תגלחת הראש לכבוד שבת

כ"א סיון תשפ"ה | 17/06/2025 | 10:27

א. מצוה לגלח שער ראשו לכבוד שבת קודש קודם חצות היום כי בערב שבת מתבערים הקליפות והדינים, והשיער רומז לדינים והגבורות ויש לגלחן לכבוד השבת א. והטוב ביותר לגלח שער ראשו בתער אך יזהר מאד על מקום הפאות ב.

ב. יגלח ראשו על ידי ספר ישראל דוקא ולא יגלח על ידי גוי, דלא לאתערבא צולמא דידיה בצולמא דגוי ג.

ג. נוהגים שלא לספר שערות הראש בראש חודש אף כשחל בערב שבת, מפני חשש סכנה, שכן הזהיר רבנו יהודה החסיד ד.

ד. יש מדקדקים שלא לספר שערות הראש בלילה ה.

ה. כשהוא מסתפר יכוין לקיים מצות לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך, וביומו תתן שכרו ועוד ו.

א. כתב באור זרוע (הלכות ערב שבת סימן ז, עיין שם) מצוה לרחוץ ולחוף ראשו בערב שבת, ומקבל עליה שכר אם מקיימה אבל לא נענש עליה אם לא מקיימה, ובהגהות מרדכי החדשים (שלטי הגבורים על המרדכי דף עא ב) כתב דמצוה לרחוץ בערב שבת וללבוש בגדי שבת מיד וכן ביום טוב אבל ביום חמישי לא הוה יקרא דשבת אלא אם כן אי אפשר לחוף בערב שבת.

והטעם כתב באור זרוע פרק אלו מגלחין, כדי שלא יכנוס לשבת כשהוא מנוול. (הביאו דרכי משה סימן רס אות א ומשנה ברורה סעיף קטן ז).

וכן פסק הרמ"א (סימן רס סעיף א) ואם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן. ע"כ. וכן כתב בשלחן הטהור לאדמו"ר מקאמארנא (שם סעיף ח) והמגלח בכל ערב שבת אשרי לו, וכן נהג מורי דודי רבנו צבי הקדוש [מזידיטשוב זצוק"ל].

ובזוהר הקדוש (חלק ג' קנא:) איתא וזה לשונו "קח את הלוים וגו' וכל מאן דאתי מסטרא דדינא, בעי דלא ירבי שערא, בגין דאסגי דינא בעלמא, ועל דא אתתא כהאי גוונא דלא יתחזי שערא לבר, ובעיא לאחפייא רישה, ולכסי שעראה ואוקימנא והא אתמר" עכ"ל.

ועיין לרבנו האר"י זיע"א (מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק ז) וזה לשונו, שערות הם חוזק הדינים, והם מלשון שיעור, דהיינו כח הדין הנותן גבול ושיעור וכו' ולהכי בעי לאעברא שערות מעל אודנוי, שלא יתאחזו הדינים באודנין" עכ"ל. ועיין בשער הכוונות (דף א ע"ג) שיש כמה בחינות בשערות וכולם מותרי הגוף והם דין.

כתב המהרח"ו זיע"א (בשער המצוות פ' קדושים) להעיד על מנהג רבו וזה לשונו: היה מורי ז"ל נזהר מאד שלא לגלח ראשו אחר שעת המנחה גדולה ואפילו בערב לא היה מגלח ראשו אלא קודם חצות היום דוקא עכ"ל. סידור היר"א (ח"א דף 167), בא"ח (שם אות יד), כף החיים פלאג'י (ס' כז אות יב), מורה באצבע (שם אות קלה), ובשער המצוות (דף כד ע"א) ועיין בכף החיים (ס' רלב סעיף קטן טו) שהביא דברי מהרח"ו.

ועיין להרה"ג המקובל הגדול מהר"א עפג'ין שליט"א בספרו החשוב "דברי שלום" (ח"ד דף קעג) שכתב וזה לשונו: בי"ן נבי"ן דכיון דשער דא"א הגם דהוא דינים בכל זאת אין הדין נתגלה שם במקום גבוה מ"מ שיער הז"א הוא דינים קשים לכן ראוי לקצוץ אותם עד השורש בתער וכד' ובזה גורם להכניע את הדינים בסוד הפסוק ואיש כי ימרט ראשו טהור.

ושערות הזקן שהם דיקנא קדישא כיון שהם צינורות השפע שדרכם יורד השפע מרום המעלות דרך הזקן עד לעולמות התחתונים לכן אותם צריך להזהר לא לכרות ולא זו בלבד אלא אפילו לתלוש שערה א' משערות זקנו יש להזהר כמו שכתב רבנו האריז"ל כל זה בשער המצות (דף כד ע"א) באורך.

ומכאן הוכחה מגולה מאהבה מסותרת ואוי לעינים שכך רואות לאלה הנוהגים להשאיר בלורית לקיים פסוק במלואו מקרא שכתוב "גדל פרע שער ראשו". ומעולם ועד עולם לא היתה כזאת בישראל וכבר נודע כי עם ישראל נמשלו ליונה וכן השכינה נמשלה ליונה ומה יונה זאת שאין בה לא קרבולת ולא בלורית כך ישראל צריכים להדמות לה. והאם לא די בזה לעם ישראל שבניו ובנותיו אלה שאינם שומרים תורה ומצות ההולכים בשבי אחר פיתויי העולם הזה מתוך טירוף הדעת ובנפשם לא ידעו לשאול אלא גם אלה שהחזיקו או הריחו בריח התורה נוהגים כיום לגדל שיער ומנאים עצמם ומתפארים בבלורית בזאת ושכחו פסוק מפורש קודקוד שיער מתהלך באשמיו ורק על עשו קאי דשערו בכל יום מאשימו. ועתה ישראל מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. ועל שיער שכזה אמר קרא "טמא יטמאנו בראשו נגעו" ואיה מחנה לויה בני התורה שיעמדו על משמרת חינוך הבנים להסיר מכשול ממחננו את אותו מסך רוח עוועים ורוח סערת תעתועים המתעים את נשמות ישראל אשר ראשם כתם פז ואיכה ישנה הכתם הטוב באגודת שיער הניצבות בראש כל חוצות קריה נאמנה שהיתה נאמנה למסורת של דורי דורות ואשר כל הראשונים והאחרונים יגידו כי אך טוב לישראל לגזוז השיער ולמתק הדינים מעל כל ישראל בפרט ובכלל. ואם לא די לנו במה שיהודי"ם ומתיהדי"ם נוהגים בתרבות יון הרשעה לגדל שער ראשם עד כי לא נבחין הזה איש או אשה ומה לנו לנהוג כמעשיהם וכמה יוסף איכא בשוקא. ולא כן ישראל אשר עליהם נאמר ישראל אשר בך אתפאר ומקום הפאר הוא מקום התפילין צריך להיות פנוי מכל שיער כדי שיניחו עליו פאר תחת אפר. ואדרבא כל שרוח הטומאה תנשב בחוזק ובעוצמה כך באותה מידה צריכים בני התורה להחמיר עצמם בזה עד הקצה האחרון לספר שערות ראשו להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון והכל הוא לתקן עולם במלכות שדי ודי בזה. עכ"ל.

ב. ועיין למו"ר הרש"ש זיע"א שכתב וזה לשונו:

ועיין למו"ר הרש"ש זיע"א שכתב וזה לשונו: קודם חצות, שעדין לא הגיע זמן מנחה גדולה, יגלח ראשו לכבוד שבת, על ידי ישראל דוקא, ולא יגלח ולא ירחץ על ידי גוי דלא לאתערבא צולמא דידיה בצולמא דגוי, אלא על ידי ישראל. ובפרט אם הוא משורש קין יזהר להיות קרח, כי דינים קשים הם השערות דרישא דז"א, וכ"ש אותם דרישא דנוק' דז"א שהיא עשיה דאצילות שבה שורש הדינים ובה נאחזים. לפיכך אין ראוי לאשה לגלח, שלא לבטל הדינים לגמרי, אבל אותם דרישא דז"א צריך לגלחם כי ממותריהם יוצאים דינים תקיפים מאוד מאוד. ולפיכך צריך האדם בעת שמגלח לכוין "שהוא דוגמת ז"א דאצילות". ולכוין לסלק ולהעביר השערות שהם הדינים מרישא דז"א בת'ע'ר' שהוא מצמצי"ת היוצא מפסוק קדו"ש יהי"ה, כי יהי"ה בא"ת ב"ש מצמ"צ, וקדו"ש גימטריא ת"י, שהוא ד' יודין דע"ב כל אחד כלולה ממאה עם עשר אותיות דע"ב. והשם מ"צ הוא המגלח ומעביר השערות שהם הדינים מעל רישא דז"א והוא עם הכולל גימטריא אדנ"י מלא.

וכדי שלא להעביר כל הדינים, יניח "המלכות" של השערות, שהיא מלכות דעשרה ספירות דגולגלתא שבשתי פאות הראש לקיים מצות "לא תקיפו פאת ראשכם" בכל פאה משתי פאות, אשר כל פאה גי' אלהים שבמלכות, אלא שיכוין אותו דיודי"ן אלף למד הי יוד מם רחבה מהאזן עד שליש המצח, וגובהה מלמעלה מעט יותר מן גובה האזן אם תתפשט מכפיפתה, והתפשטותה מלמטה עד שלא תכנס בשערות הזקן. ויכוין לקיים מצות "ולא תשחית את פאת זקנך" בכל פאה מחמש פאות של הזקן. ולא יחתוך שער הזקן כלל לא בתער ולא במספרים, לא למעלה ולא למטה ואפילו אותם שתחת הזקן החופפים על הגרון ולא בשום מקום כלל ועיקר. ולא עוד אלא שצריך ליזהר שלא ליגע בשערות זקנו שמא יתלוש איזה שער כי הם צינורות השפע, חוץ משער שעל השפה העליונה המעכבת את האכילה שיש לחותכו במספרים, ע"כ.

קודם תגלחת הראש בערב שב"ק קודם הגילוח יאמר בקשה זו

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

יאהדונהי

בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ

יאההויהה   איההיוהה

לְיַחֲדָא שֵׁם י"ה בְּו"ה

בְּיִחוּדָא שָׁלִים

יהוה
 

בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא יוֹם עֶרֶב שב"ק לְגַלֵּחַ וּלְהַעֲבִיר שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי בְּתַעַר, שֶׁהוּא מִסְפָּרוֹ עוֹלֶה כְּמִסְפַּר מ'צ'מ'צ'י'ת, וְגַם עוֹלֶה מִסְפַּר תע"ר ע"ה כְּמִסְפַּר אוֹתִיּוֹת שֵׁם אדנ"י בִּמְלוֹאָם. וַהֲרֵינִי מְכַוֵּן לְהַעֲבִיר דִּינִים הַקָּשִׁים וַהֲרֵינִי מְכַוֵּן לְקַיֵּם שְׁתֵּי מִצְוֹת בְּפֵאוֹת הָרֹאשׁ, פֵּאָה אַחַת מִצַּד יָמִין וּפֵאָה אַחַת מִצַּד שְׂמֹאל, אֲשֶׁר כָּל פֵּאָה גימטריא אֱלֹהִים שֶׁבַּמַּלְכוּת, וְחָמֵשׁ מִצְוֹת בְּחָמֵשׁ פֵּאוֹת הַזָּקֵן וְאֵל שַׁדַּי יִהְיֶה בְּעֶזְרָתִי תָּמִיד. וַהֲרֵינִי מֵכִין עַצְמִי לִהְיוֹת מָדוֹר וְכִסֵּא אֶל אָדָם הַקָּדוֹשׁ, וְכַכָּתוּב "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", וְנֶאֱמַר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", וְנֶאֱמַר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה יאהדונהי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶיךָ מִצְוַת תִּגְלַחַת זוֹ שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם עַתָּה, כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמִצְוָה זוֹ, וְתַעֲשֶׂה מִצְוָה זוֹ פְּרִי לְמַעְלָה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי כִּרְצוֹנְךָ.

רִבּוֹן עָלְמָא אֲנָן בָּעֵינָן לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ. יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ לְמֵיהַב לָן חֵילָא לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ, וּלְמֶעֱבַד רְעוּתָךְ, וּלְסַדְּרָא כֹּלָּא כִּדְקָא יֵאוֹת. ואע"ג דְּלֵית אֲנָן יָדְעִין לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא וְלִבָּא לְתַקְּנָא כֹּלָּא, יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ דְּתִתְרְעֵי בְּעוֹבָדָא דִּילָן וּתְתַקֵּן תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא כִּדְקָא יֵאוֹת, וְתַחְשֹׁב לָן כְּאִלּוּ אִשְׁתַּדַּלְנָא בִּיקָרָךְ כִּרְעוּתָךְ לְסַדְּרָא כֹּלָּא כִּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא אֲנָן מְצַלִּין קַמָּךְ וְנֶאֱמַר, וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, כּוֹנְנָה וְאַתְקִין תִקּוּנָא לְעֵילָא כִּדְקָא יֵאוֹת, עָלֵינוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יָדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָךְ אֶלָּא בְּעוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי, מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְּנָא בְּהַאי עוֹבָדָא כִּדְקָא יֵאוֹת.

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: (ב"פ)

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה יאהדונהי צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

ולאחר הבקשה יכוין בעת שמגלח: יכוין "שהוא דוגמת ז"א דאצילות",

ויכוין שהשם המגלח ומעביר השערות שהם הדינים מעל רישא דז"א הוא תע"ר גי'

מצמצית

ושם זה עם הכולל גי'

אלף דלת נון יוד

ויכוין לקיים מ"ע "דלא תקיפו פאת ראשכם" שהיא המלכות דעשרה ספירות דגולגלתא שבשתי פאות הראש גי' אלהים שבמלכות, ויכוין אותו ביודי"ן בכל פאה.

אלף למד הי יוד מם

ג. ומקור הדברים הוא בזוהר הקדוש (ויחי ריט:) וז''ל "ויחי יעקב בגוייהו, על דא ליבעי ליה לבר נש דלא לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דגוי בגין דהאי קדישא והאי מסאבא" ע"כ, ופירש מהרח"ו ז"ל והעתיק לשונו הרב מקדש מלך (ויחי ריט:) וזה לשונו "שהכוונה שלא להסתפר מן הגוי לפי שצלם הגוי מתערב עם של ישראל בשעה שמגלחו" עכ"ל.

וכן כתב בספר משנת חסידים (מסכת יום הששי פרק ה, אות ב) שטוב שלא לגלח על ידי גוי דלא לאתערבא צולמא דידיה בצולמא דגוי, וגם לא ירחץ ע''י גוי, אלא על ידי ישראל עכ"ד.

וכן כתב הרב ראשית חכמה (תוצאות חיים קמב) כתב וזה לשונו "מנהג המקובלים שלא להסתפר מגוי, כי תערו חרב טמאה, ואין להעבירה על ראש קודש" ע"כ.

ולהבין מה פירוש שצלם הגוי מתערב עם של ישראל עיין ב"אור החמה" ובספר "ידיד נפש" שהביא דברי הרב ר' אברהם גלאנטי בזה וזה לשונו: ירצה, דדריש סמוכים שבסוף הפרשה. דלעיל קאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה וגו' וסמיך ליה ויחי יעקב, להורות לנו שחיותו של יעקב היתה בשביל שחיה בגווייהו דבניו ובני בניו, שבניו ובני בניו תמיד היו מסבבים אותו באופן שמעולם לא נתערב צלם מצרי בצלמו כי לא היה בא באהלו ערל וטמא. וז"ש ויחי יעקב בגווייהו דבניו דפרו וישרצו וחייו היו נקראים חיים בעצם חיים בלא תערובת חמץ, חיים בלא צער כנזכר בריש פרשה זו. ולכן על דא לבעי ליה לבר נש דלא לאתערבא וכו' על כן צריך האדם שלא לערב צורה שלו בצורה של עכו"ם, כיון שזה קדוש וזה טמא, כמו שעשה יעקב אבינו שלא חי אלא בגווייהו דישראל ולא בגווייהו דעמא דעלמא. עוד י"ל, ויחי יעקב בגווייהו ר"ל בין המצרים. וזהו בארץ מצרים. ודוקא יעקב שמצד קדושתו הגדולה לא היה שום צלם מצרי מתערב עמו ואפילו שהיה הולך ביניהם, כי הצלם המצרי היה בורח מצלמו הקדוש. אבל אדם אחר לא. וז"ש ועל דא לבעי ליה לבר נש דלא לאתערבא צולמא דיליה וכו'. ומסיים הרא"ג וזה נראה לומר דרך חידוד, אבל האמת היא שאלו שתי התיבות ויחי יעקב הוא שיבוש. והא דקאמר ע"ד לבעי ליה, הוא מאמר גדול נמשך אחר דרוש ארוך בפרשת אמור דף ק"ד בדרוש הצלם ודמות. וראש המאמר שם ר"ש פתח כל הנקרא בשמי וכו' עכ"ל הרא"ג.

ד. אם חל ראש חודש ביום הששי כתב בצואת ר' יהודה החסיד שלא להסתפר וכן אנחנו נוהגים, וכן כתב מורה באצבע (סימן ד שם קלו). וכתב וראיתי רבים בתורה שנהגו בצוואתו.

ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (חנוכה הלכות ר"ח הלכה ג) כתב יש נוהגים לחוש לצואת ר' יהודה החסיד שלא להסתפר ביום ר"ח ויש אומרים שלא ציוה אלא לזרעו ולכן אין חוששים לצוואותיו ומסתפרים בר"ח וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו. ובהערות כתב ובזמן הזה רבים אינם חוששים לזה ובפרט בר"ח שחל בערב שבת, שמסתפרים לכבוד שב"ק.

ה. כן משמע מדברי רבנו האריז"ל, שכתב בשעה"כ (דף א ע"ג) שהשערות הם דינין תקיפין וכו'. וכן כתב בע"ח (שער א"א פרק ה כלל ב) עיין עליו. וכן כתב בשער המצוות (דף כג ע"ב) וזה לשונו אבל שערות רישא דז"א הם בחינת הדין ולכן צריך לספר שערות בסוד ואיש כי ימרט ראשו, טהור הוא, וצריך שיכוין האדם שהוא דוגמת ז"א ושהוא מספר שער ראשו להיותם דינים תקיפין וכו' עכ"ל. וילפינן מכל דברי רבנו האריז"ל עד כה שממנחה גדולה ואילך הוא זמן התגברות הדינים ולמדנו כי שער ראשו של האדם הוא דינים תקיפין והוא שורש הקלי'. וכן גם למדנו כי שער ראשו של האדם הוא דוגמת ראשו של ז"א ולכן יש לאדם לגלח את שער ראשו אולם אם יגלח את שער ראשו שהם דין בשעת הדין נמצא שמגביר את הדין על עצמו. כיון שמעורר כנגדו ומתגרה בקלי'.

משמע שלפי דברי מהרח"ו כבר משעת מנחה גדולה שהיא שש וחצי שעות מהנץ לא מסתפרים לפי רבנו האר"י ז"ל כי יש תגבורת הדינים וכל שכן בלילה, וכן הורה לנו מו"ר הגאון המקובל האלקי כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל שלא להסתפר כלל בלילה בשום אופן ושאלנו את מורינו הרב גם על יום אחרון של העומר ליל מ"ט האם אפשר להסתפר בלילה לאחר שספר מ"ט יום ולא הסכים בשום אופן. וכן כתב בכף החיים פלאג'י (ס' כז אות יב) וחזר על הדברים במועד לכל חי (סימן ו אות ט).

ואמנם זה עתה ראיתי בספר בית מועד המיוחס למהרח"ו (בנדמ"ח הוא בדף נ"ג) וכתב שם וזה לשונו: אש"ל (ראשי תיבות אמר שלמה הלוי), ואני קיבלתי מאאמו"ר זללה"ה והוא רבי בנימין הלוי שראה לרבו מהר"ח והוא רבי חייא הרופא זללה"ה, שיצק מים על ידי האריז"ל, וגם מכל הרבנים ההולכים לראות את פני האדון דא רשב"י בימי חג השבועות שהיו בימים ההם, שרובם ראו את האריז"ל, שכולם היו מסתפרים ליל מ"ט תיכף אחר ספירת העומר. עכ"ל. וכ"ה בשמן ששון בפתח עינים (דף פח.) ע"ש.

ובבחרותינו שמענו מהרב המקובל חסידא קדישא ופרישא צי"ע כמוה"ר סלמן מוצפי זצוק"ל שאפשר להסתפר בליל מ"ט לעומר לאחר שספר ספירת העומר ובאנו ושאלנו את פי מו"ר המקובל האלקי ראש ישיבתינו כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל ואמר לנו לא להסתפר בלילה אלא אך ורק ביום.

אמנם עיין למו"ר מופת הדור בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן כ) שהאריך בזה וסיכם שהעיקר אין לחוש כלל ולהמנע מלהסתפר בלילה וכ"ש אחר חצות היום ואפי' לדעת האריז"ל אפשר להקל, וכן המנהג פשוט עיין עליו וירווח לך.

ו. ועיין בכף החיים (סימן רלב סעיף קטן טו) שכתב וזה לשונו וכשאדם מסתפר יכוין לקיים מצות לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית וכו' והם שתי מצוות בפאת הראש אחת מכאן ואחת מכאן.

וחמשה מצוות בפאת הזקן כמה שכתב בגמרא שחייב על כל אחת ואחת.

וגם יכוין שהוא מספר שער ראשו להיות דינין תקיפין. שעה"מ שם.

וכשהוא נותן שכר המגלח יכוין שהוא מקיים מצות ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וכו'.

וכשהוא ערב שבת או יום טוב יכוין שהוא מסתפר לכבוד שבת או יום טוב.

נמצא המגלח מקיים י"ד מצות, ז' מצות ל"ת בפאות כנז' ב' פאות הראש וחמש של הזקן, ועוד יש שנים שכתב בעל החינוך והם בחקותיהם לא תלכו ולא ילבש גבר וכו' הרי ט'. ועשה ביומו תתן שכרו. וב' ל"ת לא תבא עליו השמש ולא תלין כשנותן שכר המגלח. ואם הוא עני יש עוד לאו אחד ולא יקרא עליך וכו' הרי ד' וט' הרי י"ג. ומצות עשה דרבנן כשהוא מגלח לכבוד שבת או יום טוב הרי י"ד מצות.