דרוש בענין יום הכפורים

ד תשרי תשפ"ו | 26/09/2025 | 14:13

הטעם שקדושת יום הכיפורים כל כך גדולה

התורה קוראת ליום הכיפורים: "שבת שבתון" (ויקרא טז, לא). אם נבין את ענינו של יום השבת, נבין את עניין יום הכיפורים. בתנא דבי אליהו רבה (פרק א') דורש על שני ימים אלו את הפסוק (תהילים קלט, טז): "ימים יוצרו, ולו אחד בהם". הבורא יצר את ימי השבוע, ובחר לו יום אחד, את יום השבת. יצר את ימי השנה, ובחר מהם יום אחד, את יום הכיפורים. מה משמעו של דבר, מהי בחירה זו, שהבורא בוחר בה יום אחד "לעצמו".

הבן איש חי (ש"א פרשת שמות) הביא בשם חכמי הקבלה שלימוד תורה של שעה אחת בשבת, שכרו כאלף שעות לימוד בימות החול. וצריך להבין מה פשר הדבר - האם אין זו אותה תורה, והאם אין זה אותו לימוד.

התשובה היא, כי בשבת יש לנו עליית העולמות, שכל העולמות מתעלים ממדרגתם, וכדי להבין את זה נביא מעשה שהיה עם הגאון רבי אליהו הכהן זצ"ל מאיזמיר, בעל "שבט מוסר", (מובא בספרו מנחת אליהו פרק ה'). בעיר איזמיר היה בזמנו "דיבוק", שהיא נשמה מיוסרת שלא הורשתה לבוא למקום הראוי לה לאחר הפטירה, ואף לא זכתה להכנס לגיהנם ולכפר על פשעיה, ונגזר עליה לנוע ולנוד בעולם - ונכנסה בגוף אשה אחת, והציקה לה מאד והביאוה לפני הרב שיפעל לתיקונה ומנוחתה. הרב ניהל עמה דו שיח (כולל פרטים על אותה נשמה וקורותיה, שאומתו במלואם), ורשמו למזכרת. יש לציין שהדבר נעשה לפני קהל רב, והביא להתעוררות עצומה ולתשובה. בתוך הדברים שאל את הנשמה: "האם עולמנו נראה לנשמות, כפי שנראה להן בחייהן".

אולי ציפה לשמוע שהוא נראה רוחני יותר, שהנשמות מביטות לפנימיות העניניים. והנשמה ענתה: "לא! הכל נדמה לחושך בלהבת אש כגוון גפרית וגחלי אש המבעית לראותו". והוסיפה "רק בשבת הוא נראה צלול ובהיר".

מהו הערפל, מהו מסך העשן, הרי זה ברור ומובן, אלו העוונות, העבירות, החטאים. הלא פסוק מפורש הוא (ישעיה נט, ב) "עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, וחטאתיכם הסתירו פני מכם". יתר על כן כל מחשבות ההבל, כל תענוגי הסרק, הליצנות וקלות הראש, הכל יוצר מסך, מגַשם את העולם, כמו שכתוב (איכה ג, מד) "סכותה בענן לך מעבור תפלה".

יום הכיפורים - ההזדככות בו כפולה ומכופלת

"ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש, נפסקה (פירוש – מפסיקה) חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:).

בשבת קודש - העולם מתעלה, מזדכך, "בשבת הוא נראה צלול ובהיר". לפיכך התפילה בשבת עולה בלא עיכוב, הלימוד זוהר ומאיר פי אלף, כמו שכתוב (תהלים קלט, טז) "ימים יצרו ולו - אחד בהם".

הבורא בחר לו יום אחד, שיהיה רוחני יותר משבת, וערפלי החולין יתפזרו בו. שענני העבירות המסתירים את הזוהר יתנדפו. משום כך חמור כל כך ענשו של המחלל שבת, שהרי כשם שהמצוות זוהרות ביום זה עשרת מונים, כן העבירות פוגמות בו ומחללות אותו - עושות אותו חולין! והרי זה כמורד במלך - בארמונו ובטרקלינו, שענשו חמור חלילה, שבעתיים.

יום הכיפורים הוא "שבת שבתון". השבת היא "מעין עולם הבא", העולם מזדכך בה ומתעלה בזעיר אנפין, ואלו יום הכיפורים - ההזדככות בו כפולה ומכופלת. העולם מוצף בזוהר רוחני, בקרבה מיוחדת לבורא העולם, בלא "מחיצה של ברזל", בלא מסך הענן המונע את מעבר התפילות. רבותינו דרשו על היום הקדוש הזה את הפסוק (ישעיה נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב".

מעלת יוהכ"פ

למרות שההלכה נפסקה, שיום הכיפורים מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג), "והתשובה הרי יפה לעולם" (שם פ"ב ה"ו), ואינה מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום לקבלתה יש צורך ביום הכיפורים. כפי שאמרו רבותינו במסכת יומא (דף פו.) עבר אדם על מצות לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. וכתב הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל תלמידו של הגאון רבי ישראל מסלנט בספר "כוכבי אור" (מאמר עז), שהעוול שבחטא הוא כה נורא, עד שאין כח בעולם שיכול להעבירו ולכפרו. ואפילו יערוך כל ימות החורף גלגולי שלג - על חטא קל בשוגג - וילקה עצמו כל ימות החמה בחרולי קוצים, ויתענה כל השנה כולה, לא יתכפר לו לגמרי, וכמו שכתב רבנו יונה בתחילת "שערי תשובה" (שער א, ט), כי "על כל תשובה תמצא סליחה", אך לא כפרה מוחלטת.

אבל יום הכיפורים הוא יום בו נפתחים שערי רחמים מיוחדים, שאך ורק בכוחם תתקבל תשובתו ותתרצה, ורק על ידי תשובה ביום זה מכפר לנו ה' את כל עוונותינו.

חז"ל אמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק ה) על הפסוק: (תהלים קלט, טז) "ימים יצרו, ולו אחד בהם", "ימים יצרו", אלו שס"ה ימות החמה. "ולו (להקדוש ברוך הוא) אחד בהם", זה יום הכיפורים.

הוי אומר, שיום הכיפורים הוא יומו של הקדוש ברוך הוא, שבחר לו מכל הימים.

ביום הזה הגוף שלנו נעשה זך כמו המלאכים

עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה - מוטב. ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה (שו"ע או"ח סי' תריז ס"ב).

שואל החתם סופר, מדוע ההלכה הזו שלוחשים לה באזנה נאמרה דוקא ביום הכפורים? והרי יתכן מקרה שעוברה הריחה בשר קודש או בשר חזיר בשאר ימות השנה, והתאוותה לאוכלו, והדין בזה מבואר בגמרא (יומא פב.) שמנסים תחילה להאכיל אותה רק ברוטב של המאכל כדי שתתיישב דעתה בזה, ואם לא נרגעה - מאכילים אותה את המאכל עצמו, לפי שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש! וקשה, מדוע לא לוחשים לה באוזן שאסור לאכול חזיר או שאסור לאכול בשר קודש! אולי היא תירגע מתאוותה כמו שלוחשים לה ביום הכפורים?

אלא אומר החתם סופר: הסברא בזה פשוטה, לפי שהעובר שנמצא במעי אמו הוא בקדושה נוראה עד מאוד, שהרי מלמדים אותו את כל התורה כולה, ומדרגתו היא גבוהה ממלאכי השרת. אלא, שיש גוף עכור, והיינו הגוף של האמא, שמקיף אותו מכל עבר, שהרי הוא נתון בתוך מעיה. וממילא, אם ילחשו לה באוזן בשאר ימות השנה, הלחישה הזו לא תועיל מאומה, כי העובר לא ישמע אותה מחמת הגוף העכור שחוצץ בעדו. אבל ישנו יום אחד בשנה, שבו עם ישראל מתעלה למדרגת מלאכי השרת (כמ"ש בפרקי דר"א פרק מו) יום שאין בו אכילה ושתיה כמו המלאכים שאינם אוכלים ושותים, יום שהוא נקי מכל חטא כמו המלאכים שנקיים מכל חטא, והוא יום הכפורים, וביום הזה, כל הגוף שלנו נעשה זך וטהור כמו המלאכים, וממילא גופה של המעוברת אינו חוצץ בעד העובר, כי אין ביום הזה גוף עכור, וממילא הוא יכול לשמוע את הלחישה דרך הגוף של האמא! (חתם סופר דרשות לשבת שובה ח"א טז ע"א).

למדנו מכאן, לאלו מדרגות מתעלה כל יהודי ביום הקדוש הזה! ומעתה, יראה כל אחד ויבין אל לבבו, ראה להיכן אתה נכנס, למקום אש להבת שלהבת! דע לאיזה יום אתה נכנס, ליום קדוש ונורא, יום אשר סגולת הכפרה שבו היא כבר מתחילת בריאת העולם, וכמו שכתב בספר החינוך (מצוה קפה) שמתחילת בריאת עולם יעדו וקדשו לכך. ואחרי שייעד אותו השי"ת לכפרה, נתקדש היום הזה וקיבל כח וזכות מאתו יתברך לעד שהוא מסייע לכפרת עוונותינו וכמו שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו.

יום כיפורים יום של קרבה לקב"ה

ואמרו בגמרא מסכת יומא (דף כ.) שיש שס"ה ימים בשנה, ו"השטן" בגימטריא שס"ד, מכיון שביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג. נמצא, שזהו יומו של הקדוש ברוך הוא, ולא יומו של השטן.

ביום זה, אנו מנועים מאכילה ושתיה - כמלאכים.

לובשים בגדי לבן - כמלאכים.

אומרים בקול רם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - כמלאכים.

וקשה מה לנו ולמלאכים, כלום אין זו רמיה עצמית.

וביאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (עי' פרי צדיק קדושת שבת מאמר ז): הגדרת המלאך אינה בעל כנפיים, או לובש לבן, אלו הם רק הפרטים שבו. הכלל הוא, המלאכים הם בני פמלייתו של הקדוש ברוך הוא כביכול.

נמצא, שכאשר שכינת עוזו יתברך בגבהי מרומים – מלאכי מעלה הם פמלייתו. אמנם ביום הכיפורים שהשכינה יורדת אלינו ונמצאת עמנו, כמו שדרשו (ישעיהו נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", אלו עשרת ימי תשובה, א"כ אז אנו בני פמלייתו, ואנו מלאכיו הסובבים אותו.

עד לאחר תפילת נעילה בה אומרים שבע פעמים: "ה' הוא האלהים", ללוות את השכינה ששבה ועולה רקיע אחר רקיע, עד לרקיע השביעי.

מהי הקרבה, ומהו הריחוק? אומרים חז"ל הקרבה, הוא המצב בגן העדן בעבר, וכן מצבינו לעתיד לבוא. הריחוק, נגרם כתוצאה מהעבירות. שכך אמרו רבותינו (במדרש רבה יט, ז) בתחילה היתה השכינה בארץ, שנאמר (בראשית ג, ח): "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן". התעלתה מרקיע לרקיע בחטאי הדורות, עד שאברהם אבינו החל להורידה, וירדה במשך ז' דורות עד ל"וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ). ובחטא העגל שבה והסתלקה.

והמצב של לעתיד לבוא הוא, "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו, יב).

העוונות, הם המסלקים את השכינה, ככתוב (ישעיהו נט, ב): "עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם". וכן מצב הגלות הוא, ש"חומת ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). כי המשכן ובית המקדש היוו מקום להשראת השכינה, שנאמר (שמות מ, לד): "וכבוד ה' מלא את המשכן".

יום הכיפורים, יום מחילת העוונות, אף הוא יום של קרבה. שכן הוא יום "שבת שבתון" (ויקרא טז, לא). אם השבת מעין עולם הבא, הרי שבת שבתון היא קרבה כפולה, כעולם הבא ממש שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים נהנים מזיו השכינה.

מובן אם כן מדוע, "ימים יצרו ולו אחד בהם" (תהילים קלט, טז), מדוע זהו יומו של הקדוש ברוך הוא ואין לשטן שליטה בו, כפי שאין לו שליטה לעתיד לבוא. אבל מדוע מיד במוצאי הצום - עוד קודם שחטאנו! - כבר מתעלה השכינה למרום, וכבר חוזר הנתק.

כדי להבין זאת, יש להבין ענין השראת השכינה עמנו ביתר עמקות, ולהבין לאורו את ענין יום הכיפורים וכפרתו.

הנה, בית המקדש היה מקום השראת השכינה, ולפיכך נמשל בית המקדש לצואר, כמו שאמרו (שיה"ש ד, ד): "כמגדל דויד צוארך" זה בית המקדש, וביאר החתם סופר ז"ל (עי' חת"ס החדש עה"ת תהילים עמ' רסח), שכשם שהצואר מחבר בין הראש לבין הגוף, כך חיבר בית המקדש בין העולם הרוחני לגשמי, ואיחד ביניהם.

ולפיכך עבדו בבית המקדש יחפים, ואף העולים להר הבית עלו יחפים בלא מנעלים. כי הנעל רומזת על בחינת הגוף, והסביר הגאון רבי יצחק מוולוז'ין זצ"ל בנו של ר' חיים מוולוז'ין (עי' רוח חיים אבות א, א בהג' בן המחבר), שהנשמה אצולה ממרום ושם שרשיה, ורק חלקה הנחות מתלבש בגוף האדם, דוגמת חלקו הפחות שבאדם המתלבש בנעל. ועל כן אמרו בזוהר הקדוש (פרשת פקודי ח"ב דף רכב ע"א) שבציווי (שמות ג, ה) "של נעליך מעל רגליך" נרמז למשה רבינו שייחלץ מכוחות הגוף, בחינת "התפשטות הגשמיות". וכן בית המקדש היה מקום שליטת הרוחניות.

לשמוח על שקבלנו יום כיפור

רבי ישראל מסלנט אומר שאפילו אם היה יום הכיפורים פעם אחת בשבעים שנה ג"כ היינו מאד שמחים, כל שכן עכשיו שיש לנו יום כיפור בכל שנה, שאנחנו צריכים לנצל את זה. (קדוש ישראל להגרי"ס עמ' שסו).

עיצומו של יום מכפר

ידוע שבימים אלו, אפי' יחיד שעושה תשובה בכל לבו תשובתו מתקבלת מיד, ומובא "בתנא דבי אליהו" (זוטא פ"ד) שעם ישראל התענו 40 יום, וביום הארבעים לנו בתענית וכו' וע"כ נקבע יוה"כ לכפרה לישראל לדורות, וידוע שחסדו גבר עלינו שכבר מתחילת בריאת העולם יעדו האל יתברך שמו, יום מיוחד בימי שנה שימחול בו כל עונותינו ע"י שאנחנו עושים בו תשובה מכל לבנו שאם לא כן, יתקבצו עוונות של שנתים ושלש ותתמלא הסאה ויתחייב העולם כליה ח"ו, ואחר שיעדו הבורא ב"ה ליום מחילה וסליחה, נתקדש היום מאד וקיבל כח הזכות מאתו יתברך עד שהוא מסייע מאד בתשובה, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ג) עיצומו של יום מכפר, כלומר שיש כח ביוהכ"פ עצמו לכפר על עבירות קלות, ולכן נצטוינו להתענות בו כדי להכניע החומר לפניו יתברך ביום זה שתקובל תשובתנו ולא ימנעו אותה מסך התאוות.

לקפוץ על המציאה

ה'חידושי הרי"ם' תירץ באופן מופלא: מדוע בערבית של מוצאי יום הכיפורים אומרים 'והוא רחום יכפר עוון', והלא התכפרו היום כל עוונותינו? וכן מדוע אומרים באותה תפילת י"ח 'סלח לנו'.

אלא כיוון שאיננו מאמינים באמונה שלימה בכפרה גמורה של היום הקדוש הזה, בו אנו נעשים נקיים וטהורים, רק על כך יש לבקש מחילה. להאמין בדבר ולקפוץ על המציאה לעשות תשובה ולהשתנות!. (אמרי הרי"מ מועדים א יוה"כ עמ' נב).

ביום הזה, מסתיימים ימי הרחמים והסליחות

מספרים על חולה אחד, שסבל זמן רב מחולי נדיר ולא מצא רפואה למכתו. הוא פנה אל טובי המומחים והרופאים אך כולם השיבו את פניו ריקם. והנה, יום אחד הגיע שמועה לאזניו שישנו פרופסור בבית חולים מסוים שנמצא בחוץ לארץ, והוא מומחה למחלה הנדירה שיש לו, וכבר הצליח לרפא חולים רבים כמותו. מיודענו לא השתהה רגע אחד, הוא טרח והשיג כספים לצורך הנסיעה והשהייה בחו"ל ויצא אל הדרך. לאחר נסיעה מפרכת הוא הגיע אל בית החולים המדובר. בית החולים הזה היה בנין ענק בן ארבעים קומות. הוא נכנס לקומת הכניסה והתעניין בדלפק הקבלה היכן נמצא הפרופסור שאמור לטפל בו. הפקיד בדק ואמר, אכן אתה מוזמן אליו לשעה ארבע. הוא נמצא בקומה ארבעים! החולה הזדרז אל המעליות אבל לתדהמתו הוא נתקל בשלט שהיה תלוי שם וכתוב בו: 'תקלה זמנית המעליות אינן פועלות לעת עתה, עמכם הסליחה'. ובכן, אין ברירה צריך לעלות ברגל. הוא כל כך רצה למצוא תרופה למחלתו, שהתחיל לעלות בזריזות קומה אחר קומה. וכך הוא מטפס ועולה עד שהגיע לקומה שלושים ותשע. והנה, כשהגיע לשם, החליט לנוח מעט. לאחר מכן, התרומם והתחיל לעלות בעצלתיים, תוך שהוא מתעניין בתמונות התלויות על הקיר ושוב נעצר והתיישב על איזו מדרגה. אילו היינו שם, היינו מתפלאים עליו ושואלים: מה קורה לך? כל כך טרחת עד שהגעת לכאן, באת ממרחקים, הגעת לבית החולים, עלית כבר שלשים ותשע קומות, עוד קומה אחת ואתה מגיע סוף סוף אל הרופא הגדול, שיגאל אותך מייסוריך, האם אינך רוצה להבריא? דוקא עכשיו אתה עולה בעצלתיים? הרי אתה עלול להחמיץ את התור לרופא!

והנמשל בזה ברור, כי הנה השי"ת נתן לנו ברוב רחמיו ארבעים ימי רצון, מר"ח אלול ועד יום הכפורים. וכל אחד יתבונן בעצמו כמה טרח ויגע בימי חודש אלול, אם זה בהשכמה לסליחות אם זה בהתחזקות בעבודת ה', בחיזוק בלימוד התורה, בריבוי צדקה ומעשים טובים. וכך המשיך בסימן מוסיף והולך, עד שהגיע ליום ראש השנה, שגם בו השתדל כפי כוחו בתפילה מרוממת ובהשתפכות הלב, בקריאת תהלים וכן על זה הדרך. ולאחר מכן, הגיעו עשרת ימי תשובה שגם בהם התחזק בתפילות ותחנונים להשי"ת, ובריבוי צדקות ומעשים טובים, כמ"ש הרמב"ם. והנה, טיפסנו ועלינו והגענו עתה לפתחו של היום האחרון של ימי הרחמים והסליחות, זהו היום שבו נתבשר משה רבינו בבשורת המחילה על חטא העגל, לאחר שעלה להר סיני בארבעים היום האחרונים, וכמו שנאמר (במדבר יד, כ): "סלחתי כדבריך", ומאותה שעה, הושפע ביום הקדוש הזה, שפע של רחמים וסליחה ומחילה וכפרת עוונות לכל הדורות.

כשאדם מתחיל להשתנות זה נקרא שחזר בתשובה

כל זמן שאדם לא עושה תשובה יש חציצה בינו לקב"ה, ותשובה זה דבר שמוחק את פשעי העבר, ובכך מסלק את החציצה. ועיקר התשובה הוא ג' דברים חרטה, וידוי ועזיבת החטא (והיינו קבלה לעתיד). ונפרט: דבר ראשון צריך להתחרט על מה שעשה, וכמו אדם שעשה עסקה לא טובה שמתחרט עליה, דבר שני לבקש סליחה מהקב"ה על מה שעשה והיינו וידוי. דבר שלישי והוא הקשה מהכל והוא מעכב כמבואר בראשונים (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ג). והיינו שיקבל על עצמו לעתיד לא לשוב לזה העוון לעולם, ואם היה ברור לו בשעת הקבלה שלא ישוב, אז אפי' שאח"כ שב על קיאו התשובה מועלת. ואמנם הדבר קשה אך רבינו יונה (שערי תשובה שער א יא) אומר שמספיק להיות 'מתייצב על דרך טוב', והבאנו בעבר משל לכך על אדם שנסע מירושלים לבני ברק והנה חולפים להם ביעף 3 שעות נסיעה והוא שואל את זה שעל ידו מתי נגיע לבני ברק? עונה לו השכן אתה טועה, בני ברק זה בצד השני, אנחנו מתקרבים כעת למצפה רמון בדרום הארץ. אומר האיש אני לא מבין הרי כשהיינו בירושלים אמרו לי ששעה נסיעה עד לבני ברק, ואתה אומר אחרי שלוש שעות שאנחנו עדיין רחוקים? עונה השכן פשוט לקחת אוטובוס שנוסע לדרום במקום למערב, אתה היית צריך לפנות שמאלה. אומר רבינו יונה באותו הרגע שהוא יורד מהאוטובוס ועולה על אוטובוס לכיוון ב"ב אז הוא מתייצב על דרך טוב ואפי' שהוא כמה מאות קילומטרים מבני ברק. ואותו הדבר בתשובה, העיקר זה הדרך ברגע שאתה בכיוון הנכון והיינו שאתה יודע את הבעיה, ומעוניין להפסיק עם הלשה"ר והדיבור בחזרת הש"ץ ויש לך רצון ושאיפה להגיע ליעד אזי אפי' שהוא עדיין רחוק אבל הוא בכיוון חיובי זה מועיל.

סיפר רבי אליהו דיסקין שהיה בחור שהתחיל להתפרפר, והרבנים המליצו לחתן אותו מיידית, הציעו לו שידוך בחורה שזה עתה התחילה לשוב לצור מחצבתה, וכשהונח הדבר לפני גדולי הדור הם אמרו בשום פנים ואופן לא. האבא של הבחור לא הבין הרי הבן שלו מקיים כל התורה, רק פה ושם הוא פוזל לצדדים אך הבחורה בקושי יודעת מה זה שבת, אמנם היא מתחזקת אבל היא עדיין לא אוחזת בעשירית ממה שהבן שלו אוחז, ענה לו הרב הבחור נמצא בכיוון ההפוך והבחורה בכיוון היישר, ודו"ק. וכשאדם מתחיל להשתנות זה נקרא שחזר בתשובה, אפי' שיודע שיקשה עליו להחזיק מעמד. כי מטרת התשובה היא לומר לקב"ה איך אני באמת רוצה להתנהג, וזה תפקידי להראות לקב"ה בעשרת ימי תשובה שאני רוצה להתנהג כך, ובמקביל יקבל ע"ע משהו שיוכל להחזיק בו הלאה אפי' מעשה קטן ועי"ז הקב"ה מקבל את התשובה.

זכייה כפולה ביום הכיפורים

כמה גדול חסד ה' עלינו, שלמרות חומרתם הגדולה של החטאים, למרות הפגם העמוק שהם יוצרים בנפשותינו- הקב"ה מוחל לנו עליהם! ביום הכיפורים הקב"ה מפעיל מידה מיוחדת של סליחה ומחילה, ביום זה מתעורר ים של רחמים!

עוצמתו של יום הכיפורים היא, שמלבד מה שהקב"ה מוחל וסולח לנו - הוא גם מטהר אותנו! הקב"ה מנקה את נפשותינו כאילו לא חטאנו!

ביום זה אנו זוכים לטהרה מיוחדת, המביאה אותנו לקרבת אלוקים שאין למעלה ממנה. ביום זה ניתנת לנו טהרה, המאפשרת לנו להעפיל עד כיסא הכבוד!

נמצא, אפוא, כי ביום הכיפורים זכייתנו כפולה: ראשית אנו זוכים לעצם המחילה והכפרה על הפגמים הנוראים שיצרו החטאים. אך מלבד הכפרה אנו זוכים לטהרה, "לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל), ואותם פגמים נמחקים כלו היו. זוכים לנפש חדשה, זכה וטהורה, נקייה מכל פגם, קרובה אל ה'.

"כי ביום הזה יכפר עליכם"

"כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל) אותיות י' – כפר, כלומר שבעשור הקב"ה מכפר. תשובה, פי' תשוב - ה' שהיא השכינה, כי בעוונותינו הרחקנו את השכינה מעמנו כמ"ש (ישעיה נ, א) "בפשעיכם שלחה אמכם", ועתה צריך להרים אותה ע"י חרטה, וידוי, מעשה להשיב המעשים, כי המעשים הם הקובעים עתה. וכמו שאמר ר"ע, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם (יומא פ"ח מ"ט). כוונתו לומר, אם אדם מטהר עצמו לפני קב"ה שהיא אמא עילאה סוד התשובה, אז "מי מטהר אתכם" 'מי' שהיא בינה, יוהכ"פ מטהר אתכם ע"י התשובה.

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים לח, י) "ה' נגדך כל תאותי - ואנחתי ממך לא נסתרה" דוד המלך היה מלך גדול, חי חיי רווחה כמו מלכים וכו', בכל זאת אומר נגדך כל תאותי, כל התשוקה שלי אך ורק אליך, וכל התאוות בטלות לגמרי כנגד התאוה שיש לי בעבודת ה', ועוד כמה רדיפות וצרות סבל וכו' בכל זאת אנחתי והדאגות שלי והפחד הגדול שלי הוא אך ורק "ממך", מאימת הדין הגדול והנורא על מעשי ועוונותי, ואין הפחד שלי מהרדיפות והצרות שעושים לי אם משאול אם מאבשלום וכו' כי כל אלו הם כאין וכאפס נגד הפחד שלי "ממך" מאימת דינך.

ואם דוד המלך קודש הקדשים כך מפחד כמה אנחנו צריכים לירא מאימת הדין ולהטיב את דרכינו.

כבר מתחילת הבריאה מיועד יום קדוש זה לטהרת בני ישראל

בספר החינוך (מצוה קפה) בבואו לבאר שרשי המצוה של יום הכיפורים, כתב בהאי לישנא: "שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו, לקבוע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר, ויתחייב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקבל כח הזכות מאיתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה.

יום הכיפורים הוא למעלה מן הזמן

כתב ה"כלי יקר" (ויקרא טז, ב ד"ה ואל יבוא) בלשון קדשו: "ואומר אני, כי ביום הכיפורים נמשלו כל ישראל ביום ההוא למלאכי השרת, שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, על כן דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן, כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן, חוץ מיום זה וכו', על כן אינו בכלל העת של כל ימות השנה, אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאומר "ואל יבוא בכל עת" (ויקרא טז, ב) רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת, כי אם ביום שאינו בכלל העת, והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת, שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה".

והלא הדברים יורדים ונוקבים עד התהום ויש בם רמז לשעה ולדורות, ויתבונן היטב בזה הדבר שיום הקדוש אינו יום גשמי כלל ועיקר רק הוא למעלה מן הזמן, וביום זה נחשבים כל כלל ישראל כמלאכי השרת משרתי עליון, ודומים לשרפים ואופנים וחיות הקודש "כי גדול יום ה' ונורא מאד" (יואל ב, יא) דברים בפשוטן ממש.

לפני ד' תטהר"ו עולה בגימ' כת"ר

הגמ' ביומא (פה:) אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. ואומר (ירמיהו יז, יג) "מקוה ישראל ד'" מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. פירוש הדברים שר"ע אומר דבר חדש במעלת יום הכיפורים, כמ"ש "לפני ד' תטהרו" (ויקרא טז, ל) כי גודל קדושת היום עולה למעלה מעולם הבינה. וזהו שאמר "לפני מי אתם מטהרים" מי עולה חמשים כנגד נ' שערי בינה, והוא עולם התשובה וז"ש (תהלים קל, ג) "אם עונות תשמר י"ה אדני מ"י יעמוד". וזהו "לפני מי" למעלה מעולם הבינה הוא עולם הכתר. לכן ביום הכפורים אומרים קדושת כת"ר בכל התפילות רומז לכתר אשר מתגלה ביום הכיפורים. וזהו (ויקרא טז, ל) "לפני ד' תטהר"ו" עולה בגימ' כת"ר. וע"ז מביא הפסוק ואומר "מקוה ישראל כו'" מה מקוה מטהר כו' ידוע ענין הזאת שלישי ושביעי בטמא מה היא המטהרת מבחוץ והוא הכנה שיהיה לו טהרה במקוה אחר ההזאה. כי אחר ההזאה הוא נכנס במקוה והטהרה מקפת אותו כולו. וזהו "מקוה ישראל ד'" מה המקוה מטהר אף הקב"ה מטהר את ישראל. כביכול מכניס אותם בתוכו כדי לטהרם. (תפארת שלמה ראדומסק מועדים ליום כיפורים מד ע"ב).

ביומא דכיפורי מוריד הקב"ה את כבודו בהאי עלמא

הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע היה אומר (עי' פרי צדיק קדושת שבת מאמר ז), שמחמת קוצר כלי המושג של בשר ודם אין אנו יכולים להבין מהו "כסא הכבוד" של מלך מלכי המלכים, אולם זה ברור, שמלאכי אש קודש עומדים סביב לכסא הכבוד ומשמשים את הקב"ה באימה ביראה ורתת וזיע, וביומא דכיפורי מוריד הקב"ה את כבודו בהאי עלמא, נמצא שכל יהודי נעשה דוגמת מלאכים אלה, והפסוק (ויקרא טז, ל) "לפני ה' תטהרו" מתפרש פשוטו כמשמעו, שעומדים אנו כלפני ה' ממש, ולכן אומרים ."ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם דוגמת המלאכים.

וביום צום יחתמון

ביום הקדוש נכנס כל אחד לבית הכנסת בפחד ומורא כי "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי'' (תהלים קיט, קב), ואף שכבר תקענו בשופר בראש השנה ואמרנו סליחות וצמנו בעשרת ימי תשובה, אולם היום הוא יום גדול ונורא אשר כל ברואי עולם עוברין לפניו ית"ש לחתום את גזר דינם, וצריכין אנו להוסיף בתשובה ובכיה לפני השי"ת.

משל לספינה גדולה שבנאוה על היבשה בעבודה רבה, וכאשר נגמרה בנייתה התייגעו החובלים להוליכה אל הים כדי להשיקה במים ועמלו מאוד בעבודה קשה זו להוליך את הספינה לתוך הים, ואחר שהביאו את הספינה אל הים רצו החובלים לשכב ולנוח מגודל יגיעתם, ואמר להם רב החובל קברניטא דספינתא, עורו ישנים מתרדמתכם, לא עת עכשיו לישון בשלוות נפש, כי עתה כאשר הספינה מתחילה לשוט בים הסכנה גדולה מאוד מגלי הים הסוערים, ואם לא תשגיחו על הספינה כדבעי הרי היא עלולה לרדת למצולה, וכל יגיעתכם עד עכשיו היתה לריק.

וכמו כן אף שכבר עסקנו במצוות ובמעשים טובים החל מחודש אלול וראש השנה ועשרת ימי תשובה, אולם כל זה הוא רק הכנה ליום הקדוש הזה, כי ביום הקדוש הזה צריכים להתאמץ ביותר בתשובה, כי ביום צום כיפור יחתמון, והיום נקבע עתידו של אדם בכל השנה, ולכן עורו נא התעוררו נא חלו נא בעד נפש חנינה.

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"

מבאר הכלי יקר (ויקרא אחרי מות טז, ל) לפי שאין יום הכיפורים מכפר כי אם לשבים (שבועות יג.), לפיכך קודם שיכפר עליהם חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העוון, לכך נאמר "לפני ה' תטהרו", ו"לפני" משמש לשון קודם... וגדולה מזה מצאתי בזוהר הקדוש (פרשת קדושים ח"ג דף פז ע"ב) בפסוק (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום" - שקודם זמן ה'שיבה' יקום האדם מתרדמתו לשוב אל ה', והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו על ידי התשובה, ואח"כ יטהר ה' אתכם ע"י הכפרה!...

בכיה ביום זה

רמז נפלא כתב רבי חיים פלאג'י, "כי ביום הזה יכפר" (ויקרא טז, ל) ראשי תיבות בכיה. "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" - ראשי תיבות חמלתי רמז למה שכתב הזוהר הקדוש, שבכיה היא סגולה לרחמי שמים, כמו שנאמר (שמות ב, ו): "ותרא נער בוכה ותחמול עליו". (פני חיים אחרי מות נ ע"א).

המתוודה בעצמו - סותם פי המקטרג

בכל תפילה מתפילות יום הכיפורים הננו מתוודים בפרוט רב על חטאינו "אשמנו, בגדנו, גזלנו..".

ויש להתבונן: הן יום כיפור הוא היום הגדול של המקטרגים שציפו לו שנה שלימה. הם מחזיקים היטב בידיהם את 'הרשימות השחורות', מכחכחים בגרונם, בעוד רגע יתחילו לפרוס את רשימת הקטרוגים הארוכה שהכינו כנגד בני האדם.

ואז- לפתע שומעים הם את בני האדם מתחילים לומר וידוי, מפרטים בפרוט רב את עוונותיהם: "אשמנו, בגדנו, גזלנו"... המקטרגים שומעים זאת ונבוכים, כעת הם ממש מרגישים מיותרים, וחיש מהר עוזבים את המקום.

נשאלת השאלה: מה נפקא מינה אם את דברי הקטרוג משמיע המקטרג או שהאדם עושה זאת בעצמו? נכון שכשהאדם עושה זאת הוא סותם את פי המקטרג, אבל סוף כל סוף דברי הקטרוג נשמעים, ועוד מפי האדם עצמו, כהודאת בעל דין! אומר המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה: ילד נעשה בר מצווה, אביו קונה לו חליפה יקרה לכבוד בר המצווה. זהו, כעת הוא כבר הולך מידי יום לחיידר כמו בן תורה, לבוש בחליפה ובמגבעת. אבל בתוך תוכו הוא עדין ילד, בהפסקות הוא משחק ומשתובב עם חבריו בחצר החיידר. הוא לא מספיק בוגר להבין, שאם רוצים לשמור על החליפה שלא תתבלה ותתלכלך - צריך לפשוט אותה ולתלותה על קולב, ואז אפשר לשחק בחופשיות. הילד נשאר לבוש בחליפה, מתפלש בבוץ ומתבוסס ברפש עם חבריו. החליפה מתלכלכת, וקרע רציני נפער מאחור. בתום הלימודים חוזר הילד הביתה, ואז מגיע שלב ההתפכחות. כעת הוא שם לב מה הוא עשה לחליפה החדשה והיקרה שאביו קנה לו מה יעשה כעת?

הוא מסתובב ברחוב אנה ואנה, לא מסוגל להיכנס הביתה. פגש בו אחד השכנים ונבהל ממראה עיניו.

מיהר השכן לדפוק על דלת ביתו של הילד, וסיפר לאביו שבנו מסתובב ברחוב, לבוש בחליפה מטונפת וקרועה. אביו מיהר לרחוב, וכשראה את בנו ואת מה שהיתה פעם חליפה חדשה ונקייה, שאל אותו בכעס: "מה קרה?" השיב הבן במבוכה: "שיחקתי עם חברי בחצר", התשובה הזאת הרתיחה את האב עוד יותר. "מה זאת אומרת שיחקת עם חבריך בחצר? אין לך את ההבנה שלא עושים זאת?", כך גער בו בכעס והחליט להענישו כהוגן על מעשה השובבות חסר הדעת. אין ספק, בפעם הבאה לפני שיתגולל עם חבריו בחצר, כבר ידע הילד להיזהר ולשמור על החליפה היקרה שאביו קנה לו, ומה עושה ילד חכם שחוזר מהחיידר בחליפה מטונפת וקרועה? הוא אינו מחכה שמישהו אחר ירוץ לספר לאביו, מה שנשאר מהחליפה היקרה והמצוחצחת שקנה לו. הבן ממהר לביתו, אך לא נכנס הביתה פנימה, הוא נעצר בפתח הבית ופורץ בבכי וזעקות שבר. האבא שומע את הבכיות קורעות הלב, וממהר לפתוח את הדלת. הוא רואה לנגד עיניו את הבן ממרר בבכי, עינו צדה את המראה העלוב של החליפה, ואז הוא שואל בדאגה: "מה קרה, הכל בסדר?", והבן משיב: "לא כל כך...".

התשובה הזאת רק הגבירה את הדאגה עוד יותר. האבא שב ושואל כשכולו נסער: "מה קרה?". ואז הבן מצביע על החליפה: "אתה לא רואה מה נהיה ממנה?...", וממשיך למרר בבכי. "ואתה עצמך בסדר?", מתעניין האבא, עדין לא רגוע. "כן!", אומר הבן.

ואז סוף סוף האב נרגע, והוא מנסה להרגיע גם את הבן שעסוק בניגוב דמעותיו: "לא נורא, בני, העיקר שברוך ה' אתה בסדר, נשלח את החליפה לניקוי יבש, היא תראה כמו חדשה, אל תבכה...".

אך הבן ממשיך למרר בבכי: "כן, אבא אבל תראה מה הולך מאחור", ומסתובב להראות לאביו את הקרע שנפער בחליפה.

"לא נורא, החייט יתפור את הקרע", מרגיע אותו האב, "ואם לא - אקנה לך חליפה חדשה. אל תדאג! העיקר שלא קרה לך כלום. די הפסק לבכות", ומעביר יד מלטפת על לחיו של הבן.

הבן, כמובן, הפסיק לבכות. למה יבכה? עכשיו באמת אין לו סיבה... זהו הבדל הגדול אם המקטרג בא ומדווח על חטאי האדם, או שהאדם עושה זאת בעצמו. כשהאדם מתוודה על חטאיו בעצמו, בכך הוא סותם את פיו של המקטרג. ומה שהאדם עצמו התוודה, על כך הקב"ה כבר ימחל לו, (תהילים קג, יג) "כרחם אב על בנים". (ע"פ אהל יעקב אמור סב ע"ב).

כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון

בעל תשובה אחד התאונן מרה לפני הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, על כי הרבה לפשוע נגד השם יתברך, וגם אחר שובו בתשובה חזר לפעמים על העבירות, ואיך תקובל עוד פעם תשובתו?

נחם אותו הרבי, וכך אמר: בתפילת שמונה עשרה ביום הכיפורים אנו אומרים "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון". והרי לפי כללי הדקדוק היה לנו לומר כי אתה "סולח" לישראל "ומוחל" לשבטי ישורון?

אלא המילים "סלחן ומחלן" מורות כי הקב"ה רגיל לסלוח ורגיל למחול, כמו שמצינו בגמ' (בבא מציעא לג.) שדרשו על הפסוק (שמות כג, ה) "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". ודרשו חז"ל דוקא אם היה החמור "רובץ" תחת משאו ולא "רבצן" כלומר, שרק במקרה חד פעמי שקרס החמור תחת משאו ישנה מצוה של "עזוב תעזוב עמו", אך במקרה שאותו חמור הוא "רבצן" מימים ימימה, כלומר, שרגיל בכך, אינו חייב להקימו.

ואם כן, במקרה שעשה אדם תשובה ונמחל לו, וחזר שוב וחטא, בכל זאת אם חוזר שוב בתשובה, סולח לו הקב"ה, כי הוא יתברך "סלחן ומחלן", אומנתו בכך, דרכו תמיד לסלוח ולמחול. (כנסת ישראל ז"ק ליקוטי הר"י מרוזין ז ע"א).

כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם

מתנה גדולה ועצומה נתן לנו הקב"ה את יום הקדוש לסליחה ולכפרה על כל עונותינו, ולכן יש לשמוח ולהכניס שמחה עצומה בליבנו שזכינו להגיע לזמן הזה, ועל אף חרדת הדין צריכים להיות בשמחה ולא בעצבות ובקדרות.

ובספר עלינו לשבח מביא ראיה נפלאה לכך מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת אמור (כג, לב), שהוסיף כמה מילים שלכאורה אינן נצרכות להבנת הפסוק: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם, בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" - "בתשעה יומין לירחא בעידוני רמשא מן רמשא ההוא עד רמשא חורן תהוון ציימון צומכון ושבתון שוביכון, ועבדין זמנין מועדיכון בחדוא" [תרגום: בתשעה יום לחודש בזמן הערב מהערב ההוא ועד ערב שאחריו, תהיו צמים ושובתים, ועושים זמנים ומועדים בשמחה].

וכל המתבונן יראה, שההוספה של הארבע מילים "ועבדין זמנין מועדיכון בחדוא", היא לכאורה מיותרת, כיוון שלא מדובר כאן בחגים ובמועדים אלא ביום הכיפורים שבו יש לצום. אלא, כנראה התכוון התרגום יונתן לנטוע בנו את ההרגשה שלמרות היותו של יום הכיפורים יום נורא ואיום, צריך לעשות אותו בשמחה ובחדווה. להגביר כמה שיותר את מידת השמחה בעצם העובדה שניתנה לנו האפשרות לכפר ביום זה על כל עונותינו. ורק אחר כך, כשהגענו לדרגה מסוימת בשמחה זו, אפשר לחשוב גם על הצד השני של החרדה מאימת הדין, בלי שמחשבות אלו יפגעו כמלא הנימה באושר הפנימי והשמחה של ימי הדין.

יום הכיפורים יום הכי קדוש בשנה שאין השטן שולט בו

אמנם בראש השנה, עומד כף המאזנים בבית דין של מעלה, ושמים שם מצד אחד הזכויות ומצד שני העוונות של כל אחד ואחד. ואמנם קבלנו מתנה גדולה מהקב"ה שגזר הדין ביום הכיפורים, ובינתיים יש עשרה ימים לחזור בתשובה ולהוסיף בכף המאזנים של הזכויות. אשריו ואשרי חלקו החוזר בתשובה ומוסיף צדקות ומעשים טובים ועושה חשבון נפש להיטיב את מעשיו כדי שביום הכיפורים תכריע הכף לזכות.

וצריך האדם לדעת שהקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו עוד מתנה גדולה, שיום הכרעת הדין, הפסק דין והחתימה, הוא ביום הקדוש והטוב ביותר בימי השנה, יום שעיצומו של יום מכפר, יום שאין השטן שולט בו כלל אלא רק מלאכי מרום, מלאכי רחמים בלבד, משמיעים קולם, ואין רשות למקטרגים לפתוח את הפה, יום של חסד ורחמים חמלה וחנינה, ואם האדם זוכה לעשות תשובה ולבכות ולהתחנן לפני ה' יתברך, בודאי שיזכה לגזר דין טוב מאת ה' יתברך. ולכן חובה עלינו לנצל את הזמן החשוב הזה ולחזור בתשובה שלמה ולהגביר במעשים טובים וצדקות, ונזכה שכף הזכות יכריע לטובה.

יש בכח האור שביום הזה לנקות את כל החטאים

ביום הזה - יוה"כ, יורד מן השמים אור גדול מאד, הארה מן הבינה העליונה, שיש לה כח לנקות את האדם מכל החטאים והעוונות שלו.

כי באור הגדול הזה נכנסים באדם הרהורי תשובה, ומנקים אותו מכל העוונות והפגמים שבנשמתו, ומעתה מתחיל דף חדש, חשבון חדש. הקב"ה מוחק ומוחל וסולח על כל מה שהיה כל השנה כולה.

ואם תשאל כיצד הקב"ה מוחל לאדם, וכי אם היה לאדם חוב אצל חברו או במכולת וכו' היו מוחלים לו על זה!?

והתשובה היא, כי הקב"ה מתנהג עמנו כמו אב לבנו, האב נותן לבנו בית, פרנסה, כסף, אבל רוצה שבנו יתפוס את העסק בידיים או לפחות חלק מן העסק, ורוצה שבנו יעבוד טוב, ויראה כמה הוא מצליח, ואם בא הבן ומראה לאביו תוצאות טובות וכו', האבא שמח מאד בבנו, והשמחה היא שהוא עתה יכול להתפרנס בזכות לא בחסד.

אמנם אם הבן כשל ולא הצליח בעבודתו, והשתמש בכספו לתאוות ומותרות, ועוד עזר לשונאי אביו ונתן להם כסף מהעסק של אביו אליהם, כמה יגדל הצער של אביו, הרי בודאי יסלק אותו מעל פניו ויעשה בו שפטים ח"ו וכו'. אמנם, אם הבן יהיה פקח, הוא ילך אצל אביו ויפול לפני רגליו ויתחנן ויבקש על נפשו ויבקש מחילה, ויבטיח שדבר כזה לא ישנה יותר לעולם, ויבקש מאביו שימשיך לעזור לו ולתמוך בו ולהמשיך בעבודתו, בודאי האבא יתרצה וימחל לבנו.

כן הדבר אצל הקב"ה, אנחנו בניו והוא רוצה בטובתנו, ואם אנחנו מבטיחים להקב"ה להטיב את דרכינו, א"כ אפילו שחטאנו לפניו יתברך והשפענו השפע של הקב"ה לחיצונים, ונתנו הכח לקליפות, הקב"ה אומר לנו אם אתם מבטיחים שמהיום והלאה תחזרו בכם וכו', א"כ תהיה לכם שנה טובה ואני מוחק את כל מה שהיה עד היום, ופותחים דף חדש שנה חדשה, הארה אחרת, בתקוה שבאמת נשנה את הדרכים שלנו, וכו'.

תסתכל על נקודת האמת שבנו

הנה, כולנו מכירים את י"ג מידות של רחמים: אל, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכו' ואכן רואים במידות הללו את רחמיו העצומים של השי"ת, שהוא רחום וחנון ומאריך אפים ונושא עוון ופשע וכן ע"ז הדרך. אבל השאלה הנשאלת היא מדוע אומרים 'ארך אפים ורב חסד ואמת' איזו מין מידת רחמים היא מידת ה'אמת'? הרי אמת זה דין! שדנים את האדם באופן שמגיע לו באמת, ומה עניינה של מידה זו בין י"ג מידות של רחמים? אכן, ביאור הדברים שאנחנו באים להשי"ת ואומרים לו, רבונו של עולם, אל תדון אותנו לפי מעשינו שבכל ימות השנה, אלא תסתכל על נקודת האמת שבנו, שברגעים גבוהים אנחנו כן משתדלים להתקרב אליך ולהוסיף בקודש במצוות ומעשים טובים, וזה מלמד על מהותנו, על הפנימיות שלנו, וזוהי ודאי מידת רחמים, שהשי"ת אינו דן אותנו במידת דין כפי מעשינו וכמו שנאמר (במדבר כג, כא) "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", אלא כפי נקודת האמת שבנו. וזהו בבחינת (שיה"ש א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת" אל תסתכלו על הצדדים האפלים שבי, כי השחרורית הזו היא רק חיצונית [וכמו שנאמר בהמשך הפסוק: 'ששזפתני השמש'] ומחמת טינוף היצר הרע וחלאת העוונות, אבל במהות הפנימית שלי – (שם ד, ז) "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".