עשה למען הרוגים על שם קדשך

י"ח אלול תשפ"ה | 11/09/2025 | 21:43

את בקשותינו בימים הרי גורל אלו, שבהם נחרץ גזר דיננו ודינם של בני ביתנו, איננו מבקשים בזכות עצמנו, דלי המעש ומעוטי השכל, אלא תולים בזכות אבות ובזכות כל אותם קדושי עליון שמסרו את נפשם על קידוש ה'.

בשורות הבאות נתודע לאחדים מתוך מליוני הקדושים שהעלו על מזבח קידוש ה' בימי השואה הנוראה, ואף בתוככי גיא הצלמות שמרו על צלם האלוקים שבהם ועל רוממות ישראל שפעמה בתוכן והבדילה אותם מן התועים.

פסק בדיני נפשות בתוככי אושויץ...

הרב מייזליש זצ"ל, שכיהן כרבה של העיר וויצל עוד בטרם אימי השואה, כתב ספר בשם מקדשי השם שבו אסף שאלות ותשובות מפי רבנים וגדולים שנרצחו בשואה, לעילוי נשמתם. בהקדמה לספר רשם הרב מייזליש, אוסף של שאלות שהתגלגלו לפתחו בימי האימה וקרא להם בשם שער מחמדים, החושפים טפח מגדולתם של היהודים הקדושים שנפחו את נשמתם מאחורי גדרות התיל ובתאי הגזים.

בין השאר, מספר הרב, שבערב ראש השנה תש"ד גילו הנאצים כאלף ושש מאות בחורים צעירים בגילאי עשר עד שבע עשרה, שהצליחו להמלט מן האקציות השונות. המספר הגדול של הניצולים הטריף את דעתם, והם החליטו על אתר להעמיד קרש בגובה מאה ושישים סנטימטר, והכריזו כי על כל הבחורים לעבור תחת הקרש, ובזאת יבחנו כולם. מי שראשו מגיע לגובה הקרש, זהו אות לכך שהוא גדול דיו ומסוגל לשרת את הנאצים, ומי שראשו אינו מגיע לגובה הנדרש, הינו "מיותר" עבורם, ודינו למיתה מידית...

מתוך כל הנערים, לא הצליחו אלף וארבע מאות בחורים לגעת בראשם בקרש, ומיד נכלאו כולם באחד הבלוקים והודיעו להם כי למחרת בערב יוציאו אותם למשרפות.

לרבים מאנשי המחנה היה ילד אחד או יותר שנלקח לבלוק הנורא, והאבות החרדים לגורל ילדיהם ניסו לעשות ככל יכולתם על מנת להציל את הילדים הרכים ממות.

הם ניסו לשחד את הקאפו שניצב לשמור על אותם ילדים, ולמרבה שמחתם הסכים הקאפו תמורת סכום הגון, להוציא את בני המזל מתוך הבלוק ולמסור אותם לידי אבותיהם המאושרים. אולם, מאחר שידע כי עליו לשמור על מכסה בת אלף וארבע מאות ילדים, מיהר ללכוד ילדים אחרים במקום הילדים שהשתחררו, והמהומה במחנה הלכה וגברה.

ובתוך כך, הבחין הרב מייזליש ביהודי הונגרי פשוט, שנראה נאמן לדבר ה', שבא לפניו ופיו שאלה, וכך אמר: "רבי, בני יחידי היקר לי כבבת עיני, נתפש בין הילדים. ויש לי אפשרות כספית לפדות אותו, אך אני יודע מעל לכל ספק כי מיד כאשר אשחרר אותו, יתפוס הקאפו ילד אחר במקומו ויוליכהו למיתה. ולכן, הנני רוצה לשמוע מן הרב פסק הלכתי, האם מותר לי לשחרר את בני או לא, וכאשר יפסוק הרב כן אעשה".

למשמע השאלה, החל הרב לרעוד בכל גופו וחשש לפסוק בדיני נפשות. הוא השיב לאותו יהודי: "ידידי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה במצב כזה. הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה מעין זו עולה על שולחנם של הסנהדרין, וכאן, בגיא התופת, שאין לפני לא ספרי הלכה ולא רבנים נוספים לדון עימם, וישוב הדעת רחוק ממני ביותר, איך אוכל להשיבך?".

כאשר שמע האיש את הדברים, פרץ בבכי מר, והתחנן לפני הרכב שימהר ויפסוק לו מה עליו לעשות, כל עוד ניתן להציל את בנו. אך הרב פכר את ידיו לעומתו, והתחנן גם הוא שירפה ממנו, כי אין הוא מסוגל להכריע בדיני נפשות אלו.

לבסוף, התבונן האיש ברב ואמר לו בזו הלשון: "רבי, אם אינך פוסק לי שמותר לי לעשות זאת, הנני מבין מכך שאסור ולא אעשה דבר". הרב, שנחרד למשמע אוזניו, מיהר למחות בעדו, ואמר: "לא פסקתי בכך, ולכן ראה את הענין כאילו לא שאלת עליו". אך היהודי בשלו: "אם אינני מקבל פסק היתר לא אעשה דבר על מנת להצילו".

ובדברים אלו קם ויצא מלפני הרב, וכל היום ההוא הסתובב במחנה ואמר: "ראש השנה היום, ואני זכיתי לעשות עקידת יצחק פרטית משלי! יכול הייתי לפדות את בני, אבל הקדוש ברוך הוא לא מרשה לי לעשות זאת, ולכן הקרבתי את בני יחידי על מזבח אהבת ה'!".

אני אכנס תחתיו

אל אותו בלוק נורא, הוכנס בין אלף וארבע מאות הילדים גם בחור צעיר, ששמו היה מוישל'ה רוזנברג הי"ד, בחור זה היה מופלג בתורה וביראת ה' טהורה, ומשום כישוריו הגדולים כח זכרונו הנפלא והבנתו הבהירה נבחר ל"חויזר בחור", תפקיד חשוב שבו הבחור המבוגר נבחר לחזור לפני הבחורים הצעירים יותר על תוכן השיעורים הנמסרים בישיבה.

אמנם, גילו של מוישל'ה עמד על כעשרים שנה, אולם עובדת היותו קצר קומה עמדה בעוכריו, ומאחר שלא הגיע אל הגובה הנדרש נשלח גם הוא אל הבלוק, והמתין עם כולם למותו.

והנה, ניגש אל הרב מייזליש, בחור צעיר כבן חמש עשרה מעירו, ואמר לו: "רבי, מה יהיה עם מוישל'ה?". התבונן בו הרב ושאל: "מה אפשר לעשות? וכי יודע אתה על דרך כלשהי להצילו משם?". "רבי", לא הרפה הנער, "היתכן שמוישל'ה ישרף ואנחנו נחשה?". שוב פשט הרב את ידיו לצדדים, וחזר על שאלתו: "האם יש לך עצה כלשהי כדי להצילו?".

הבחור הנהן בראשו ופרש לפני הרב בהתלהבות את תוכניתו: בידו סכום כסף שיספיק לפדיונו של הבחור, ומאחר שהוא יודע כי אם יצא מוישל'ה יכנס אחר תחתיו, הוא מציע את עצמו!, הוא יכנס אל הבלוק וימות תחתיו, למשמע הדברים גער בו הרב נחרצות, ואמר לו שמאחר שנפסקה ההלכה שחייך קודמים, אין אפשרות לעשות כדבר הנורא הזה – להכניס את עצמו לקרבן תמורת אדם אחר.

הבחור, ששמע את פסק ההלכה, יצא משם. אולם, כעבור רגעים אחדים חזר ופנה אל הרב: "רבי, אינני מוצא מרגוע לנפשי, בכך שאני אוותר בחיים ואילו מוישל'ה, שאינני מגיע אפילו לכפות רגליו, יומת. ולכן, החלטתי, כי אף אם הרב איננו מתיר לי לעשות זאת במפורש, אכנס במקומו אל הבלוק. אולם, הנני מבקש מן הרבי שיבטיח לי רק שלא אחשב שבכך אני מאבד את עצמי לדעת, ואז אאבד את חלקי לעולם הבא".

הרב מייזליש, שנדהם מתעצומות נפשו, גער בו שנית ואמר לו כי אין הוא יכול להבטיח לו שאינו מאבד את עצמו לדעת. שכן כלפי שמיא מהו ההבדל אם הוא יהרג או מוישל'ה? למשמע הדברים פרץ הנער בבכי מר והשיב: "הלא בודאי שקיים הבדל גדול בינינו. מוישל'ה הוא בחור תלמיד חכם ומתמיד בלימודו, והעולם כולו עתיד להפיק ממנו תועלת רבה. אולם אני, לצערי, הנני בער, ואינני שווה מאומה.

בעיני ראיתי את כל בני משפחתי מובלים למיתה, ואני, שאיני טוב מהם, נותרתי לבדי בעולם. וכעת, כאשר באפשרותי למסור את חיי, שאינם שווים פרוטה, עבור מוישל'ה שהעולם כולו זקוק לתורתו, מדוע לא אשמח ואזדרז לעשות זאת?!".

הרב מייזליש נרעש מדבריו, אולם לא הסכים לתכניתו, והנער הצעיר יצא מלפניו בפחי נפש.

תקיעת שופר אחרונה

ברשותו של הרב מייזליש נמצא שופר, ומכיון שכך הוא עבר במסירות נפש מבלוק לבלוק, כדי לתקוע לפני היהודים הנדכאים עד עפר, ולזכותם במצות תקיעת שופר. לאחר שתקע עשרים פעמים את סדר מאת התקיעות, נודע לילדים, הכלואים בבלוק הסגור, שבמחנה מתקיימות תקיעות שופר, והם החלו לבכות מתוך הבלוק, ולזעוק לעבר הרב שיכנס אליהם ויזכה אותם במצוה זו שעה קלה לפני מותם ושרפתם על קידוש ה'.

הרב, ששמע את בכיתם הגדולה, עמד נבוך ולא ידע להשית עצות בנפשו. התקיעה לפני אותם נערים היתה כרוכה בסכנת נפשות של ממש, שכן, השעה היתה כבר לפנות ערב, ובכל רגע עלולים הנאצים הארורים לבוא למקום, ומי שימצא בזמן בואם, לא יוכל לצאת בעודו חי. הוא עמד והרהר האם מותר לו לסכן את חייו, עבור תקיעה בפני אותם נערים.

הנערים, שהבחינו בהתמהמהותו לא הרפו מזעקות השבר שלהם, והם קראו אליו: "רבי, רבי, חוסה על נפשנו. בוא נא לזכותנו במצוה זו ברגעים האחרונים לחיינו".

ההכרעה לא היתה קלה, ובכל המקום לא נמצא איש שיוכל לעזור לו בהחלטה. בנו של הרב, שעבר את שבעת מדורי הגהינם יחד איתו, החזיק בו והתחנן: "אבא, אבא, אל תעשה זאת. למען ה'! אבא, הלא אם יקרה לך משהו, אשאר בודד וגלמוד בעולם כולו! הלא אינך חייב לעשות זאת ולסכן את חייך".

דבריו שנאמרו בבכי מר פצעו את ליבו של הרב, אולם זעקות השבר שנשמעו מאחורי הקירות לא נתנו מנוחה לנפשו. וכאשר עמדו עוד מספר חסידים סביבו, ודיברו אל ליבו, ששלוחי מצוה אינם ניזוקין, והיום עודנו גדול, והוא יספיק להכנס לתקוע ולצאת, החליט לקבל את דעתם.

תחילה, היה עליו לשחד את הקאפו, שהזהיר אותו, כי אם ישמע את צלצול הפעמון, ידע שהנאצים הגיעו והדרך לצאת מן המקום נחסמה עבורו. ולאחר מכן ציוה על בנו לרוץ לכניסה למחנה, והורה לו כי כאשר יבחין ממרחק בנאצים המתקרבים, ירוץ במהירות לקרוא לו ויפסיקו אפילו באמצע התקיעות.

כעת, מיהר הרב ונכנס אל תוך הבלוק המוסגר, אין בעולם סופר ועט שיוכלו לתאר את המחזה הנורא שנגלה לעיניו, חלק גדול מבין הנערים הצעירים שהקיפו אותו באהבה נמנו על תלמידיו היקרים לליבו, והמחשבה על הצפוי להם בשעה הקרובה החרידה את כל כולו.

המון עינים צעירות התבוננו בו, וכולם געו בבכיה נוראה ויללתם עלתה עד השמים. הם הקיפו אותו ונדחקו כדי לנשק את ידיו וצעקו: "רבי, רבי, רחמים!!".

הרב מייזליש התגבר בכל על רגשותיו, והחל להכריז את הפסוקים הנאמרים לפני התקיעות: "מן המצר קראתי קה...", אולם הצעירים כולם התפרצו בבקשה שידבר לפניהם כמה מילים. משום ההתרגשות הרבה שאחזה בו, ומפני לחץ הדקות החולפות בזו אחר זו, נדבקה לשונו של הרב לחכו, והוא לא הצליח להוציא מפיו מילה.

לבסוף פתח ואמר: "אנו אומרים (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". בראש השנה עלינו לתקוע בשופר, ביום זה שהוא כסה ליום חגנו – הכל מכוסה מאיתנו, ואיננו יודעים מי יחיה ומי ימות, מי יזכה לצאת מכאן ומי לא, ועל הכל מכוסה מאיתנו מהם חשבונות שמים, מה רוצה הקדוש ברוך הוא ומה עלינו לעשות – אנו תוקעים משום שהוא "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב".

דעו לכם, תלמידי היקרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ומצאנו אצל תמר, שיהודה פסק לשרפה, וחכמינו זכרונם לברכה אומרים שכבר הציתו האש (עי' רבינו בחיי בראשית לח, כה), וברגעים האחרונים, היא שלחה אל חמיה את החותמת הפתילים והמטה, וזכתה להינצל, ולא זו בלבד אלא שמלך המשיח יצא ממנה! התחזקו גם אתם תלמידי היקרים! ואל תתייאשו מן הרחמים!".

ומיד לאחר מכן, תקע לפניהם בשופר ועמד לצאת מן המקום.

בצאתו, הבחין באחד הבחורים, שדיבר לפני כולם וצעק בבכי: "חברים! חברים! הרבי ציוה עלינו להתחזק, ולהאמין שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. ואמנם, עלינו לקוות לטוב ביותר, אולם גם לדעת כי יתכן שבעוד שעה קלה נהפוך כולנו לאפר, אם כן, חברי היקרים, למען ה'! הבה נתכונן גם למצב הזה! זכרו נא לא לשכוח לזעוק ברגעי חיינו האחרונים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"!".

ולמשמע דבריו פרצו כולם בזעקות אדירות, בבכי ובהתלהבות, וכאיש אחד קראו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וכאשר הבחינו ברב מייזליש שפונה לעזוב את המקום, קראו אחריו: "איננו אומרים יישר כח למי שזיכה אותנו במסירות נפש לקיים את המצוה האחרונה בחיינו – מצות תקיעת שופר, משום שאי אפשר להודות על כך, אלא רק מברכים אנו כולנו כאחד, שבזכות מעשה זה, יזכה להנצל ולצאת מן התופת הזו בריא ושלם! אמן ואמן!".

וכשמילים לו מהדהדות באוזניו, עזב הרב את המקום בעינים דומעות ובלב מורתח, וכעבור שעה קלה בלבד, כבר היו אותן נשמות קדושות, מסתופפות בכור מחצבתן, בצל השכינה.

לחיות על קידוש ה'

אנו, ברוך ה', לא עומדים כיום בניסיון שבו עלינו למסור את נפשנו ולמות עבור קדושת ה', המצוה שבכל זאת מוטלת עלינו בימינו היא לפחות לחיות על קידוש ה', לעיתים ברגע של התבוננות אנו מגלים שאנו חיים באופן מועטה כל כך, עד שנדמה שאנו כורעים ברך לפני רוחות זרות שמנשבות בתוך המחנה, וזאת מבלי שאיש יכריח אותנו לנהוג כך.

בתהלים (קו, ג) מצין דוד המלך את גדולתו של "עושה צדקות בכל עת", מיהו זה שמצליח בכל עת ובכל שעה לעסוק בצדקה? דרשו רבותינו (כתובות נ.) זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. התורה מדריכה אותנו להיטיב עם הסובבים אותנו, ורבים מחפשים כיצד יוכלו לגמול חסד עם נזקקים, והנה אנו מוצאים שהנזקקים הגדולים ביותר, שאפשר לגמול עמם חסד בכל עת ובכל שעה הם הילדים הקטנים הגדלים בביתנו.

ילדים אלו הם הנזקקים הגדולים ביותר, שכן הם דלים בדעתם, וזקוקים להורים שידריכו אותם בכל צעד ושעל בחיים. הגמרא דורשת על פי סדר הא"ב (שבת קד.): "אל"ף בי"ת אלף בינה, גימ"ל דל"ת גומל דלים", ואכן, ההורים הם אלו האחראים לאלף את ילדיהם דלי השכל בבינה ולגמול עמם חסד. יש הסבורים שהם יצאו ידי חובתם בכך ששולחים את ילדיהם ללמוד בבית הספר, אך בבתי הספר שאליהם אנו שולחים את ילדינו מלמדים המורים לימודים תיאורטיים, ואילו בבית, בהכוונת ההורים, לומדים הילדים לחיות את החיים עצמם, כפי שצריך.

גמרא (פסחים קיג.) מובא ששלושה נוחלים לעולם הבא, ואחד מהם הוא המגדל בניו לתלמוד תורה, ונשאלת השאלה מהו 'המגדל' בניו לתלמוד תורה, וכי האב הוא הגורם לכך שילדיו יגדלו? והלא הילדים גדלים הם מעצמם?! אלא שטמון כאן יסוד גדול שמציב את ההורים כמגדלי הילדים. ההורים צריכים לגרום לילדיהם לגדול, ולהעניק להם את האוירה כדי שיתגדלו, הם האחראים לתת את הבסיס, שעליו ישתיתו את כל חייהם בהמשך.

באמת, היה עלינו להתעסק במשימה זו כל היום ללא הפסקה, כפי שנאמר (תהילים קו, ג): "עושה צדקה בכל עת". אולם, מכיון שההורים אינם מסוגלים לעמוד בכך, הם משלבים שותפים שיעזרו להם במשימה זו. דם ודמעות רבים שופכים ההורים על מציאת השותפים המתאימים, ועל בחירת מוסד הלימודים הטוב ביותר עבור ילדיהם. לא תמיד קלה המשימה, ולעיתים כרוך בה כאב לב גדול, כאשר מוסדות שונים מסרבים לקבל את הילדים לשורותיהם.

אולם, למרבה הצער, ישנם הורים המכניסים שותפים נוספים, סמויים וגלויים, לעסק החינוך. בבתים בהם מכשיר הרדיו פתוח, שותפים לחינוכם של הילדים גם שדרנים שמעולם לא קרו ולא שנו, לחינוכם של הילדים הטהורים, ואין הדברים אמורים לגבי ערוצים חילוניים, חלילה.

בבתים בהם סרטי המחשב מהווים תחליף לשמרטף לילדים, שותפים גם השחקנים בחינוך הילדים. קיים נסיון לשווק סרטים חרדים כשרים, בטענה שיש בהם אך ורק דברים טובים, אולם עלינו לזכור שסרט הוא האמצעי החזק ביותר להעברת מסרים בצורה מוחשית, הילד אינו מקבל רק הנחיה תיאורטית כיצד עליו לנהוג, אלא הוא רואה בפועל כיצד מתנהגים גיבורי העלילה המשמשים עבורו מודל לחיקוי.

הבה ונשים לב למה שמראים בסרטים החרדים, גם אלו שהעלילה שבהם היא על "טהרת הקודש", מראים בהם את יוסף והאחים, הקדושים כמלאכי עליון, בדמות אנשים! מציגים את שלמה המלך, האיש שהצליח להוריד שכינה על "בית האבנים" שבנה, כאדם שקורא עיתון ואוכל פופקורן! או שבוחרים בדמות של תנא קדוש, כמו נחום איש גמזו, למשל, רבו של רבי עקיבא, שאנו אפילו איננו יכולים להשיג את מראה פני קדוש, ומראים לילד שחקן שנקרא "נחום איש גמזו"! אילו היו השחקנים מנסים להציג את דמותו של הגולם מפראג, היינו מניחים להם, אולם כיצד הם מרהיבים עוז בנפשם, ומנסים לגלם את דמותם של התנאים הקדושים?.

'רבונו של שלם פנה נא אל החטאות!'

זמן קצר לאחר פטירת הגר"א מוילנא זצ"ל, יצאו רבים מתלמידיו להגשים את שלא עלה בידי רבם - לעלות לארץ ישראל קבוצות קבוצות יצאו לדרך ועלו ארצה.

בני אחת הקבוצות, כמאה וחמישים איש, בהנהגתו של רבי ישראל משקלוב זצ"ל, מגדולי תלמידי הגר"א כתתו רגליהם בדרך לא דרך עד הגיעם לנמל, ועלו על אניה ישנה ורעועה, גדושת נוסעים, בה הוקצתה להם פינה דחוקה. בימים הראשונים התנהלה הנסיעה למישרין, אך לפתע קדרו השמים ויומיים תמימים נזרקה האניה מגל למשנהו, על נוסעיה ומיטלטליהם, ככלי שאין בו חפץ.

רבי ישראל משקלוב נקרא אל רב החובל והמתיק עמו סוד בעודם נאחזים לבל יישמטו המיימה. בתום שיחתם ביקש רבי ישראל מבני קבוצתו להקבץ יחדיו, ברצונו לשאת דברים בפניהם.

'מורי ורבותי, פתח רבי ישראל, זה עתה אמר לי רב החובל כהאי לישנא: שלושים שנה אני מפליג בנתיבי הים, ומעולם לא עמדתי מול סערה כה עזה. נוכח העובדה שהאניה ישנה ורעועה, אני צופה כי לא ירחק הזמן והיא תבקע לשניים! איני יודע אם כדאי לפרסם זאת בין הנוסעים, אך אני רואה מחובתי להעביר לכבודו את המידע, וכבודו יחליט אם לפרסם זאת בין בני קבוצתו.

לדעתי, אמר רבי ישראל, חובה עלי ליידעכם בדבר, שהרי אם נגזר עלינו לשקוע במצולות ים, עלינו לנצל את הזמן הקצר לחזור בתשובה שלימה לפני בוראנו. בנוגע לאופן עשיית התשובה, ברצוני להציע בפניכם את הדברים הבאים. במסכת סוטה (לב:) נאמר, כי יש לומר וידוי בלחש, כדי שהשומעים לא ילמדו ממעשיו הקלוקלים של המתוודה. ברם, מאחר שנגזר על כולנו להפרד בקרוב מן העולם הזה, מתי נוכל לקלקל את דרכינו בעקבות שמיעת ווידוי של אחר?! לפיכך אני מציע כי כל אחד יתוודה על מעשיו בקול רם באזני חבריו, ותהי הבושה כפרה על עוונותינו.

אותה שעה, הים והרוח, הגלים והמשברים לא נראו ולא נשמעו, הגשם העז שהצליף על קודקודם לא הורגש, נוכח המשימה החשובה ביותר בחיים שעמדה בפניהם, החזרת הפיקדון לבורא העולם כשהוא נקי ומצוחצח. נמנו וגמרו ביניהם כי צעיר התלמידים יתוודה תחילה. עמד הלה בפני הקהל הקדוש, כבש את פניו בידיו ורטט של בכי חלף בכל גופו. בראש מורכן החל להתוודות: בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליכם. במשך שנתיים ימים שיקרתי את אמי! מעשה שהיה כך היה.

בן בכור לתשעה אחים אנכי. בילדותי גרנו בוילנא וזכינו שדירתנו גבלה בדירת הגאון מוילנא. אבי היה עמל ביום בחנות המכולת הקטנה שברשותו, ועם לילה היה שב הביתה ומתיישב ליד הקיר החוצץ בין ביתנו לבין חדר לימודו של הגאון מוילנא, מפנה את מחשבותיו ומאזין לקול תורתו של הגאון הקבוע מעבר לקיר.

לילה אחד ישב אבי ליד הקיר ושמע את הגר"א חוזר ושונה את דבריהם של התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ובנו, בעת שיצאו מן המערה ותהו נוכח האנשים העוסקים במלאכה, "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" (שבת י.). והיה אבי יושב בדממה ושומע את קולו של הגאון שוב ושוב. "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", והיו הדברים מחלחלים בלבו של אבי היקר, "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". אותו לילה נדדה השינה מעיניו. מה יהיה עם חיי עולם שלו?! עם אור ראשון אמר לאמי: 'הלילה הזה חלה מהפכה בנפשי. עז רצוני לנטוש את חנותי ולשקוד על דלתות התורה מבוקר ועד ליל. אך אעשה כן רק אם תסכימי בנכונות מלאה, ליטול על עצמך את עול הפרנסה', ללא היסוס הסכימה אמי הכשרה.

בלב רוגש ובנפש הומיה נפרד אבי מן הבית, פנה לבית המדרש ברגליים עולצות, ואמי המופלאה פנתה אל החנות. אחר תקופת מה כשלו עסקיה. המסחר לא צלח. אך היא לא סגרה את הגמרא של אבא, אלא סגרה את החנות והחלה לאפות לחם ולמכור אותו בשוק, ולהשלמת הפרנסה שטפה רצפות בבית העשירים. כל אותה עת לא גילתה לאבי מאומה, בחפצה העז כי ימשיך לעמול ולהגות בתורה הקדושה. חלפו ימים וקשיי הפרנסה הלכו וגברו. או-אז אמרתי לאמי 'מאמא יקרה שלי. אני יכול לוותר על ארוחה אחת, היום הודיעו לנו בחדר, שמחר מתחילים לחלק ארוחות צהריים', היא מיד שאלה, 'האמנם כן, יקירי, כך הודיעוכם?, ואני השבתי בחיוב. שיקרתי כך במשך שנתיים ימים, מידי יום ביומו שאלתני אימי, 'בני יקירי, גם היום חילקו ארוחת צהריים?' - ואני עניתי בצהלה, 'כמובן'.

'מורי ורבותי, הנני מתוודה, איפוא, בפניכם, על ששיקרתי לאימי שנתיים ימים! עיני הכל דמעו. רטט קדושה וסילודין אחז בהם. ויעמוד רבי ישראל וישא ידיו לשמים ויאמר: רבונו של שלם, ביום הראשון של סליחות אנו אומרים 'פנה נא אל התלאות ולא לחטאות' (פיוט במוצאי מנוחה סליחות ליום ראשון), כלומר: חטאינו מרובים אמנם, אך בטובך הגדול ראה נא גם את תלאותינו ואת צרותינו הפוקדים אותנו מיד' יום. ואני מבקש ממך, קוני ובוראי, 'היום פנה נא אל החטאות'! הבט נא על איזה חטא מתוודה הצעיר שבנו. עשה נא למענו אם לא למעננו! לאחר מספר רגעים נח הים מזעפו. אם לא היה נח, לא היה הסיפור המופלא מגיע אל החוף. הגשם פסק. העננים התפזרו. הים בלע אל קרבו את הגלים והפגין חזות רוגעת ושלווה. (ע"פ ילקוט לקח טוב חיים של תורה ח"ב עמ' רעו).

והסיפור המרטיט עשה את דרכו מאוזן לאוזן, וסופר על ידי רבים, ביניהם כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, אשר היה מספרו לקהל עדתו כדי לעורר את הלבבות לתשובה - אלול.