מוסר לפני תפילת נעילה

ד תשרי תשפ"ו | 26/09/2025 | 14:16

שעת הנעילה היא שעה של התעלות גדולה מאד כי מה שאי אפשר לפעול כל השנה, יש יכולות עתה לפעול להשיג בשעת הנעילה, כי כל מה שעשינו בחודש אלול, ר"ה תקיעת שופר, עשרת ימי תשובה וכל היום הקדוש הזה כל האורות האלו עתה כולם מאירים ועתה זמן עלייתם. כמו שידוע שבשעה זו עולים כל העולמות לכתר העליון לפרצוף דא"א.

ולכן בשעה זו אפשר לפעול ולבקש מה שכל השנה יהיה קשה להשיג.

משל למה הדבר דומה לבן מלך שחלה והגיע עד שערי מות, ולא מצאו לו הרופאים רפואה אלא שיקחו היהלום המיוחד במינו שנמצא בכתר המלך, יכתשו אותו דק דק וישקו ממנו לבן המלך, וכך עשו הסירו את היהלום מכתר המלך כתשו אותו והכינו אותו, וכאשר בא להשקות ממנו את בן המלך סגר פיו בחזקה ולא הסכים לשתות, מבקשים ממנו ומתחננים אליו ולא מועיל, המלך בעצמו בא ומבקש ליתן לפיו מתחנן אליו ולא מועיל ואם רק טיפה אחת יכנס לתוך פיו יבריא בן המלך אבל בן המלך לא מוכן בשום אופן.

כך עומד הקב"ה בשעה זו שעת הנעילה ומתחנן אלינו שנחזור תשובה כדי שנזכה לעשות תשובה במקום הגבוה מאד שהוא בפרצוף הכתר העליון שהוא היהלום שבכתר. וצריך בשעה זו להתאמץ ולעשות תשובה שלמה ונזכה לאור העליון ויהיה לנו חתימה טובה.

וראינו עתה בהפטרה שיונה אמר לאנשי הספינה (יונה א, יב) "שאוני והטילוני אל הים" לכאורה "שאוני" מיותר לגמרי, ושואל הגאון ר' ליב חסמן וכי לא די הטילוני אל הים?

אלא ביקש יונה הנביא שיעכבו את הטלתו לים ככל האפשר ואפי' כדי רגע – כי אין יקר בעולם יותר מחיי האדם בשניות האחרונות שלו שאז הוא עת רצון גדול. גם עתה צריך לדעת כי לנו עוד רגע מקדושת יוהכ"פ ולכן לא נאבד את הזמן החשוב הזה את הזמן היקר הזה בלא דעת. (ע"פ אור יהל ח"א הקדמה עמ' 15).

בכל המקומות שהוזכר בהם בתפילת ח"י בעשרת ימי תשובה ענין "כתבנו" אומרים בנעילה "חתמנו" כי שעת הנעילה היא זמן חתימה.

גזר הדין שנכתב בר"ה על בני אדם הן לטוב או למוטב ח"ו וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות (ענין יוה"כ דרוש ג קב ע"ג) כי בזמן הזה מתעוררים הגבורות ביסוד דרחל ואז הוא זמן דין שהעולם נידון בו ונחתם ולכן צריך מאד להיזהר בכוונה בתפילה זו כי התכלית של כל עשרת ימי תשובה הוא יום הכיפורים ותכלית יוהכ"פ הוא הנעילה שהכל הולך אחר החיתום ואם לא עכשיו אימתי.

ולכן אפי' אם חלש הוא מחמת התענית יאזור כח חלציו להתפלל במחשבה זכה וטהורה ולקבל עליו גדרי תשובה באמת.

והבא ליטהר מסייעים אותו ויחתם לחיים טובים ולשלום.

וכתב התפארת שלמה (מועדים ליום כיפורים ענין תפילת הנעילה) תפלת נעילה היא גמר החתימה. והכל הולך אחר החיתום לכן אז נפתחים שערי רחמים. וזה הרמז אצל אברהם אבינו ע"ה דכתיב (בראשית יב, ב) "ואברכך ואגדלה שמך והי' ברכה". ופרש"י ואברכך זהו שאומרים אלהי אברהם. ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יצחק. והי' ברכה כו' יכול יהיו חותמין בכולם ת"ל והי' ברכה בך חותמין ולא בהם. הנ"ל לפי הידוע כי ר"ה הוא כנגד מדתו של יצחק כמ"ש פחד יצחק ולכן הוא יום הדין נורא. חג הסוכות הוא כנגד מדתו של יעקב כמ"ש (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכותה" ותפילת נעילה היא כנגד מדתו של אברהם אבינו ע"ה מדת החסד וז"פ "בך חותמין ולא בהם" שגמר החתימה ביום כיפורים הוא במדתו של אאע"ה מדת החסד. וזה ענין הכתוב (שם יב, א) "ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וכו'" לפי הידוע כי עולם חסד יבנה (בראשית ב, ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" אותיות באברה"ם וז"פ (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" כי נשמתו של יעקב היא מדת האמת ובאה לעולם ע"י התעוררות דלתתא ומכוחו של אברהם כמ"ש (בראשית כב, ג) "ויבקע עצי עולה" בשעת העקידה הי' מסתכל על נשמתו של יעקב, ויבקע יש בו אותיות יעקב והוא חתום במדת אמת כי הי' הראוי ונכון לבא בעולם ע"י התעוררת אברהם אע"ה אבל נשמתו של אברהם אע"ה לא היתה ע"י התעוררות דלתתא כי תרח אביו לא הי' כונתו לזה למשוך נשמה כזו בעולם רק בא בחסד עליון ברצון יוצר הכל להעמיד תבל בחסד רעווא דרעווין. (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה" במדתו של א"א כנ"ל וז"פ הפסוק "ויאמר ד' אל אברם לך לך". לא שהי' מדבר עם הגוף של אברהם אע"ה רק הפי' שהי' מדבר אל המדה של אברהם מדת החסד לך לך מארצך פי' כי בעולמות העליונים אינם צריכין למדה זו כלל רק צריך להשפיע מדת החסד לעוה"ז עולם השפל לכן קרא שמו אברהם והוסיף לו אות ה' כי עוה"ז נברא בה' כדי שיהי' קיום לעוה"ז ע"י מדת החסד וזהו "והי' ברכה" שיהי' הברכה גם בעולם הזה שנברא בה' וז"פ (בראשית יח, כב) "ואברהם עודנו עומד לפני ד'" פי' שמדתו עודנו עומד לפני ד' להחזיק ולהעמיד את העולם במדת החסד. וזהו הרמז בדברי רש"י ז"ל בך חותמין וכו' שתפילת נעילה היא החותם ע"י התעוררות מדת החסד של אאע"ה להשפיע רחמים וחסדים ויוגמר החתימה לטובה לכלל ישראל אמן.

נעילה - החץ האחרון

על כוחה של תפילת נעילה, נשא פעם את משלו המגיד מלובלין זי"ע וכה אמר: מעשה בצייד אחד שתעה בנבכי היער. הוא פילס את דרכו בחרדה, כשקשתו נכונה בידו, לקדם פני כל רעה.

פתאום שמע משהו מתנועע בין העצם. מי יודע מה זה? אולי אריה! אולי נמר! שיגר לעברו חץ, אך הדבר בו ירה לא זז ממקומו. התקרב הצייד, ונוכח לדעת כי אין זה אלא שיח יבש.

אך הנה – רשרוש נשמע מאחוריו! הוא שב על עקבותיו במהירות הבזק, ושיגר חץ נוסף. החץ אבד בין עלי העצים. כנראה לא יותר מרשרוש עלים ברוח. ומה זה שם? נדמה – נמר! ירה הצייד חץ, והתקרב, התברר, שקלע בסלע אפור. לפתע הוא הבחין שלא נותר בידו חץ אחד. החץ האחרון - זהו כל כלי זיינו. ואז - נשמעה שאגה מקפיאת דם!!! אריה נמצא בסביבה, ליבו פעם בחזקה. אחז בידו את החץ, וידע עד כמה עליו להיזהר בו. ידע, עד כמה חייו תלויים בחץ היחיד שנותר בידו.

הנמשל: בימים אלו, הימים הנוראים, שעה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב"ה, הסכנה אורבת - מי בקיצו ומי לא בקיצו, "בינונים תלויים ועומדים".

כבר ירינו חץ ראשון, שני, שלישי, התפללנו ושיווענו, העתרנו והרבינו תחינה ובקשה. מי יודע אם פגענו? האם פעלנו? עתה, לא נותר בידינו אלא חץ אחד, החץ האחרון - זו תפילת נעילה, כמה חיינו תלויים בה, כמה עלינו לכוון בה.

ובשעת הנעילה שערי שמים עוד יותר פתוחים יותר, וכל רגע ורגע הוא הזדמנות של פז, כי מיד אח"כ – (שיה"ש ה, ו) "דודי חמק עבר" וכו' לכן צריך האדם לנצל כל רגע ולעשות תשובה וחשבון נפש על מעשיו וישוב אל ה' וירחמהו ויכתב בספר החיים והשלום. (להתענג מועדים ו עמ' 31).

אתה ערב, מפני מה לא הוכחת אותו?!

להלן דרשה שמסר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ביום הכיפורים לפני תפילת הנעילה (הובא בספר "מעדני המלך" ח"א עמוד קע): בעוונותינו הרבים מה נדבר ומה נצטדק, יש הרבה אנשים חוטאים, שמים את ילדיהם בבתי ספר. חילונים, ואין שם ידיעת שמירת שבת, שמירת התורה, שמירת המצוות, אין שום דבר, מלמדים אותם כמו גויים. ואיננו מוכיחים אותם, ולא מדברים איתם, אולי מחמת שמתביישים לדבר איתם. איפה כל ישראל ערבים זה לזה? כל אלה אנחנו ערבים עליהם, מיליון ילדים לומדים בבתי ספר חילוניים, מוריהם רשעים, מחללי שבת, אוכלי טריפות. מה יהיו אלו הילדים? מה יעשה אותו הבן ולא יחטא?

אבל אנחנו לא מוכיחים אותם, אולי מתביישים, איני מכירו מתבייש לדבר אתו. אנחנו חוטאים! זה חטא שלנו! אנו נתפשים בעוונותיהם. מבקשים מחילה מהקב"ה שימחל לנו על הערבות.

יום הדין קשה מאוד, נוקב ויורד עד התהום! מה נענה מה נדבר מה נצטדק, מה שנשיב כל התשובות, אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. בושנו וגם נכלמנו. כמה שצריכים אנחנו הרבה לעשות, זה חטא לא יכופר, פשע לא יכופר, עוון כזה שלומדים בבתי ספר חילוניים, זה עוון שקול כנגד כל התורה כולה, זה עוון גדול שאנשים לא יודעים, עוון עד השמים. בו תלויה כל התורה כולה!

זה שלומר בבית ספר חילוני, לומר כמו גוי, נהיה כמו גוי, לא יודעים מה זה שבת מהי החומרה. המורים עצמם מחללי שבת, איך יגידו להם? וכי הממשלה שלנו מחפשת מורים יראי שמים?! שם המורים 'שמעו נא המורים' סוררים ומורים כולם, על כל דבר קטן עושים שביתה, מה אכפת להם? רוצים כסף! אלה נביאי הבעל, כמו כומרים רשעים חוטאים ומחטיאים, וכל התלמידים המסכנים האלה רואים שהמורה כמה רשע, מה יעשה ולא יחטא?

היום אמרנו וידוי. כל השנה כולה ברוך השם איני מוריד דמעות, היום היחידי בשנה שאני מוריד דמעות זה יום הכפורים, כשאני אומר וידוי, אני ממרר בבכי וכולם בוכים עמי, כל אחד שואל את עצמו וכי אני גנבתי? ביום הכפורים - יום אדיר בימי שנה אני אשקר? וכי אני חיללתי שבתות ומועדי קדשך? 'על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות', מה עשיתי שאומר דברים כאלה? ובאמת איך רבותינו תיקנו דבר שאדם ירגיש בעצמו שאינו אמת?

אלא הכל אמיתי (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא", כל ישראל ערבים זה בזה, אדם שיכל להוכיח את חברו ולא הוכיחו, כל העבירות שעשה, מקפים על חשבונו. כמו ערב שאם אין ללווה לשלם, גובים ממנו. אם יהודי חוטא אינך יכול לומר מה אכפת לי. כשאותו אדם יבוא לשמים הוא יאמר "לא אמרו לי, לא ידעתי", - אתה הערב, למה לא הוכחת אותו! מה יעשה? איפה ילך? יענישו אותו בעל כרחו.

לכן ביום כפור אנו אומרים כך והכל אמת, אם אני יודע שבנו של שכני לומד בבית ספר חילוני ולא בתלמוד תורה, מה יוצאים הפירות של בתי הספר, וכי אומרים להם מה זה שבת, מועד, דת ודין? שום דבר! מלמדים אותם כמו בית ספר של גויים, אין שום דת של תורה, אם הייתי מדבר עמו 'שים את בנך בתלמוד תורה שלומדים בו יראת שמים, לומדים מה זה שבת ומועד', היה הילד נהפך מרשע גדול לצדיק גדול. אבל התביישתי להוכיח אותו. כשהוא יבוא לשמים יאמרו לו "למה עשית שבנך יהיה רשע!" יענה, "היה לי שכן דתי והוא לא אמר לי כלום". יביאו את שכנו ויענישוהו "למה לא הוכחת אותו, למה התעלמת ממנו, לא החזרת אותו בתשובה, לא הורית לו את הדרך הנכונה שישים את בנו בתלמוד תורה". כשהילד גדל ונעשה מחלל שבת, זה שלא הוכיחו הוא אשם! אפילו על ספק היה צריך להוכיחו.

לכן כשמתוודה 'על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות, חיללנו שבתות ומועדי קדשך', הכל אמת, שכן הילד הזה נהיה רשע בגללך, הוא יכל להיות גאון עולם, אינך יכול לדעת מה יכל לצאת ממנו.

ועל כך אני בוכה בכיפור. עלינו לעזוב את החטא וללכת להוכיח, אם לא כן אינה תשובה, כיון שנותן לאחר לעשות עבירה. לא יאמר אני מתבייש, מי שמתבייש בעולם הזה יכלם לעולם הבא, כל אחד יעשה הלכה למעשה, ילך וידבר עם ידידו שיעביר את בנו לתלמוד תורה. וידבר בנחת באהבה בחיבה ובידידות, לא כאילו בא למשול ולכוף עליו חס ושלום, יאמר לו 'אני אוהב אותך כנפשי, שים את בנך בתלמוד תורה', ויקבל את דבריו. עם ישראל כולם צדיקים, ואז 'הקטון יהיה לאלף', וגם יאלף אחרים שילמדו ממנו לשים את ילדיהם בתלמוד תורה, ועל ידי כך ירבו שומרי תורה ומצוות.

כל אחד מצווה על כך, מצוה גדולה לחקור ולדרוש היכן לומד הבן של שכנו, וידבר עמו בכבוד ובעדינות בדרכי נועם ובחביבות. ובפרט ישפיע על האבא שיבוא לשיעורי תורה, זה החיים שלנו - 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', והבא להיטהר מסייעים אותו. אפילו אם הוא כבד פה וכבד לשון, הקב"ה יסייעהו שדבריו ימצאו מסילות בלב חבירו.

ההיכל שנפתח לחצי שעה פעם בשנה

נקודת השיא ביום הקדוש הזה היא שעת הנעילה, שאז מגיע רגע חתימת הדין. והנה, הזוהר הקדוש מתאר באופן מיוחד את הרגע הקדוש הזה ואומר, שישנו עולם טמיר ונעלם בקדושה נוראה, והעולם הזה סגור במשך כל ימות השנה, ונפתח פעם אחת בשנה בסוף יום הכפורים חצי שעה קודם שקיעת החמה, והיינו בשעת הנעילה, ואז נפתחים שערי ההיכל של אותו עולם. ומשום כך, נוהגים בתפוצות ישראל לפתוח את היכל ארון הקודש שבבית הכנסת בתפילת הנעילה, כדי לרמוז על ההיכל העליון הנפתח באותה שעה.

בספר הרוקח (הלכות יום הכפורים סימן ריז) מתאר מה מתחולל בשמים ברגעים הקדושים הללו של חתימת הדין, וזה לשונו:

לעת ערב חותם הקדוש ברוך הוא ועומדים כל צבא מרום: אלו מיימינים ואלו משמאילים ואז כל הנשמות עומדות לפני הכסא להליץ ועומדים שני מלאכים על גלגלי רוח זה כנפיו מסוף העולם ועד סופו וזה כנפיו כמלא עולם, אחד סופר חותם למוות ואחד לחיים והקב"ה חותם אמת, ועד עת החיתום יכול היחיד לשוב אם ישבר לבו בתשובה שלמה מתקבלת.

הרי לך, כמה כל דקה היא נצחית בשעת הנעילה! אפשר לפעול בה גדולות ונצורות, אם נבוא לפניו יתברך בלב נשבר ונדכה ובתשובה שלימה! וכבר נודע, מה שכתב בספר חסידים שלפעמים דנים את האדם לא רק על השנה הבאה, אלא על כמה שנים הבאות, האם יזכה בהן לשפע גדול או חס ושלום להיפך, ומכאן ישמע חכם ויוסף לקח לנצל כל רגע לתשובה ותפילה.

בזמן הנעילה ניתן להגיע למדרגה של אדם הראשון קודם החטא

אומר הרמח"ל דבר נורא, שבשעת החתימה ביום הכפורים, דהיינו, בזמן הנעילה, כל יהודי יכול להגיע למדרגה של אדם הראשון קודם החטא (עי' קיצור הכונות לרמח"ל יוה"כ עמ' קנו)! ומבאר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן מה המשמעות של זה: הרי אנחנו יודעים, שהעולם הזה נקרא עולם התיקון, כל אחד נולד לעולם הזה עם הבעיות והקשיים שלו, עם הסבל שצריך לסבול כאן כאשר התשובה לכל השאלות ששואל האדם את עצמו, מדוע הוא צריך לסבול את כל הקושי הזה? שזהו עולם התיקון, וכל אחד עם תיקוני העוונות שבא לתקן בגלגול זה או בגלגולים אחרים. ואם נשאל, ממתי נהיו כל התיקונים הללו? התשובה היא: מחטא אדם הראשון. ומעתה, אומר הרמח"ל, שבשעת הנעילה יכול יהודי להגיע למדרגה של אדם הראשון קודם החטא, ולפי גודל מעלת התשובה כך יוכל לפתוח דף חדש באופן שגם התיקונים יוכלו להשתנות לטובה כפי מעשיו.

נורא נוראות!! אנחנו נמצאים בזמן כל כך נשגב ונעלה שאפשר לפעול בו הכל ולנקות את כל כתמי העוונות ואפילו עוון חילול השם החמור, ובלבד, שידע האדם לנצל את הרגעים הקדושים הללו, ולא אבד אותם במחשבות של הבל ובציפיה - מתי כבר ייגמר הצום ונוכל ללכת הביתה. וכבר עורר על זה רבינו חיים פלאגי' בס' מועד לכל חי (סי' יט אות קה) וכתב תוכחת מוסר על הרגעים הללו הסמוכים למוצאי יום הכפורים ודבריו קילורין לעיניים וז"ל: ובפרט בעת מוצאי יום הכפורים, שלא יבקשו לרדוף אחרי השליח ציבור שימהר, כי מן הראוי היה לנו לבקש שיאריכו השעות עוד היום כפלי כפליים, להיותנו דבוקים בה' בקדושה ובטהרה, ולהתפלל ולהתחנן לפניו בעת רצון כזאת, ולמה יבקשו להשליך עת וזמן רצון, מה שלא נמצא ולא ימצא בשאר ימות השנה. ולגבי דידי אילו צייתי, לא הייתי זז מבית הכנסת אחר מוצאי יום הכפורים, עד אחר שתים ושלוש שעות מהלילה, ולערוך שיחה ולשפוך תחינתנו לפני אלוקינו, כי בודאי לא ימצא האדם עת רצון מעיתות כאלו!

יום הכפורים של רחמים

זה הזמן המיוחד של שעת תפלת נעילה, עלינו לנצל את הרגעים הגדולים הללו, להכנס ולבוא לפני הקב"ה ולבקש את בקשותינו.

השופר הוא הכלי הטוב והיעיל ביותר שיש לעם ישראל, הוא מעביר את הקב"ה מכיסא דין לכסא רחמים. אם כן, הדעת נותנת ביום הכפורים, יום חתימת הדין, יתקעו בשופר, כדי להינצל מן הדין. ומדוע אפוא אין תוקעים ביום כפור עצמו אלא רק במוצאי יום כפור?

אומר המאירי (): יום הכפורים הוא יום של רחמים, יש בו שפע של ברכה, עד שגם בלי השופר הקב"ה שומע לכל יהודי!

רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל כותב בספרו "אור יחזקאל" (ח"ב עמ' סח), כי יום הכיפורים הוא ים של רחמים. כשם שים הוא מים שאין להם סוף, כך יום הכפורים הוא רחמים בלי סוף.

אני וקוני

מראש השנה עד יום הכפורים יושב הקב"ה עם פמליותיו, יש פמליא של מיימינים ויש פמליא של משמאילים, יש מסנגרים ויש מקטרגים. אבל בעוון מרד הנוגע בכבוד המלך כולם מחיבים. ובכל זאת, מי יכול למחול? רק המלך עצמו.

בכל ארגון ומפעל יש עובדים ופקידים בתפקידים שונים ובדרגות שונת, אבל מי חותם על הצ'קים? המנהל, בעל המפעל. אף עובד אינו מוסמך לחתום על הציקים, במחלקת הנהלת החשבונות עורכים את כל החשבונות, ואתר כך מגישים את הצ'קים לבעל הבית שיחתום עליהם.

רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל ח"ב עמ' סח) כותב על יום כפור, שביום זה אוקיינוס של רחמים יורד לעולם. אוקיינוס! רבותי, אתם יודעים מה זה למחול על עברה אחת? עברה אחת. אם מישהו פגע בך פעם אחת, אתה מסוגל למחול בכלל?

לא כן בורא עולם. מיליוני יהודים מכל קצוי עולם עומדים בתחינה, מבקשים מחילה וסליחה, והקב"ה "סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון", הוא סולח לעוד אחד, ולעוד אחד, ולעוד אחד. והנה מגיע זמן נעילה, באים אליו אחד אחד. כל אחד עובר לפני הקב"ה, כל אחד, לבדו עם קונו. אני - והוא.

קבלנו מתנה נפלאה שנקראת יום הכפורים, ושיאה בתפילת נעילה. מה מבקשים אז מהקב"ה? "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות קשות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות". רבונו של עולם, אנחנו תלויים בך ובמחילתך.

הלואי ונשכיל לנצל את שעת הכושר הנפלאה הזאת, את הרגעים בהם "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך" הרגעים נשגבים ביותר בשנה, בהם כל שערי שמים פתוחים, ונזכה לתשובה שלמה, לסליחה וכפרה. (נעימות יאמרו).

אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח

בספר מלכים (מלכים א כב) מסופר על אחאב מלך ישראל, שרצה לכבוש את רמות גלעד מידי מלך ארם. הוא פנה אל יהושפט מלך יהודה שיצטרף עמו למלחמה. ויהושפט מסכים ואומר לאחאב: כמוני כמוך, כסוסיי כסוסיך אבל יש לי תנאי אחד: ישנו נביא אמת, מיכיהו בן ימלה בוא ונשאל אותו, אם אכן נצליח במלחמה.

אומר לו אחאב, אני מעדיף לא לשאול אותו, הוא שונא אותי עד מוות, הוא כל הזמן מתנבא לי רעות. אבל יהושפט מתעקש ואומר: אם אתה רוצה שאצטרף למלחמה אז זה התנאי. בלית ברירה קראו למיכיהו בן ימלה ושאלו אותו, והתשובה לא אחרה לבוא:

כה אמר ה', תהיה מלחמה גדולה, כולם יחזרו הביתה בשלום ורק איש אחד ימות במלחמה - ואתה הוא האיש, אדוני המלך! והכלבים ילקקו את הדם שלך במלחמה. נענה אחאב ואמר ליהושפט: הלא אמרתי לך, שהוא שונא אותי ורק מנבא לי רעות, וכי יכול להיות דבר כזה שכולם יחזרו בריאים ושלמים ורק אחד ימות? הלא ידוע שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים כי 'כזו וכזה תאכל החרב', ולכן, אני מצווה לשים את הנביא הזה במאסר, תיתנו לו רק לחם צר ומים לחץ, וכשאחזור מהמלחמה בשלום אני כבר אטפל בו סופית.

אחאב ויהושפט יצאו למלחמה, יהושפט האמין בדברי הנביא, ויצא למלחמה בבגדי מלך, עם הכתר על הראש, ובמרכבה המלכותית שלו בלי שום חשש. אבל אחאב, אחרי ככלות הכל, חשש לנבואה הזו, ולכן התחפש לחייל פשוט, הוא לבש שריון קשקשים מברזל, מכף רגל עד ראש, כך ששום חץ לא יוכל לחדור לגופו. ומעל זה, לבש בגדים של חייל פשוט, שם כובע גרב על הראש והתערב בין החיילים היוצאים לקרב.

והנה, מלך ארם ציוה לכל חייליו קודם המלחמה ואמר: אתם לא נלחמים עם אף אחד ולא הורגים אף אחד! אני מחפש רק את הראש של אחאב, הוא התחיל איתי במלחמה הזו ורק אותו אני רוצה! חיילי ארם יצאו לקרב, כאשר הם מחפשים את אחאב ולא מוצאים אותו. לפתע, הם רואים את יהושפט מלך יהודה. הם היו בטוחים שזה אחאב, ומיד תפסו אותו והניפו את החרב על ראשו, הצמידו אותה אל צווארו עד שהיה חסר רק חיתוך הראש! ואז יהושפט זעק להשי"ת: רבונו של עולם! חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, שהצטרפתי עם אחאב למלחמה, היה אסור לי להתחבר עם אדם רשע! רבונו של עולם, אני חוזר בתשובה, תן לי לחיות! והקב"ה שמע את זעקתו והציל אותו מחיילי ארם: שרי הרכב שמעו את הצעקה הזו ואמרו - רק רגע, זה לא אחאב, אחאב לא זועק כך להשי"ת, זה ודאי לא הוא. והרי המלך ציוה לנו לא לפגוע באף אחד חוץ מאחאב. ולכן, שיחררו את יהושפט. ומכאן למדו חכמינו ז"ל, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אפילו שהוא חושב שזה כבר הסוף ואין שום סיכוי, עם כל זה - אל ימנע עצמו מן הרחמים!

והנה, היה חייל אחד במחנה ארם שקראו לו נעמן. הוא אמר לעצמו: מלחמה כזו משעממת לא ראיתי מעולם, אי אפשר להרוג אף אחד, לפחות אירה חץ אחד לשמים, להפיג את השעמום. וכך אומר הפסוק: "ואיש משך בקשת לתומו, ויכה את אחאב מלך ישראל, בין הדבקים ובין שריון", דהיינו, שהוא ירה את החץ לשמים, שלא יפגע באף אחד כמו שהזהיר מלך ארם, אבל החץ הזה, נכנס בדיוק בריוח קטנטן שהיה בשריון ופצע את אחאב מלך ישראל. ואחאב, לא רצה להכניס פחד וחלחלה בקרב העם, ולכן, המשיך לעמוד זקוף במרכבתו כאילו ששום דבר לא קרה, וכך הוא התאמץ לעמוד כל היום, עד שלבסוף נפל והתמוטט מאיבוד דם. וכשמת, באו הכלבים ולקקו את דמו בדיוק כפי נבואת מיכיהו בן ימלה.

אחאב רצה לברוח מנבואת השי"ת, אבל שום דבר לא עזר לו, שום תחפושת לא הועילה! החץ הגיע בדיוק אליו וחדר דרך השריון לתוך גופו. אבל אנחנו יודעים שאי אפשר לברוח מהקב"ה! אנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך! וכך מבאר המשנ"ב (סי' תרכב סק"ז) בשם האחרונים, שזהו הטעם שקורין בספר יונה ביוהכ"פ כדי להורות בזה שאי אפשר לברות מהשם יתברך, וממילא, יתחזק כל אדם לקיים בעצמו את הפסוק (ישעיהו נה, ז): "ישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח".

בראש השנה, כולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון, ואומרים רבותינו ז"ל, כמו במעשר בהמה, שכל הבהמות יוצאות מן הדיר דרך פתח מסויים ועוברות לפני הרועה והוא מסמן בצבע כל בהמה עשירית (עי' ר"ה טז.), כך הקב"ה דן כל אחד ואחד ושוקל ומונה את הזכויות ואת החובות ופוסק את הדין, ואם חלילה הוא מסמן מישהו אי אפשר לברוח ממנו! לא יעזור שום חיסון, לא תעזור שום תחפושת! אבל יש לנו ברגעים הללו הזדמנות פז, יש באפשרותנו למחוק את כל הסימנים, להסיר את כל הכתמים, ארחץ בנקיון כפי, כי עתה בשעת הנעילה, שהוא רגע חיתום הדין, יושב הקב"ה לבדו ואם רק נשוב אל השי"ת ונזעק אליו בכל ליבנו, כמו שיהושפט זעק לקב"ה ונושע, גם אנחנו ניוושע!

לנצל את הרגע האחרון

מספרים על שריפה שפרצה בבית אחד וכל המשפחה קמה בבהלה באמצע הלילה וברחו כולם. ולפתע גילו שמרוב חיפזון שכחו שם בן קטן אחד מיד מיהר האבא וניסה להיכנס מהדלת אבל כבר היה הכל להבות אש. הוא חיפש איזה חלון שיוכל להיכנס דרכו אבל היו סורגים בכל מקום. לבסוף הוא ראה איזה חלון קטן, ללא סורגים בחדרו של הבן הקטן, שהאבא אמנם לא יכול לעבור משם, אבל הבן יכול לצאת, אם רק יתעורר. הוא התחיל לצעוק בקול לבן שלו: חיים קום, חיים סכנה גדולה קום כבר. והבן, פותח עינים קטנות, רואה את אבא בחלון ואומר: אבא, עוד מעט לישון, וכבר אני קם. וחוזר לישון. האבא, רואה איך האש הולכת ומתקדמת לעבר החדר ושוב זועק לבן: חיים קום מיד סכנה גדולה! וחיים שוב פותח עיניים עייפות ואומר לאבא: אבאל'ה ממש עוד טיפ-טיפה לישון ואני מיד קם. האש כבר נכנסה לתוך החדר אוחזת בשלחן ובארון, האבא האומלל אינו יודע איך לעורר את הבן שלו, הוא כבר כמעט אומר נואש, מתפלל מקירות ליבו להשי"ת שיתן לו עצה. ולפתע, הוא רואה צינור מים של הגינה, ברגע האחרון, הוא פותח את הצינור ומכוין את זרם המים הישר לעבר פניו של הבן, האש כבר אוחזת ברגלי המיטה של הבן, וחיים הקטן, מתעורר בבהלה ותופס מה קורה כאן, הוא מזנק במהירות לחלון הקטן אל זרועותיו של אבא וניצל ברגע האחרון.

אחי ורעיי, 'חיים הקטן' זה כל אחד ואחד מאיתנו! ארבעים יום שהקב"ה מעורר אותנו, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי! הקב"ה דופק על ליבו של כל אחד מאיתנו, קול השופר מהדהד ארבעים יום, אנחנו אומרים בסליחות 'בן אדם מה לך נרדם' ועם כל זה, לפעמים ממשיכים לישון, שקועים בתרדמת ההרגל ועדיין לא מתעוררים כדבעי. כביכול אומרים לקב"ה: עוד טיפ-טיפה לישון וכבר נתעורר; אבל הסכנה הולכת ומתקרבת, חיתום הדין מתקרב, וישנם אנשים מסומנים חס ושלום, וכעת, בשעת הנעילה הגענו לרגע האחרון של ההצלה, כעת בעת נעילת שערי היכל, הקב"ה עדיין פותח לנו שער קטן, אבינו שבשמים מציץ עלינו דרך החלון הקטן, הלא היא החצי שעה אחרונה של שעת הנעילה, כפי שאומר הזוהר הקדוש, ומושיט אלינו ידים, רק לזנק אליו, להתעורר בתשובה אמיתית ולהפוך את כל הגזירות הקשות, לבשורות טובות ישועות ונחמות. ויהי רצון, שנזכה כולנו להיחתם לחיים טובים ולשלום. אמן.