מצות עשיית התשובה ביום הכיפורים

כ"ח אלול תשפ"ה | 21/09/2025 | 01:40

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא יום מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל בין איש ובין אשה, לעשות תשובה ולהתוודות ביוה"כ, שנאמר (ויקרא טז, ל) "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים, וזו מצות עשה מן התורה, להעיר האדם את רוחו לחזור בתשובה ביוה"כ, ואף על פי שמצוות התשובה נוהגת בכל עת, ביום זה עיצומו של יום מכפר, שהקדוש ברוך הוא מטהר אותנו מן העוון ומכפר עלינו ביוה"כ, על אותן העבירות שרק יוה"כ מכפר עליהן, כפרה שלמה ^א.

א. יום העשירי בחודש תשרי נקבע לישראל ליום כפרה, שנאמר (ויקרא טז, כט-ל) "בחדש השביעי בעשור לחדש" וגו' "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", והוא נקרא בתורה "יום הכפורים", שנאמר (שם כג, כז) "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא", ונאמר (שם כג, כח) "כי יום כפרים הוא לכפר עליכם" ^ב.

ב. יוה"כ נאמר בו (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", שעיצומו של יום מכפר ^ג. ועבירות שיוה"כ מכפר עליהן הרי הן נמחקות לגמרי ואינן נזכרות לעולם ^ד.

ג. יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יום כיפור זה, אינו מכפר לו ^ה.

ד. יוה"כ מכפר על המזיד כשוגג, שנאמר (ויקרא כג, כז) "יום הכפרים הוא", משמע שמכפר על הכל ^ו.

ה. האומר אחטא ויוה"כ יכפר, אין יוה"כ מכפר לו, שהאומר אחטא ויוה"כ יכפר הרי זה בכלל האומר אחטא ואשוב, שכמו שהאומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כך האומר אחטא ויוה"כ מכפר ^ז.

ו. אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו ^ח. וכתבו המקובלים מי שאינו מעביר שנאה ביוה"כ אין תפילתו נשמעת ^ט.

א. ע"פ הרמב"ם (פ"ב מהלכות תשובה ה"ז). יראים השלם (מ' רסג במצות וידוי). ורבנו יונה (שערי תשובה שער ד' אות יז).

ב. והטעם שנקבע יום העשירי לחודש תשרי להיות יום הכפורים, אמרו בגמ' תענית (ל:) שביום זה ניתנו לוחות אחרונות (שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובשמונה עשר טחן את העגל, ודן את הפושעים, ועלה למרום, נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וארבעים יום עמד כבראשונה, חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים - והוו להו שמונים יום: שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול - הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי - הרי שמונים יום, וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה - השתא הוי להו שמונים שלמין, לילה ויום, ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור - להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו – רש"י שם), וכתב רש"י (על התורה שמות לג, יא. וכן בדברים ט, יח) והיו ישראל שרויים בתפילה ובתענית, ובו ביום נאמר לו למשה: סלחתי כדברך, ונתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, וקבעו הקדוש ברוך הוא להיות יום סליחה ומחילה לדורות. ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי (רש"י תענית שם).

והטעם שנקרא "כפורים", לשון רבים, לפי שהחיים והמתים מתכפרים בו, שאף המתים צריכים כפרה, שנאמר (דברים כא, ח) "כפר לעמך ישראל אשר פדית", ובספרי (שם) איתא לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד, שהמתים צריכים כפרה.

ואמרו רבותינו ז"ל בגמ' יומא (כ.) שאין לו לשטן רשות להשטין ביוה"כ, ש"השטן" בגימטריא שלש מאות וששים וארבע, ובשנת חמה יש שלש מאות וששים וחמישה ימים, שלש מאות וששים וארבעה ימים בשנה, כמנין שמו, יש לו רשות להשטין, ויום אחד, והוא יוה"כ, אין לו רשות.

ואיתא בגמ' בראש השנה (טז.) וחיתום הדין הוא ביוה"כ, וכן שנינו בברייתא: ותנא דבי ר' ישמעאל, אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ - ודוקא אדם, אבל התבואה ופירות האילן והמים, הרי אלו נידונים לפרקים אחרים.

ג. משנה יומא (פה.) רמב"ם (פ"א מהלכות תשובה ה"ג) וז"ל בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר (יחזקאל לג, יב) "רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו", ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם.

ומבואר בגמ' שבועות (יג.). ובגמ' כריתות (ז.). כפרתו של יוה"כ היא ביום, שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם", אבל ליל יוה"כ אינו מכפר, ומי שמת בליל יוה"כ, לא כפר עליו יוה"כ.

ובכריתות (כה.) שנינו שכל היום מכפר, כלומר כל שעה ושעה מן היום, ומבואר בגמ' (שבועות שם וכריתות שם) ואפילו מת בו ביום, כבר נתכפר בתחילתו, ונחלקו רבותינו הראשונים דעת רש"י, רמב"ן ורשב"א, דדוקא שעבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו, אבל אם מת תוך כדי עשיית העבירה, כגון שאכל ובעודו אוכל נחנק ומת, או שבעודו עושה מלאכה בקרדום ננעץ בו הקרדום והרגו, כיון שלא היתה שהות ביום לאחר שעבר לכפר עליו, אין יוה"כ מכפר עליו על עבירות.

אולם יש מן הראשונים (ר"י מיגאש ותוס' בשם י"א בגמ' שבועות שם) שכתבו שהטעם שזה שאכל ונחנק ומת חייב כרת על אכילתו, ואין יוה"כ מכפר לו, הרי זה לפי שאין יוה"כ מכפר עד שתחשך, ולפיכך אינו מכפר למי שמת באמצע היום, וכן סובר ר' חנינא בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) שיוה"כ מכפר עם חשיכה, ואינו מכפר למי שמת בו ביום, ויש מן הראשונים (העיטור הלכות יוה"כ) שכתבו שזה שאמרו שיוה"כ אינו מכפר עד שתחשך, היינו שאינו משלים הכפרה עד שתחשך, אבל מכפר הוא כל היום.

ד. ר"י מלוניל (יומא פ"ח מי"א).

ה. ביומא (פה:) ובגמ' שבועות נחלקו רבי ורבנן רבי אומר על כל עבירות שבתורה - חוץ מכמה עבירות חמורות - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יוה"כ מכפר. וחכמים חולקים וסוברים שאין יוה"כ מכפר בלא תשובה. יש מן הראשונים שכתבו והם תוס' ישנים (יומא פה:), ותוס' הרא"ש (שם, ושבועות יג:) הגהות מימוניות (הלכות ת"ת פ"ג אות ב). שאף לדעת רבי שעיצומו של יום מכפר בלא תשובה, מכל מקום אינו מכפר כפרה גמורה, אלא שמועיל הוא למעט את העונש, ויש שכתבו (ספר חסידים סימן רעו) שאין עיצומו של היום מועיל אלא לבטל גזירה שנגזרה על הרבים, אבל אינו מועיל למחול עוונות היחיד.

נחלקו הראשונים: יש סוברים (תוס' שבועות יג. ד"ה דעבד בתירוץ הראשון והשני) דהא דאמר רבי שיוה"כ מכפר אף לשאינם שבים, אין הכפרה בעיצומו של יום בלבד, אלא היום עם קרבנותיו בזמן שבית המקדש קיים הם שמכפרים, ועל כפרתם אמר רבי שהיא אף לשאינם שבים, ויש הסוברים (תוס' שם בשם י"א, ורשב"א שם ור"ן שם) שלדעת רבי יוה"כ מכפר אף בלא שעיר, וכן השעיר מכפר בפני עצמו - וצריכים לכפרתו במקום שאין יוה"כ מכפר, כגון שעשה עבירה ביוה"כ ומת מתוכה - ומכל מקום עיקר כפרתו של השעיר היא משום תוקפו של יוה"כ, ולפיכך לדעת רבי אף הוא מכפר גם לשאינם שבים.

יש עבירות שאף לדעת רבי אין יוה"כ מכפר עליהן בלא תשובה, ואלו הן: א) פורק עול - כופר בעיקר - ב) מגלה פנים בתורה - היינו מי שדורש את התורה לגנאי - ג) מפר ברית בבשר - מילה - שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר לו עליהן ואם לא עשה תשובה אין יוה"כ מכפר לו עליהן, שנאמר (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה", דבר ה' בזה, זה הפורק עול - שביזה דבור ראשון שאמור בסיני (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה - והמגלה פנים בתורה, שהרי זה בוזה דברי תורה הוא, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בבשר, שהיא מצוה יחידית, הכרת תכרת, "הכרת" לפני יוה"כ, "תכרת" לאחר יוה"כ, יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר: עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. (ע"פ הגמ' ביומא פה:, וגמ' בשבועות יג. ופרש"י).

ופסק הרמב"ם (פ"א מהלכות תשובה ה"ג. ופ"ג מהלכות שגגות ה"י). והביאו הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' תרז סעי' ו) דהלכה כחכמים שיוה"כ אינו מכפר אלא על השבים.

ו. תורת כהנים (אמור פרק יד). ברייתא שבועות (יג.), ותוס' (שם ד"ה והואיל). ומהרש"א (שם).

ז. משנה ביומא (פה:). רמב"ם (פ"ד מהלכות תשובה ה"א).

ח. משנה (שם), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא טז, לז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. ונפסק ברמב"ם (פ"ב מהלכות תשובה ה"ט). ושו"ע (סי' תרו סעי' א).

ובמדרש תנחומא (וירא סימן ל) איתא, ילמדנו רבנו, אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים? כך שנו רבותינו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו, אם הלך לרצות ולא יקבל מה יעשה, אמר רבי יוסי בן דורמסקית זה סימן יהא בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחם, ואם אי אתה מרחם על חברך אין לך מרחם, מה יעשה? אמר רבי שמואל בן נחמן יביא עשרה בני אדם ויעמידם שורה אחת, ויאמר לפניהם אחי קטטה היה ביני ובין פלוני זה, והלכתי לרצותו ולא קיבל, מיד הקדוש ברוך הוא רואה שהשפיל עצמו לפניו, והוא מרחם עליו, שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי (איוב לג, כז), מה כתיב שם פדה נפשו מעבור בשחת (שם כח), וכתיב ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג), אמר ר' יהודה מודה על מנת לעזוב ירוחם.

את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום - שאין בהם נזק לבני אדם, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא באלו, יוה"כ מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או מקללו או גוזלו, וכיוצא בהם, אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, וכתבו אחרונים שאף רבי, שלדעתו יוה"כ מכפר אף על פי שלא עשה תשובה, מודה בעבירות שבין אדם לחבירו שאין יוה"כ מכפר עליהן עד שירצה את חבירו. עבר עבירות שבין אדם לחבירו ולא ריצה את חבירו, כתבו אחרונים (רי"ף על עין יעקב יומא על המשנה פה:) ששאר עבירותיו נתכפרו, שהכפרה על עבירות שבין אדם למקום, אינה תלויה בכפרת העבירות שבין אדם לחבירו, וכמה אחרונים חידשו שאף על העבירות שבין אדם למקום אין יוה"כ מכפר לו (רי"ף על עין יעקב שם שזו כוונת ראב"ע במשנה שם הנ"ל).

כתב רבנו הגדול מהרח"ו זלה"ה בשערי קדושה (ח"א ריש שער ב') וז"ל והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא יז, יד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד. ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה:), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה ד.) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות, עכ"ל. הרי מפורש בדבריו הקדושים, שאין במדות הרעות איסורים מפורשים, אלא עיקר חומרתם מצד תכונתם הדוחה את האדם מלקיים תרי"ג מצוות.

חומר העוון שבין אדם לחבירו

איתא בגמ' יומא (פה:), את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל) עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עוונות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר. בדרך מליצה היה אומר ר' חיים שמואלביץ: כתוב בפסוק (שמואל ב, כד): "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה", הכונה: אדם שנופל בעוונות שבין אדם למקום, הרי הוא נופל ביד ה' שהרי חטא לה' ובזה רבים רחמיו. אבל אדם שנופל בעוונות שבין אדם לחברו הרי נופל ביד אדם שצריך לפיסו, והרי נפל ביד אכזר.

מובא בגמ' יבמות (קה:) מעשה באבדן שפגע בכבודו של רבי ישמעאל בן רבי יוסי ונענש שבאותה שעה נצטרע הוא וטבעו שני בניו וכו'. ופרש רש"י: הוא נצטרע משום עוון לשון הרע, ולאחר כל מה שארע לאבדן עונשים כה חמורים, עמד רב נחמן ואמר: בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא, ברוך ה' שבישו והענישו לאבדן בעולם הזה, כלומר: נתן ברכת הודאה להקב"ה שלא פרע מאבדן בעולם הבא אלא בעולם הזה, כי לעומת העונש בעולם הבא הרי כל עונשו של אבדן כאן אינו אלא כנזיפה קלה, ועל האסון שפקדו צריך לברך "הגומל" כאלו נס נעשה עמו שנפלט מדין עונש עולם הבא. ומכאן ראה חומר הדין המגיע על פגיעה בכבוד חברו.

ועוד אומר הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, שבעבירות שבין אדם לחברו לא מועילה כוונה לשם שמים, ואדם המזיק את חברו, אפילו כונתו לשם שמים, נענש. ונלמד זה מפננה אשת אלקנה, שהיתה מקניטה את חנה כדי שתתפלל בלב נשבר ותושע, ובכל זאת עונשה היה נורא: כאשר לחנה נולדו ילדים, לפננה מתו.

וכל כך למה? שהפוגע בחברו, אפילו לשם שמים, הרי הוא כמכניס ידו לאש, ואפלו תהיה כוונתו לטובה, הנזק נזק. הסכנה שבעבירה שבין אדם לחברו היא כמציאות טבעית ממש, כשם שהאש שורפת בדרך טבע.

ועוד ראיה נוראה מביא הרב שם מכתובות (סב ע"ב): רב רחומי היה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כפור, פעם בשנה. וכל השנה היה עוסק בתורה. שנה אחת נמשך אחר הלמוד ביותר ולא בא. אשתו היתה מחכה, עכשיו יבוא? עכשיו יבוא? ולא בא. חלשה דעתה והורידה דמעות, ובאותו זמן היה רב רחומי יושב בעליה, נשברה מדרגה מתחתיו ומת.

הרי עונש שנענש אדם על עוון שבין אדם לחברו אינו כדי שהנפגע והניזק יבוא על ספוקו. וכי נוח היה כאן לאשתו של רב רחומי שבעלה ימות בגלל הצער שגרם לה, הלא במיתתו נגרם לה צער לאין שיעור ממה שנגרם לה בזה שלא בא לביתו בערב יום הכפורים, שהרי אם על מה שאחר בכתה, בודאי בכתה יותר כשנפטר?! אלא הוא אשר דברנו: פגיעה בחבר היא אש אוכלת, וכל השולח יד נכוה באש, ולא בתורת עונש אלא כך טבעי הדבר.

וגדולה מזו מצינו במעשה של רבי יוחנן ורב כהנא (ב"ק קיז.) רבי יוחנן היה זקן, והיו גבות עיניו גדולות ומכסות את עיניו. ורצה לראות מי הוא רב כהנא היושב ממולו ובקש שירימו לו את גבות עיניו כדי שיוכל לראותו. ולרב כהנא היה חתך בשפתיו ממכה שקבל והיה נראה כשוחק. חשב רבי יוחנן שעליו הוא שוחק ונחלשה דעתו, ונפטר רב כהנא. וכמה מבהיל שרב כהנא לא עשה מאומה, מה פשעו ומה חטאתו של רב כהנא על שפתו השסועה, שבזה נדמה לרבי יוחנן כאלו הוא מחייך ושבגלל כן חלשה דעתו?! האם על כן מגיע עונש לרב כהנא?! פשיטא שחף הוא מכל פשע! אלא כיון שעל ידו נגרם צער לרבי יוחנן נענש.

העולה מן הדברים שלא רק הפוגע בחברו בידים ובמזיד נענש אלא אפלו בגרמא ובשוגג כל שעל ידו באה פגיעה לחבר, נכוה באש ההיא.

ט. כה"ח (שם ס"ק יד). ועי' בזוה"ק פרשת תצוה (דף קפו ע"א) וז"ל: ועל דא ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה ודאין להון בדינא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו דישראל ביומא דא, מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, כד סליק צלותיה בהאי יומא טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים, ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא.

וכתב רבנו חיים פלאג'י ז"ל במועד לכל חי (סי' טז, אות יא), מי שאינו מעביר שנאה מלבו ביום הכיפורים, אין תפילתו נשמעת ואינה מתקבלת, ויורה דנשמתו מערב רב גיזעא בישא, והוא סימן מובהק דכל מעשיו מקולקלים, כן כתב השל"ה (יומא, תורה אור ו) מהמקובלים יעוין שם, ולכן יזהר להתפייס עם חבירו כראוי שיהיה הוא מעביר על מידותיו לגמרי. עכ"ד. ועיין בראשית חכמה (שער הענווה, פרק ז) שכתב, וכן כל שנאה התלויה בדבר אחרי שיתקן לך אותו דבר אז תיבטל השנאה מלבו, חוץ ממי ששונא את חבירו מחמת קנאה, ואמר החכם אל תקנא בחבירך על אשר יש לו, כי הוא ינעם ואתה תשבע דאגה ויגון וצער וצוקה וצרה, ואמר החכם: החומד ומקנא לא נבראו אלא לכעס. ועיין ביערות דבש (ח"א, דרוש יד) בענין זה, ובספר אהבת ישראל (פרק ד, ופרק ה) לרבנו החפץ חיים.

וראה מה שכתב הרב הלבוש (אורח חיים סימן תרו, ב), והפיוס הזה שעושין כל אחד לחבירו הטעם הוא, כדי שיהיה לב כל ישראל שלם זה עם זה ולא יהא מקום לשטן לקטרג עליהם, כדאמרינן בפרקי ר"א (פרק מה) ראה (סמא"ל) שלא מצא חטא ביום הכיפורים בישראל, אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפי רגל אף ישראל יחפי רגל, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה אף ישראל אין להם קפיצה ביום הכיפורים שעומדים על רגליהם, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל נקיים מכל חטא, מה מלאכי השרת שלום ביניהם אף ישראל שלום ביניהם ביום הכיפורים, והקב"ה שומע עדותן מן המקטריגין ומכפר להם, עד כאן. ואם לא יהיה לבם שלם זה עם זה, אז יהיה מקום לשטן לקטרג ויהיה לו פתחון פה לומר, רבונו של עולם העומדים לפניך ומבקשים מחילה ממך על עוונותיהם התנהג עמהם כמידתם, שהרי הם אין רוצין למחול זה לזה גם אתה לא תמחול להם, ואגב זה מזכיר את עוונותיהם ואומר זה פשע לחבירו דבר מועט ואינו רוצה למחול לו, קל וחומר הפשעים שעשו כנגדך שהם גדולים ועצומים ורבו למנות ואיך תמחול להם, לכך יזהרו למחול זה לזה.

ובמהרי"ל (ליל יום כפור ד) כתב, והיבוקש למחול לא יהא אכזרי מלמחול, כי איך יעיז את פניו מלמחול, הלא הוא עומד ומבקש כל היום מאת אדון כל למחול לו עונותיו. כל שכן וכל שכן ובן בנו דכל שכן דהוא ימחול לחבירו באשר הוא אנוש רימה ותולעה. וידע אדם אם הוא אכזר מלמחול גם הקדוש ברוך הוא אינו מוחל לו, דכתיב נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח). למי הוא נושא עון, למי שעובר על פשע (ראש השנה יז.)