שמיני עצרת – שמחת תורה

עצרת מלשון מלכות כמש"כ אצל שמואל הנביא כשהמליך את שאול אמר "זה יעצר בעמי" (שמו"א ט, י"ז) רמז לשכינה בחי' מלכות שהיום יום שמחתה שבקדושת כתר לאחר שבכל הימים הקודמים הכניסו לה את הגבורות והחסדים וכו' עתה מתייחדת עם דודה ועל כן מזכירים גבורות גשמים ביום, כי הוא סוד היחוד הנורא שיש כח עליית מ"ן גדולה והורדת גבורות גשמים.

וזה ענין חג עצרת שביום זה השכינה נעצרת ונאספת בבית עם דודה היא לבדה ליחוד, כי כל שבעת הימים בכל אותן הסעודות היה ליתן כל לשבעים שרים ואילו עתה בחג שמיני עצרת הוא חג של האילן עצמו עם השכינה הקדושה.

והטעם שנהגו לומר מזמור "למנצח על השמינית" (תהילים יב) בחג שמיני עצרת היות ויהושע אמרו בפטירת משה רבנו וקילל את כל מדברי לשון הרע שדברו על משה רבנו במדבר, ואמר (שם, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".

וכל זה יען היום הוא גומרה של תורה וקוראים וזאת הברכה שמדובר בה על פטירת משה רבנו ולכן אומרים מזמור זה והוא סגולה לכפר על כל פשע וחטאה כמו שאומרים ביוהכ"פ על מיתת בני אהרן, אומרים גם את המזמור זה על מיתת משה רבנו. (מים שאובים וזאת הברכה עמ' ריג)

שמחה לכבוד סיום התורה

כתוב בזוהר הקדוש (פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רנ"ו ע"ב) וזה לשונו: ונוהגים ישראל לעשות (עם שמחת שמיני עצרת) שמחה, ונקראת שמחת תורה. ומעטרים הספרי תורות בכתר שלהם. והרמז, שהספר תורה הוא תפארת, והשכינה היא הכתר שלו דהיינו עטרת תפארת ע"כ. (כף החיים סי' תרס''ט ס"ק ל').

חג "שמחת תורה" אינו מוזכר בתורה, אבל חכמינו ז"ל קבעו שעושים סעודה ושמחים כשגומרים את התורה, וכמו שכתוב אצל שלמה "ויקץ שלמה והנה חלום, ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו" (מלכים א, ג, ט''ו) ואמרו חכמינו במדרש: מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה (קהלת רבה א, א). ולכן כיון שביום זה מסיימים לקרוא את כל התורה שמחים ומרקדים ומזמרים זמירות ותשבחות לכבודה של תורה (ספר האשכול תרצה ח"ב הלכות סוכה סוף סימן יח עמ' 99, ועיין ברמ"א סי' תרס''ט ובאחרונים שם).

ביום זה כולם שמחים ורוקדים, אין מושג של צעיר או זקן, טיפש או חכם, כולם רוקדים כי חשיבות גדולה יש בשמחת התורה, וכפי שכתב האר"י הקדוש שמי שרוקד ביום זה לכבוד התורה, הקדוש ברוך הוא לוקח את זיעתו ובה מוחק הוא את עוונותיו! והעיד רבנו חיים ויטאל זיע"א על רבו המובהק האר"י הקדוש שבשעת ההקפות היה רוקד בכל כוחו (עי' שער הכונות דרושי חג הסוכות קד ע"א). ובישיבת קלם היו מפורסמים דבריו של ראש הישיבה שאמר שהוא מכיר את טיב הבחורים רק בשמחת תורה, כי לפי שמחת תורה אפשר לדעת מי הוא האדם.

ומסופר על ה"צמח צדק" שרקד בעת ההקפות ללא הפסק; אברכים צעירים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו, ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ, ובריקודו היה מכריז "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רויחי".

ועוד מסופר כי במוצאי שמחת תורה נהג ה"צמח צדק" להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת תורה היה קרוע ורטוב מזיעה, וגדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד ממנו לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודת ה' (ספר השיחות ש"ג עמ' 11).

ומסופר כי פעם בשמיני עצרת נכנס יהודי פשוט אל הגאון בעל ה"תניא" ובקשו להסביר לו במילים פשוטות מה ענינו של שמיני עצרת, באופן שגם הוא יבין.

הרהר הרבי רגע, העביר ידו על מצחו ואמר: שמיני עצרת הוא כמו תמצית מרוכזת שרוקחים בצלוחית קטנה, ואחר כך נוטלים ממנה כמה טיפות, מערבבים אותה במים ורוקחים כמויות גדולות יותר, כך שמיני עצרת הוא תמצית השמחה של כל השנה, וממנו נמשכת השמחה לכל ימות השנה (לבוש יוסף מועדים ח"א שמחת תורה).

התדבקות בתורה הקדושה בעת הריקודים

כתב הגאון רבי אליהו מני זצ"ל רבה של חברון בספרו "שיח יצחק" (מוסר לקריאת התורה קמה ע"א) מעשה בחסיד אחד שהיה מנשק הספר תורה ביום שמחת תורה והיה מתחנן ובוכה. אמרו לו: מה מקום לבכיה זו? אמר להם: ביום שמחה של תורה אני מתחנן לפייסה על ביטול תורה, ומכאן ולהבא לשמור על כל דבריה.

ואם בכל זאת כאשר ספר התורה נפתח מישהו מהציבור לא ישית לבו להרהר בתשובה ולהתחרט על העבירה החמורה שעבר באיסור ביטול תורה ומצוותיה, ולא יתחנן לפני השם יתברך שימחול לו על כל עוונותיו, אלא אדרבא הוא עומד במרדו, הרי האדם הזה הוא בגדר עז פנים וראוי לעונש גדול.

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדיו על שפגעו בכבודו, ובא יום אחד ועבר לפניהם ולא קמו ולא זעו לכבודו, הרי מובן מאליו שמעתה ראויים הם לעונש הרבה יותר מקודם, כן הדבר הוא כאשר הספר תורה מונח לפני כל יהודי והוא לא חושב כמה שחטא וגרם לעלבון התורה, הלא ברור שראוי הוא לעונש גדול רחמנא ליצלן.

וכיוצא בזה יש לדעת שמי שעובר על מצוות התורה בזדון, ומנשקה, הרי הוא עובר על איסור שקר, כי אם הוא באמת מחבב את התורה כיצד מוותר הוא על אחת ממצוות התורה, הרי כל המצוות שבתורה חשובות הן כאחת, וכשם שאם אות אחת חסרה מהתורה היא פסולה, כך מי שלא מקיים את כל התורה כאילו הוא פוסל את התורה במו ידיו. (לבוש יוסף מועדים א עמ' רנח)

וכך כתב הגאון החיד"א ז"ל: יום שמחת תורה חדות ה' היא ומעוזו... ויזכור אשר פגם בכמה חטאות בכבוד התורה ובכבוד לומדיה, ויעשה גדר לכונן ענייניו מיום זה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים והולך בתום ילך בטח, שקט ושאנן, ויתענג בתורה ובמצוות באהבה ויראת השם (לב דוד סוף פרק ל"ב).

שמחת תורה כולל כל הרגלים

זה החג הקדוש, הוא כולל את כל הרגלים, כמאמר הזוה"ק (תיקוני הזוהר דף כט ע"ב) "חג דכל חגים מתחגין ביה", ונראה בדרך רמז, דחג הפסח נקרא זמן חירותינו, ושבועות זמן מתן תורתינו. וסוכות זמן שמחתינו, נוטריקון שמח"ת הוא, חרותינו מתן תורתינו שמחתינו, להראות שזה החג שמחת תורה הוא הכולל כל הרגלים. ע"כ נקרא בשם שמח"ת לרמז על כל הנ"ל. (אמרי נועם דז'יקוב לשמחת תורה ח"ב מו ע"א)

שישו ושמחו בשמחת תורה

לשון רבים, הרמז על הלימוד אחד עם השני וכן נרמז בגמרא (תענית ז.) על לימוד התורה ביחידות עץ אין דולק יחידי, אלא צריך ללמוד וללמד דהיינו ביחד, ואיתא במשנה (אבות ו, ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ולהיפך טוב לבריות בכבוד התורה, וזה שמחת תורה. וכתוב (דברים לג, ד): "תורה צוה כו'", מורשה קהלת יעקב מלשון מקהיל קהילות דהיינו ללמוד ביחד, וכתיב לשון ירושה כדאיתא (סנהדרין יט:) המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו, וזה ענין הירושה ללמד לאחרים, וזה הרמז על כל הימים הטובים, בימים נוראים מתירין להתפלל עם העבריינים ועל ידי זה יתקרבו גם כן לעבודת השם, ואחר כך בסוכות כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת, ואחר כך שמיני עצרת ושמחת תורה לכל בני ישראל ביחד. והרמז בזה כאשר הגיד כ"ק אאז"ל המשנה (ביצה א, ה) מוציאין הקטן והלולב והס"ת לרשות הרבים, קטן זמני ר"ה יו"כ כל דכייף אינש טפח מעלי, ולולב הרמז על סוכות לב אחד לאביו שבשמים, כל בני ישראל ראוים לישב. ושמיני עצרת ושמחת תורה זה ס"ת והרמז מוציאין לרשות הרבים לא להשאיר ברשות היחיד רק ללמוד תורה ועומ"ש לכל מי שירצה וזה "קהלת יעקב", איש את רעהו יעזורו, ואיתא בחז"ל תורה היא רה"ר הפקר כל מי שרוצה לזכות יכול לזכות. (בית ישראל – גור תשכ"א הובא בניצוצי אור סוכות עמ' שס)

ריקוד בהקפות משפיעים חסדים

ענין של שמחת תורה שישראל שמחים בהתוה"ק ומרקדים בהתורה, והריקוד הוא בחינת בירורין בירור אוכל מתוך הפסולת בבחינת כיצד מרקדין, שלא ירקד מחמת מנהג העולם בהבלים ושטותים ושמחת הוללות, רק הריקודים יהיו לשם בירורין אוכל מתוך הפסולת, ועל ידי זה נעשה כל המשכות והשפעות החסדים, "אל", במילואו (אל"ף למ"ד) גימטריא הק"ף, שעל ידי ההקפות נמשכים כל החסדים משם א"ל. (ברכת דוד טברסקי לשמחת תורה סט ע"ב)

אתה הראית לדעת וגו' לעושה נפלאות גדולות לבדו

כ"ק אדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע אמר אז את פירושו של סניגורן של ישראל הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע עה"כ (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו": אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלקים - אם הנך רוצה להפוך את שם הוי"ה הרומז לרחמים, לשם אלקים הרומז לדין - אין עוד מלבדו, אינך יכול לעשות זאת לבדך, כי על כך אתה צריך לשאול תחילה את הצדיקים - והוסיף מרן זי"ע: כגון את הבארדיטשובער רב שהיה מעורר רחמים וחסדים על ישראל, או את אאמו"ר הק' (מרן ה"אהבת ישראל") שהיה אוהב ישראל ומסר נפשו בעד כלל ישראל - אתה צריך לשאול בעצתם אם הם מסכימים לכך. אבל "לעושה נפלאות גדולות" (תהילים קלו, ד) - להפוך מדינים קשים לרחמים ולנפלאות גדולות, "לבדו" - זה אתה יכול לעשות לבדך. (שרפי קודש – אמרי חיים עמ' רמג)

לחיות עם התורה בכל מקום

כידוע מנהג ישראל בשמחת תורה לעשות הקפות בריקוד ושמחה ויוצאים לרחובה של עיר לעשות הקפות שניות: ואף שמבואר בתלמוד ירושלמי (יומא פרק ז' ה"א לו:) שאסור להוציא ספר תורה מחוץ לבית הכנסת, וכן פסק השולחן ערוך (אור"ח סי' קל"ה סעי' יד), ובזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות דף ע"א ע''ב) החמיר בזה מאוד אפילו להוציא ספר תורה לבית כנסת אחר, הרי שלצורך שמחת התורה אין בזה חשש כלל, וחביבה מצוה בשעתה כי כל מגמתינו היא להרבות כבודה של תורה (כמבואר בשו"ת יחוה דעת ח''א סי' ע"ב עי"ש) וכן פשט המנהג.

וכשנתבונן, יקשה מדוע בכל זאת אנו נוהגים כן, הרי לכאורה למען הרבות כבודה של תורה מן הראוי שספר תורה יהיה מונח בתוך ההיכל ואף לא להוציאו לתוך בית הכנסת אלא רק לפתוח שערי ההיכל ולרקוד לפני הספר תורה, ואם כן מה ראו חכמים לתקן להוציא ספר תורה מהיכלו לטלטלו ולרקוד עמו?

ונשיב על כך במשל נפלא שמצינו בספרו של הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מספאקס: מעשה בערבי אחד ולו שתי בנות תאומות שגדלו יחד ובגרו והיו חברות בלב ונפש, אבל מדרך הטבע נאלצו להפרד. האחת נישאה לאיכר כפרי בכפר נידח, והשניה לסוחר אמיד בעיר גדולה. זו שנשאה לסוחר נהגה על פי הכללים שלהם, הלבישוה בבגדי משי וקטיפה ורקמה מכף רגל ועד ראש, וענדו לה שרשרות ואצעדות וצמידים וטבעות על המצח והצואר, ידים ורגליים, והוליכוה לבית בעלה, ואילו זו שנישאה לכפרי, הנהיגוה לפי מנהג אותו כפר נידח, קנו לה רק טבעת אחת, שרשרת וצמיד, לעומת זאת נהג בה בעלה בכבוד ויקר, תמיד שאל בעצתה וקיבל את דעתה, כל הליכות הבית נהגו על ידה וגם במסחרו חיוותה דעתה וחיו בשלום ובשותפות ברוכה.

יום אחד אמרה לבעלה: רצוני לבקר אצל אחותי אשר בעיר הגדולה. הסכים בעלה, נסעו יחד והגיעו לביתה המפואר. נכנסו לטרקלין וראוה עטופה בבגדי שש ומשי ורקמה וכו'. כשראתה הכפרית את חיצוניותה של אחותה, אמרה לה: כמה מקנאה אני בך, אחותי, יושבת את בכבוד כמלכה, ואילו אני חיה בעניות שאין כדוגמתה.

אולם תוך כדי הדברים הבחינה באחותה שהיא עצובה מאוד ועיניה כבויות, ואמרה לה: אל תקנאי בי אחותי, אבוי לי על מזלי הרע והנמהר, אני כשבויה כבולה לפינתי, חייבת אני להסתר מבני אדם, אסור לי לצאת החוצה, בעלי אינו שומע לדעתי ואינו מתחשב בדברי, מה בצע לי בכל התכשיטים שעלי, אם אין לי רשות לצאת ולבא ולחוות דעת? מוותרת אני על כל העושר.

והנמשל, כך היא התורה; אימתי אפשר לחיות חיים אמיתים, חיים של שמחה? כשעם ישראל מוציאים את התורה לכל מקום שהולכים; על כל צעד ושעל מתייעצים עם התורה האם מעשה זה הגון או לא, האם חיי החברה והמשפחה הם כפי תנאי התורה או לא. מסכן האדם שאצלו התורה היא סגורה ומסוגרת, וכאשר מתחשק לו לעשות איזה מעשה שלא לרצון ה' יתברך, הוא אינו מתגבר. חשוב לדעת שהתורה בודאי לא צריכה אותנו אלא אנו צריכים אותה, כי רק על ידה זוכים אנו לחיי עולם הזה ונוחלים אף חיי העולם הבא; לכן מוציאים אנו את התורה חוץ להיכל ורוקדים עמה, כתזכורת לחיי היום יום שלאן שנלך נקח את התורה עמנו לעולם ועד...

אמרות חז"ל בשבח התורה ולימודה

בתחילת ספרו, בחר מרן ה"חזון איש" זצ"ל להביא בלשונן מימרות חז"ל המעוררות לעמל התורה, לאמונה, לטהרה ולקדושה, "לשון חכמים מרפא":

• מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. (ברכות ח. ו.)
• מצאנו שויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל מאסם בתורה לא וויתר. (ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ז ו.)
• הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק. (חגיגה ה:)
• כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. (סנהדרין צ"ט:)
• כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. (עבודה זרע ג:)
• כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו. (תמיד ל"ב:)
• כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורין הרבה. הרהורי רעב. הרהורי שטות. הרהורי זנות. הרהורי יצר הרע והרהורי אשה רעה. הרהורי דברים בטלים. (אבות דר"נ פרק כ)
• טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות. (שבת ל.)
• לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת. (שבת פ"ג:)
• אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. (שם)
• "כי היא חייכם" אימתי היא חייכם – כשאתם יגעים בה. (ירושלמי פאה פ"א, ה"א ג.)
• כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד [פירש הגר"א (שנות אליהו פאה פ"א מ"א ד"ה ות"ת) לתיבה אחת] של תורה! (ירושלמי פאה פ"א, ה"א ד.)
• רבי אליעזר ורבי יהושע עסקו בדברי תורה והיו הדברים שמחים כנתינתם בסיני, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. (תוס' חגיגה ט"ו. ד"ה שובו)
• קודשא בריך הוא ואורייתא, חד. (נפש החיים ד, י בשם הזוהר פרשת אחרי מות ח"ג דף עג ע"א)
• אמר אליהו הנביא זכור לטוב: אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ"ד הלכה לא)
• כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. (אבות פ"ג, מ"ט)
• כל מעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. (שם)
• אם אין יראה אין חכמה. (שם, מי"ז)
• אוי לתלמידי חכמים העוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. (יומא ע"ב:)
• רגיל היה רבא לומר: תכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים. (ברכות י"ז.)
• "אם בחקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה. (רש"י ויקרא כו, ג מהמדרש)
• עד שאדם מתפלל שתכנס התורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. (תוס' כתובות ק"ד. ד"ה לא בשם המדרש)
• שמא תאמר – לרעתכם נתתי לכם את התורה? לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן! (דברים רבה נצבים פרשה ח, ב.)
• דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, זו וזו נתקיימה בידם. (ברכות ל"ה:)
• אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, ועליהם הכתוב אומר (תהילים קיט, צז) "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". (מנחות י"ח.)
• סתם תלמיד חכם תורתו אומנתו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה, ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה. (תוס' סוטה כ"א. ד"ה זה)
• דרך הוא בהולך ללמוד, שנעשה אדם גדול. (תוס' כתובות ס"ג. ד"ה אדעתא)

ביום שמיני עצרת, כל התפילות שהיו "פזורות" ולא נתקבלו עדיין בשמים, ביום זה הקב"ה מקבל אותם ומקשיב אליהם

אמרו חז"ל (ראש השנה ד:) שמיני רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש''ב. [סימן זה בא להזכיר שיש שישה דינים "פיס, זמן, רגל, קרבן, שיר, ברכה", שבהם נבדל חג שמיני עצרת מחג הסוכות, וממילא הוא איננו , סיומו של חג הסוכות אלא חג בפני עצמו] אבל הרה"ק רבי שלום מבלזא אמר, שרמז יש כאן בדברי הגמרא "שמיני עצרת רגל בפני עעמו לעניין פז''ר קש"ב - שביום שמיני עצרת, כל התפילות שהיו "פזורות" ולא נתקבלו עדיין בשמים, ביום זה הקב"ה מקבל אותם ומקשיב אליהם. (לקט אמרי קודש ח"ו עמ' קו)

"כדי שאהנה ממך" ממך דייקא. היינו דביקות הבורא ית"ש ולא בשמחה ריבוי היין

אמרו רז"ל (סוכה נה:) על שמיני עצרת משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה 'כדי שאהנה ממך', הענין הוא על פי מה שאיתא בהיכל הברכה (קאמרנא פרשת שמיני עו ע"ב ד"ה ולהבדיל) כי אצל רבנו אלימלך מליזענסק היה אסור לשתות שום משקה בימים אחרונים של סוכות שלא יתערב זר בשמחה של קדושה. וזו הכוונה "כדי שאהנה ממך" ממך דייקא. היינו דביקות הבורא ית"ש ולא בשמחה ריבוי היין. (שער יששכר ח"ב מאמר זמן שמחתינו אות כ)

שמיני הוא רגל שכל איש יהודי צריך להתבונן בפני עצמו

שמיני רגל בפני עצמו (סוכה מז.), שמיני הוא רגל שכל איש יהודי צריך להתבונן בפני עצמו, אחרי ימים כל כך קדושים, איזה פנים יש לו. (בית אברהם סלאנימא ח"ה לשמיני עצרת ושמחת תורה עמ' יח)

מדוע בשמחת תורה מנהג ישראל להעלות שני חתנים - חתן תורה וחתן בראשית

נראה לבאר על פי מה שמסופר על המהרי"ל דיסקין זצ"ל כי ישב פעם בחבורת בחורים שחלק מהם עשו סיום מסכת, ודרש בפניהם (וכפי הנראה רצה לעודד, גם את אלו שלמדו, אך לא הצליחו לסיים), ואמר לפניהם, מצינו שני פסוקים המדברים על ערכה של התורה, פסוק אחד (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים" וגו' ופסוק שני (תהילים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', צריך להבין מהן ב' הבחינות "פנינים", ו"זהב" שלהם נמשלה התורה.

וביאר כך, לפנינה יש מעלה דוקא כאשר היא שלימה, אך הזהב מעלתו גם כאשר הוא גרגירים קטנים. כן הוא בתורה, יש מעלה כאשר היא בשלמות, בסיום מסכת שלימה - כמעלת הפנינה, אך מאידך, יש בה מעלה בכל גרגיר וגרגיר - כמעלת הזהב. (חיזוק ח"ח עמ' תרלג)

מדוע נקרא שמיני עצרת בשם שמחת תורה, ולא נקרא כך חג השבועות, והרי בחג השבועות

ותירץ על זה המגיד הגאון רבי גדליה סילברסטון זצ"ל בספרו "דרושים להגיד" (דרוש לשמיני עצרת עמ' 47), בהקדימו להקשות מדוע נוסח הפזמון הוא 'שישו ושמחו בשמחת התורה' ולא 'שישו ושמחו בתורה'?

והמשיל משל למי שעמד למשפט, ובעת שהשופטים דנו במשפטו אם לחייבו מיתה, בכה הרבה. וכששמע ראש בית הדין את בכייתו אמר לו תשמח ואל תבכה, משום שרואה אני שתצא זכאי בדין, וכששמע אותו אדם את דבריו שמח שמחה גדולה, ביודעו נאמנה שאם כך אומר ראש בית הדין סימן הוא שיצא זכאי.

כמו כן אנחנו, בימים הנוראים נידונים על החיים ועל המוות כלשון הפייט (בפיוט ונתנה תוקף) 'מי בקיצו ומי לא בקיצו', ועל כן כשזוכים אנו ומגיעים לימי החג ולשמיני עצרת, שאז סוף ימי הדין והתורה בעצמה מצווה עלינו לשמוח בחג, כמש"כ (דברים טז, יד) "ושמחת בחגיך, עלינו לשמוח ביותר ביודעינו שאם התורה מצוה עלינו לשמוח בודאי שנצא זכאים בדין. ועל כן אומר הפייט ג"כ 'שישו ושמחו בשמחת התורה' במה שמצווה 'ושמחת בחגיך'.

אין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה

בשעה שששים ושמחים עם התורה ורוקדים עם ספרי התורה, צריך לשים על לב את דבריו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"ד ה"י) הכותב: ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.

ואם כן, מה נואלו אלה החושבים שכבוד התורה מתבטא בזה שמנשקים התורה ורוקדים לפניה, ומסדרים לפניה דברים חיצוניים. כבוד התורה האמיתי הוא קיום דברי התורה, והמרקד לפני התורה ואינו חרד לדברי תורה - אין זה מכבד אלא מנאץ רח"ל.

ומפורסם הסיפור ברבנו ישראל סלנטר זצ"ל, שפעם בשעת שמחת תורה לפתע פרש מבין הרוקדים, התיישב בצד ופרץ בבכי. תלמידיו הגדולים נבוכו, עד שאזר עוז הגה"צ רבי אליהו לוינזון זצ"ל ושאלו: ילמדנו רבנו, בכיה זו בעיצומה של שמחת תורה - על שום מה, נענה רבי ישראל והשיב לו: מכך גופא שאנו שמחים בשמחת תורה נתתי אל לבי להתבונן, האם אכן אנחנו שומרים עליה כראוי ומכבדים אותה במשך כל ימות השנה, ופרצו כולם בבכיה.

אך לאחר מספר דקות קם רבי ישראל ממקומו ופנה אל תלמידיו ואמר, אדרבא זה גופא מהווה סיבה לשמחה, שאם אנחנו בוכים על חילול כבוד התורה ומצטערים על שאיננו לומדים כדבעי, אות היא שאנחנו מקושרים באמת אל התורה, כי אם לא כן, לא היינו בוכים על דבר שאין לנו שייכות אליו.

זוהי שמחת התורה האמיתית והרגשה זו צריכה למלא את חלל הלב בשעה שרוקדין ומפזזין לפני התורה, להרגיש ולחוש את השייכות האמיתי שיש לנו עם התורה, ומי שאין לו שייכות עם התורה ומפזז ומרקד לפניה, עליו ניתן להמליץ את דבריו של הרמב"ם שאין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה. (דעת שרגא מועדים שמחת תורה עמ' קכא)

שמיני עצרת היא בחינת תקון המשפט שהיא עיקר תקון הברית. (לקוטי עצות מועדי ה' ר"ה אות ט)

אחרי שקבלנו אור גדול כזה של סוכה ענני כבוד, חג הסוכות, הארה רוחנית גדולה לשבת בצל השכינה, עם שבעה אושפיזין עילאין קדישין. קשה מאד להפרד מהסוכה

כתוב בתורה (ויקרא כג, לו) "שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם וכו' עצרת היא וכו'" ומביא רש"י משל למה הדבר דומה למלך שזימן בניו לסעודה שבעת ימים, כיון שהגיע הזמן להיפרד, אמר להם קשה עלי פרדתכם. לכן בבקשה בני עכבו עימי עוד יום אחד. "קשה עלי פרדתכם" – "אסרו חג בעבותים" (תהילים קיח, כז) וכו' כי אנחנו קשורים לקב"ה בעבותות "אהבה".

והקב"ה מבקש מאיתנו שלא נפרד ממנו כל השנה לגמרי, אלא נהיה בקשר כמו הבן לאמו שמשמח אותה ומידי פעם ושולח מכתבים וכו' גם אנחנו נקבע עיתים לתורה, בכל יום, ונתפלל כל יום שלש תפילות, כי אומר הקב"ה קשה עלי פרידתכם.

וזהו הטעם שקבעו חז"ל ביום זה לפייס את התורה ולהתחיל אותה מחדש ונגיל ונשמח בה. כי הקב"ה מזמין אותנו לסעודה ואנחנו מראים לו שאנחנו שמחים במתנתו הגדולה שהיא התורה הקדושה. וזו מתנת הפרידה להקב"ה "שמחת התורה" ע"י שאנחנו נוסיף שקידה בפרד"ס התורה, נשתתף בשיעורים, לא נדבר באמצע הלימוד ונהיה קשורים ודבוקים בתורה הקדושה. וכתב הגאון החסיד ר' אליהו מני זצוק"ל בספרו שיח יצחק (מוסר לקריאת התורה קמה ע"א) מעשה בחסיד אחד שהיה מנשק הס"ת בשמחת התורה ובוכה, אמרו לו מדוע אתה בוכה, אמר להם היום אני מתחנן לפייסה על ביטול התורה ועלבונה הגדול, ומקבל עלי מכאן ולהבא לשמור אותה ולקיים מצותיה. והרבי מפשיסחא זצ"ל (הביאו השם משמואל תולדות תרפ"א עמ' שטז) אמר בחטא אדם הראשון נפגמה כל הבריאה והתערב הרע בטוב, אבל התורה הקדושה לא נפגמה שנא' (תהילים יט, ח) "תורת ה' תמימה" שנשארה בשלימותה. וכן בחורבן בית המקדש נפגם הכל וירד מדרגא, והתורה הקדושה נשארה בשלמותה והדרה, ועל כך אנחנו שמחים בשמחתה.

שמיני עצרת החג הזה

הנה בכל החגים אנו מזכירים את המילה "חג" לפני שקוראים בשם החג, "חג המצות הזה זמן חרותינו", "חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו", "חג הסוכות הזה. רק בשמיני עצרת אנחנו אומרים: "שמיני חג העצרת". וצריך להבין במה נשתנה שמיני עצרת מכל החגים.

רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע עונה על כך: בכל הרגלים, מאורע שארע הוא הגורם והסיבה לחג, אנו חוגגים את חג הפסח על שום יציאת מצרים. אנחנו חוגגים את חג הסוכות על שום כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, וחג השבועות נחגג משום שנתנה בו תורה.

לעומת זאת שמיני עצרת אינו נחגג משום מאורע שקרה. בשמיני עצרת הקב"ה עוצר אותנו ליום נוסף כי קשה עליו פרדתינו. בשבעת ימי הסוכות שמשו חול וקודש בעירבוביא - הקרבנו את שבעים הפרים כנגד שבעים האומות, וגם להם היה חלק בחג.

"ביום השמיני עצרת תהיה $לכם" (במדבר כט, לה) ולא להם, חג זה נועד רק לקב"ה ולישראל עמו. אנו נעצרים אצל הקב"ה לעוד יום ושמחים שמחה גדולה ועצומה להיות בקרבתו ית' ולהנות מזיו שכינתו. על כך אומרים שמיני חג העצרת הזה. (רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה עמ' 46)

מעלת יום שמיני עצרת

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל (בספרו "מועד לכל חי" סי' כה אות א) וז"ל: מאד מאד יזהר בתפילות שמיני עצרת, לאומרם בכוונה גדולה, כי מלבד שכל תיקון של הימים, מיום ראש השנה עד שמיני עצרת הוא נשלם, והכל תלוי ביום הזה. עוד יש בה, כי אין בכל הימים ימי רצון לה', לשמוע ה' תפילתו בכל מה דבעי כהיום הזה. כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת צו ח"ג דף לב ע"א) וז"ל: ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, ועל דא ישראל שראן ועמין עובדי עבודה זרה מסיימי. [תרגום ללשון הקודש: באותו יום לא נמצאים עם המלך רק ישראל לבד, ומי שיושב עם המלך ונמצא לבד, כל מה ששואל נותנים לו].

הנה מבואר מלשון הזוהר הקדוש, דכל מה ששואל מהקב"ה, מקבל תפילתו ועושה בקשתו, וא"כ מן הראוי הוא להיות כל היום מתבודד עם קונו ללמוד בתורה ולעתור ולרצות לפני ה' שישמע תפילתו ויעשה בקשתו, וזה ברור. וכן אמרו בזוהר (פרשת נח ח"א דף סד ע"ב) עכ"ד.

רמזים ב"משיב הרוח ומוריד הגשם"

מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם, בתפלת מוסף של יום טוב האסרון של חג (שו"ע או"ח סי' קיד סעי' א)

רמז נאה למבקש להתעלות בעבודת ה', רמוז במלים "משיב הרוח ומוריד משם", אומר ה"עבודת הגרשוני" (ריש פרשת אחרי מות) כיצד? "משיב הרוח'', דהינו אדם הרוצה להשיב את רוחו למקורה ולשרשה, כלומר לדבק את עצמו בבורא יתברך שמו - מה העצה היעוצה לו? "מוריד הגשם'', כלומר שיוריד ויסיר מעצמו את הענינים מגשמיים, באופן ששום דבר לא יעשה למען הנאת עצמו, אלא אך ורק למען כבוד שמו יתברך.

רמז בדרך אחרת, מובא בספר אהבת יעקב (ח"א עמ' רפב) של האדמו"ר בעל ה"דברי בינה'' מביאלא, וכך כתב: "משיב הרוח" - רבונו של עולם, קח נא את העבודה הרוחנית אשר עבדוך ישראל בניך בחודש הסליחות והרחמים ובירח האיתנים, ו"השב" להם ב"מוריד הגשם", כלומר, בהורדת מלוא חפנים שפע של גשמיות, כדי שיוכלו לעבדך בהרחבת הדעת ושחס ושלום המחסור לא יטרידם מעבודתם.

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה

עוד מצאנו מהרה"ק השפת אמת מגור (סוכות תרלד) זצ"ל שהאריך בענין שמחת תורה ונעתיק לקט מדבריו וז"ל הקדוש: שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש חז"ל (נדרים פא.) על שלא ברכו בתורה תחלה. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה, מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה, מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל.

עוד כתב שם (סוכות תרלה): ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך כו' מאדך והיו הדברים האלה כו' (דברים ו, ה-ו). לבבך הוא בראש השנה ועשי"ת שבני ישראל שבים וחפצים לשעבד גם מחשבות הרעות להשי"ת. וזהו בשני היצרים שלך (ברכות נד.). נפשך הוא ביוכ"פ "ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא טז, לא). מאדך הוא בסוכות זמן האסיף באספך כו' (שמות כג, טז) ואעפ"כ מניחין כל מאודיהם לישב בדירת ארעי ולחסות בצלו ית'. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' על לבבך, שאח"ז יכול אדם לקבל דברי תורה בלבו. והוא שמיני עצרת לעצור ולקבל הארת התורה בעומק הלב.

ונראה לרמוז עוד על שמיני עצרת כי הנה ידוע שבחג הסוכות נשפעים כל שבעים אומות העולם מן השפע שבא להם על ידי שישראל מקריבין בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ואילו ביום השמיני מקריבין קרבן אחד לישראל בלבד וכמו שכתבנו לעיל שקשה עלי פרידתכם, ולכן הפריד ה' את שמחתינו שהיא שמחת שמיני עצרת משאר אומות העולם. ולמה דווקא ביום השמיני נ"ל מכיון שיום השמיני רומז למילה שבכל שבעת הימים הראשונים שהאדם עדיין לא נימול נקרא ערל והוא כמו כל אחד מאומות העולם ורק לאחר המילה נקרא בשם ישראל כמו שאומרים ויקרא שמו בישראל דייקא. ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שנתצוה על מצות המילה. ועד שנימול היה ערל והיה כאחד משבעים אומות העולם אולם לאחר שנימול נהיה בבחינת ישראל ואמר לו הקב"ה "התהלך לפני" (בראשית יז, א). ואמר אברהם אבינו "אנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) וראיתי פירוש נפלא (עי' בספר ברית כהנת עולם מאמר פרי עץ הדר פרק יז) אמר אברהם בתחילה לפני המילה הייתי עפר- ע' פר, ששייך לע' אומות העולם שמקריבים ע' פרים במהלך שבעת ימי הסוכות כי הייתי ערל. ולאחר המילה הייתי בבחינת אפר- א' פר, ששייך לאומה שמקריבין פר אחד ביום המיוחד יום שמיני עצרת. וז"ש הכתוב (ויקרא כב, כז) "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" שהקרבן ביום שמיני עצרת הוא רצוי מכל השבעים פרים שהקריבו לפני בחג הסוכות שעכשיו אתם מובדלים ומופרשים מכל אומות העולם ושייכים רק לי וזהו עצרת שהיא עוצרת ומבדילה בין ימי חג הסוכות ליום השמיני, ובין אומות העולם לעם ישראל הקדוש כ"י.

קיום התורה – הוא כבודה האמיתי

כאשר אדם נכנס לאולם ארועים, הוא רואה את המוזמנים לבושים בבגדים חגיגיים, כולם שמחים ורוקדים וקשה לו להבחין מיהו החתן, אולם אם יגיע בסיום הארוע, יוכל לזהות בקלות את החתן - מי שלוקח עמו את הכלה הביתה, הוא החתן!

כלפי מה הדברים אמורים?

כלנו רקדנו בשמחת תורה עם ספרי התורה, אבל מיהו חתן התורה האמתי?

זה שלוקח עמו את התורה הביתה! חי אתה ולומד להכירה! כמו שדרשו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד) אל תקרי "מורשה", אלא "מאורסה", וכדברי הנביא הושע (ב-כא): "וארשתיך לי לעולם".

בשמחת תורה כיבדו את ה"חפץ חיים" זצ"ל לעלות לתורה כ"חתן תורה" והרב התחיל לבכות...

שאלוהו: "מדוע הרב בוכה?"

והוא ענה: "חז"ל אמרו (קידושין מא.), שאסור לאדם לקדש את האשה עד שייראנה, שמא ידאה בה דבר מגנה ותתגנה עליו. כבר כמה שנים אני מכובד בעליית חתן תורה, אך עדין איני מכיר את הכלה שלי"...

יש אנשים שקשה להם לקיים מצוה מסויימת עד שלפעמים הם מתרשלים בעשיתה. מדוע מעולם לא שמענו שאדם אינו קם בפני ספר תורה כי קשה לו?! הרי עקר כבוד התורה הוא בשמירת חוקיה!

מעשה בבת המלך, כלילת המעלות, שהגיעה לפרקה, ואביה חיפש עבורה עלם חמודות. מאות הצעות הגונות נידחו על ידי הנסיכה, עד שמצאה את בחיר לבה.

גם המלך הסכים להצעה, אלא שהתנה עם החתן המייעד, שהוא צריך לכבד את בתו בכבוד מלכים, להרבות לה במחלצות ולשמיר עליה כעל בבת עינו. לאחר החתנה, שנערכה ברוב פאר והדר בחצרות הממלכה, הלכו בני הזוג אל משכנם החדש. החתן קיים את הבטחתו למלך, הוא נהג לקנות לרעייתו היקרה בגדים יפים ושמר עליה בביתו, אך תמיד היה טרוד בעסקיו, כך שלא שם לב לדבר אל לבה ולשאיל בשלומה.

יום אחד, המלך הגיע לביקור בביתם. הנסיכה ארחה את אביה בכבוד גדול, אך כשרצה לשוב לארמונו התחננה לאביה שייקח אותה בחזרה לארמונו.

המלך שאל את חתנו מדוע, אולם החתן טען שאינו מבין מדוע ביתו אינה מרצה, שהרי הוא מקים את הבטחתו. הוא קונה לה בגדים לרוב, שומר עליה כעל בבת עינו ואינו מחסיר ממנה דבר.

שאלו המלך: "הכול נכון, אך האם אתה עושה כרצונה? מטה לה אוזן קשבת ומדבר אל לבה?"

והחתן נכלם...

גם אנו מניחים את התורה בארגז מפואר מכסף, שומרים עליה היטב בארון קודש יפה יפה עם סוגר ובריח, אך האם אנו מתייחסים לתורה הקדושה כיאה לבת המלך? מקיימים את כל אמריה? ממלאים את כל מבקשה? שמים לבנו ועינינו עליה תמיד?! (מה אהבתי תורתך)

מעשה נפלא שמחת הריקודים השכיחה את הכאבים העזים שבגופו

מסופר על הצדיק ה'צמח צדק' זי"ע שרקד בעת ההקפות ללא הפסקה ואפילו אברכים צעירים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו, והיה קורא בקול: "ריקדו יהודים, ריקדו בשמחת התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחי..." (ספר השיחות ש"ג עמ' 11)

מספרים על ראש ישיבת חברון, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל אשר בשמחת תורה של שנת התרצ"ד, כבר היה חולה במחלתו האחרונה ממנה לא קם. הוא שכב במיטתו שבור ועצוב על שאינו יכול לשמוח עם בחור' הישיבה. במקום לכבד את התורה בריקודים ושמחה, מרותק הוא למיטה.

והנה בצהרי יום טוב, טרם החלו ההקפות בהיכל הישיבה, נכנסו לבית ראש הישיבה כמה תלמידים מובחרים לבקר את הרב.

הם החלו לשיר לו כמה שיר' שמחת תורה, כשהרב מצטרף אליהם, אך רואים את הצער על פניו שאינו יכול לרקוד עמהם. בכל שנה היה קופא הוא בשמחה לכבודה של תורה כאחד הנערים, והנה כעת מרותק הוא למיטה.

בין התלמידים היה שם תלמיד צעיר, אשר לימים נהיה נודע כמגיד מישרים, רבי שלום שבדרון זצ"ל, שביקש את רשות הדיבור.

לפלא היה הדבר בעיני חבריו, הלא הבחור שלום מרדכי לא היה מהדברנים בישיבה, מה גם שהאווירה העצובה לא נתנה אפשרות לדבר כעת. אך שלום מרדכי שקיבל אכן את רשות הדיבור, פתח ואמר בדברים היוצאים מן הלב: "אני מבקש לספר מעשה שהיה באחד מגדולי האדמורי"ם אשר היה גדול בתורה, ויחד עם זאת חננו הקב"ה בעושר רב.

פעם ספינתו שקעה בים ויחד עמה רוב אוצרותיו, כאבו היה גדול מנשוא, אך הרבי התגבר על צערו, הוא נעמד על יד מפתן הדלת, הרים את עיניו השבורות כלפי מעלה ואמר: הגמרא (במסכת סנהדרין מו.) אומרת: 'אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת?

קלני מראשי קלני מזרועי, אם כן, המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים', אמר האדמו"ר: במשנה זו כתוב שאדם ששרוי בעוגמת נפש, הוא גורר כביכול את השכינה שתצטער יחד עמו, מעתה, המשיך האדמו"ר, אם אני אצטער אגרום לשכינה שתצטער אף היא, אם כן, סיים האדמו"ר, לכבודו של הקב"ה, אף במצבי הקשה הזה, לא אצטער".

בהתרגשות עצומה סיים הבחור ר' שלום את דבריו, והחל מיד לשיר שיר שמח, כל הבחורים נסחפו אחריו בשירה ובשמחה. קול השירה גבר והאווירה העכורה שהייתה עד כה בחדר, החלה מתהפכת באווירת שמחת החג.

ראש הישיבה עם כל כאבו ומחלתו נדבק אף הוא באווירה החדשה וחיוך של שמחה נשפך על פניו, הוא הזדקף מעט, וביקש משני הבחורים שעמדו לידו לתמוך בו, ובמאמץ עילאי הוא נעמד על רגליו וביקש להצטרף למעגל הריקודים.

אין מילים שיוכלו לתאר את התרגשות הבחורים, בראותם את רבם שב לעצמו ורוקד איתם בשמחת התורה, להט של שמחה פרץ מהלבבות, וקולות השירה והריקודים בקעו עד לב השמים, הנה זוכים התלמידים, האריות שבחבורת ישיבת חברון לרקוד עם רבם בשמחת התורה האחרונה בחייו. (קול חוצב עמ' 445).

כל הבריאה בשביל התורה הקדושה – מעשה נפלא

"בראשית ברא אלוקים" (בראשית א, א), בשביל התורה ולומדיה, כל העולמות והרקיעים המלאכים וגן עדן, כדור הארץ וכל הנבראים הממלאים אותו הכל נברא בשביל דבר אחד, והוא, בשביל התורה ולומדיה.

וכך מעיד הנביא ואומר (ירמיהו לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". כלומר, אם לא תהיה בריתי שזו התורה במצב של למידה יומם ולילה, אזי חוקות שמים וארץ ישובו למצב של תוהו ובוהו זהו תנאי של ממש בקיום העולם.

וכך כותב רבי ח"ם מוואלוזיין זיע"א, בספרו 'נפש החיים' (שער ד פרק יא) וזה לשונו: "והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום".

מספרים כי פעם אחת, בעת קבלת הקהל אצל הגאון מוילנא זי"ע, הגיע אליו ילד צעיר לימים המלווה באביו המבקש ברכה מהגאון.

אלא, שבשעה שנכנס הילד לחדר, אירע דבר חריג ויוצא דופן. הגאון מוילנא, אשר היה ידוע כאיש אלוקים קדוש וטהור, נעמד לכבודו של הילד, דבר שלא אירע מעולם, שהגאון מוילנא יעמוד לכבודו של אדם מן השורה.

לאחר כמה שניות, חזר הגאון וישב במקומו.

כשיצא הילד, ניגש אל הגאון מוילנא, תלמידו המובהק ושאל אותו: "למדנו רבנו, מדוע עמד כבוד הרב לאותו ילד פשוט?" או אז חשף הגאון הקדוש ברוח קדשו ואמר: "דע לך, כ' אתמול בלילה, בשעה מאוחרת, היה רגע אחד בעולם שאף אחד לא למד תורה, מלבד אותו הילד שפתח לכמה רגעים משניות, ולמד באותה שעה, ובזכותו כל העולם ניצל.

ולא עוד, אלא שקיבל הוא מהשמיים את השכר של כל בני העולם כולו, לפי שהיה היחיד באותו רגע בכל העולם שעסק בתורה הקדושה, על כן עמדתי לכבודו, שקיבל שכר כנגד כולם והציל את העולם מאבדון".

לפני מלחמת העולם השנייה, נסללה מסילה ארוכה ביותר שחצתה את כל ערבות סיביר והגיעה עד לוולדיווסטוק השוכנת מול חופי יפן במזרח הרחוק, מרחק של אלפי קילומטרים. במשך עשרות שנים, עמלו בדם ויזע הצארים של רוסיה על בנייתה, וסכומים עצומים שהושקעו בפרויקט גדול זה.

רבים תמהו אז מהו ההגיון המצדיק בניית מסילה זו שאין בה כמעט שימוש?... התשובה לתמיהה זו ניתנה כאשר בני ישיבת 'מיר' ברחו מאירופה הבוערת לחוף מבטחים ביפן, והרכבת הנוסעת על מסילה זו שימשה להם כדרך מילוט.

אגב, מיד לאחר מכן, הרכבת יצאה מכלל שימוש, לאחר שהופצצה ע"י הגרמנים.

הכל למען התורה!

זו הסיבה, כותב הבני לוי: "כי ה' ברא את כדור הארץ עגול, כדי שבזמן שאצלנו לילה ולא לומדים תורה, בצד השני של העולם יהיה יום שיוכלו ללמוד, ובכך יתקיים העולם תדיר בזכות לימוד התורה הקדושה!

צריכים אנו להתחזק מיום שמחת תורה, אשר רומז לנו ה' יתברך כ' אם נרצה להמשיך את הקשר המיוחד והנעים שהיה לנו בכל תקופתה חגים המרוממים, נוכל לעשות זאת רק ע"י דבר אחד ויחיד, והוא הקשר שלנו עם התורה הקדושה, ללכת לשיעור תורה, לקבוע עיתים לתורה, ללמוד גם בבית בזמננו הפנו' משניות ותהילים, רק זה החיבור שממשיך את הקשר והדבקות של הימים הנוראים ולכן חוגגים את שמחת התורה בסיום ימי החגים.

נזכה להתחזק מיום שמחת תורה לשאוב שמחה לכל השנה כולה, להתחזק בלימוד התורה הקדושה, להרגיש עריבות ומתיקות בלימוד התורה, זכות התורה הקדושה תעמוד לנו ולזרענו, שלא תיפסק התורה מזרענו עד עולם, וזכות התורה תגן עלינו מכל מיני גזרות קשות ורעות. (ויוצא עמו בששון)

עשיית המצוות בשמחה ובהלהבות

כתב הגה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע (הקדמה לשער המצוות) וזל"ק:

והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפילו בעולם הזה, אבל השרש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותה אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאלו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה, עכ"ל.

וכה אמר הרה"ק הקדושת לוי זי"ע (ליקוטים, אבות ד"ה אם למדת קכד ע"ב) שרק מצוה הנעשית בהתלהבות נותנת כח באדם לעמוד כנגד יצר הרע!

ומבאר בדרך משל לאחד שמלמדים אותו תכסיסי מלחמה, כיצד לאחוז בכלי זיין והיכן לעמוד בכדי שיוכל לפגוע בקמים כנגדו, והנה באותה שעה של לימוד אזי אין נותנים 'אש' בכלי זיין שאין בו צורך עתה.

ויהי היום והוצרך לצאת למלחמה, והביא עמו את כלי המלחמה אך לא נתן בהם אש אלא אחז בהם כמו בזמן שלמדוהו...

פשיטא ואין צריך לומר שמיד שבו אותו האויבים ושחקו על משבתו.

כך על דרך זה הוא הנמשל, שהקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות כדי שנוכל להילחם עם היצר הרע, ויעייי המצות שאנו עושין בהתלהבות גדול בחשק עצום אנו נדבקים בפנימיות המצוה... ונדחקים מהחומר.

ולפי גודל התלהבות כן הוא התרחקות מהחומר ובא יותר להשגת הבורא. אבל העושה בלי התלהבות רק מצות אנשים מלומדה הוא כמו העבד הנ"ל שאין נותן האש בכלי זיין בעת המלחמה.

השקעה נבונה

הם היו שלושה אחים אמידים מאוד, אולי בין המשפחות העשירות והמיוחסות בעולם, משפחת רייכמן. גורדי שחקים הנושאים את שם משפחתם נישאים בלונדון, במונטריאול, במקסיקו סיטי ועוד. כמו שקיבלו, ידעו גם לתת. התרומות, המלגות, המענקים והכספים שהם העבירו לידי ארגוני צדקה בארץ ובעולם הסתכמו במיליוני דולרים בכל שנה. הם תמכו בעולם של תורה, במשפחות נזקקות, בחולים ובזקנים...

הכל התנהל כשורה, כמו שנאמר "על מי מנוחות ינהלני", עד ליום בו קיבל אחד מהאחים את הבשורה המרה. "רציתי לשוחח איתך" אמר הפרופסור. "כן, מה קורה?", "הבדיקות חזרו, ואישרו את החששות". "מה זה אומר?", "גידול, גידול סרטני ממאיר". "האם אפשר לצאת מזה?", "קשה לומר, אבל... יש זמן", אמר הפרופסור. "כמה זמן?", "קשה לומר, אולי שנה, שנתיים, שלוש...", "אני מבין" אמר המיליונר.

הכל השתנה לפתע, התגמד, קיבל משמעות אחרת. הזמן חלף ומצב בריאותו הלך והדרדר. הוא אסף את משפחתו, וביקש מהם בקשה אחרונה. הם קטעו את דבריו"מה פתאום, אבא! אתה תצא מזה, הכל יהיה בסדר, צריך לחשוב חיובי". אבל הוא המשיך "בקשה לי אליכם, הרי אין אדם יודע את יומו. מסיבה זו הנחתי בכספת שתי מעטפות. את המעטפה הראשונה ביקשתי שתפתחו ותקראו בבית ההספדים - עוד לפני הקבורה.

את המעטפה השניה - אנא פתחו רק ביום האזכרה, ביום השלושים לפטירתי". הימים, השבועות ומעט החודשים, עברו חלפו להם. האב החזיר את נשמתו לבורא. להלוויה הגיעו הנכבדים שבנכבדים. רבנים מכובדים, גבירים עשירים, עסקנים ידועי שם, פוליטיקאים מכל גווני הקשת הציבורית. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. שם, בבית ההלוויות, אחרי הדרשות וההספדים, ניגש הבן הבכור לקיים את צוואת אביו ולפתוח את המעטפה הראשונה.

המעטפה הראשונה נפתחת. כולם קשובים. כולם דרוכים. מה אבא כתב? מה אבא ביקש? הדריכות בקהל גדולה - אם המיליונר ביקש לקרוא את הצוואה כאן, בבית ההלוויות, כנראה יש לדברים משמעות מיוחדת... בכור הבנים פותח את המעטפה, ומקריא בקול את תוכנה המפתיע, וכך נכתב שם: "אני מבקש שתקברו אותי עם גרביים".

זה כל מה שהיה כתוב שם. כולם המומים, זה מפתיע, זה מביך, זה אפילו מוזר, אבל בני המשפחה הכואבים אינם עוסקים בכך כעת. "מה הבעיה?" אומר אחד מאחיו של הנפטר, גם הוא גביר אדיר, "הוא רצה להיקבר עם גרביים? אז תקברו אותו עם גרביים". איש החברא קדישא נבוך, "אי אפשר" הוא אומר בעדינות. האחים רייכמן אינם רגילים שמסרבים לבקשותיהם "מה הכוונה אי אפשר?" מתרעם האח, "זו בקשתו האחרונה!". "אני יודע", אומר איש החברא קדישא, "אבל לצערי, לא ניתן למלא אותה". בינתיים לחשושים, דעות ופלפולים, מתחילים להישמע מן הקהל. "נו באמת, מה הבעיה?", "מה כבר מבקש המת?". "איפה כבוד המת?", "מה כבר ביקש...", "נו, באמת, הלכות האלה לפעמים מצחיקות...". האישה בוכה, הילדים בוכים, הקהל

בוויכוח, והמת מוטל וממתין. הרבנים עוומעים את השאלה ומסכימים גם הם עם איש החברא קדישא "אי אפשר - זו ההלכה".

"תשאלו גדולים מכם, אולי אפשר לעשות משהו, למצוא דרך להתיר", מבקשים הבנים, "הרי הוא היה אדם גדול - תרם, תמך, והחזיק עולם של תורה, כמה כסף נתן לכם? כמה תמך בכם? נו, נו...". החלו הטלפונים לרבנים הראשיים, לגדולי הדור, מה עושים, האם אפשר ל... אי אפשר! גדול הדור פסק: לקבור בלי גרביים! עצבות, מרירות, תסכול גם הבנה חדשה במשמעות דרכו האחרונה של המת - ליוו את הנפטר לקברו.

גבשושי החול ממלאים את הקבר הפתוח ואפילו בקשתו האחרונה של האיש החזק הזה לא התמלאה. המעטפה השניה נותרה בכספת, ממתינה למועד האזכרה, ליום השלושים לפטירתו. הקייטרינג הטוב ביותר הוזמן. נואמים, דרשנים, משפחה, חברים, קרובים וידידים - כל המי ומי הגיעו לחלוק כבוד אחרון למת, ומעל לכל - הכל רוצים לדעת מה נכתב במעטפה השניה.

והנה פותח הבן הבכור ומקריא: "בני היקרים, ידוע לי כי לא יכולתם למלא את בקשתי האחרונה, וקברתם אותי בלי גרביים. רק רציתי להוכיח לכם כי למרות כל הכסף שהיה לי, כל הכבוד שנחלתי, וכל העוצמה שצברתי על חיי, לא יכולתי לקחת איתי אפילו זוג גרביים!". הנה זה ידוע שבשעת פטירתו של האדם אין מלווים לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (פרק אבות, פרק ו משנה ט). למה הדבר דומה? לאחד ששוכר דירה לתקופה ארוכה, ומרוב הרגל שוכח לערוך אבחנה בין מה שייך לו למה שייך לבעל הבית. הוא משקיע בשיפוצים, מחליף את הקרמיקה במטבח, מחליף ריצוף, מחדש בחדרי מגורים טפטים יקרים על הקירות וכן הלאה. יום אחד בעל הבית מבקש ממנו לפנות את הדירה. השוכר נבהל שהוא השקיע הרבה ורוצה לקחת איתו מה שהשקיע.

אומר לו בעל הבית: שוטה שכמוך, מדוע השקעת את כל הונך בדברים שאינם שלך? לו היית משקיע במערכת סלון חדשה, מוצרי חשמל ושאר דברים מסוג זה, היית יכול ליטול אותם עמך לכתובת הבאה, אולם אתה השקעת במקום הלא נכון. אדם שלא משקיע במקום הנכון עלול לגלות ביום מן הימים כי לא ניצל את החיים נכון! בשלב מאוחר מדי הוא עשוי לגלות שבעצם החטיא את המטרה שבשבילה הגענו כולנו לעולם הזה - זהו האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לאדם! (במעמקים של החיים)

מטריית האמונה

כמה נפלא ומרומם הוא החג הזה. ימי הרחמים והסליחות חלפו עברו והותירו אחריהם שובל זך של טהרת הלב ונקיות הנפש. וכשהלב זך ונקי - מחפש הוא, הלב היהודי הטהור, קרבת אלוקים. חפץ ומשתוקק הוא להיות דבק בקדוש ברוך הוא יתברך, להיות במחיצתו ובקרבתו, לחסות תחת כנפיו, לחוש את המתיקות הנפלאה של"קרבת אלוקים".

או אז - באה לה מצוות הסוכה. מיד במוצאי יום הכיפורים, טורחים אנו לבנות "סוכה" שבה כביכול נתייחד עם הקדוש ברוך הוא ונשמח עימו. את סוכתנו בונים אנו - לא תחת קורת גג, לא תחת השפעתם הסוחפת והמבלבלת של כל קנייני העולם הזה, אלא תחת כיפת השמיים, תחת כנפי השם יתברך. וכפי שהזוהר (פרשת אמור רעיא מהימנא ח"ג דף קג ע"ב) מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא" - צל האמונה בה' יתברך. דבר זה יובן על פי משל.

בספר לבוש יוסף (מועדים ח"א עמ' קעח) הביא משל כפרי אחד הגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה וראה שאנשים נושאים בידיהם מוטות משונים מלופפים בד. והנה הוא שם לב שחנות גדולה מציגה לראווה מוטות רבים כאלו בשלל צבעים.

שאל את בעל החנות: יסלח לי אדוני, מוטות אלו מה טיבם? ראה הלה שלפניו כפרי תמים, והסביר באורך רוח שלמוט זה קוראים מטריה והוא משמש מגן בפני גשם ומטר.

התפעל בכפרי מהמצאה מחוכמת זו ומיד קנה מטריה צבעונית בכסף מלא, כדי להתפאר בה בפני חבריו בכפר.

שב הכפרי לכפרו והאיכרים סבבוהו לשמוע על פלאי העיר הגדולה, לא תאמינו להמצאה החדשה, אמר הכפרי, הרואים אתם מוט זה? הם קוראים לו מטריה! היודעים אתם מדוע? משום שהוא מגן ממטר! אכן, פלאי פלאים! אמרו הבה נראה, הנה התחילו לרדת גשמים צא החוצה ונווכח לראות אם כדבריך. תלה את המטריה על זרועו כמנהג אנשי העיר ויצא החוצה, כעבור כמה רגעים חזר כשכולו רטוב עד לשד עצמותיו מהגשמים, ולעגו לו חבריו. החליט הכפרי באותו רגע כי עליו לשוב העירה, ולתבוע לדין את המוכר הרמאי שעשאו ללעג ולקלס.

התפרץ לחנות בכעס ואמר למוכר, רמאי, הפלתני בפח! שמע המוכר ותמה: כלום היה חור במטריה? חור? השיב הכפרי, מנין לי לדעת, תליתי את המוט על זרועי ונרטבתי! צחק המוכר צחוק גדול ואמר: הלכת עם מטריה סגורה ונרטבת?! הן מטריה סגורה לא מועילה מאומה, יש לפתוח ולחסות תחתיה ואז לא נרטבים.

והנמשל כה מובן! ארבעים יום השכמנו לבית הכנסת לסליחות, פקדנוהו בתפילות, ביקשנו שנה טובה, שנת מחילה עוונות ואור פני ה' ושפע של טוב

מאיתו יתברך. היכנו "על חטא'', התוודינו על עוון, והבטחנו שלא נשוב לכסלה ונטיב דרכנו.

אבל כל זה היה בין כתלי בית הכנסת. התפילה הסתיימה, ואנו שבנו לביתנו לחיי החולין והשגרה, ונמצאו חיינו מתנהלים בשני מישורים: מישור אחד של תפילה וטוהר, התעלות וקדושה, ומישור אחר הוא של חולין והתנתקות מרוחניות.

בא הבורא ואמר: לא כך בניי. אם רצונכם לשמור על חייכם, על בריאותכם, על רכושכם, על משפחתכם. חייבים אתם "לפתוח את המטריה" ולחסות תחת צילה כל העת ולהתגורר" בצילא דמהימנותא".

הנה עוזבים אותנו את בתינו האיתן, את כל רכושנו ועמלנו, ובאים לחסות בצל השכינה הקדושה. ואז זוכים אנו לחוש תענוג מיוחד ומתיקות נפלאה של קרבת אלוקים - "בצילו חימדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי!" (שיר השירים, ב,ג).

כמה מרגשים ומרעישים הם דבריו של רבנו האר"י ז"ל (שער הכוונות דרושי חג הסוכות ד), כי צורת הסוכה מרמזת על חיבוק של אהבה שמחבק אותנו הקדוש ברוך הוא, [שהרי צורתה היא "שתי דפנות שלימות והדופן השלישית אפילו טפח" (סוכה ד:) דומה כאדם המחבק את חברו בידו - הזרוע והאמה שהם ארוכים - ועוד טפח שזוהי כף היד, וזהו שכתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".

ואכן, בשבתנו בסוכה יוכל כל לב יהודי לחוש קירבה מיוחדת ושייכות נפלאה אל הקדוש ברוך הוא. מצווח הסוכה אף מיוחדת היא בכך שאנו מקיימים אותה בכל גופנו, בכל 248 אברינו ו- 365 גידינו,

וכפי שכותב בעל "חידושי הרי"ם" בספרו אמרי הרי"ם (מועדים א עמ' פג), שאין לנו מצווה כזו שאדם נכנס בה כל כולו, אפילו עם הנעליים שעל רגליו... כל גוף האדם נכנס לתוך המצווה ומתקדש בקדושתה, ולכן מורגשת קדושת הסוכה בנפש האדם יותר משאר המצוות.

ובאמת, כמה נפלא לחוש את הקדושה ואת הקרבה המיוחדת לקדוש ברוך הוא יתברך בימים אלו. תחושת טהרת הלב של יום הכיפורים עודנה מלווה אותנו, יושבים אנו בסוגה המעוטרת בחן, תחת כיפת השמיים, בצילה של השכינה הקדושה, בחברתם המרוממת של אבות האומה - "אושפיזין עילאין קדישין". והתורה מצווה ואומרת (ויקרא כג, מ) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים!". והשמחה אכן ממלאה את הלב וחודרת אל פנימיות הנפש - "זמן שמחתנו"!!