כלי אשר ישימו בו היין (מ"צ) וַיֵּ֥לֶךְ כָּל_הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ:

א. ויוסף עוד דוד

ג. אל עגלה חדשה -

ויחר אף ה' בעזה -

ה. ויחר לדוד -

ו. ויברך ה' -

ז. ויזבח שור ומריא -

ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' -

ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' (ו, יד) -

ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' (ו, יד) -

ט. ותבז לו בלבה,