מעלת קדושת הפה

ד טבת תשפ"ו | 24/12/2025 | 21:31

"ואלה שמות בני ישראל". ואל"ה ר"ת וחומרת איסור לשון הרע "שמות" ר"ת מוצא שפתיך תשמור ועשית" והוא ענין שמירת לשון הרע שאדם צריך להזהר מאוד על פיו, וכמו שכותב הבעש"ט על הפסוק "נפשי יצאה בדברו" כי לכל אדם יש ניצוצי קדושה בנשמה שלו שצריך לתקנם, והתיקון הוא ע"י הדיבור כי בדיבור אחד שמדבר, הוא מתקן ניצוץ אחד של נפש, ולכל אדם יש קצבה של דיבור, וכל דיבור שאינו טוב שהאדם מוציא מפיו מפסיד ח"ו מחייו, אבל אם מרבה לדבר דברי תורה מוסיף לו חיים כמו שכתוב במסכת אבות מרבה תורה מרבה חיים, וזה שכתב "נפשי יצאה בדברו" שהחיים של האדם תלויים בדיבור שלו, שאם ח"ו מדבר דברים בטלים ולשון הרע וכיוצא, ח"ו מסתלקת ממנו חיותם וימיו מתקצרים ח"ו. וזה פירושו שנפשו יוצאת ע"י דיבורים אסורים.

וע"י שמירת הלשון יכול האדם לתקן גם את פגם הברית, כמו שכתבו רבותינו – "הבית והעליה כד מטו עילאי מיא, אזלי ומזקי לתתאי", ומי מתקן, העליון מתקן, והנה הפה של האדם היא ברית הלשון וכאשר האדם פוגם בפה ומדבר לשון הרע ורכילות מזיק לפה התחתון שהוא היסוד ואז מטמא בריתו ח"ו ומי מתקן העליון שהוא הפה שומר פיו ולשונו ולומד בפה תורה ואז מתקן, ולכן העיקר הגדול לשמור את הפה שהוא ברית הלשון.

וכמו שפירש הקדוש ר' דוד אבוחצירא הי"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אם תעשו ל"י שהוא לשון ויסוד מקודשים, אז אני אשכון בתוך עם ישראל.

וראינו בפרשת שמות שמשה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" נתן לו הקב"ה את ב' האותות – א. המקל נהפך לנחש. ב. היד נהייתה מצורעת, ומדוע אותות כאלו משונים שהמטה נהפך לנחש, ועוד יותר ג"כ שידו נעשית מצורעת כשלג וכי אין אותות אחרים, אלא כל זה לרמוז למשה רבינו כי דיבר לשון הרע על בני ישראל שזה מעשה הנחש ולכן המטה נהפך לנחש, שאמר והם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, ולכן אות השני שידו מצורעת כי זה תורת המצורע שמוציא שם רע.

וכ"כ גדולה קדושת הפה, עד שאמר רשב"י אם הייתי במעמד הר סיני הייתי מבקש ב' פיות, אחת ללימוד התורה ואחת לעולם הזה לבקש לחם חלב וכו'.

וז"ש "וינהג את הצאן אחר המדבר" "המדבר", אותיות מדבֵר, שהכוונה היא על קדושת הדיבור מה מותר לדבר מה אסור לדבר. וכן אחר אותיות של מדבר יש אותיות נהג"ש עולה בגי' משיח, שמשה רבינו הנהיג את הצאן שהם עם ישראל בתורה וביר"ש ובמצוות, לעשות הכל כדי לזכות לביאת המשיח במהרה וברחמים.

וכן כתוב "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" כתב על זה רבי רחמים מאזוז זצ"ל כאשר יענו אותו, כלומר אם עונים חזרה במריבה זה גורם שהריב יגדל וירבה, "כן ירבה וכן יפרוץ", אלא צריך "ויקוצו" יש לקצוץ ולבקע את הריב.

ידוע מה שכתב בעל "קהילת יעקב" על הפסוק "ותעל הצפרדע", כידוע צפרדע אחת היתה והיו מכים אותה, וכמה שיותר הכו אותה, היתה מוציאה עוד אלפי צפרדעים, שאל הרב א"כ מדוע המשיכו להכותה, הרי הם עושים פעולה הפוכה, והשיב, מאותה סיבה שאנחנו עונים לבעל הריב, הרי אנחנו יודעים שתהיה מזה רק מריבה גדולה יותר ובכל זאת עונים לו. ולכן צריך לשמור את פיו ולשונו.

וכתב החפץ חיים בפרשת חוקת שכשמשה היה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו העם הזה שנשתעבדו יותר משאר האומות, ראה שני אנשים (דתן ואבירם) ניצים. אמר לרשע למה תכה רעך? אמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? אז נתישבה דעתו של משה ואמר "אכן נודע הדבר", כעת אני מבין על מה השעבוד הנורא הזה, משום שיש בהם עוון לשון הרע.

ולכן בתקופת הפרשיות של ימי השובבי"ם עם ישראל מתקנים את חטא הלשון ומרבים בתענית דיבור אף בדבור חול משום שעל ידי הדבורים בסופו של דבר נגרם איסור לשון הרע ורכילות, ועוון הזה חמור עד מאוד משום שכשאדם חוטא בשאר אבריו, בורא מלאך של חבלה בלי פה, ואז הקדוש ברוך הוא מרוב טובו מטה הדין כלפי חסד, אבל מי שמדבר לשון הרע בורא מלאך מקטרג הנברא עם פה ולשון, כי מכיון שנברא על ידי הדבור הוא כבר מקטרג במו פיו. ותובע את שלו.

ושמא יאמר אדם ומה אני עושה, בסך הכל מדבר, ומוציא רוח מפי? כבר כתב החיד"א (ראש דוד פרשת שלח לך) על דברי שלמה המלך "כי יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", לכאורה מהו הקשר בין יצירת הרים ורוח לשיח האדם? אלא הכונה היא שלולא ההרים, רוחות הסערה שבעולם היו משברות והורסות את העולם, ולכן הקדוש ברוך הוא ברא הרים בכדי לעצור את הרוחות הללו. וזהו מה שאמר שלמה המלך "מגיד לאדם מה שיחו" מכאן תבין מה יכולה לעשות רוח, ואל תאמר ומה בכך. ולעומת זאת מי ששומר את פיו מלדבר רע ומשתמש בו רק לדברי קדושה, אין ספק שיכול להפוך עולמות, לשנות גזירות רעות לטובות.

וכמ"ש רבינו יוסף חיים זצ"ל עה"פ "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ריש פ' מטות) שמי שמקפיד לא לחלל את דיבורו בדברים אסורים, אז שכרו הוא ש"ככל היוצא מפיו" - הקדוש ברוך הוא יעשה וישמע ויקבל את תפילותיו.

ומסופר על הגאון ר' זלמן אחיו של רבי חיים מואלז'ין שהיה בקי בכל התורה שבכתב ושבעל פה, ומעולם לא דיבר דברים בטלים, וכשהיה מבקש לאכול היה אומר הלכות סעודה כלשון מרן בשו"ע ואז היו מבינים שהוא רעב, וכשהיה צריך לישון היה אומר הלכות קריאת שמע, כך שכל חייו היו קודש קודשים. ולכן הצדיקים תפילותיהם וברכותיהן מתקבלות לפני בורא עולם ומשפיעות על האדם טובה והצלחה על ידי ברכותיהם משום שיש להם פה קדוש כמו שכותב הרמב"ן (מלחמות ה') בהשגותיו על בעל המאור "איך פה קדוש יאמר כן"?! כך היחס לצדיקים הקדושים.

לכן כל אדם ימעט בדבורים בטלים וירבה בלימוד התורה ובפרט בזמנים האלו, וכתוב "ודברת בם" (בדברי תורה), "בם" בגימטריה ארבעים ושתים כמנין ימי השובבי"ם, שהם גם ארבעים ושתים רמז על רבוי התורה בימים הללו.

וכתב הגאון רבי אליהו מוילנא באגרתו: כל עמל האדם לפיהו ויכול לתקן בפה יותר מכל תעניות וסיגופים שבעולם כידוע אין קץ לשכר השומר פיו ולשונו, ומה גם שעל ידי זה יגיע למעלות שלא נוכל לשער. ועוד ידוע דע"י שמירת פיו וקבלת עלבונותיו יזכה להיות מוכשר שהתורה תשרה בו כמ"ש בתפילה אלהי נצר לשוני ונפשי כעפר פתח ליבי בתורתך.

וכתב מרן החיד"א שנהגו בשבועות אלו לעשות שבוע שלם תענית של דיבור ואכילה, ומכיון שירדה חולשה לעולם וקשה לעשות תענית של אכילה, לפחות צריך לעשות תענית דיבור ולמעט בדיבורים של חולין, ולהרבות בדברי תורה, ובזה יחשב כתשובת המשקל כמובא בצוואת ר' יהודה החסיד לתיקון לשון הרע.

ואל יאמר האדם אני ילמד הלכות לשוה"ר וכל ההלכות הקשורים לדיבור ובזה די שזה אינו, כמ"ש החפץ חיים דאדם שלמד לעשות כלי ולא נתנסה בזה לא מחייב שיצליח לעשותו ככל הצורך אפי' שלמד כל פרטי העשיה ואינו נקרא אומן עד שיאמן עצמו, וא"כ ה"ה הכא דאפי' שאדם למד ההלכות אם לא התרגל וניסה לשמור פיו לא יצליח לשומרו וע"כ צריך להיות אומן שפירושו שכבר עבר והתנסה בדבר והצליח.