מצוות הביכורים

י"א אלול תשפ"ה | 04/09/2025 | 20:33

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"

(דברים פרק כ"ו, פסוק ב')

סדר העלאת הביכורים לירושלים

כותב הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ד', הלכה ט"ז) כיצד מעלים את הביכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אוהל הטומאה. ובשחר הממונה אומר, קומו נעלה ציון אל ה' אלהינו. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופים זהב, ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינים. והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים בכל הדרך וקורין, "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים, ועטרו את ביכוריהם ופירכסו אותם. ואם היה להם לח ויבש, מראים את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים. לפי הבאים הם יוצאים, אם באו אנשים הרבה, יוצאים לקראתם רבים, ואם מעט, מעט. ומשיכנסו כולן בירושלים, יתחילו לקרות "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים".

כל בעלי האומניות שבירושלים עומדים מפניהם, שואלים בשלומם "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום''. והם מהלכים בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נוטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרים "הללויה הללו אל בקדשו" וכו' עד ''כל הנשמה תהלל יה הללויה". והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעים לעזרה. הגיעו לעזרה דיברו הלוים בשיר "ארוממך ה' כי דלתני" וכו'.

הביכורים טעונים כלי, שנאמר "ושמת בטנא". ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא. ולא יביאם בערבוב, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהם, וזיתים על גביהם, ותמרים על גביהם, ורמונים על גביהם, ותאנים למעלה מן הכלי. ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין, כגון, הוצין וחלף או עלין וכיוצא בזה. ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. כשהיו מביאים את הביכורים, היו מביאים בידם תורים ובני יונה. וכן היו תולים מצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הביכורים. אלו שעם הסלים היו קרבים עולות, ואלו שבידיהם היו נותנים לכהנים.

איזה פירות חייבים במצות ביכורים

וכתב בספר החינוך (מצוה צ"א - מצות הבאת ביכורים) שנצטוונו להביא ביכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם, חטה ושעורה, גפן, תאנה ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (דברים כו, ב) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ובא הפירוש, שלא נאמר אלא על שבעה פירות אלו [כמו שפירש רש"י על פי הגמרא (מנחות פד:) שאין כל הפירות חייבים בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד, (מגזירה שוה) נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינים. עד כאן.] וממשיך החינוך, כי אחר שלא הוזכרו פירות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום, וציונו ברוך הוא להביא מארצינו ביכורי פירות סתם [שלא פירט הכתוב אלו פירות להביא] באמת יש לדון כי על הפירות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, עליהן ציוונו, ואפשר היה לרבותנו גם קבלה בזה.

כתב החינוך שממצות הביכורים נלמד זהירות בלשון התפילה

כתב בספר החינוך (מצות תר''ו), ממצות הביכורים נלמד לדקדק באמירת הסליחות שהנה האשה שיש לה בכורים, מביאה ואינה קוראת הוידוי הזה, משום שאיננה יכולה לומר (דברים כו, י) האדמה אשר נתתה לי, כי ארץ ישראל לא נחלקה לנשים אלא לזכרים. ומכך יש לנו ללמוד בתפילתנו ובתחינתנו לפני ה' יתברך, לדקדק מאוד ולהזהר בלשון, שאין לומר לפני ה' יתברך כי אם בדקדוק גדול. וזכור זה בני, ושמרהו. עד כאן.

ומזה אנו למדין בפיוט הסליחות שאומרים הספרדים "אליך ה' נשאתי עיני", המסודר לפי האותיות א"ב, ושם באות ה' אומרים "העבר חטאתי אלהי ישועתי וגם את דמעתי שימה בנאדך". כיצד יאמר זאת האדם ואין הדמעות בעיניו?! ובפרט שאומרים זאת בניגון ובשמחה, ולכן אולי כדאי לדלג את מלת "דמעתי" מי שאין הדמעות בעיניו.

ועוד בימי הסליחות לפני הוידוי אומרים "רבונו של עולם אתודה על עבירות קלות וחמורות, בלילה לסוף אשמורות" וכיצד יאמר זאת מי שאומר סליחות אחר שעלה עמוד השחר, וזה כבר לא לילה, וכן בהמשך "יום צעקתי בלילה", וכן "לילה אקום להודות", על כן נראה שאם כבר עלה עמוד השחר, שצריך לדלג כל זה. (ממו"ר בספרו קול יהודה כי תצא עמ' רמ"ב)

טעמי מצות הביכורים

מה נשתנית מצוה זו של הבאת ביכורים, שעושים אותה בשמחה בכבוד ובהדר גדול כמבואר במסכת ביכורים (פרק ג') ובדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל, יותר מתרומות ומעשרות שמחלקין אותן בגורן בצניעות בלי כל השמחה הגדולה הזאת? וכן לא מצינו שמחה ועסק כה גדול בשאר מצוות?

ראיתי למפרשים (קול יהודה צדקה עמ' רמ"א ועוד) שנתנו חמשה טעמים בדבר:

א. להכניע את תאוות האדם, אשר היה ממתין לפירותיו שיגדלו, וכמה טרחות טרח עליהם, כמה תפילות התפלל שיעלה גידולם יפה, והנה עתה בהגיע עת הביכורים, תאוותו סוף סוף לאכול מיבולו ומפירותיו החדשים וליהנות מהם, ועל כן באה התורה ואומרת לו, תחילה תפריש ביכורים, ממה שנתבשל ראשון והעלהו למקדש להודות לה' יתברך, ורק אחר כך תאכל אתה.

ב. כדי להרחיק את האדם מלהיות כפוי טובה, נצטווה להעלות את הבכורים לירושלים, ולהתוודות עליהם לה' יתברך, שנתן לו כל אלה, לאמר (דברי הימים א, כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

ג. ללמדו כי בזמן ההצלחה ושפע הטובה, יזכור את ענין העינוי והצרה שעברו עליו ונגאל מהם. וזהו שמתחיל להתוודות "ארמי אובד אבי וירד מצרימה..." וה' גאלם.

ד. ללמוד ממנה מדת ההכנעה כלפי ה' יתברך. והרי אפילו מלך חייב בביכורים ככתוב במשנה (ביכורים פ"ג מ"ד) אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס עד שממגיע לעזרה, והרי אין לך הכנעה גדולה מזה לבורא עולם. ועוד בעת הבאת הביכורים אומר את הוידוי (דברים כו, י) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. הנה בפעולות הללו מתחזקת בקרבו אמונת ה' שהכל ממנו, ומכך יקח מוסר וישליך רבות לכל הענינים.

ה. החינוך (מצוה צ"א) כתב בטעם המצוה, כדי להעלות דבר ה' יתברך על ראש שמחתנו, ונזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא, יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו, ראשית הפרי המתבשל באילנות. ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו, והודאתנו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאתו יבואו, נהיה ראויים לברכה ויתברכו פירותנו. עד כאן לשונו.

ו. ובמדרש תלפיות (ענף ביכורים) כתב טעם נוסף שנצטוינו על הביכורים בשמחה, כדי להרגיל אותנו במידת הנדיבות ולפתוח ידנו לעניים, וכיון שכבר הורגלה ידו בנתינת הביכורים תרומות ומעשרות וחלה, שוב כל עני שיבא לפניו לא ישוב ריקם. והוא על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות אבות פ"ג מט"ו) במי שיש בידו מאה מנה לתת לצדקה, טוב לחלקם פרוטה לכל עני אף על פי שמה שמגיע לכל אחד הוא מועט מן המועט, מלתת כולם לעני אחד שמעשירו בזה, והטעם שיחלקם פרוטה לכל עני כדי שירגיל ידו לתת ובזה יחזור ויתן עוד. עד כאן לשונו.

התאוה מוציאה את האדם מן העולם

נתבאר שעיקר טעם מצות הבאת ביכורים הוא, שבירת התאוה, וההכנעה להשם יתברך, שאף על פי שעברה שנה תמימה שבעל השדה לא אכל פרי חדש, וכשרואה פירותיו בעיניו, הן חביבין עליו ביותר ומתאווה אליהן, ומכל מקום הוא כובש את יצרו ותאותו ואינו אוכלן, אלא מקדישן לשמים, ואומר "הרי זה ביכורים", בזה הוא מרגיל את עצמו שלא להיות זולל וסובא. שכן התאוה מידה מגונה היא כמאמר חז"ל (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ט) שהטעם להבאת ביכורים כדי שירגיל אדם עצמו "לכבוש את תאוותיו", עובד אדמה משתוקק להנות מגודל טרחותיו שיגע ועמל לאכול ולהנות ממעשה ידיו ורוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו, וציוה השם יתברך שיכבוש את יצרו מתאוותיו, מראשית פרי האדמה, כאשר עיניו כה נשואות אליהן ומשתוקק להן, יביאן לכהן כמהנה לתלמיד חכם ויעשה בו מצוה. עד כאן.

מעשה מזעזע בגמרא מה קורה כשנמשכים אחר העולם הזה

הגמרא בשבת (דף קמז:) אומרת, חמרא דפרוגייתא [שם מקום שיינו משובח] ומיא דדיומסת [שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה] קיפחו עשרת השבטים מישראל. וביאר רש"י, שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה. וממשיכה הגמרא, רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם [הגיע אל המקומות פרוגייתא ודיומסת], אימשיך בתרייהו [נמשך אחר היין והרחיצה] איעקר תלמודיה [ונעקר תלמודו ושכחו]. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא [כשחזר קם לקרוא בתורה], בעא למיקרא "החדש הזה לכם" [רצה לקרות החודש הזה לכם, וטעה], אמר החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה. [התפללו חכמים עליו וחזר תלמודו.]

תוספת למעשה הנזכר ישנה באבות דר' נתן (סוף פי"ד) שכשנפרד מחבריו [רבי אלעזר בן ערך] אמר אילך לדימסית למקום יפה ומים יפים ונאים, וחבריו אמרו נלך למקום תורה ליבנה. הוא שהלך לדימסית למקום יפה ומים יפים ונאים, נתמעט שמו בתורה. הם שהלכו ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים ואוהבים את התורה, נתגדל שמם בתורה. עד כאן.

מעלת ר' אלעזר בן ערך

ומה מזעזעים הדברים, הן עסוקים אנו ברבי אלעזר בן ערך, שהיה דורש במעשה מרכבה (חגיגה יד:), ושהיה שקול כנגד כל חכמי ישראל (אבות פ"ב מ"ח), ובגלל חולשה רגעית שהלך אחרי התענוגות, נגרם לו שעזב את חכמת התורה והגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא טועה בו. וכך שנינו באבות (פ"ב מ"ח) במעלת ר' אלעזר בן ערך, חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן, רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע, אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד, רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.

ועוד שם (פ"ב מ"ט) אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.

ולכן נאמר עליו (שם אבות פ"ב מ"ח) הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם.

וכן ראינו בגמרא בחגיגה (דף יד:) תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו, לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו. אמר לו רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני. אמר לו אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר, אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?! מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו? הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות... עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר, הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר, ברוך ה' אלהי ישראל, שנתן בן לאברהם אבינו, שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה משום שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

מה הטעם שדווקא אותיות אלו התחלפו

והגאון רבי שמשון מאוסטרופולי בספרו ליקוטי שושנים (ליקוט כ"ה) הקשה מדוע טעה ר' אלעזר בן ערך דוקא באותיות אלו, [שכאמור במקום לקרא החדש הזה לכם, קרא, החרש היה לבם.] וביאר, יש קליפה שסגולתה לשכח הלימוד ונקראת "ריב", ולה יש תר"ה חיילות, וכתוב על מצח משיח בן דוד אותיות "כדת", כדי לבטלה, ולכן החליף אותיות ד' ז' ת' מ"החד'ש הז'ה לכ'ם" לאותיות ר' י' ב' [שהן כאמור שם הקלי' הנ"ל המשכחת הלימוד] וקרא את הפסוק "החרש היה לבם" שעולה גימט' 605 שהם תר"ה חיילותיה של המשכחת את הלימוד, ואילו "החדש הזה לכם" עולה בגימט' 425 שהם בגימט' עולים שם "כדת" הכתובה על מצחו של משיח בן דוד, שמבטל את הקלי' הזו, וגם "משיח בן דוד" עולה בגימט' "כדת".

ולכן אומרת הגמרא, בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה, כי אותיות "תורה" הם ממש תר"ה, ועל ידי לימוד התורה מבטלים תר"ה חיילותיה.

ולכן המצוה הראשונה בתורה "החדש הזה לכם", עולה בגימט' "כדת" כמנין "משיח בן דוד", כי התכלית של כל המצוות היא להגיע אל הגאולה השלימה עם משיח בן דוד.

מעשה מזעזע נוסף בשבנא

וכן מצינו בגמרא סנהדרין (דף כו.) שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא [שבנא הממונה על ביתו של חזקיהו מלך יהודה, היה דורש בפני מאה שלושים אלף איש, וחזקיהו היה דורש בפני מאה ועשר אלף איש]. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא [כשסנחריב צר על ירושלים, כתב שבנא פתק, וזרק אותו מעבר לחומה על ידי חץ] ובאותו פתק כתב ששבנא וסיעתו, השלימו עם סנחריב ומוכנים להכנע בפניו, אולם חזקיה וסיעתו לא השלימו. הוה קא מסתפי חזקיה [היה מתיירא], אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא [שמא דעתו של הקב"ה אחר שבנא וסיעתו שהם הרוב], כיון דרובא מימסרי, אינהו נמי מימסרי [וכיון שרובם רוצים להימסר בידי אשורים, הרי אלה שאינם חפצים בכך גם ימסרו]. בא נביא ואמר לו, לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

ומסיימת הגמרא, כי הוה נפיק איהו [כאשר שבנא היה יוצא מן השער להמסר בידי האשורים], אתא גבריאל אחדיה לדשא באפי משרייתיה [הגיע המלאך גבריאל ואחז את השער בפני מחנהו ולא יכלו לצאת אחריו ויצא רק הוא לבדו]. אמרו ליה משירייתך היכא [שאלוהו האשורים היכן מחניך]? אמר הדרו בי [חזרו ולא קיימו מה שהבטיחוני]. אמרו ליה, אם כן אחוכי קא מחייכת בן [אם כן לצחוק עלינו באת שהולכת אותנו שולל בטענה שמאחריך עומד מחנה גדול של תומכים], נקבוהו בעקביו, ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין. ומסיימת הגמרא, אמר רבי אלעזר, שבנא בעל הנאה היה. דהיינו אף שהיה שבנא תלמיד חכם ומנהיג גדול, הגיע לידי מדרגה כה שפילה משום ששאיפתו בחיים היתה תאווה ותשוקה.

ולכן אדם שיודע בעצמו כי בעל תאוות הוא, וכל עבירותיו מגיעות אך ורק מחמת תאוות, ידע שעדיין יש תקוה שיחזור בתשובה, אך צריך להזהר לבל יתן ליצר הרע פשרות, כאשר החליט על חזרה בתשובה, היות ואז היצר יוכול למשוך אותו, ואף פעם לא יעשה תשובה, כי יחשוב תמיד שהוא בסדר, הן אומר הוא לעצמו רק את החלק הקטן הזה אתן ליצר הרע ואמשיך הלאה, אולם אז יש ספק גדול האם יעלה הדבר בידו.

מעשה המוכיח שמה שמגיע לאדם יקבל ומה שלא לא יעזרו לו כל דרכיו

מספרים שהיה אדם אחד בעל תאוה לממון וכל מגמתו ועיסוקו היו באיסוף הממון והטמנתו, כך שלא נהנה מממונו כלל, ואף להתחתן לא רצה מפני איבוד הממון הכרוך בהחזקת משפחה. יום אחד נפקחו עיניו שהוא רק אוסף כסף עד בלי די, אך כלל אינו נהנה מממונו. ועל כן רצה להתחתן, אך מיד הבין שלכך הוא כבר איחר את המועד, היות והוא זקן. מה עשה, הפסיק את עסקיו, הלך לאיזה בית מלון מפואר וישב שם להנות ולאכול ולשתות וכו'. והנה באחד מן הימים נכנס אצלו בעל המלון לבקרו וראה שבעל התאוה הזה מת. בעל המלון חשק בממונו הרב שנשאר ללא יורש, ולכן לא הודיע על פטירתו, והלך להתייעץ עם אדם אחד בשכונתו שהיה פיקח וקצר וגיבן וסיפר לו את העניין כדי שיתן לו עצה. אולם כשהיועץ שמע כמה כסף השאיר האיש, גם בו נכנסה תאוות הממון, ועל כן בעורמה יעצו, לך תוציא את המת לחדר אחר, ואני אכנס תחתיו לחדרו, ואעשה את עצמי גוסס. תביא עורך דין לחדרי, ואני אכתוב צוואה שכל הממון ירושה לך. עצה זו ישרה בעיניו וכן עשה. אך הגיבן בעורכו את הצוואה ציווה לתת את כל כספו לאיש גיבן וקצר בשם פלוני, הלא הוא עצמו, וגם ציווה לתת משהו לבעל המלון לאות הוקרה. והעורך דין עשה ככל אשר ציווהו "הגוסס". לאחר מכן פתח בעל המלון את הצוואה וחשכו עיניו כי לא קיבל מאומה מן הצוואה.

מכך נלמד מוסר גדול, מה שמגיע לאדם יקבל מלמעלה, ומה שלא מגיע לו כל מה שיעשה לא יעזור כלל.

הרמב"ן (כה, לב) אומר בשם אביו של הרד"ק, שגם אם יעקב אבינו ע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב, לא היה מוכן עשו למכור את הבכורה. אמנם כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנסה בו תאווה מיוחדת של אכילה. הבין יעקב שעתה היא ההזדמנות לפתותו למכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפילו בית מלא כסף וזהב.

מכאן אנחנו למדים כמה עלינו להתחזק להתרחק מן התאוות הגשמיות, ולחזור בתשובה שלימה ורצויה לפני השי"ת.