"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (א, א)

סגולת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

כתב רבנו אפרים ז"ל בפירושו כתיבת יד, "ואלה שמות" ראשי תיבות, וחייב אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום.

וענין זה שמצות שנים מקרא קשורה ליציאת מצרים יבואר ע"פ מה שכתב רבנו האריז"ל בשער הפסוקים (ריש פרשת שמות) כי גלות מצרים היתה לברר את ניצוצי הקדושה אשר שם במצרים ערות הארץ, וזאת על ידי השיעבוד בחומר ובלבנים. וגם סוד קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, הוא לברר מקלי' נוגה את ניצוצות הקדושה שבה, שקלי' זו חציה בחול וחציה בקודש, ועל ידי קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, אנו מכניסים את חציה שבחול, אל הקודש. ולכך המילה "תרגום" עולה בגימטריא "תרדמה", שהיא סוד נוגה, שיש לחבר את התרגום עם המקרא בכל פסוק ופסוק, שיהא התרגום בכלל הקדושה, וכמו שהאריך רבנו האר"י ז"ל (שער המצות פר' ואתחנן ופרי עץ חיים שער השבת פ"ג). ומעתה יכוונו הדברים מאד, כשם שכאן בשיעבוד מצרים הוצרכו בכל תוקף קושי השיעבוד לברר את ניצוצי הקדושה, כן על כל אדם מישראל לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, כדי לברר את הניצוצות מנוגה ולכללם בקדושה.

בדרך זו נרמז גם בהמשך הפסוק, את יעקב איש סופי תיבות שבת, היינו שיש לקרא את שנים מקרא עד שבת, בסוד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (ראה בפרי עץ חיים שער השבת פ"ג). וממשיך הכתוב שבזה "הבאים מצרימה", "מצרימה" בגימטריא "שכינה", שכיון שהבירורים באים אל השכינה, על כן בבירורי הניצוצות שעל ידי קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, "הבאים" היינו יבואו הבירורים, "מצרימה", אל השכינה.

ובזכות מצוה גדולה זו, יזכה האדם לאריכות ימים ושנים, כמו שכתוב (ברכות ח:) כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכים לו ימיו ושנותיו.

אף הפשוטים ביותר, מאירים הם ככוכבים

כתב רש"י (כאן, ומקורו מתנחומא ישן שמות ב') וזה לשונו, אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. עד כאן.

כלומר הסיבה שבנוסף למנין שנמנו בני ישראל בפרשת ויגש (בראשית מו, ח), שוב נמנה מנין יורדי מצרים, לפי שבני ישראל חביבים על ה', ודבר החביב מונים אותו שוב ושוב, וכפי שנמצא בכוכבים שהקדוש ברוך הוא מונה אותם כשמוציאם להאיר בלילה, ושוב בבוקר כשמכניסם.

בדרך רמז ביאר מורנו ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, את עומק המשל שנמשלו בני ישראל לכוכבים, כמו שהכוכבים נראים לנו קטנים מאוד, ולפי האמת הם גדולים עד מאוד, וישנם כוכבים רבים הגדולים פי כמה וכמה מכדור הארץ, וכמו שידוע שהשמש גדולה מכדור הארץ פי מליון ושלש מאות אלף, ויש כוכבים הגדולים מהשמש פי מאה ויותר, ובכל זאת הם נראים לעינינו כמו נקודות אור קטנות בשמים, כן היהודים, על אף שלמראית העין הם נראים פשוטים, ולא נראית גדולתם בעולם הזה, אבל למעשה הם מאירים את העולם ואנשי ענק הם, ומאחורי כל אחד ישנו אור המאיר למרחקים לארץ ולדרים עליה ברחמים.

שמות כל עם ישראל נמצאים בפרשתנו

פעם אחת (סיפורי חסידים, זוין, ריש שמות) בא חסיד אחד להרב הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל התפארת שלמה, ומסר לו פתק, "קוויטל", כמנהג החסידים. אחרי כן אמר לרב, בהיותי בדרך לרדומסק, פגשתי באיש אחד ממכירי, וביקש ממני, שכאשר אהיה אצל כבוד הרבי, אזכיר לפניו חולה אחד הזקוק לרחמים. ואמר לי את שם החולה ושם אמו, אבל מחמת טרדותי, שכחתי את השמות, וכמה שיגעתי להיזכר, לא הועלתי מאומה, ואיני זוכר לא את שם החולה ולא את שם אמו.

אמר לו הרב, ואם אינך יודע את השמות, כיצד אוכל להתפלל בעד החולה? שתקו האיש והרב כמה רגעים, ואחרי כן אמר הרב, אולי כך הוא שם החולה? נענה האיש בהתפעלות ואמר, כן, רבנו, כן! חזר הרב ושאל, ואולי שם אמו של החולה כך הוא? כן, נזכר האיש והשיב מתוך התפעלות עצומה, ודאי כן.

וכל העם שהיו עומדים שם בשעת מעשה, השתוממו עד מאוד לראות בפועל את רוח הקודש של בעל התפארת שלמה. כשראה הרב את תמהונם נענה ואמר, היודעים אתם מנין אני יודע את שם החולה ושם אמו? יש לנו חומש המתחיל ב"ואלה שמות בני ישראל", ושם נמצאים כל השמות של בני ישראל, ומצאתי שם גם את השמות של החולה ואמו.

מדוע כתוב מצרימה ולא מצרים?

בספר שפתי כהן מגורי האר"י (כאן) הקשה, מדוע כתוב "מצרימה" ולא למצרים? ותירץ שמונח כאן רמז נפלא, שהנה בחז"ל מובא (מכילתא מס' דעמלק א), שכל עבד שהיה נכנס למצרים לא היה יכול לצאת משם. לכן המילה "מצרים" פותחת באות מ' רגילה, ומסתיימת עם ם' סתומה, לומר לך, אפשר להיכנס למצרים, אבל אי אפשר לצאת ממנה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? במקום לכתוב "ואלה שמות בני ישראל הבאים למצרים" כתב "הבאים מצרימה", כך שהאות מ' האחרונה והאות ה' שאחריה שתיהן פתוחות, לומר לנו, אני אורדתי את בני ישראל למצרים, ואני גם אעלה אותם משם.

הכשפים אינם שולטים במי שמשנה את שמו

איתא במדרש – מלמד שכולם היו צדיקים, ע"כ. והדבר תמוה מנין יוצא מפסוק זה שכולם היו צדיקים.
ומבאר רבנו יהונתן אייבשיץ בספרו מדרש יהונתן (שמות מאמר ע"ג), בהקדים דברי הגמרא ויקרא שמו נח, לא נח שמו אלא חנינא שמו. ולמה נקרא שמו נח, כיון שבדורו היו מכשפים גדולים, וכדי שלא יכשפו אותו בשמו, לכן שינה הקדוש ברוך הוא את שמו. וכפי שידועים דברי הגמרא (חולין ז.) שהיתה אשה אחת שרצתה לכשף את ר' חנינא, ואמר לה שלא יעזור לה משום ד"אין עוד מלבדו" כתיב. ומקשה הגמרא, והרי ר' חנינא בעצמו אמר, למה נקרא שמם מכשפים, מפני שמכחישים פמליא של מעלה? ומתרצת הגמרא, שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה. פירוש, כיון שר' חנינא היה צדיק גדול, לכן לא היו הכישופים שולטים עליו. ולפי זה מובן, הנה במצרים היו מכשפים גדולים, וכדברי הגמרא במסכת קידושין (מט:) שתשעה קבין של כשפים נטלו מצרים. אם כן מדוע בני ישראל לא שינו את שמם, כדי שלא יכשפו אותם, וכמו שראינו אצל נח הנזכר לעיל, ששינה ה' את שמו כדי שלא ישלטו בו כשפים? על כך אומר המדרש, "מלמד שכולם צדיקים", וכדברי הגמרא בחולין הנזכרת, דשאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, לכן לא חלים בו כשפים, ומעתה גם עם ישראל לא היו צריכים לשינוי השם, שלרוב גדולתם ומעלתם, כשפים לא יכלו לפגוע בהם, והדבר נפלא.

"אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (א, א)

יעקב אבינו קודם שירד למצרים שידך גם את התינוקות

במדרשי חז"ל (פסיקתא זוטרתא ומדרש אגדה כאן, וכן הביא גם החזקוני כאן) כתוב, שיעקב אבינו ידע שהמצריים שטופי זימה הם, והיה ירא שמא ילמדו בניו ממעשיהם המכוערים חס ושלום, לפיכך השיאם נשים קודם שירד לארץ מצרים.

ובילקוט שמעוני (כאן רמז קס"ב) הוסיף עוד, שאף הילדים הקטנים, כפרץ חצרון וחמול, שהיו כבני שנה ושנתיים, שידך להם יעקב אבינו נשים, טרם יצאו למצרים. שהרי אמרו חז"ל במסכת יבמות (סב:) כל שאין לו אשה שרוי בלא חומה, ועל כן דאג יעקב אבינו, שיהיה לכל אחד מצאצאיו אשה, בכדי שיהיו שמורים מן החטא.

ודבר זה מרומז כאן בנאמר "איש וביתו באו", שכל אחד מן הבאים למצרים בא עם אשתו, כמו שדרשו חז''ל במשנה במסכת יומא (פ"א מ"א) "ביתו" זו אשתו, ולכן "איש" היינו כל הגברים "וביתו" יחד עם נשותיהם, "באו" למצרים.

"רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר... וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (א, ב-ה)

שמות השבטים נקראו על שם הגאולה

"שמות" בראשי תיבות שמותיהם מיוחסים ומעשיהם תמימים.
בספר כסא רחמים (מלמד, כאן דף ל"ח ע"ב) מבאר שכל שמות השבטים, קראם יעקב על שם הגאולה העתידה והתורה הקדושה, ועל מה שיקרה לעם ישראל בעת הגלות והגאולה, וזה שנאמר על יעקב אבינו (בראשית מב, א) וירא יעקב כי יש שבר, שבר גלות, ושבר הגאולה.

ולכן יש בשמות השבטים מ"ט אותיות, כנגד מ"ט שערי טומאה שהגיעו אליהם בשיעבוד מצרים, ונגאלו והגיעו למ"ט שערי קדושה. וכנגד פרצוף הבינה מ"ט ימי ספירת העומר. וכנגד פסוק שמע וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם בהם יש בהם מ"ט אותיות.

וכך סדר השבטים: ראובן נקרא על שם (שמות ג, ז), ראה ראיתי את עני עמי.

שמעון על שם (שמות ב, כד), וישמע אלהים את נאקתם.

לוי על שם (זכריה ב, טו), ונלוו גויים רבים אל ה', דהיינו הערב רב שיצאו עמהם.

יהודה על שם (ישעיה יב, א), אודך ה' כי אנפת בי.

יששכר על שם (ירמיה לא, טו), כי יש שכר לפעולתך.

זבולון על שם (מלכים א, ח, יג), בנה בניתי בית זבול לך, דהיינו משכן ובית המקדש.

דן על שם (בראשית טו, יד), וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ועל שם ד"ן פרשיות התורה.

נפתלי על שם (שיר השירים ד, יא) נפת תטופנה שפתותיך כלה, והיא התורה שנקראת "נפת צופים".

גד על שם (במדבר יא, ז), והמן כזרע גד.

אשר על שם (משלי ט, ו), ואשרו בדרך בינה. שעמדו על הר סיני בקדושה ובטהרה.

יוסף על שם (ישעיה א, יא), יוסף ה' שנית ידו, וכתיב (דברים א, יא) יוסף עליכם ככם אלף פעמים.

בנימין על שם (ישעיה סב, ח), נשבע ה' בימינו.

שמות השבטים רומזים על עבודת הבורא

עוד יש לומר ולרמוז כי שמות השבטים רומזים לכך שעל האדם לזכור תמיד את הקדוש ברוך הוא, ולהתחזק בו, כדי שלא להגרר אחרי התאוות והבלי העולם הזה, שהנה:

"ראובן", רומז על ראייה, והיינו להזהר בשמירת העיניים, כדי שלא יבוא לידי עבירה. ועוד שהשם "ראובן" הוא "ראו-בן", כלומר תראה בן מי אתה, בנו של אברהם יצחק ויעקב, ועל כן צריך אתה ללכת בדרכיהם.

"שמעון", מלשון שמיעה, שחייב האדם לקדש את חוש השמיעה ולשמוע רק דברים טובים, וכמו שאמרו בגמרא (כתובות ה:) תנו רבנן אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחילה לאברים. (ועיין בראשית רבה פרשה ע"א סי' ג').

"לוי", להורות שצריך להתלוות ולהתחבר תמיד אל התלמידי חכמים, וכמו שכתוב במשנה (אבות פ''א מי"ז) שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים. ועל ידי שמתדבקים בחכמים, זוכים ללמוד מדרכיהם, ואז נזכה שהקדוש ברוך הוא גם כן יתלווה אלינו.

"יהודה", מלשון הודאה, להורות שאנחנו צריכים תמיד להודות לקדוש ברוך הוא בכל מדה שנוהג עמנו, בין בטוב בין ברע (ברכות נד.), כי בעצם האדם אינו יודע מה טוב לו באמת, וזהו שאומר הפסוק (תהלים נו, יא) באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר. כלומר, בין אם הוא נוהג איתנו במדת הדין שזה שם אלוקים, ובין אם במדת החסד שזה שם הוי"ה ב"ה, צריך להללו. וכמו שמספרים מעשה בשני אנשים שרצו להפליג בספינה, בדרכם אל הספינה לאחד נכנס קוץ ברגל, ולא יכל ללכת ולכן הפסיד את הספינה, והצטער מאוד שאירע לו כך. לאחר זמן שמע שהספינה טבעה בים, וכל האנשים שהיו בה מתו. בשומעו זאת החל לברך ולהודות לקדוש ברוך הוא על שסיבב שיכנס לו הקוץ ברגל, כדי שהוא לא יטבע עם הספינה [ואנחנו לא נחכה עד שאחרים ח"ו יוזקו כדי שנדע שהקב"ה עושה עמנו חסדים ונפלאות וכל עכבה לטובה].

"יששכר זבולון", יששכר אותיות "יש שכר", שידע האדם שהקדוש ברוך הוא נותן שכר לעושי רצונו, וכן להפך הוא נותן עונש, ואחרי שהולך האדם מהעולם הזה, נותן לו "זבול", היינו חלק לעולם הבא, שהצדיקים זוכים להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. ואם כן צריך לנצל כמה שיותר את חיי העולם הזה, לאסוף תורה ומצוות ומעשים טובים, שמי (עבודה זרה ג.) שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

"יוסף", שאם האדם מעורר את עצמו לנצל את ימי חייו בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא יעזור לו שיוסיף עוד בעבודת ה', ויעלה עוד במעלות התורה.

"בנימין", בזה שהוא מתקרב לקדוש ברוך הוא, זוכה ונהיה "בן ימין", כלומר עומד לימינו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר (שיר השירים ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך.

"דן ונפתלי", "דן" מלשון דין, "ונפתלי" מלשון תפילה, שאם האדם זכה למעלות גדולות, ומושל ביראת אלהים, בשעה שמדת ה"דין" מתוחה, יש בכוחו על ידי ה"תפילה" לבטל גזירות, ולהוריד שפע לעולם.

"גד", מלשון מזל, שיש בכח הצדיק גם כן להוריד ולעורר מזל חדש חסד חינם מאת הקדוש ברוך הוא.

"אשר", שאז הוא מאושר ושמח בחלקו, על שזכה להשפיע ברכה ולזכות את הרבים. (דרש יהודה).

"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (א, ה)

עם ישראל הם כגוף אחד ונפש אחת

כאן ביעקב נאמר "שבעים נפש", בלשון יחיד, ואילו בעֵשַו שהיו לו רק שש נפשות, הכתוב קוראם (בראשית לו, ו) "נפשות ביתו", בלשון רבים. וצריך להבין את סיבת שינוי הלשון.

אלא כיון שעם ישראל מאוחדים, על כן הם כגוף אחד ונפש אחת. אבל הגויים, כל אחד הוא בפני עצמו ואין בהם איחוד, ולכן בעשו כתוב "נפשות", בלשון רבים, וביעקב נאמר "נפש", בלשון יחיד. (ועיין רש"י בראשית מו, כו).

מספרים על מלך אחד, שנטל מיהודי וגוי את בניהם מיד מעת שנולדו להם, וגידלם אצלו בביתו. לימים קרא להם המלך ואמר, אני מחזיר לכם את בניכם, וכל אחד יבחר את הילד שלו ויקחו. היהודי לא ידע מיהו בנו, מה עשה? לקח שתי קערות, בקערה אחת שם ענבים, ובשניה אגוזים, ונתן לפני הילדים. ועל הילד שלקח את הענבים אמר, בוודאי זהו בני. אמר לו המלך, אמת נכון הדבר, אבל איך ידעת זאת? אמר היהודי, הענבים מסמלים את עם ישראל, שאף על פי שהם הרבה גופים, מכל מקום כולם מאוחדים, כאשכול ענבים, שבו הרבה גרגירים, אבל כולם מחוברים יחד באשכול אחד. ולכך נאמר "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", בלשון יחיד, שעם ישראל הם כגוף אחד ונפש אחת. (דרש יהודה)

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (א, ו-ז)

הצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם

וימת יוסף וכל אחיו, וסמיך ליה ובני ישראל פרו וישרצו. המלאך המגיד גילה למרן (מגיד מישרים שמות מהדו"ק ד"ה אבל רזא) שהתורה רמזה כאן בסמיכות הפסוקים, שהצדיקים מולידים במיתתן יותר מבחייהם. שבזמן שמסתלק צדיק מן העולם, כמה נפשות ערטילאות מסתובבות בעולם, ואין להן מנוחה, והולכות אצל הצדיק, וכאשר מספידים את הצדיק ואומרים דברי תורה, הנפש מתעטפת במילים האלה, ועל ידי כך היא עולה בדרגות עליונות. ולכך בסמיכות ל"וימת יוסף וכל אחיו" הם הצדיקים, נאמר "ובני ישראל פרו" וכו', כי בשעת פטירת הצדיקים, הם כביכול פרים ורבים יותר מבחייהם.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ז)

יזהר האדם שהאר"ץ לא תמלא אותו

במצרים ירדו עם ישראל מהדרך הטובה, רדפו אחר הכסף ואחר התאוות, ולכן היה שיעבוד קשה, כמו שמסביר רבנו ישראל יעקב אלגאזי זצוק"ל בספרו מענה לשון (ערך "מאד" סי' תקפ"ג) על הפסוק "ובני ישראל פרו וכו' ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם", לכאורה היה צריך לומר רק פעם אחת "מאוד", ולא ב' פעמים? ועוד קשה, מהו הפירוש "ותמלא הארץ אותם", וכי עם ישראל מילאו את כל הארץ?

אלא ידוע כי "מאוד", פירושו ממון, כמו שפירוש הפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך... ובכל מאודך", "מאודך" פירושו (יומא פב.) בכל ממונך. כן גם כאן, פרעה ועמו משכו אותם לממון, שידעו המצריים שלא יוכלו על בני ישראל כשהם שומרים על המצוות, לכן הביאו להם פלאפונים קטנים שאפשר לשים בכיס, ויש בהם את כל הצרות שבעולם, וכן הביאו להם כל מיני תאוות וכסף, ואז בני ישראל רדפו אחר התאוות. ולכך נאמר "ויעצמו במאוד מאוד", "מאוד" הראשון פירושו שהרבו בממון, ו"מאוד" השני הכוונה שהרבו בו עד "מאוד" הרבה. ואז הלכו אחר הארציות התאוות והמותרות, ולכך סיים הפסוק "ותמלא הארץ אותם", כלומר ה"ארצ"יות מלאה אותם בעצמם. ולכן צריך האדם שמירה גדולה שלא ילך כלל אחר התאוות.

מנין שהיו יולדות ששה בכרס אחד

במדרש שמות רבה (פרשה א' סי' ח') שנינו שהיו יולדות ששה בכרס אחד. עד כאן. ביאר הבן איש חי באדרת אליהו (ריש שמות) בשם הרב דבק טוב, שהמדרש למד זאת מהפסוק (להלן א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". והנה מצינו שהיו מענים את עם ישראל ששה ימים בשבוע, וכדאיתא במדרש (שמות רבה פרשה א' סי' כ"ח) שמשה רבנו כשגדל אמר לפרעה, למה אתה מעביד אותם גם בשבת, הרי הם מתעייפים ונחלשים? ולכן יעץ לו שבשבת ינוחו, ופרעה הסכים. וזו סברא גדולה שינוחו יום אחד, ויתחזקו, ואחר כך יהיה להם כח לעבוד יותר. [וזהו מה שאומרים בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו", שמשה הנהיג את השבת עוד לפני מתן תורה, על ידי שביקש מפרעה שיתן להם יום מנוחה ולא יעבדו בשבת], אם כן הם עבדו ששה ימים. ולכך כשנאמר "וכאשר יענו אותו", היינו כמנין הימים שהיו מענים את ישראל, שהם ששה ימים, "כן ירבה וכן יפרוץ" כנגד זה יהיה גם כן ששה, מכאן שנולדו "ששה" בכרס אחד. וכל זה היה לטובתם של ישראל לקרב את הקץ.

ביאור נפלא בפסוק

ריבוי הפעלים בפסוק זה צריך ביאור, ועמד על כך בספר אמרי חן (ויזגן, שמות עמ' צט) ובקיבוץ דברי כמה מפרשים יחד ביאר הכל, פרו בהריון, שכל הנשים ילדו ולא היו בהן עקרות. וישרצו שילדו ששה בכרס אחת, וי"א עשר וי"א ששים (שמות רבה פרשה א' סי' ז'). וירבו גדלו, שכל הנולדים חיו וגדלו ולא מתו בקטנותן. ויעצמו שהיו כולם בריאים וחזקים ומפותחים יפה. (כן הוא במדרש החפץ כת"י, מובא בתורה שלמה כאן עמ' ט"ז הערה ס"ו). במאוד מאוד שהיו חזקים יותר מהילדים שנולדו בלידה רק ילד אחד.

לפרות ולרבות למרות הקשיים ואין ללמוד מהמודרניים

פרעה הרשע פחד שמא יתרבה עם ישראל מאד, עד שהם יהיו הרוב במצרים, וילחמו עם עמו. ולכן רצה למעטם, וזה היה עיקר תכלית גזירת השיעבוד שגזר פרעה, כדי שלא יהיה להם כח וזמן להיות אצל נשותיהן (ספר הישר שמות עיין שם), ובתחילה גזר למרר את חייהם בעבודה קשה, ובשביל ליישם זאת בתחילה (שמות א, יג) ויעבידו מצרים את בני ישראל "בפרך", ודרש רבי שמואל בר נחמני בסוטה (יא רע"ב) "בפה רך", היינו שבתחילה אמר להם פרעה מי שיעבוד כך וכך על כל לבנה יקבל עשרה זהובים, ומשעה זו עבדו עם ישראל שעות נוספות, וכל זאת עשה פרעה בשביל לראות כמה לבנים הם יכולים לעשות ביום אחד, ולאחר מכן אמר להם פרעה עתה אין כסף, וכך וכך לבנים אתם צריכים לעשות ביום כסכום הלבנים אשר עשיתם. ואז (שם יד) וימררו את חייהם בעבודה קשה בלי מנוחה.

בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים

אמנם הגמרא מבארת (סוטה יא:) דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, והביאור הוא שנשותיהן היו צדיקות וחסידות והשגיחו על בעליהן והיו מבשלות תבשיל חם והיו מסעדות אותם במילים רכות, וכאשר היו הולכות לשאוב מים, היה הקדוש ברוך הוא מזמן להן דגים קטנים שהם מבריאים גופו של אדם, והיו מבשלות קדרה של דגים וקדרה של מים חמים, והיו אוכלים ושותים, ומן הזיווג הזה היו מתעברות, וכאשר מגיע זמן לידתן, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת עץ התפוח, שנאמר (שיר השירים ה, ח) תחת התפוח עוררתיך. והקדוש ברוך הוא היה שולח מלאך שהיה רוחץ את הילד ומחתל אותו, והיו נותנים בידו האחת אבן שינק חלב ממנה וביד השניה דבש, וכך גדלו. וכאשר היו באים המצריים, היו נבלעים התינוקות באדמה כדי שלא ימצאום, והיו מביאים המצריים שוורים לחרוש את האדמה וכמו שנאמר (תהילים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, שהיו מעמיקים את המחרישה והם היום נבלעים יותר בעומק האדמה, ואמנם המצריים היו בטוחים שלאחר שחרשו את האדמה כבר מתו, והיו הולכים להם, ואמנם בלכתם, התחילו לבצבץ התינוקות מן האדמה, שנאמר (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך.

מן המדרש הזה אנו למדים, שעל אף התנאים הקשים והגרועים ביותר, הוסיפו בנות ישראל לנהל חיי משפחה, כדי להגדיל את עם ישראל, ולא נקטו בשיטות המודרניות והאפיקורסיות שכשהמשפחה במצוקה צריך חס ושלום למעט את הילודה, אלא שמו מבטחן בהשם יתברך. ובזכותן נגאלו ובזכותן אנחנו נגאל.

הקדושה בטבעה מתרבה ומוציאה פירות, והסט"א להיפך

איתא בזוהר הקדוש (משפטים ח"ב דף ק"ג ע"א) שהקדושה ולהבדיל הטומאה שני הפכים המה. הקדושה בטבעה תמיד מתרבה ועושה פירות, ולעומתה הטומאה ומיני הקליפות אינם מתרבים ואינם עושים פירות [ובלשון הזוהר הקדוש שם, אל אחר אסתרס ולא עביד פירין וכו'].

דבר זה למדנו גם מדברי תורה וגם מדברי קבלה, שהנה בפרשת ויצא (בראשית ל, כז) מצינו שאמר לבן אל יעקב אבינו ע"ה, נחשתי ויברכני ה' בגללך, כי ידע לבן היטב, שהריבוי והברכה שבאה לו, הגיע רק מצד צדקת יעקב אבינו, וכאמרו (שם, שם, ל) כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב, וברש"י שם מבאר, כשבאת לכאן, לא היו לי בנים ועכשיו היו לו בנים. עד כאן. גם בדברי קבלה נאמר (שמואל ב, ו, יא) וישב ארון ה' בית עובד אדום הגיתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו, ואמרו חז"ל (ברכות סג:) שילדו שמונה כלותיו כל אחת ששה בכרס אחד, עיין שם.

ובספר פרדס רמונים להרמ"ק זי"ע (שער ח' פי"ב) מבאר, שזו כוונת מאמר חז"ל (יומא עו.) מידה טובה מרובה ממידת פורענות אחת לת"ק, כי זהו טבע מידת הקדושה להיות רבה והולכת, ואילו טבע מידת פורענות להתמעט בטבעה.

יונה יולדת בכל חודש - טריפה אינה יולדת

עוד תתבונן, כי היונה שהיא בעל חי טהור וכשר, וישראל נמשלו לה (ברכות נג:), יולדת זוג יונים בכל חודש, חוץ מחודש אדר (רשב"ם ב"ב פ.), ולעומתה, הנחש הארור, מוליד אחת לשבע שנים, והאפעה אחת לשבעים שנה (בכורות ח.), וכל זה כי כאמור הקליפה מתמעטת והיפך הקדושה מתרבה.

עוד אמרו חז"ל (חולין נז:) שהטריפה אינה יולדת, ולפי האמור יובן הטעם, כי התולדות באים מצד הקדושה, ואילו הטריפה ניתקה משורש עליון קדוש, שמשם חיות כל נברא, ומעתה על כן אינה יולדת, ובספק אם היא טריפה או לא, אזי אם מתעברת ויולדת כשרה היא (שם) כי היא לסימן שלא נפסקה משורש הקדושה.

פירות ומגדים שנטע שלמה המלך

וכך מצינו בגמרא (יומא כא: ובירושלמי שם פ"ד ה"ד) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן. וכשנכנסו נכרים להיכל, יבש, עיין שם. כי כל זמן ששרתה בו קדושה, היו גדלין ומתרבין, כיון ששלטו בו זרים, מיד אסתרס ולא עביד פירין [ולא היה עושה פירות].

ונמצא בספרים עתיקים, שאותו האיש ימח שמו, ציוה לתלמידיו שיסרסו את עצמן, ומי שלא יכול לעמוד בזה, יעסוק בסירוס בעלי חיים. והיינו כאמור, כי הקדושה מתרבה, ולהבדיל הקליפה מתמעטת.

עוד בחינה אחרת והיא פועל יוצא מהיסוד הנפלא הנ"ל, מאחר שהקדושה מתרבה והקליפה מתמעטת, לכן הקדושה משמרת ומקיימת כל דבר, ולהבדיל הקליפה מאבדת ומקרעת.

הנה אמרו חז"ל (חגיגה ד.) מסימני השוטה מאבד מה שנותנין לו, וקורע כסותו, כי השטות היא ממיני הקליפה, וזה דרכם של הקלי' והטומאה לקלקל ולקרוע, כאמרם ז"ל (ברכות ו.) הני מאני דרבנן דבלו, מחופיא דידהו. ופירש רש"י, בגדי התלמידים שבלים מהר [הוא מפני] שבאין המזיקין ויושבין אצלם ומתחככים בהם. ובגמרא פסחים (ק.) שנינו, האי מאן דפגע בנשים כשפניות, נימי הכי [הפוגע במכשפות יאמר לחש זה] חרי חמימי בדיקולא בזייא לפומייכו. וברש"י שם: סלים קרועים ונקובים עיין שם. כי זו מידתם וזה טבעם. ולכן תמצא שאותיות המילה "חכם" סדרם עולים במספרם למעלה יותר ויותר, שמונה, עשרים, וארבעים, להורות על הריבוי. ואילו אותיות המילה "שטה" המספר מתמעט והולך, מורה על האמור כי הוא פוחת והולך.

ולהבדיל בין הקודש לחול, בחכמים ובקדושים הוא להיפך, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"א) בור סוד שאינו מאבד טיפה. וכן מצינו בכהן הגדול שהוא חכם וצדיק הדור, ועליו נאמר במעיל האפוד (שמות כח, לב) שפה יהיה לפיו לא יקרע, והכהנים צריכים להיות שלמים בלי פגם, וכמבואר בזוהר הקדוש (אמור ח"ג דף ס"ט:) כהנא דקריב קרבנא קדם ה', בעי דליהוי שלים באברוהי. וכן אמרו בזוהר הקדוש (ח"א פ' ויחי דף רטז:) ושכינתא לא שריא באתר פגים.

חוק ההפלות בשנת תשל"ז

בשנת תשל"ז רצתה הממשלה לחוקק חוק המתיר הפלות. מראשי התומכים בחוק זה היה שר המשפטים באותם ימים שמואל תמיר, חוק זה כמובן מנוגד לדעת תורה, ולכן, כחלק מן המאבק של הח"כים החרדים בחוק, הוחלט לשגר משלחת אל השר, לנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו. בין חברי המשלחת היו רבי מיכל שטרן, רבה של עזרת תורה, ורבי רפאל לוין, בנו של הצדיק רבי אריה לוין זצ''ל. מאחר שהרבנים ידעו כי רבי אריה לוין היה אהוב מאוד בקרב חוגי הלח''י והאצ"ל, אשר שר המשפטים נמנה עליהם, הם קיוו שהצטרפותו של בנו לחברי המשלחת, תדבר אל ליבו של השר.

יומיים לפני הפגישה המיועדת, התקשר רבי רפאל לוין אל כל חברי המשלחת ושח להם, דעו, כי פגישה זו היא פגישה גורלית מאד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה מאד, ומי יודע אם נצליח לעמוד בה?! אנחנו חייבים לקרוע את השמים בתפלות! אנו מוכרחים לעשות מאמצים כבירים בתפלה, משום שאין לנו שום סיכוי... וכי מדוע שיקשיבו לנו? ואכן, תפלות רבות התפללו למען מטרה זו, ובהגיע השעה המיועדת, צעדו חברי המשלחת כשתפילה על שפתותיהם, אל ביתו של שר המשפטים.

בתחילתה של הפגישה התבקש כל אחד להציג את עצמו, וכשאמר רבי רפאל את שמו, ואת שם אביו, נהרו פניו של שמואל תמיר, ואמר, הו, רבי אריה, הוא הרי הרב שלנו!, וכיבד את רבי רפאל להציג את בקשתם לפניו. רבי רפאל ביקש תחילה לספר לו סיפור קטן שארע עם אביו, וכה אמר, באחד הימים נקשו על דלת ביתו שני בני זוג, אשר חזותם החיצונית העידה עליהם שאינם שומרי תורה ומצוות. משנכנסו פנימה, שטחו לפניו את שאלתם, זה לא מכבר הרתה האשה, ובעלה, אשר החליט כי לימודי הרפואה שלו אינם עולים בקנה אחד עם הולדת ילדים, מבקש שהיא תפיל את עוברה. ומאידך האשה מתנגדת לכך בכל תוקף, ומאחר שנתגלעו ביניהם חלוקי דעות אלה, החליטו לגשת לרבי אריה לוין, כדי שיכריע בנדון. ישב רבי אריה שעה ארוכה עם בני הזוג ותיאר להם את גודל המעלה בהבאת ילד יהודי לעולם. והוסיף לדבר על לבם כשהוא פורט על נימים רגישים, ומתאר עד כמה יועיל להם בן זה לעת זקנתם... דבריו היוצאים מן הלב, נכנסו אל לב הבעל, והחליט לקבל את דעת הרב ולהמנע מההפלה. רבי רפאל לוין הרים את עיניו אל שר המשפטים, שמואל תמיר, ואמר, המשכו של הספור היה, שכעבור חדשים אחדים נולד לבני הזוג בן, ושמו בישראל נקרא: שמואל תמיר...

שר המשפטים הנדהם, מיהר להתקשר לאמו ושאלה, האם כך אכן התרחשו הדברים? מעבר לקו ענתה לו אמו בהתנצלות, אכן כן, עליך להבין אותנו, הזמנים אז היו אחרים... קשים מאד... הוא ניתק את השיחה, ובפנותו אל חברי המשלחת אמר, אל דאגה, כל עוד אני הוא שר המשפטים, חוק זה לא יעבור בכנסת!...

כאשר יצאו הרבנים המרוצים החוצה, שאל רבי מיכל שטרן את רבי רפאל לוין, הרי הסיפור הזה ידוע היה לך גם לפני שלשה ימים. כבר אז ידעת שיש בידך את הקלף המנצח. ואם כן, למה צלצלת אלי ובקשת שנתפלל? למה סבור היית שהמצב הוא כה קשה ושצריכים כה להרבות בתפילה, כשנשק יום הדין כבר היה בידך? השיב לו הרב לוין, סיפור פה, סיפור שם... אך לולי התפלות, לא היתה לנו שום הצלחה. חושב אתה שהסיפור ניצח? לא ולא! דע לך, כי התפלה שלנו ניצחה, ובלעדיה לא היה הסיפור מוצלח ככל שיהיה, משיג את מטרתו. (מתוק האור פרשת לך לך).

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (א, ח)

משל נפלא בהכרת הטוב

בפסוק זה רואים אנו את כפיות הטובה של אומות העולם, שאפילו שעושים איתם חסד, הם לא מכירים טובה כמנהגם של החיות הטורפות. וכמו שמבאר רש"י (כאן, והוא מעירובין נג.), עשה עצמו כאילו לא ידע. עד כאן.

משל לראם שהיא חיה גדולה וכבדה עד מאוד שהלך ביער ונפל על צידו, ומרוב גודלו לא יכל לקום. עבר במקום אדם, וביקש ממנו הראם, עשה לי טובה ותקים אותי. הלך האיש טרח והביא אבנים ושם תחתיו, עד שהגביהו בדרך זו מעט מעט עד שקם. כשקם הראם תיכף רצה לטרוף את מושיעו. אמר לו האדם, הרי עשיתי עמך טובה, ואיך תגמלני רעה גדולה כזו?! אמר לו הראם, ומי אמר שאסור לגמול רעה תחת טובה? הבה נעשה משאל. כשעבר שם החמור, שאל אותו הראם, האם מותר להשיב רעה תחת טובה? פחד החמור מהראם, והשיב ודאי שמותר. לאחר מכן עבר גמל, ושאל הראם אף אותו, האם מותר להשיב רעה תחת טובה? אף הוא השיב ודאי שמותר, כי גם הוא פחד. למזלו של האדם בפעם השלישית עבר שם שועל שהיה ידידו משכבר הימים, וכששאל אותו הראם כמו כן, הבין לצרתו של האדם, ולפיכך הערים ואמר, כיצד יתכן שאדם זה שהוא כה קטן הרים אותך שאתה כה גדול, לזאת לא אוכל להאמין, אלא אם תוכל תשכב עוד פעם על צידך, ונראה אם יוכל האדם עשות זאת. כדי להוכיח את דבריו נשכב הראם על צידו, ותיכף שניהם ברחו, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. (מנחת דוד, אלעזרוף, סוף פרשת שמות עמ' ק"ו נדפס תשל"א)

הנמשל הינו פרעה הרשע, שלא הכיר ביוסף שהציל אותו ואת עמו, והשיב רעה תחת טובה, כמנהג החיות הטורפות, וכנאמר על הגויים בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ).

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (א, ט)

לעם ישראל יש את כל המעלות להצליח במלחמה

כתב הרב אלשיך (כאן) לבאר את הפסוק, ישנם ד' סיבות לנצחון במלחמה. א. על ידי שיש אחדות בין הלוחמים, וכמו שהיה בימי אחאב. ב. שהלוחם הוא צדיק, ולכן יש לו סייעתא דשמיא ניסית, וכמו שמצינו שהיה אצל אברהם אבינו במלחמת המלכים. ג. חכמה בקשרי מלחמה. ד. גבורה.

ולזה אמר פרעה "ויאמר אל עמו", אנו צריכים לטכס עצה גדולה נגד עם ישראל, כיון שיש להם את כל המעלות הנזכרות לנצח במלחמה, ש"הנה עם", היינו הנה הם עם מאוחד, "בני ישרא-ל", והם בניו של ה"אל", שהקדוש ברוך הוא איתם ומשכין שמו ביניהם, "רב", הוא מלשון (איכה א, א) רבתי בגויים, שהם רבתי בדעה, ולכן יש להם דעה גדולה וחכמה בקשרי המלחמה, "ועצום", זה גבורה.

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (א, י)

קמת בבוקר תגיד תודה, כל השאר "בונוס"

אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה א' סי' ט') פרעה התייעץ עם שלושה יועצים, בלעם, איוב, ויתרו. בלעם יעץ לפרעה, לכלות חלילה את עם ישראל, ולפיכך נענש במידה כנגד מידה ולבסוף נהרג בחרב. איוב ששתק, נידון ביסורין. יתרו ברח, וזכה שישבו בניו בלשכת הגזית. עד כאן.

ברור שעונשו של בלעם צריך להיות קשה לאין ערוך מעונשו של איוב, משום שבלעם יעץ רע על עם ישראל, ואילו איוב שתק. אולם לכאורה כשנתבונן, נראה לכאורה שהעונש של איוב היה חמור מהעונש של בלעם, שהרי איוב נידון ביסורים מרים ונוראים, שאין בכח אנוש לסבלם, ואילו בלעם נהרג בחרב, רגע אחד של צער וסבל ולא יותר. וכך הגמרא אומרת (כתובות לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. פירוש, דוקא בגלל שזרקו אותם לאש מסרו עצמם על קידוש ה', אבל אילו היו מכים ומייסרים אותם, לא היו יכולים לעמוד ביסורים, והיו חס ושלום משתחוים לצלם. זאת אומרת שהיסורין קשים מן המיתה. ואם כן צריך להבין, מדוע לכאורה נענש איוב בעונש חמור יותר משל בלעם?

ברם, באמת מכאן יש לנו ללמוד יסוד חשוב מאוד, שעצם זה שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם חיים בעולם הזה, זו היא טובה גדולה עד מאוד למרות הסבל והיסורים, וכמו שפירש רש"י (קידושין פ:) על הפסוק באיכה (ג, לט) מה יתאונן אדם חי, וזה לשונו, איך יתרעם אדם על כל הקורות הבאים אליו, אחר החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים. עד כאן. וזאת משום שרק בחיי חיותו של האדם, אפשר לתקן ולהגיע למעלות רמות, לא כן כשניטלת הנשמה, אזי כבר אי אפשר לתקן מאומה. וכל תכלית בואו של האדם הוא אינו לצורך העולם הזה, אלא לצורך העולם הבא. נמצא שבאמת העונש של איוב היה פחות מהעונש של בלעם, כי בלעם הלך לאבדון ולא ניתנה לו אפשרות התיקון, ואילו איוב, למרות היסורים הנוראים שעבר, סוף סוף ניתנו לפניו חיים של תיקון המעשים.

משל לאדם שנודע לו שזכה בזכיה גדולה בגורל, קפץ מרוב שמחה וידו הפילה את כד היין שהיה על השולחן ונשבר. בודאי שלא יחוש לשבירת הכד, משום שהפסד הכד הוא הפסד מועט עד מאוד, כלפי הרווח הגדול שזכה בו. כך צריך כל אדם להתייחס לכל הצער והסבל בעולם הזה, שבאמת הוא פעוט לעומת המתנה הגדולה של החיים שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידו נשמה חלק אלוה ממעל, שעל ידה יוכל לתקן הרבה תיקונים. וכך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה ולמות לא נתנני, היינו אף שיסרני השם ביסורים גדולים, אולם למוות לא נתנני, ועל כן לא ארגיש ביסורים כלל. ומי שמתרעם ומתאונן על הקורות הבאות עליו, ומסיח דעתו מהאושר הגדול של החיים הנמצאים תחת ידו, עליו הכתוב אומר (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, "אדם ביקר", ניתן ביד האדם "היקר" מכל, "בל ילין נמשל כבהמות נדמו", כיון שאינו מעריך את אשר ניתן לו, הרי הוא חי כבהמה, ואין חייו נחשבים למאומה (שיחות מוסר וארא תשל"א).

זה לא "הוא" זה "הוא"

החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב, וממידת הבטחון, להעמיד עצמו על נקודת האמונה... כי לא המקרה פגעו, שאין מקרה בעולם כלל, רק הכל מאתו יתברך. ומוכיח זאת מדברי הגמרא (תענית יח:), כשביקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם, אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי. היינו יצילכם כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. והם השיבו לו, שאין להשוותם להם, לפי שחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע (אליו היו הדברים מכוונים) הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו, ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך. בהשקפה כזאת יש לו לאדם להביט על כל אשר יארע לו, כי הכל ממילא נעשה מן השמים, והעושה... אינו אלא שליח, ואם לא היה שליח זה עושה כן, הרי שהיה שליח אחר עושהו במקומו.

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, יב)

אומות העולם מרובים בכמות ועם ישראל גדולים באיכות

בספר ילקוט הגרשוני (כאן) הקשה את אשר שמע בשם המגיד מדובנא, ומצא כן בכנפי נשרים, רבים שואלים, מדוע אומות העולם, מצויים במספר גדול בעולם, ואילו עם ישראל הם מתי מעט. והלא מנהגו של הקדוש ברוך שברא את הכל בשווה, כפי שמצינו ברש"י על הפסוק (בראשית ב, ז) ויפח באפיו וגו', שה' במעשה הבריאה כיוון שלא תהיה קנאה בין העליונים לתחתונים, ולכן ביום השישי ברא את האדם שגופו מן התחתונים ונשמתו מן העליונים, עיין שם.

אך העניין הוא, כאבנים טובות ומרגליות, שאף שהם מעטים במציאות, אך באיכות, שווה אבן טובה אחת, יותר מכמה מאות עצי היער. כמו כן עם ישראל, אף שמועטים במנין המה, ברם יש להם ריבוי באיכות, ואילו אומות העולם אף שרבים בכמות הינם, אינם בעלי איכות, ובזה משתווה הכל, שלכולם נתן השם יתברך מעלה וריבוי, לזה בכמות ולזה באיכות.

אם כן כל מה שישראל הם במתי מעט, הוא לפי שיש להם מעלה וריבוי באיכות, אבל "כאשר יענו אותו", והיו מבטלים אותם מלימוד התורה, ובזה היו נוטלים מהם את מעלת איכותם, אם כן שוב שורת הדין נותנת ש"כן ירבה וכן יפרוץ" בכמות, כדי שלא להטיל קנאה במעשה בראשית.

בקבלה טובה נעשה נס ומהות האדם נהפכת

כתב הרב הקדוש השם משמואל זי"ע (שמות עמ' ח' שנת תער"ב) בשם האגלי טל, נאמר (א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וברש''י מבאר, בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ. עד כאן. והיינו כי כאשר "זממו" המצרים לענות את בני ישראל, כבר נחשב להם הדבר כמעשה, כי אצל עכו"ם מצרף הקדוש ברוך הוא את המחשבה למעשה (ירושלמי פאה א, א), לכן מיד בתחילת זממם, כבר שידד הקדוש ברוך הוא את מערכות הטבע, וברא לבני ישראל גוף חדש, שיוכלו לילד ששה ששה בכרס אחד, מה שלא היה מעולם כדבר הזה, ולכן "כן ירבה וכן יפרוץ".

מכאן ילמד כל אדם קל וחומר לנפשו, ומה אם בעבור "מחשבה רעה" של המצריים, שינה הקדוש ברוך הוא את גוף היהודי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בשעה שאחד מישראל מקבל על עצמו קבלה טובה, "ובמחשבתו" רוצה הוא לישב על אדני התורה והעבודה, והרי אצל היהודים מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קידושין מ.), וודאי שתיכף ומיד יהפך להיות איש אחר ברוחניות ובגשמיות.

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (א, יג)

"בפרך" בפה רך

אמרו רבותינו ז"ל (סוטה יא רע"ב) אל תקרא "בפרך" אלא בפה רך, דהיינו, שפרעה הרשע פיתה את עם ישראל בלשון רכה ואח"כ התחיל להכביד עליהם את עול השיעבוד, וכפי שמפרט המדרש (רבה בהעלותך פרשה ט"ו סימן כ', ותנחומא בהעלותך סימן כ"ג, וראה באורך בספר הישר) שביום הראשון נטל פרעה סל ומגרפה והיה עושה בלבנים, ומי היה רואה את פרעה עושה כן ולא היה עושה, והיו אומרים לכל אחד ואחד וכי כבודך גדול יותר משל פרעה, המלך בעצמו עושה לבנים. ובסוף היום עמדו ומנו כמה לבנים עשה כל אחד ואחד, ואמרו להם כזה אתם מעמידים בכל יום ויום. ואילו שבט לוי לא היו בכללם, מפני שאותו יום נפטר לוי והלכו לקברו, ושבעה ימים היו בהספד ואבלות וי"א מפני שהבינו הלויים שהמצרים מרמים, ובשביל זה שבט לוי לא היו בעבדות. וזה שנאמר (א, יג) ויעבידו מצרים את "בני ישראל", בני ישראל דווקא ולא בני לוי.

א'ת ב'ני י'שראל ב'פרך ר"ת אבי"ב

עוד מרמז לנו הפסוק כאן שלעתיד כשיצאו מעבדות מצרים, יהיה זה בחודש האביב, כפי שאירע לבסוף ככתוב (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים בחודש האביב, וזה שאומר את בני ישראל בפרך, ראשי תיבות "אביב".

עוד נרמז כאן בראשי תיבות "אביב", שהוא "אב-יב", "אב" עולה בגימטריא ג', והיינו שבזכות ג' אבות, ובזכות "יב" שבטים, שסימנם "אביב", יגאלו.

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (א, יד)

או עבודה קשה או תלמוד תורה

כתב הזוהר הקדוש (ח"א דף כ"ז ע"א) "בעבודה קשה", בקושיא. "בחומר", בקל וחומר. "ובלבנים", בליבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה", זו ברייתא. עד כאן. והדברים צריכים ביאור.

בהגדת צוף אמרים (קליינמן עמ' 66 נדפס תרפ"ד) מבאר זאת בשם הדברי השכל, דהנה ידוע ששבט לוי לא היה בשיעבוד מצרים, כיון שעסקו בתורה. וכפי ששנינו באבות (פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול דרך ארץ. אבל שאר השבטים שלא עסקו בתורה, נכללו בשיעבוד ונאמר עליהם "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". וזה כוונת הזוהר, "בחומר", בקל וחומר, היינו שמי שלא עסק בקל וחומר היה צריך לעסוק בחומר, ומי שלא עסק בקושיות ותירוצים היה צריך לעסוק בעבודה קשה ובשאר עבודה בשדה.

מדוע כל האברים עובדים קשה חוץ מהעינים

בהקשר לכך שמי שלומד, בדין הוא שלא יצטרך לעבודה קשה, מסופר בספר וזאת ליהודה על יהודי קשה יום שבא אל הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל וטען לפניו, אני עובד קשה במשך כל היום, והנה הרב מחנך את הבן שלי שאני אעבוד קשה ושהוא ישב וילמד כמו מלך. היתכן?! ענה לו הרב, הסבר לי, מדוע כל האברים עובדים קשה, הידים, הרגלים, הפה, ורק העינים אינן עובדות, ותפקידן הוא רק להביט ימינה ושמאלה? אלא שהעינים ממלאות את תפקידן עבור שאר האברים. אם לא היו העינים, הרגלים היו מועדות בבור. גם הידים היו פוגעות ומזיקות במקום לפעול את פעולתן כראוי, וכן שאר האברים. הרי שהעינים שומרות ומפקחות על כל האברים, שיוכלו לפעול ולעבוד כהלכה. סיים הרב את דבריו ואמר, תלמידי החכמים נקראים "עיני העדה", וכיון שתפקידם של לומדי התורה הוא כתפקיד העינים, לדאוג לכל העם שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד, מן הדין הוא שלא יעבדו קשה.

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" (א, יד)

היצר משתמש בחומר ובלבנים

היצר הרע ממרר את חיינו עם כל מיני עבודות. פעם הוא בא עם "בחומר", ומשקיע אותנו בתוך כל "החמריות" של העולם הזה, נסיעה לים, טיולים ושאר הנאות. אבל אחר כך הוא בא "בלבנים", מה הכוונה? כגון כשמתחיל "זמן אלול" והאדם חושב לעשות תשובה, מגיע אליו היצר הרע ואומר לו, כולך "לבן" שהרי כבר עשית תשובה בעבר, הנך זך וטהור, מהצדיקים האמורים, ממש (ויקרא יג, יג) כולו הפך לבן, טהור הוא... וכך דרכו פעם הוא בא עם חומר ופעם בלבנים, ובין כך ובין כך הוא מרדים אותנו, ולא מאפשר לנו להתקדם בעבודת ה'.

"וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (א, יד)

מהי העבודה הקשה שעשו בשדה

בילקוט שמעוני (שמות רמז קס"ג־קס"ד) הקשה המדרש, וכי בשדה היו עושין ולא במדינה? אלא שגזרו עליהם שהאנשים ילינו בשדה והנשים בעיר, כדי למעטן מפריה ורביה. ודרשו שם רבותינו, שבשביל נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. שהנשים היו מביאות מים חמים לשדה וכו', והיו מזדווגים עם בעליהן, וכשנתעברו נשותיהן של ישראל, הרגישו המצריים בדבר ורצו להורגם. מה עשו בנות ישראל, השליכו בניהן בשדה, והיו באים לשם המצריים להורגם. עשה להם הקדוש ברוך הוא נס ונבלעו בארץ. הביאו המצריים שוורים וחרשו עליהם, וכשיצאו ישראל ממצרים עשה להם הקדוש ברוך הוא נס ויצאו מן הארץ וכו'. ושאלו להם ישראל, מי האכיל אתכם, אמרו, בא זקן אחד ונתן לנו צימוקים של דבש וכו' והם הכירו להקדוש ברוך הוא תחילה בים, שנאמר "זה אלי ואנווהו".

ביאור הפסוקים בעשרת הדברות

על פי דברי הילקוט שמעוני הנזכר, מובאת פנינה נפלאה בשמו של הגאון רבי יעקב קאפיל מרגלית, מק"ק זלאדמיוא [שהיה שריד מהפוגרומים בשנות ת"ח־ת''ט בפולין, והובא כשבוי לטורקיה, ושם נפדה על ידי יהודי טורקיה] בעשרת הדברות פתח הקדוש ברוך הוא ואמר לישראל (שמות כ, ב-ג) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך "מארץ מצרים" מבית עבדים. ולכאורה, מדוע נאמר ''מארץ מצרים", ולא "ממצרים"? אולם על פי תיאור ה"ילקוט" יובן, כי הכוונה היא לאותם שנבלעו בארץ בחסד השם יתברך, וכאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הוציאם הקדוש ברוך הוא "מארץ מצרים", דהיינו מתוך הארץ ממש.

ולכן הוסיף ואמר (בהמשך הפסוק שם) לא יהיה לך אלהים אחרים "על פני", כלומר, בזמן שאתם הייתם תחת הארץ, הייתי נראה לכם פעם כזקן רחמן, ואילו בים כמו בחור שעושה מלחמה, ושוב בהר סיני כזקן שיושב ולומד בישיבה. ומפני שראיתם את פני פעם כפני זקן ופעם כפני בחור, על כן אני מצוה לכם "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", פני ממש. ועל כן ממשיך הפסוק ואומר (בפסוק הבא שם ד), לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וגו', כי אנכי ה' אלהיך, בין שראית אותי "בארץ מתחת", ובין שראית אותי בהר סיני, הכל אני הוא ולא אחר!

"אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (א, טו)

מי הן שפרה ופועה

איתא במדרש זה שאומר הפסוק (תהלים ג, ד) כבודי ומרים ראשי. ע"כ. ויש צורך להבין את הקשר שבין פסוק זה למילדות העבריות. אלא דברי המדרש באו בדרך רמז, דהנה הגמרא בסוטה (יא:) מבארת ששפרה זו יוכבד, ופועה, זו מרים. וזה שאומר המדרש כבודי ומרים ראשי, שאותיות המילה "כבודי" הן אותיות "יוכבד", וכן במילת "ומרים" ישנם האותיות "מרים", וזו כוונת המדרש אם רצונך לדעת מי היו שפרה ופועה? דע כי הן מרים ויוכבד (שבט יהודה עמ' מ"ט).

מדוע נקראו שפרה ופועה

הגמרא בסוטה (יא:) מבארת שנקרא שמה שפרה, מלשון שיפור, שכן היא היתה משפרת את הוולד.

ובבעל הטורים (כאן) כתב ששפרה הוא מלשון שפופרת, כי כן דרך המילדת, שפעמים שהולד נולד מת, ולוקחת המילדת שפופרת של קנה, ונותנת לתוך מעיו של הולד ונופחת בו, ועל ידי כן שבה רוח חיים לולד.

עוד שם בגמרא סוטה שנקראת מרים פועה, משום שהיתה פועה לולד. ורש"י (כאן על הפסוק) ביאר שהיתה מדברת והוגה לולד, כדרך שמפייסות הנשים תינוק הבוכה.

ואולם תוספות (סוטה יא: ד"ה שהיתה) פירשו בשם רבנו חננאל פועה לולד, היינו שהיתה לוחשת לחשים, ועל ידי כן היה יוצא הולד.

מאיזו סיבה פרעה נתן להם שמות אלו

הבני יששכר (מאמרי ניסן, מאמר ד' דרוש י' ע"ד הסוד) ביאר שפרעה שינה את שמות בני ישראל, ובכללם שינה את שמות יוכבד ומרים לשפרה ופועה, ועשה כן בכוונה מכוונת, כדי להשקיעם תחת טומאת מצרים. והנה זה לשונו, הנה, מלך מצרים זה, דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות [דהיינו נתן להם] בכדי שיהיו נמשכין כל כוחות הנפש אחרי שמו שהניח, על פי עצת הסטרא אחרא. וזהו (שמות א, טו) "ויאמר מלך מצרים", אשר זה דרכו כל היום, "למילדות העבריות", מה אמר להן? "אשר שם האחת" יהיה שם "שפרה, ושם השנית פועה". ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים. וכיון שהניח להם שמות, אזי היה בטוח שימשכו אחר השם וישמעו לעצתו וכו', (שם יז) ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו', רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים וכו' עד כאן לשונו.

מנין ששפרה היא יוכבד ופועה היא מרים

יש לשאול דלכאורה מי אמר לגמרא ששפרה זו יוכבד ופועה זו מרים, אולי ההיפך הוא הנכון?

אמרו חכמים רמז לדבר שפועה היא מרים, כיון ש"פועה" היא מלשון צעקה, כי אביה עמרם (סוטה יב. ושמות רבה פרשה א' סי' י"ג) גירש את אשתו, מחמת שפרעה גזר להשליך את הילדים ליאור, ולשם מה ללדת עוד ילדים, וכששמעו ישראל שעמרם גירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו גם כן את נשותיהם. ומרים "צעקה", אבא, גזירתך יותר קשה משל פרעה, כי פרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות! ושמע לה והחזיר את אשתו, וכשראו כך כולם החזירו אחריו גם כן את נשותיהם, ולכן פועה מלשון צעקה היא מרים.

ושפרה זו יוכבד, כי יוכבד באותו הזמן היתה בת מאה ושלושים שנה (סוטה יב.), אלא שהקדוש ברוך הוא "שיפר" אותה וחזרה לנערותה, אם כן את מי שיפר? את יוכבד! ולכן אמרה הגמרא ששפרה זו יוכבד ופועה זו מרים. (דרש יהודה)

"וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (א, טז)

מדוע גזר פרעה אם בן הוא והמיתן אותו

הילקוט שמעוני (רמז קס"ד) מבאר, מדוע גזר פרעה להרוג את כל הנולדים הזכרים, וזה לשונו, בשנת מאה ושלשים לרדת ישראל מצרים, ופרעה חולם והנה יושב על כסא מלכותו, וישא עיניו וירא זקן אחד עומד כנגדו, ובידו מאזנים ממאזני הסוחרים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם לפני פרעה, ויקח כל זקני מצרים שריה וגדוליה, ויאסרם ויתנם יחד בכף מאזנים האחת, ואחר כן לקח טלה חלב אחד ויתנהו בכף מאזנים השנית, ויכריע הטלה את כולן. ויתמה פרעה על החזון הנורא ההוא, מדוע יכריע הטלה את כולם. וייקץ פרעה, והנה חלום.

וישכם בבוקר ויקרא לכל עבדיו, ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויען סריס אחד מסריסי המלך, אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי ילד יולד בישראל ויחריב כל ארץ מצרים. אם על המלך טוב, יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים, ויעש המלך כן. עד כאן לשונו.

ואכן נתקיים חלומו במלא עוזו, והילד שנולד נתגדל בביתו, וטיפחו בביתו במלא הדרו, והיה מאוכלי שולחנו על אפו ועל חמתו, כי אין חכמה ואין תבונה נגד רצון ה'.

"וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)

בזכות תפילת המיילדות כל הנולדים יצאו ללא מום

במדרש שמות רבה (פרשה א' סי' ט"ו) מבאר את כפילות הפסוק, שמאחר "ולא עשו כאשר דבר אליהן", אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? אלא שיש כאן קילוס בתוך קילוס, שלא דיין שלא קיימו המיילדות את גזירתו של פרעה, אלא שיש מהתינוקות שראויים לצאת חיגרים או סומים או בעלי מומין כפי דרך הטבע, שיש תינוקות שכך נולדים, והיו המיילדות העבריות עומדות בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא ואומרות, אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, רבון העולמים, בבקשה שיצא הולד בשלום, כדי שלא יאמרו עלינו שיצאו בעלי מומים, מפני שביקשו להרוג אותם. והיה הקדוש ברוך הוא שומע בקולם ויוצאים שלמים.

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת" (א, כ)

שתי הטבות הטיב להם

איתא במדרש פסיקתא זוטרתא (כאן) כתוב, הטיב להם בעולם הזה, והקרן קיימת להן לעולם הבא. עד כאן. והביאור בכך הוא שממה שבתורה כתוב "וייטב" בשני יודין, היו"ד הנוספת באה ליתן דגש שניתן להם ב' הטבות, הטבה אחת בעולם הזה, והטבה נוספת בעולם הבא.

"וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (א, כא)

שלח פרעה להרגן וה' החביאם

במדרש הגדול (כאן) מקשה על לשון הפסוק "ויעש להם בתים", וכי לשעבר לא היה להם בתים? אלא ששלח פרעה להרגן, וכיסה אותם הקדוש ברוך הוא כשתי קורות של בתים. עד כאן. כלומר "ויעש להם בתים" היינו שה' העלימם מפרעה, ועשאן כנמצאות בתוך בית שמוסתרות מפני הרואים.

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א, כב)

מה נעשה עם הילדים שהושלכו ליאור

בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"א) איתא, רבי שילא אומר, כל הילדים שהשליכו המצריים ליאור לא מתו, אלא היאור היה מפליט אותם למדבר מצרים, והיה הקדוש ברוך הוא מביא סלע בפי כל אחד ואחד וסלע בצדו, והסלע שהיה בפיו היה מניק אותם, והסלע שבצידם היה סך אותם שמן כחיה שהיא מסכת את בנה, שנאמר (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכשבאו ישראל ראו את הקדוש ברוך הוא והכירוהו וקלסוהו וקדשוהו, וזה מה שנאמר (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.

דתן ואבירם בהיותם תינוקות הושלכו ליאור ומשה הצילם

רבנו אפרים (לקמן ב, יג) כתב בשם המדרש חידוש נפלא, וזה לשונו, כשגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה חטאו אלו הילדים? אמר לו, גלוי וידוע לפני שעתידים להיות רשעים גמורים. אמר לו אם לפניך גלוי, לפני אינו גלוי. אמר לו תציל אחד או שנים מהם ותדע מה יהיה באחריתם. הציל את דתן ואבירם. וכל מקום שנאמר "נצים" הם דתן ואבירם.

דומה לזה מצינו במדרש החפץ (שמות ב, יג), שבעת מכת חושך התפלל משה רבנו על דתן ואבירם שלא ימותו כשאר הרשעים שמתו אז, והשאירם הקדוש ברוך הוא כבקשתו.

אין כישוף שולט במים

פירשו המפרשים, מפני מה גזר פרעה דוקא שישליכו את הנולדים היאורה, ולא ציוה להרגם במקום, בזמן שיש בכך טורח רב כשיולדת נמצאת הרחק מן היאור, לישא את התינוק עד היאור בכדי להשליכו? וביארו על פי הא דאיתא בגמרא (סנהדרין סז:) רב זעירי הלך לאלכסנדריא של מצרים וקנה שם חמור, וידוע שרוב מכשפים נמצאים במצרים [וכדאמרינן בגמרא (קידושין מט:) עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים], ורימו אותו ומכרו לו עץ בעלמא ובכישוף היה נראה חמור, רכב בו והלך, ולימים עבר ליד הנהר והחמור ניגש לשתות, וכשנגע במים נהפך החמור לעץ. הלך זעירי אל המוכרים וקבל עליהם שרימוהו. אמרו לו, אם לא שאתה רב זעירי, לא היינו מחזירים לך כספך, כי כאן כולם יודעים שכשקונים דבר מה, בודקים אותו תחילה במים, כיון שכישוף לא נשאר קיים במים חיים. וכמו שפירש שם רש"י (ד"ה פשר) וזה לשונו, כל מילי מכשפות נבדקין על מים חיים ונמוחין.

כן כאן, פרעה חשב שאם יצוה להרוג את הילדים במקומם, אולי ישראל למדו להיות מכשפים, ועל ידי כישוף תמורת הילד הילוד, יתנו להם חתיכת עץ, והשוטר הורגו ונותן להם כתב שהרגו, ובזה יצילו את ילדיהם. לכן ציווה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כי שם יבחן האם הוא תינוק אמיתי, או שמא הוא רק כישוף. ואם תראו שזה נעשה על ידי כישוף, תחזרו בשנית אל ההורים ותקחו את הבנים האמיתיים.

זהו גם הנאמר להלן (ד, ח-ט) והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה, והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. עד כאן. ה' אמר למשה, שאף אם לא ישמעו לקול האות הראשון, יאמינו לקול האות האחרון, כשיהפוך את מי היאור לדם, כי בזה יוודע לכל שאין זה כישוף, שהרי אין הכישוף שולט במים, ואין זה אלא נס ממרום, ואמת הדבר שהוא שליח ה'.

וכן מצינו אצל אליהו בהר הכרמל עם נביאי הבעל, שהתפלל (מלכים א, יח, לז) ענני ה' ענני, וביארה הגמרא (ברכות ט:) "ענני" שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, ו"ענני" שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וההוכחה לכך שאינו מעשה כשפים, מפני שהאש שירדה מן השמים ליחכה גם את המים, וכאמור אין כישוף שולט במים, וכמו שנאמר (שם יח, לח-לט) ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה. ואז נאמר, וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו, ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים.

כל תחבולות אנוש לא יזיזו כלום מגזירת מרום

בספר לקח טוב (שמות ב, א) מביא את דברי מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל בספרו ברכת פרץ, כתבו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה יב.) שגזירת כל הבן הילוד היתה על פי איצטגניניו של פרעה, כשראו בכוכבים שיוולד איש שיציל את ישראל. אמנם הסוף היה, שלא די שלא השליך פרעה את משה ליאור, אלא שבת פרעה הצילתו, ועל ידי עצם גזירה זו, ניצול על ידי בת פרעה. ופרעה בעצמו גידל את מושיעם של ישראל על ברכיו, וכמו שדרשו רבותינו (הגדה של פסח) "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", שפרעה גידל את משה רבנו בביתו.

והנה כל זה בא ללמדנו, שכל מעשה אנוש ותחבולותיו, לא יועילו להזיז דבר ואפילו כל שהוא מגזירת שמים, זולת תשובה ומעשים טובים וצדקה שהם מעבירין את רוע הגזירה.

מעשה ברבותינו שמסרו נפשם שלא להכניס לימודי חול לישיבות

ומעתה בינו נא זאת, כי האדם צריך לקיים את המוטל עליו, ללא התחכמויות וסברות שאינן על פי דעת תורה. וכמו שראינו מעשה נורא שאירע בחורף שנת תרנ"ב, שגזרה מלכות רוסיה לקבוע בישיבת וולאז'ין שעתיים לימודי חול בכל יום. לגזירה זו נתלוה איום, שאם תסרב הנהלת הישיבה למלא פקודה זו, תסגר הישיבה. ראש הישיבה הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זכר צדיק לברכה, לא רצה לקבל על עצמו את האחריות להחלטה גורלית זו, ולכך כינס את גדולי הדור לאסיפה מיוחדת, לדון עמם בדבר. רוב המשתתפים צידדו לבחור את הרע במיעוטו, ולהנהיג לימודי חול, ובכך למנוע את סגירת הישיבה, אבל לא כן היתה דעת הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זכר צדיק לברכה, כשהדמעות זולגות מעיניו, קם והודיע ברבים את החלטתו על פי דעת תורה, כי אומנם מחוייבים אנו להחזיק במעוז התורה, להעמיד תלמידים ולמסור את התורה לדורות הבאים, אבל כל זה אך ורק על פי הדרך שהתוו לנו אבותינו מאורי הדורות, עתה משנגזר עלינו דרכים ואופנים חדשים, אין האחריות מוטלת עלינו, לפיכך יבוא נותן התורה ויעשה את שלו, ואנו את נפשנו הצלנו, וכך החליט על סגירת הישיבה בשנת תרנ"ב.

והנה כאשר החפץ חיים היה מספר את סיפור המעשה הזה, היה מוסיף לזה מוסר השכל שאפשר ללמוד ממה שאירע כתוצאה מסגירת הישיבה, וכך אמר, בא וראה עד היכן הגיעה דעת תורה של גאוני הדור שעבר, לו הסכימו אז להנהיג לימודי חול בישיבת וולאז'ין, היתה חס ושלום התורה משתכחת מדורנו, כי הלא כך דרכו של היצר הרע, פותח בשתי שעות ביום בלימודי חול, עד אשר משאיר לבסוף שתי שעות בלבד ליום ללימודי קודש. אבל מכיון שהחליטו לעמוד כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, אז מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין בלא לימודי חול, וישיבות אלו נעשו מבצרי התורה, כדרך המעיין, שאם אתה סותמו מכאן, פורץ לו דרך ממקום אחר ומפכה את מימיו דרך שם.

רבי חיים ברלין זכר צדיק לברכה פרסם מכתב (נדפס בקובץ מכתבים מאת רבותינו גדולי ישראל תשמ"ב) לאחר פטירת אביו הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זכר צדיק לברכה, בו כתב בזה הלשון, לזכרון מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא, הריני כפרת משכבו, קודם פטירתו, על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבת וולאז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול, ולסיבה זו נסגרה הישיבה, ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנו. וציווה עלי באזהרה, שלא להסכים לענין זה בשום אופן, בלא שום הוראת היתר בעולם. ואמר שהקדוש ברוך הוא רמז כל זה בתורה, כנאמר (ויקרא י, י) להבדיל בין הקודש ובין החול, היינו שכל ענייני חול המתערבים בקודש בלא הבדל, לא די שאין ענייני החול מקבלים קדושה, אלא אף זו שענייני לימוד הקודש מתקלקלים מהם. על כן לא ירע לך בני מה שהענין הזה גרם לי לצאת מן העולם ולסגור את הישיבה, כי כדאי הוא הענין הגדול הזה למסור נפשי עליו. כל זה דיבר אלי ביום ג' כ"ז מנחם אב תרנ"ג בוורשא.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (ב, א)

ההבדל בין יוכבד לשרה

רש''י (כאן, ומקורו מסוטה יב.) כותב, שיוכבד היתה בת מאה ושלושים שנה כששב עמרם לקחת אותה ונעשה לה נס וחזרה לנערותה וילדה את משה. עד כאן.

הנה מכך שילדה יוכבד בגיל מאה ושלושים שנה, שהוא נס עצום ופלאי, התורה לא עשתה פרסום, רק כתבה "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", ואילו בשרה אמנו שילדה בת תשעים שנה התורה פירסמה את הדבר, ככתוב (בראשית כא, ז) ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו, ובגמרא (בבא מציעא פז.) שכל העולם רגש מכך, והביאו כולם את בניהם לשרה שתניקם, לבדוק האם אמת ונכון הדבר או לאו, וצריך להבין מה ההבדל?

מיישב זאת המגיד מדובנא (אהלי יעקב) במשל לשני עניים שיצאו לאסוף צדקה, וכשחזרו סיפרו זה לזה את הקורות אותם, והתפארו בהישגיהם. האחד אמר אספתי בכל כוחי ביום אחד עשרים זוזים. אמר לו רעו, אני באותה העיר אספתי שש מאות זוזים. שאלו הראשון, באיזה יום בשנה היה זה? השיבו, בפורים! אמר לו רעו עתה נפתרה תמיהתי, לפי שבפורים זמן הוא שידם של ישראל פתוחה לרווחה לכל פושט, ועל כן ודאי שתאסוף הרבה, אבל אני הלכתי לעיר הזו בחודש תמוז, והוא זמן שכל העשירים יוצאים מן העיר לנפוש במקום אחר, ואינם נמצאים בעיר, ובאותו הזמן אספתי עשרים זוזים, והרי זה הרבה מאוד!

וכך הוא הביאור אף כאן, שרה אמנו היתה בזמן שלא היו ניסים בכלל, ועל כן כשילדה בת תשעים שנה, היה זה פלא גדול ודבר עצום באותם הימים. אבל יוכבד כשילדה, היה זה בזמן שהניסים היו מצויים כמים, הן היו יולדות ששה בכרס אחת, והיו באות ללדת בשדה והמלאכים היו מגדלים את הילדים ונותנים להם דבש וחלב ורוחצים אותם, וכשבאים המצריים היו רואים מלא ילדים בשדה, וכשבאים לקחתם, היו נבלעים באדמה, והיו ניסים לאין סוף, על כן אז כשיוכבד ילדה בגיל מאה ושלושים, לא היה נחשב הנס מרוב הניסים שהיו, ולכן גם התורה לא עשתה מכך פרסום כשם שעשתה בשרה.

"משפחה מתוכננת" היא גזירה הקשה משל פרעה

שנינו בגמרא סוטה (יב.) עמרם, גדול הדור היה, ולקח את יוכבד לאשה, וכששמע על גזירת פרעה שגזר (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וראה שכבר השליכו מעם ישראל אלפים, אמר לשוא מולידים בני ישראל ילדים, ואפילו את אשתו שהיתה בחודש השלישי, עמד וגרשה, שכל ישראל יראו וכן יעשו. וכך היה, שהרבה גרשו את נשותיהן. אמרה לו מרים, אבא גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גוזר גם על הנקבות. זאת ועוד, גזירת פרעה ספק האם תתקיים, אבל אתה צדיק, ובודאי תתקיים גזרתך. ועוד, שפרעה גזר רק בעולם הזה, ואילו אתה גזרת גם לעולם הבא, היות שאלו התינוקות שנהרגו על ידי פרעה, יש להם חלק לעולם הבא, ואילו אתה גזרת גם על העולם הבא, כי אם לא נולדים, אין נשמות בעולם. ועמרם קיבל את דבריה, וחזר ונשא את יוכבד, וכן עשו בני ישראל.

הרב עזריאל טאובר זצ"ל מספר שאמו היתה צדקת גדולה, ובזמן השואה, כולם היו חוששים ללדת ילדים, היות וכידוע היו לוקחים אותם למחנות ההשמדה, ואף על פי כן אמו לא נמנעה מללדת ילדים ונולדו לה עשרה ילדים, ואף על פי שהיו אומרים לה כולם שלא להביא ילדים, היא נשארה בשלה, ולבסוף כל ילד הלך למקום אחר, ואביו זכה לראות את כל בניו חיים וקיימים, כשלכל אחד היה סיפור אחר של הצלה.

"וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (ב, ב)

תמונת הציור של משה רבנו

הגאון רבי ישראל ליפשיץ בעל התפארת ישראל על המשניות (בסוף סדר נשים), מביא אגדה שפירסומה חולל סערה גדולה בעולם התורני. וזה לשונו, מצאתי כתוב דבר נחמד, כשהוציא משה רבנו עליו השלום את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאוד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו. ולכן התעורר מלך ערבי אחד, וישלח צייר מובחר לצייר את תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך. וישלח שוב המלך ויביא ויאסוף יחדיו את כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו ובמה כוחו גדול. וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ויאמרו, אם נשפוט על פי קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדוננו כי הוא רע מעללים בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעולם שהם ביזוי לאומרם על נפש אדם מעולה ומיוחדת. ויקצוף המלך מאוד ויאמר, מה זה, הכי התעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול! ויחרדו כל האנשים מאוד, וישיבו את המלך בשפל קול התחינה, ויתנצלו את עצמם, הצייר והחכמים, כל אחד בחסרון ידיעת חברו. הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן והחכמים שגו בידיעתם. והחכמים גללו כל החסרון על הצייר, שלא צייר תמונת משה כהוגן. והמלך, אשר נכסף לדעת מי משניהם יצדק, נסע ברכבו ופרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ובבואו, וישא עיניו וירא את משה איש האלהים מרחוק, וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנה הוא כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד. וילך ויבוא בעצמו אל אוהל איש האלהים, ויכרע וישתחוה לאפיו ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני... לא נותר בי נשמה, רק לומר כי חכמי בגדו בי וכי חכמי אליל הם... ויען משה איש האלהים ויאמר, לא כן! גם הצייר גם חבריך נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, לו הייתי בטבע באמת כפי ששמעת מהמידות שלי, לא טוב אנכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחסכו כל חסרונות האדם. ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם? אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך! ואני בכח אמיץ, הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפכם לטבע שני, ולכן בעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. עד כאן לשונו של בעל התפארת ישראל, שלא גילה היכן נמצא מקור הדברים.

מדותיו של משה מעיקרא טובות היו

חמישים שנה לאחר פרסום פירושו במשניות, קוממו הדברים את הגאון רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, המגיד מוילקומיר, ויצא חוצץ נגד יחוס מידות רעות למנהיגן של ישראל, כפי שבא לידי ביטוי באגדה זו. לעת זקנותו, כאשר עלה לעיר הקודש ירושלים, חיבר קונטרס מיוחד, "כליל תפארת" שמו, בו הוא מאריך להתקיף את דברי המכתב שהובא בתפארת ישראל, ולהוכיח כי הדברים לא יכלו להתרחש בפועל. הקונטרס אף זכה למכתב הסכמה מאת הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים המכונה האדר"ת, ובו אף הוא מייחס את מקור הדברים לספרי עובדי הכוכבים הקדמונים, וקבע כי "במחילה מכבוד הגאון התפארת ישראל ז"ל, לא יפה עשה בהעתקתו דברי העתק על צדיקו של עולם". האדר"ת מזכיר שם גם את דברי חז"ל (מגילה יא.) הוא משה ואהרון, הם בצדקתם מתחילתם ועד סופם.

בתוך הקונטרס מביא המגיד מוילקומיר ראיה ניצחת ומפתיעה לכך שמדותיו של משה מעיקרא בטוב היו, מן הפסוק שלפנינו "ותרא אותו כי טוב הוא", שהרי "טוב" הוא ההיפך הגמור מ"רע". ואולם לא התפרש בפסוק אם הטוב הזה, שאותו ראתה ברוח הקודש, אם הוא טוב גופני או טוב נפשי, כי בפשוטו יש בזה טוב גופני, דהיינו שיהיה איש טוב ומטיב וגומל חסד ורחמן. אולם חז"ל קיבלו שהפסוק רומז גם על טוב נפשי, והיינו שזכה שכבר כאשר נולד, נתמלא הבית אורה וגם השכינה היתה עימו, והקדוש ברוך הוא ייחד שמו עליו ולא זזה ממנו שכינה משעה שנולד עד סוף ימיו. "ואפשר", כתב המגיד מוילקומיר, שלכך כתבה התורה בלשון "טוב", ולא כתבה מעלה אחרת היותר חשובה ממעלת הטוב, כגון שיאמר הכתוב "ותרא אותו כי חסיד או קדוש הוא" ולכן ותצפנהו. ואפשר שהטעם לזה, מפני שהיה גלוי לפניו יתברך שמו, שבאחרית הימים תצא דיבה רעה על אותו צדיק, על ידי איזה מכתב מזוייף שיעיד עליו שקר, שהיה מתולדתו מלא ממידות רעות רבות, לכן הקדימה התורה וכתבה "ותרא אותו כי טוב הוא", כדי לפרסם בעולם, שבאמת היה משה רבנו עליו השלום בתכלית הטוב מילדותו עד סופו, ולהכחיש דברי האגרת המזוייפת.

ולבסוף, בדרך צחות, מיישב המגיד מוילקומיר קושיא נוספת המתבקשת על דברי הפסוק, וכי אם לא היתה רואה שטוב הוא, לא היתה מצפינה אותו? היש אם שתתאכזר כך לפרי בטנה, ובפרט צדקנית שכזאת? אולם יש לומר בדרך צחות, שאילו לא ראתה בו מידות טובות, אלא היתה רואה בו את ההיפך, דהיינו שכלולים בו מידות רעות כדברי אותו מכתב, לא היתה משתדלת להצפינו ולהצילו, שהרי מצינו (ברכות י.) לגבי חזקיהו מלך יהודה, שנולדו לו שני ילדים, מנשה ורבשקה, וכאשר שמע מהם דיבורים קשים ורעים, מיד חבטן בקרקע, מנשה חי ורבשקה מת. הרי לנו שהוא עצמו רצה להמית את שניהם, מטעם "ימות זכאי ואל ימות חייב", כדין בן סורר ומורה. ואף אותה צדקנית, על כל פנים לא היתה משתדלת להציל בן שניכרים בו מידות רעות. והרי אף מכאן בידינו הוכחה שכבר מרגע לידתו, ראתה בו אך מידות טובות, "כי טוב הוא".

ועוד מדייק הוא מלשונות רבים בחז"ל, שבכולם הוזכר לגבי משה שכבר כאשר נולד, ייחד הקדוש ברוך הוא את שמו עליו, וכן שלא זזה ממנו שכינה משעה שנולד עיין שם. ולכך מסיים, ונראה שנזרקה בפיהם כעין נבואה בזה, שהיה גלוי להקדוש ברוך הוא שבאחרית הימים, יצא קול של שם רע בעולם על אותו צדיק, על ידי איזה מכתב מזוייף... ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא והכריע את דעתם שיאמרו כולם הלשון "מהולדתו" [שכבר מלידתו היה קדוש] וכדומה, כדי לפרסם לכל ישראל שבכל הדורות, שבאמת היה משה קודש קודשים מתולדתו ועד סופו.

"וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (ב, ב)

היכן הוטמן משה

בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ח) איתא, שהחביאה יוכבד את משה בנה בבית "תחת הקרקע" במשך שלשה ירחים, וכאשר ראתה שלא יכלה להצפינו יותר, שמה אותו בתיבה.

כעין זה כתב בעל הטורים (כאן פסוק ג'), שעשתה יוכבד "מערה" בארץ להסתיר את משה.

אמנם בספר הישר (כאן) כתב, ותרא האשה את הילד כי טוב ונחמד הוא למראה, ותצפנהו שלשה ירחים "בחדר הפנימי".

"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (ב, ג)

עד מתי הוצפן משה

שנינו בשמות רבה (פרשה א' סי' כ"ד) רבי חנינא בר פפא אמר, אותו היום עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מי שעתיד לומר לפניך שירה על הים ביום זה, ילקה ביום זה?

רבי אחא ברבי חנינא אמר, אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?

"וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד" (ב, ג)

תיבת משה מקבילה לארון הברית

התיבה היא רמז לארון הברית שבה ניתנו הלוחות, אף כאן ניתן בתיבה משה נותן התורה. ולכך תיבת גומא בגימטריא עם מנין האותיות עולה ארון ברית עם הכולל. "ותחמרה בחמר ובזפת", גם זאת בדומה לארון היה מחופה מבפנים ומבחוץ בזהב, ולכך "ותשם בה את הילד", הוא משה נותן התורה.

ועי' בספר ליקוטי מאמרים שבילי פנחס (שמות תשע"ב עמ' קי"ד והלאה) שכתב בשם ספר תפארת עוזיאל להגאון הקדוש רבי עוזיאל מייזליש זצ"ל, תלמיד הרב הקדוש ר' בער ממעזריטש זכותו יגן עלינו, כי הנה פרעה גזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כדי להשקיע את ילדי ישראל בטומאת היאור שהוא אלהי המצרים. ולכן נתחכמה יוכבד והכינה את התיבה בקדושה גדולה ובכוונות גדולות כדי שתפסיק בין משה רבנו ובין טומאת היאור אלהי המצרים. וחכתה במשך שלושה חודשים מיום היוולדו כנאמר "ותצפנהו שלשה ירחים", עד ששה בסיון, יום מתן תורה שעתיד הקדוש ברוך הוא לומר, "לא יהיה לך אלהים אחרים" ובזה יבטל את טומאת היאור ואלוהי המצריים.

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (ב, ה)

בא גבריאל וחבטן בקרקע

הגמרא (סוטה יב:) דורשת, "ונערותיה הולכות", אמר רבי יוחנן אין "הליכה" זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות. "ותרא את התיבה בתוך הסוף", כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה [כיוון שראו שהיא באה להציל את משה] אמרו לה [נערותיה], גבירתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?! בא גבריאל וחבטן בקרקע. עד כאן.

כלומר, באותה שעה ריחפה סכנת מות על בתיה, לפי שנערותיה ההולכות עמה, הוכיחו אותה כיצד אינך שומעת לגזירת אביך המלך, והלא גם אילו העולם לא היו שומעים לגזירת אביך, לכל הפחות חובה על בני ביתו לשמוע בקולו, ואם כן איך את לא שומעת לגזירת פרעה. ואילו נודע הדבר למלכות, בת מוות היא, אלא שנשלח גבריאל וחבטן בקרקע והצילה.

פלא גדול שבתיה לא מקיימת את גזירת אביה

ובאמת לפי פשט התורה, קשה מאוד לתרץ פלא זה, לא רק שבת פרעה אינה מטביעה את משה העברי על פי גזירת אביה, ואף אינה מתעלמת ממנו, אלא שהיא חסה וחומלת עליו ולוקחת אותו עמה לגדלו! ועוד יתרה מכך, כאשר מרים אחות משה מציעה להביא מינקת שתניק את הילד, בת פרעה מגדילה את פשעה ונותנת לאישה עברייה לדאוג לגידולו של התינוק. אין זאת אלא משום שהתקרבה לעם ישראל, ולכך חז"ל (שם) אף דורשים את דבריה של בת פרעה (שמות ב, ט) "היליכי את הילד", שנבואה יצאה מפיה ולא ידעה מה נתנבאת, "היליכי", הא-שליכי [תרגום: זה שלך, היינו נתנבאה שילד זה הוא בנה]. כי כאמור התקרבה לעם ישראל, ולפיכך בדיבורה התערבה ההנהגה העליונה.

מרדה בגלולי בית אביה

בספר דברי הימים (א, ד, יח) מוזכרת בת פרעה שנישאה לאיש המכונה מרד כנאמר, ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד. וחז"ל דורשים (סנהדרין יט:) שמרד הוא כלב, ומקשה הגמרא, וכי מרד שמו, והלא כלב שמו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא, יבא כלב שמרד בעצת מרגלים, וישא את בת פרעה שמרדה בגילולי בית אביה. עד כאן. הנה לנו שמעשיה של בתיה היו מרידה גמורה בבית אביה.

ולא עוד אלא שיש לה גם שם עברי, "בתיה". וכל אלו הדברים מלמדים, שבת פרעה צעדה צעד נוסף בצדקותה, התגיירה, ונכללה בכלל עם ישראל.

מעלות בתיה

והכי איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ח) שבזכות שהצילה את משה, זכתה בת פרעה להדבק בשכינה. ובמדרש משלי (פרשה ל"א סי' ל"ד), על הפסוק (משלי לא, טו) "ותקם בעוד לילה" נדרש, זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשתה יהודיה. והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן. ועל פי זה יש לרמז בפסוק "ותשלח את אמתה", ולא נכתב את ידה, לפי ש"אמתה" עולה בגימטריא "מות", ששלחה מעצמה את המות ונכנסה בחיים לגן עדן. ולכך לרום מעלתה, זכתה בת פרעה לראות את השכינה, כנאמר (שמות ב, ז) "ותפתח ותראהו", ובסוטה (יב:) שראתה עמו את השכינה.

ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג דף קס"ז ע"ב) ג' פעמים ביום מכריזים כרוז, כי דיוקנו של משה הנביא הנאמן בא, ובתיה יוצאת למקום מחיצה אחת שיש לה, והיא רואה את דיוקנו של משה ומשתחוית אליו, ואומרת אשרי חלקי שגידלתי לאור הזה, וזהו העונג היותר גדול לה יותר מכל התענוגים. עד כאן.

פרעה גלגול נחש הקדמוני, בתיה גלגול חוה, ומשה גלגול אדם

רבנו האריז"ל (ספר הגלגולים פרק ס"ז) ביאר שבתיה בת פרעה היא גלגול חוה, לכן נקראת "בתיה" אותיות בת-י"ה, כלומר בתו של הקדוש ברוך הוא שיצר אותה. וכתב השל"ה הקדוש (פרשת שמות), הטעם שנשתעבדו ישראל דוקא במצרים אצל פרעה, כי פרעה מלך מצרים הוא הנחש הקדמוני שהחטיא את כל ישראל בעץ הדעת. וכמו שכתב בזוהר הקדוש (זוהר חדש תיקונים דף צ"ג ע"ב ד"ה פתח רבי שמעון) "ופרעה דאיהו דיוקנא דנחש חייבא". לכן גילגל הקדוש ברוך הוא את אותן הנשמות שחטאו בעץ הדעת בעצת הנחש, להיות בקושי השיעבוד במצרים אצל פרעה שהוא הנחש הקדמוני, כדי שיזדככו על ידי היסורים מזוהמת הנחש הוא פרעה, אלו הדברים מלשון קדשו של האר"י ז"ל.

וזה שנאמר "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור", ופירשו חכמינו ז"ל (מגילה יג.) שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, כלומר להתנקות מזוהמת הנחש שהוא פרעה אביה. וכל זה בזכות משה נותן התורה, שהיה גילגול אדם הראשון, שעל ידי שהיה בתיבה בתוך היאור, הכניע בכך את קליפת העבודה זרה של היאור. וכאשר הרגישה בתיה שמתוך התיבה שעל היאור נמשכת אליה קדושה, הבינה מזה כי זהו משה רבנו גלגול אדם שהחטיאה בגלגול הראשון, לכן מסרה נפשה ופשטה את ידה להצילו ממות לחיים, כדי שיתקן את כל הנשמות שחטאו בעץ הדעת ונתגלגלו במצרים להזדכך שם. ועל ידי מעשה נשגב זה, זכתה גם היא להתרחץ מזוהמת הנחש, וכאמור בדברי חז"ל "מגילולי בית אביה". ולכך בתיה שהייתה גלגול חוה, השתדלה להציל את משה שהיה גלגול אדם הראשון ממות, כדי לתקן את שהביאה עליו מיתה בגלגול הקודם.

וכך כתב הרמ"ע מפאנו בספר גלגולי נשמות (סי' קמ"ג) וזה לשונו: בתיה בת פרעה היא גלגול חוה, ולפי שחוה היתה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, נקראת עתה בתי"ה לשון ב"ת י"ה, פירוש, בתו של הקדוש ברוך הוא, כמובא במדרש (ויקרא רבה פרשה א') ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך, וקראתו בנך, אף את לא את בתי, ואני קורא אותך בתי, שנאמר (דברי הימים א, ד, יח) ואלה בני בתיה, בת יה, שיצר אותה בהיותה חוה.

וכאמור מקור הדבר הוא מספר הגלגולים לרבנו האריז"ל (פרק ס"ז). והוסיף על כך (שם) בהגהת מהרנ"ש, לרבנו נתן שפירא, וזה לשונו, ולפי שחוה גרמה מיתה לעולם, ולכן עתה על ידי שהיתה מצלת את משה מן המיתה, גרמה היא שבטלה הגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וניצלו על ידה כמה וכמה נפשות מן אותה המיתה ונשארו בחיים. עד כאן לשונו. וכוונתו לדברי הגמרא שהזכרנו (סוטה יב:) שאחרי שהניחה יוכבד את משה ביאור, נתבטלה גזירת פרעה מכל ישראל.

משה רבנו בבחינת חלק הטוב של אדם הראשון

עוד יסוד אחר כתב בספר הליקוטים להאריז"ל (פרשת שמות ד"ה עוד וילך איש מבית לוי) וזה לשונו, דע, כי משה היה בחינת אדם הראשון עצמו, וכמו שבאדם הראשון היו כללות כל הנשמות שבעולם, כן משה היה שקול ככל ישראל. ומוסיף, כי משה רבנו היה בבחינת חלק הטוב של אדם הראשון, אחרי שכבר חזר בתשובה שלימה על חטא עץ הדעת, כמבואר בגמרא (עירובין יח:) אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה. לכן נולד משה אחרי ק"ל שנה [כמנין שנות תעניות אדם הראשון] מהתחלת גלות מצרים, שהרי היה בן שמונים כשהוציא את ישראל ממצרים אחדי רד"ו שנה, וזהו שכתוב עליו בפרשתנו (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, שראתה כי הוא החלק הטוב של אדם הראשון.

ובזה יובן מה שביאר רבנו האריז"ל בשער הפסוקים (פרשת שמות על הפסוק ויקם מלך חדש על מצרים ד"ה ועתה נבאר), וזה לשונו, הטעם ששלח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו להוציא את ישראל ממצרים, כי כל הנשמות שנפגמו בחטא עץ הדעת נתגלגלו במצרים, כדי להזדכך שם בקושי השיעבוד בחומר ובלבנים. והנשמות הללו היו בבחינת הענפים של משה רבנו, לכן הטיל עליו הקדוש ברוך הוא לתקן אותם ולהוציאם ממצרים. עד כאן לשון האר"י ז"ל.

מדוע דוקא משה נתן את התורה

גם מטעם זה בחר הקדוש ברוך הוא במשה גלגול אדם הראשון להיות השליח למסור את כל התורה ומצוותיה לכל ישראל שיצאו ממצרים, כי בחטא עץ הדעת לא שמעו כל הנשמות שהיו כלולות באדם הראשון במצות ה' שלא לאכול מעץ הדעת, לכן אחרי שנתקנו נשמות אלו בשיעבוד הקשה במצרים, הטיל הקדוש ברוך הוא על משה ללמדם את כל מצוות התורה ולהזהירם לשומרם ולעשותם.

ומעתה מובן מדוע השתדלה בתיה כל כך להציל את משה מן היאור, כי ביקשה לתקן בכך את מה שגרמה בגלגול הראשון מיתה לאדם הראשון, כאשר אכלה מעץ הדעת ונתנה גם לאדם ויאכל, כמו שכתוב (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. וכדי לתקן זאת, השתדלה בכל כוחה להציל את משה ממות לחיים.

בתיה נתרפאה מצרעתה בזכות משה

עוד דבר נפלא מצאנו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ח), שכל סיבת ירידת בת פרעה אל היאור היתה משום שהיתה מנוגעת בנגעים קשים, ולכן לא יכלה לרחוץ בחמין, וירדה לרחוץ ביאור. ובראותה נער בוכה, שלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה, ואמרה, הנער הזה צדיק הוא, וקיימתו לחיים וכו'. ולפיכך זכתה בת פרעה לידבק תחת כנפי השכינה, ונקראה בתו של מקום.

והכי איתא גם בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א דף מ"ח ע"ב) ושם עוד נתווסף, שלכן נאמר למשה בסנה (שמות ג, ה) "אל תקרב הלום", עד שיתפשט הגוף מאותה נגיעה שנגעה בו בת פרעה, שבאותה נגיעה קיבל משה טומאת צרעת. וזה שנאמר "של נעליך", זה גופו, והתלבש בגוף אחר, והשכינה חזרה עליו.

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר" (ב, ה)

כשישראל מפסיקים מללמוד תורה יורדת מדת הדין להתרחץ בדמם

בשעה שהיו פוסקים ישראל מהתורה, מיד "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור", היתה יורדת מדת הדין להתרחץ בדמם של ישראל, על עלבונה של תורה. "ונערותיה הולכות על יד היאור", אלה האומות שהם הולכין ורודפים אחריהם. "על יד היאור", על סיבת עלבונה של תורה, ואלה שרפו "ידיהם" ממנה. (מוסר חכמים השלם ח"ב שמות עמ' ל"א).

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב, ו)

בתפילה בבכי מסתלקין כל גזרות רעות שבעולם

הזוהר הקדוש (ח"ב דף י"ב ע"ב, בתרגום מוסר חכמים השלם ח"ב שמות עמ' ל"א) דורש את פסוקנו כך, אמר רבי יהודה, כל דברי העולם תלויים בתשובה ובתפלה שמתפלל האדם לקדוש ברוך הוא, וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שלא נכנסים בו הדמעות, מה כתוב "ותפתח ותראהו את הילד", "ותפתח", זו השכינה שעומדת על ישראל, כמו האימא על הבנים, והיא "פותחת" תמיד בזכותם של ישראל. כיון ש"פתחה" [באמירת זכותם של ישראל] "ותראהו את הילד", "ילד שעשועים" שהם ישראל שמתחטאים לפני מלכם בגלות. ומיד כשמתחננים לפני הקדוש ברוך הוא וחוזרים בתשובה ובוכים לפניו כבן שבוכה לפני אביו, מה כתוב, "והנה נער בוכה", כיון שבכה, מסתלקין כל גזרות רעות שבעולם. מה כתוב "ותחמול עליו", מתעורר עליו ברחמים ומרחם עליו, ותאמר "מילדי העברים זה", שהם רכי לב, ולא מילדי האומות שהם קשי עורף וקשי לב, "מילדי העברים", רכי לבב מאבות ואמהות לשוב לפני בוראם. "ותקרא את אם הילד", שהיתה בוכה, שכתוב (ירמיה לא, יד) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו', הוא בוכה ואף אם הילד בוכה. אמר רבי יהודה, לעתיד לבא ובזמן שיבוא מה כתוב (ירמיה לא, ח-ט), בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, מהו "בבכי יבואו"? בזכות "בכי" דאם הילד, שהיא רחל, "יבואו" ויתאספו מהגלות. ואמר רבי יצחק, פורקנם דהיינו גאולתם של ישראל לא תלוי אלא בבכי, כאשר ישלמו ויכלו הדמעות שבכה עשו לפני אביו, דכתיב (בראשית כז, לח) וישא עשו קולו ויבך, ואותן דמעות, הם שהורידו את ישראל לגלות, וכיון שיכלו דמעות אלו ע"י בכייתם של ישראל, וממילא יצאו מהגלות, זה מה שכתוב (ירמיה לא, ח-ט) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.

מיהו הנער הבוכה

פשט הפסוק "והנה נער בוכה", שבתיה ראתה בתיבה את משה רבנו בוכה, וכמו שפירשו רש"י ושאר מפרשים במקום. אולם בעל הטורים (כאן) פירש בדרך אחרת, ש"והנה נער בוכה", הכוונה היא לאהרן הכהן, שאמו הניחתו אצל התיבה כדי לשומרה, והיה אהרן בוכה מפני שהיה מתיירא שמא יארע אסון למשה במים, ובפרט בראותו את בת פרעה לוקחת את משה. והוסיף לכך בעל הטורים רמז, כי "נער בכה" עולה בגימטריא "זה אהרן הכהן".

אמנם בילקוט הראובני (כאן) כותב, "ותפתח", השכינה את מאסר התיבה, "ותראהו את הילד", ראתהו סובל עם כלל כל היהודים, שקול ככולם [שמשה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח סי' י')] ומצטער בצרתם. "והנה נער בוכה", הנער הידוע, פירוש מט"ט, כי "משה" בראשי תיבות הוא מטטרון שר הפנים, שהוא השר שעולה ובוכה עליהם. ומיד "ותחמול עליו", בשבילו, שכל העולם ניצול וניזון בזכותו, ואפילו חלב אמו בא בשכרה של בת פרעה. עד כאן לשונו.

"וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וגו'" (ב, ו)

נער ר"ת ר'ועה נ'אמן ע'ניו

באותיות התיבה "נער" מרומזים מעלותיו של משה, נ' היינו נאמן, כנאמר על משה (במדבר יד, ז) בכל ביתי נאמן הוא. ע' היינו עניו, כנאמר (שם, שם, ג) והאיש משה ענו מאוד, ר' רועה, שנאמר (שמות ג, א), ומשה היה רועה. (שמות ב, ח). (מוסר חכמים השלם ח"ב שמות עמ' מ"ד).

"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ" (ב, ט)

הליכי, הי-שליכי, הילד שלך

שנינו בסוטה (יב:) "הליכי", הי-שליכי, היינו הילד הזה שלך הוא. הסביר הגאון חיד"א בס' פני דוד (אות ד') "הילכי" הכוונה תקחי אותו ותרגישי כאילו הוא ילד שלך ולא ילד זר. כיון שמנהג העולם שמניקה זרה אינה מתמסרת מספיק להאכיל את הילד כמו הבן שלה, וגם לוקחת עוד ילד אחר להניק אותו ביחד, כדי להרוויח כסף נוסף. ולכן אמרה לה בתיה, תרגישי כאילו הוא הילד שלך, ותתמסרי אליו כאילו את אמו, להאכיל אותו ככל צורכו, וגם שלא להניק תינוק נוסף איתו, כדי שלא יחסר לו כלום. גם אם המניקה את בנה, נמנעת מלאכול כל מיני מאכלים שיכולים להזיק את הילד, אבל מניקה זרה, אינה חוששת לכך, וברבות תאוותה לאכול דבר מה, אוכלת, ולא איכפת לה מטובת הילד. ולכן אמרה לה בתיה, תרגישי בו כמו שהוא ילד שלך, ולא תאכלי דברים שמזיקים לו. ואם תאמרי שאת צריכה כסף, ולכן את רוצה להניק עוד אחר, לזה אמרה "ואני אתן את שכרך", אני אתן לך שכר לא רק על ההנקה, אלא שכר גדול חוץ מזה, כדי שלא יחסר לך כלום.

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן" (ב, י)

מדוע לא העמידו את בתיה לדין

מדוע לא העניש פרעה את בתיה על שעברה על הציווי (לעיל א, כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"? אלא באמת אמרו, שיועצי פרעה יעצוהו להעמיד את בתיה לדין, בהטעימם את דבריהם, שלו העם יראה שגם בת המלך אינה שומעת לו, גם הם לא ישמעו בקולו. וכך היה, שעמדה למשפט, אלא שיצאה זכאית בדין וניצלה.

וכיצד זכתה? יובן הדבר במשפט שנערך באנגליה, בזמן שיצא שם חוק האוסר לשאת שתי נשים, והעובר על כך, יענש בעשר שנות מאסר. והנה היה יהודי אחד שאשתו היתה מציקתו ומצערתו, ולכך הלך ונשא עליה אשה נוספת. מיד הזמינו אותו למשפט על שעבר על החוק. ובבקשו עורך דין שיעזרו במשפט, לא מצא מי שיסכים לעזור לו, ביודעם שעל חוק זה מחמירים עד מאוד, ואי אפשר להתחמק מהעונש. מה עשה? הלך לרב וסיפר לו את כל הקורות אותו. אמר לו הרב, תשמע לעצתי ולך קח לך עוד אשה שלישית, ואל תדאג כי אני אבוא לסנגר עליך במשפט. בהגיע יום המיועד למשפט, באו היהודי והרב לבית המשפט. אמר השופט ליהודי, איך העזת לעבור על החוק? ועוד הוספת חטא וחוצפה יתירה להוסיף ולקחת אשה שלישית?! אמר הרב לשופט, אומנם כתוב בחוק שאסור לקחת שתי נשים, אך שלש נשים החוק לא אסר, וממילא הוא לא עבר על החוק. כי לא כתוב בחוק שאסור לקחת יותר מאשה אחת, רק כתוב שאסור לקחת שתים, ושלש לא כתוב שאסור! בלית ברירה, פטרו השופט בלי שום עונש.

כך היה עם בתיה בת פרעה במשפטה, כי היא טענה שפרעה ציוה רק לזרוק את התינוקות הזכרים ליאור, אבל לקחת משם תינוק זכר, זאת הוא לא אמר שאסור, וממילא לא עברתי על דבריו, וזכתה בדין. (דרש יהודה).

בתיה ופרעה גידלו את משה כבן ממש

רבנו בחיי (כאן) מבאר את הפסוק "ויהי לה לבן", שהיתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו למשה, ולא היתה מוציאה אותו מהפלטרין של פרעה. ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו, והיה משה נוטל את כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ, לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף.

"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא)

נושא בעול עם חבירו

שנינו בשמות רבה (פרשה א' סי' ס"ז), "וירא בסבלותם", שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

במדרש (הובא בתוס' במנחות לז. ד"ה או קום גלי, ובשיטה מקובצת שם, אות י"ח, ובס' אוצר המדרשים, איזנשטיין, עמוד 435) מסופר שבימי שלמה המלך הוציא אשמדאי מלך השדים מתחת לקרקע אדם משונה, בעל שני ראשים. אותו אדם נשא אשה, ונולדו לו ממנה שבעה בנים. ורק אחד משבעת הבנים היה בעל שני ראשים כאביו, ואילו ששת הנותרים, היו בעלי ראש אחד, כאמם.

לימים מת אותו אדם, ובין שבעת הבנים פרץ ויכוח נוקב בענין הירושה. מדוע? משום שהבן בעל שני הראשים טען שהוא נחשב שני בנים, שהרי יש להם שני ראשים, אלא שלשניהם גוף אחד, ולכן מגיע להם חלק כפול בירושה. ששת אחיו טענו לעומתו, שאין הוא אלא אדם אחד בעל שני ראשים, ועל כן עליו להתחלק בירושה עמהם חלק כחלק.

הויכוח הסוער הפך לשיחת היום, ואיש לא ידע להכריע בו. עד שלבסוף הובא הדין הקשה לפני מלך ישראל, החכם מכל אדם, המלך שלמה. זמן המשפט נקבע למחרת, ובחצות הלילה נכנס שלמה המלך להיכל ועמד בפני בוראו בתפילה, וכה אמר, רבונו של עולם, כשנגלית אלי בגבעון ואמרת לי (מלכים א, ג, ה) שאל מה אתן לך, לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב, אלא חכמה, למען אוכל לשפוט בצדק את הבריות. שמע הקדוש ברוך הוא לתפילתו, והבטיחו כי בבוקרו של יום, ישפיע עליו חכמה ובינה ובעזרתם יוכל להכריע בין האחים. הבוקר בא ושבעת האחים התייצבו בהיכל המלך. שלמה ישב על כסאו וביקש להביא לפניו מים רותחים וקרא אליו את האח בעל שני הראשים. בעזרת דבר מה כיסה את אחד הראשים, ויצק מים רותחים על הראש הגלוי. והנה שוועת האיש נשמעה משני פיותיו בבת אחת, ויצעק אדוני המלך, אנחנו מתים! ובזה נודע שאדם אחד הוא, ולא שניים. והדין הוכרע.

סיפור מופלא זה נוגע בשורש המושג (אבות ו, ו) נושא בעול עם חברו. שכן השאלה המתבקשת היא, כיצד אפשר לדרוש מבשר ודם, אשר מילדותו ועד זקנותו עסוק לרוב בצרכי עצמו, לצאת אל הזולת, להרגיש את השני ולחוש את תחושותיו? האם אין זה בגדר בלתי אפשרי ומעל ומעבר? התשובה הפשוטה היא, שעם ישראל כולו אינו אלא נשמה אחת, אומנם כן, בגופים מחולקים, למליונים רבים, אך שורש הנשמה אחת הוא לכולם.

מובא בספר אוצר הידיעות, אחים שנולדו מאשה אחת, נקראים "מבטן אחד", ולכן יש אחווה וריעות בין האחים. אבל יש מעלה יתירה ונוספת עליה, והיא "מרחם אחד", כשנולדו תאומים, שנתגדלו עוד ביחד ברחם אמם, ביניהם תרבה יותר האהבה והאחוה. ודבר פלא כתב בספר עבודת ישראל (בחלק לשבועות) משם החוקרים, שתאומים כשאחד חס ושלום לא טוב, גם לשני כן, וכשטוב לאחד, טוב גם לשני, דבר מזליה הוא שנבראו בשעה אחת. וכבר קדמם בזה המדרש (שיר השירים רבה פרשה ה' סי' ב', ויובא בסמוך). ולכך כתב בספר ראשית חכמה (שער הענוה פרק חמישי) שאמר איוב (איוב לא, טו), הלא ב"בטן" עושני עשהו ויכוננו ב"רחם" אחד. אמר, שישנם ב' בחינות, "בטן" ו"רחם", וכלל ישראל נבראו בעולם הנשמות ממקום רוחני למעלה הנקרא בכינוי רחם, כמבואר בספרי המקובלים, ששם עיבור הנשמות ששים רבוא ברחם אחד ונולדו כאחד. נמצא מצד בחינה זו, שכל ישראל הם אחים באחוה כפולה, שכולם היו כאחד במקום אחד, על דרך האחים התאומים, והרי זה יחוד גדול לנשמות מצד רוחניותם.

במידה זו נוהג איתנו הבורא לכלל ולפרט

מידה זו אנו מוצאים גם אצל קודשא בריך הוא, וכמובא במדרש (שיר השירים רבה פרשה ה' סי' ב') על הפסוק (שיר השירים ה, ב) פתחי לי אחותי... תמתי" רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תאומתי, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו, חברו מרגיש. כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא "עמו אנכי בצרה".

וכן ראינו בדברי הנביא ישעיה (סג, ט) בכל צרתם לו צר, כביכול בעת שישראל נתונים בצרה, אף הקדוש ברוך הוא בעצמו נתון במיצר. ולא רק לגבי כלל ישראל, אלא אף גם לגבי הפרט.

בעצם התגלותו של הקדוש ברוך הוא למשה בסנה, היתה הוראה עצומה על הנהגה מעולה זו. וכך אומר המדרש (שמות רבה פרשה ב' סי' ה') אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרויים בצער?! הוי יודע, ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים. עד כאן. דהיינו הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה מתוך השיח הקוצני, כדי להמחיש לו עד היכן הוא מרגיש בצערם של ישראל, הנתונים בשיעבוד מצרים, כבתוך שיח קוצני הדוקר ומכאיב. וכך מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ט) ולמה שכן בתוך הסנה, שהיא צרה וצוקה? אלא שראה ישראל בצרה גדולה. ואף הוא שכן עמהם, שנאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר.

על פי האמור ביארו, שנתינת התורה היתה בחודש סיון שהוא חודש מזל תאומים, שבזה מורה שהקדוש ברוך הוא עם עושי רצונו, הם כביכול תאומים. ולזה נקראו "ישראל", שהוא "ישר-אל" דהיינו ששוים לאל. ולזה קרבו לפני הר סיני בחודש השלישי, ונתגלה להם הקדוש ברוך הוא ודיבר עמהם כאיש אל אחיו. (להתעדן באהבתך).

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (ב, יב)

רמז נפלא למסירות נפש בקריאת שמע

בספר נפש דוד (טבל, שמות דף ט"ז ע"א, נדפס תרל"ח) הביא רמז נפלא למה שכתב הזוהר הקדוש (שמות דף יב ע"ב) ויפן כ"ה וכ"ה – ראה משה רבנו באותם נ' אותיות שמייחדים ישראל בכל יום שמע ישראל פעמיים ויש בהם כ"ה וכ"ה פעמים ע"כ. והנה גם בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יש כ"ה אותיות [עם הכולל]. וידוע שהאדם צריך למסור את נפשו על קידוש ה' במילה אחד (כמבואר בזוהר משפטים דף קיט ע"א, ובצו דף לג ע"א ובהקדמת תיקוני הזוהר דף י ע"ב), ויוצא א"כ שהאדם מוסר נפשו בין פסוק שמע ישראל, לפסוק ברוך שם כבוד מלכותו.

והנה דבר זה נרמז בפסוקנו "ויפן כ"ה וכ"ה", כשהאדם "פונה" בין פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות, לבין פסוק ברוך שם כבוד מלכותו, שגם בו ישנם כ"ה אותיות, אז צריך ל"וירא כי אין איש", שעל האדם להרגיש שהוא לא איש, דהיינו שימסור נפשו על קידוש ה' ויבטל את עצמו ביטול גמור ושלם.

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב, יב)

הרג את המצרי בשם המפורש בשבת

כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בספרו חכמת התורה (עמ' רצ"ב, נדפס תקפ"ג) נראה, דהריגת המצרי היתה בשבת, וכיון דקיימא לן (שבת קלב.) פיקוח נפש דוחה שבת, והרודף אחר חבירו להרגו, מותר להצילו בנפשו אפילו בשבת, וכיון שאילולא היה הורגו, היה המצרי הורג את הישראל, לכך מותר היה להורגו אף בשבת.

כעין זה דרש גם הגאון רבי שמעון פאללק זצ"ל בעל שם משמעון (הביאו אחיו בספרו חשבי מחשבות, עמ' לד-לה, נדפס ת"א תש"ד), שלכן הרגו משה דוקא בשם המפורש (ראה פרש"י פסוק י"ד), ולא הרגו בידיו, אף שיש סכנה להשתמש בשם המפורש, כיון שכאמור היה הדבר בשבת, על כן העדיף משה להורגו באמירה, שאין בה אלא איסור שבות, מה שאין כן הריגה בידים, יש בה איסור תורה של נטילת נשמה.

משה הושיב בי"ד של מעלה כדי להורגו בשם

וכמו ששנינו באבות דרבי נתן (פרק כ' ד"ה דבר אחר) מה תלמוד לומר "כי אין איש"? מלמד שהושיב משה סנהדראות של מלאכי השרת, אמר להם אהרוג את זה? אמרו לו הרוג. וכי בחרב הרגו, והלא באמירה הרגו, שנאמר (שמות ב, יד) הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? מלמד שהרגו בשם.

בדרך אחרת פירש בספר אדרת אליהו להרב בן איש חי, דידוע שמשה היה גלגול של שת והבל, וא"כ המצרי היה גלגול של קין, ומשה שהוא גלגול של הבל, היה צריך להרוג את קין שהוא המצרי. הפך מה שהיה בגלגול הקודם, שקין הרג את הבל. אבל משה פחד שמא לא הוא הגלגול שצריך לתקן את זה, שאולי גלגול אחר צריך לעשות את התיקון הזה. לכן כתוב, "ויפן כה וכה", שראה שהוא גלגול של שת והבל, אמנם "וירא כי אין איש", ראה שאין עוד גלגול אחריו שיצטרך לתקן תיקון זה, אלא רק הוא, ולכן עשה מעשה "ויך את המצרי". (נפלאות מתורתך).

והרב החיד"א בס' נחל קדומים כתב דהנה ר"ת המילים ויך את המצרי ויטמינהו בחול הוא אהובו, כי המצרי גלגול קין ומשה גלגול הבל והרגו לתקנו באהבה, ולא כקין שהרג הבל בשנאה, ומשום הכי הרגו בשם המפורש לתקנו, ויטמנהו בחול שיזכה להתערב בישראל שנמשלו לחול, רבינו מהרח"ו ז"ל בכ"י. עכ"ל.

"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (ב, יג)

כל מקום שיש מחלוקת יש עיכוב הגאולה

נקראו "עברים", מפני שהם "עוברים" על דברי תורה, על מצות ואהבת לרעך כמוך, ומעכבים את הגאולה. שכל מקום שיש מחלוקת, יש עיכוב גאולה, ולכך ממשיך הפסוק "נצים" שעולה בגימטריא "קץ", היינו שמחמת כן מתעכב הקץ.

"וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (ב, יג)

באיזה שם היכהו

עוד יש כאן רמז לדברי חז"ל (תנחומא סי' י') שמשה הכה את המצרי בשם המפורש, ולא במטה ובמקל, ולכך נאמר למה "תכה", אותיות "כהת", הוא שם קדוש היוצא מע"ב פסוקים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וזה השם נרמז בכמה מקומות, כגון בנאמר (ויקרא יט, יז) ואהבת את ה' אלהיך סופי תיבות כה"ת, (שמות יד, כא) ויולך ה' את הים סופי תיבות כה"ת, וכן (אסתר א, טו) "כדת" מה לעשות עם הכולל עולה כה"ת. ושם זה עולה בגימטריא "משיח בן דוד" עם הכולל שחקוק במצחו.

ומרן החיד"א בס' נחל קדומים (שמות ב, יד) הביא בשם רבנו האר"י שמשה הרגו בשם יחודך כבבת שמרם והוא סופי תיבות הפסוק 'מי שמך לאיש' ס"ת יכ"ש, והוא שם קדוש משמות שם בן מ"ב, כי בשם זה (יכ"ש) הרג את המצרי ולא נשתמש רק בחצי שם הנזכר. וזה שאמרו רז"ל מלמד שהרגו בשם המפורש, ולפיכך הוצרך לברוח, ולעתיד לבא ישתמש בו, וזה סוד עד כי יבא שילה ר"ת כי יבא שילה יכ"ש, ותיבת שילה גימטריא משה. עכ"ד.

"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (ב, יד)

שיחת דתן ואבירם עם משה

כשמשה הכה את המצרי, היה צעיר לימים, עוד בהיותו "נער", והכה אותו משה ברוח פיו, אמרו לו דתן ואבירם, עדיין לא הגעת לכלל איש, אתמול הרגת את המצרי, והיום אתה רוצה להרוג אותנו, מי השליט אותך? מאותו היום ואילך - נתקנאו במשה, וכל מה שהיה אומר, היו הם עושים להפך. וזהו אומרם (שמות ב, יד), מי שמך "לאיש" שר ושופט עלינו, אין אתה "איש", עדיין אתה נער, שמך לאיש שר ושופט, ראשי תיבות "מושל", היינו מי אמר שתהיה אתה "מושל" בנו. תכף ומיד אמר משה, אכן נודע הדבר, סופי תיבות "נער", ודאי אמת הוא שאומרים לפרעה שאנכי "נער" והרגתי את המצרי בשם המפורש, זה שנאמר אכן נודע "הדבר" דייקא, היינו "נודע הדיבור" שבו הרג משה את המצרי.

"הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (ב, יד)

סמך ידיו עליו וקללו בשם או קיללו מרחוק

רש"י (כאן) כותב, מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. עד כאן. ומקורו טהור משמות רבה (פרשה א' סי' ל'). דהיינו מכך שנאמרה כאן ההריגה בלשון אמירה ככתוב, הלהרגני אתה "אומר", הוי אומר שהרגו באמירה.

ועיין בגור אריה שביאר שאין סתירה לכך מהכתוב לעיל (פסוק יב), "ויך" את המצרי, הרי שהיכהו ולא קיללו? כיון שהכוונה היא שהכה בו הכאה שאין בה כדי להורגו, ומיתתו באה על ידי אמירת השם הקדוש.

החתם סופר (פרשת שמות עמ' ח' ד"ה למה תכה) הביא את תמיהת הרמב"ן על כך, שאם הרגו בשם, מנין ידעו דתן ואבירם שמשה רבנו הרגו? וישב הרמב"ן, שאולי משה סמך ידיו עליו וקללו בשם, וכשהם ראו זאת, הבינו שהרגו בשם.

אולם החתם סופר הקשה על כך, כיצד יתכן שמשה יזכיר את השם, בשעה שהוא נוגע במצרי הטמא הזה? ולכן כתב ליישב בדרך אחרת, שמשה עמד מרחוק וצעק עליו בקול זה השם, ונפל לפניו שדוד, וסבר שאין איש שומע ורואהו, אולם באמת הניצים האלו שמעו.

פעמים שגדולי ישראל נהגו כמשה שהרג את המצרי על ידי שם

במשך הדורות, עקב ריבוי הגלויות, פעמים שגדולי ישראל הצטרכו לנהוג בדרכו של משה, להרוג גוי זה או אחר המיצר לעם ישראל ברשעות ובאכזריות. מעשה אחד מהמקרים הללו, סיפר מורנו ורבנו מופת הדור בספרו ענף עץ אבות (פרק ד' משנה י"ט), דבר שהתרחש עם הגאון ר' אברהם בן מוסא זצ"ל שהרג גוי רשע על ידי שם, ולבסוף אף הוצרך לנוס על נפשו מסכנת המלכות. וכה סיפר רבינו, הרב הגדול המקובל רבי אברהם בן מוסא, מגדולי הרבנים במערב הפנימי, הזכירו לשבח מרן החיד"א בשם הגדולים (מערכת א' אות פ'), וחיבר ספר נחמד שיטה על מסכת סוטה, בכתב יד וכו'. התגורר בתחילה באחת מערי המערב, באותה תקופה שלט בעיר "שריף" [המנהיג הרוחני של המוסלמים], שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלא להצר ליהודים. לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים, יום אחד עבר האיש בלא כוונה בשטח חצרו של השריף, קם עליו השריף והרגו. כששמעה אמו של רבי אברהם, על הריגתו המשונה של השכן היהודי, נעצבה מאד אל ליבה והחלה לבכות. באותה שעה חזר בנה אברהם מבית המדרש, כשראה את אמו בוכיה, שאלה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה? סיפרה לו אמו מענין הריגת השכן בידי השריף. כששמע כך אמר רבי אברהם לאמו, מוכרח אני לנקום את נקמתו של היהודי. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזת של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד ביתו של השריף, כשהוא מכריז בקול, מי רוצה לקנות חרוזים? יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, יהודי, אל תעבור בדרך זו, כי השריף עלול להורגך, כפי שהרג אתמול את שכנך היהודי. אמר לה רבי אברהם, טוב מאד שאמרת לי, אני רואה שאת אשה טובה, לכן קחי ממני את החרוזים האלה כמתנה. לקחה המשרתת את החרוזים, ובראות רבי אברהם שהיא מתפעלת מן החרוזים, אמר לה, אם תקחי את הפתק הזה ותשליכיהו לבאר המים של אדונך, אתן לך עוד שרשראות חרוזים נוספות. שמעה המשרתת בקולו, לקחה את פיסת הנייר שהיה כתוב בה שם קדוש, וזרקה אותו לבאר המים, ורבי אברהם נתן לה עוד חרוזים. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו ובני בניו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. ובשעה ששתו מ-מי באר המים, מתו כולם יחד עם השריף, כן יאבדו כל אויביך ה'.

מנהג השריף היה לבקר את המלך בכל יום בבוקר, ואותו היום המתין המלך זמן רב לבואו, ומשראה שהוא בושש לבוא, שיגר לביתו שנים מעבדיו. בהתקרבם לפתח הבית, נקשו בדלת, וכשלא היה כל מענה, פתחו את הדלת, ולעיניהם התגלה מחזה מחריד, השריף וכל אנשי ביתו שוכבים פגרים מתים. שבו העבדים למלך, והודיעוהו. אסף המלך את כל שריו ויועציו, כדי לטכס עצה, איך קרה המקרה המוזר הזה. אחרי שעות רבות של דיונים והתייעצויות, אמרו, שמא הורעלו השריף ובני ביתו מן תנור החימום שהיה בבית. ואולי היתה ידם של היהודים במעל הזה. שלח המלך לקרוא לרבם של היהודים, וסיפר לו את כל הענין, וביקשו לחקור ולפתור את התעלומה, מי אשם במות השריף ובני ביתו. הרב ביקש מהמלך זמן של שלשים יום, כדי לחקור את הענין. הסכים לכך המלך. והרב חזר לבית המדרש. בבוא רבי אברהם ללמוד עם חבריו בבית המדרש אצל הרב, ונודע לו שהמלך קרא את הרב לשיחה, הבין שהוא כדי לברר את ענין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרבו, ויאמר אליו, דבר סתר לי אליך, נכנסו לחדר אחר לבדם, וסיפר רבי אברהם אל הרב, ואמר, בהיות והשריף הרשע הזה הרג את שכני איש יהודי ירא שמים, נקמתי את נקמתו, על ידי שם קדוש שכתבתי על פיסת נייר שהושלך אל תוך באר המים של השריף, וגרמתי לו שימות עם משפחתו. אמר הרב לרבי אברהם הצעיר בהתפעלות, יישר כחך אשר שברת זרוע רשע. אולם עתה עליך להעתיק מיד את מקום מגוריך למדינה אחרת רחוקה, שלא יוודע הדבר למלכות, והבאת עליך אשם, וגם כל היהודים לא ינוקו. לכן קום ברח לך אל תוניס. נתן לו הרב סכום כסף, ויסע רבי אברהם עם אמו, הלוך ונסוע אל תוניס וישב שם.

"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה" (ב, טו)

צוארך כמגדל השן

במדרש בראשית רבה (פרשה א' סי' ל"א) שלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה, ונתנה י' פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר (שיר השירים ז, ה) צוארך כמגדל השן. "ויברח משה מפני פרעה", אמר ר' ינאי, וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות? אלא בשעה שתפסו את משה, וחייבוהו להתיז את ראשו, ירד מלאך מן השמים ונדמה להם בדמות משה, ותפסו את המלאך וברח משה. אמר ר' יהושע בן לוי, נעשו כל הסנקיליטין שהיו יושבין לפני פרעה, מהם אילמים ומהם חרשים ומהן סומים, והיה אומר [פרעה] לאילמים, היכן משה? ולא היו מדברים. לחירשים, ולא היו שומעין. לסומין, ולא היו רואים. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ד, יא) "מי שם פה לאדם", מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להרגו. "או מי ישים אלם", מי שם הסגנים אילמים חירשים וסומין שלא יביאוך. ומי עשה עצמך פיקח שתברח, "הלא אנכי ה'", שם הייתי עמך, וכך גם היום אני עומד אתך.

לא הצליחו להרוג את משה

אמנם יש דרך אחרת למעשה זה, וכמו שכתב בספר שלשלת הקבלה (דף ה' ע"ב) שדתן ואבירם הלשינו על משה שהרג את המצרי, והשרים והסגנים חרצו דינו למות, מפני שאמרו היות ומשה הורג ברוח פיו ולא בחרב ובחנית, אי אפשר למנוע אותו מכך על ידי מאסר, ומפני כן צריך להרוג אותו, שאפשר יעשה כן למלך ולשרים, ולכך הסכימו להורגו ושלא די לחבוש אותו. בשעת השחיטה נעשה צוארו כמו אבן שיש, ומעוצמת ההכאה נהפכה החרב על צוואר הקוסטינר [שר הטבחים] ונהרג. ויברח משה לכוש. וימלך שם ארבעים שנה, ולא נגע באלמנת המלך הראשון. והמליך את בן המלך תחת אביו, ויתנו מתנות למשה וישלחו אותו בכבוד בהיותו בן ס"ב שנים. ומשם הלך לפני יתרו, וסיפר לו את המעשה בכוש. חשב יתרו אפשר הוא משקר, ובאמת הוא ברח ממלך כוש, כמו שעשה לפרעה, ומה אעשה אם מחר יבקשוהו מידי? לכך שם אותו בבית האסורים עשר שנים בלא לחם, וציפורה היתה נותנת לו בסתר לחם ומים. יום אחד סיפרה ציפורה ליתרו על משה, שעברו עשר שנים ועדיין הוא חי בבית האסורים, ויתרו שכח שהוא בבית האסורים ותמה תמיהה גדולה, מדוע לא מת בלא לחם ומים? אמרה ציפורה, אינך יודע שאלהי העברים הציל את אברהם מאור כשדים ואת יצחק מהעקידה, ואת יעקב מהמלאך, ומשה מן היאור ומחרב פרעה, והוא שנתן לו לחם ומים בבית האסורים. שלח יתרו והוציאוהו מן בית האסורים, והיה הולך משה בגן לתת הודאה לאלהיו, וראה שם מטה סנפירינון שחקוק בו שם המפורש ויקח אותו. ויתרו תמה על כך, מפני שזה היה מטהו של אדם הראשון שנברא בערב שבת בין השמשות, והגיע לידי האבות, ובא לידי יוסף ולקחו פרעה, ואחר כך לקחו יתרו והביאו בידו לגן ונעץ אותו באדמה, ולא יכול עוד לעקור אותו, ועכשיו עלה בידו של משה לעקור אותו. וכשראה יתרו שעלה המטה בכפו, אמר לו, השבע לי שלא תזוז מ-מדיין בלי רשותי, ונתן לו את ציפורה לאשה, וזהו שכתוב (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש, ויתן את ציפורה בתו למשה. וראה עוד בזה בהרחבה להלן (ב, כא).

"אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" (ב, יט)

וכי משה "מצרי" היה?

במדרש שמות רבה (פרשה א' סי' ל"ב), וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי, והוא עברי.

דבר אחר, "איש מצרי", משל למי שנשכו הערוד, והיה רץ ליתן רגליו במים [שאם הוא יגיע למים קודם לערוד, ינצל (רש"י ברכות לג. ד"ה ומת הערוד, בשם בה"ג)], נתנן [את רגליו] לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שבוי במים, ושילח ידו והצילו. אמר לו התינוק, אילולא אתה, כבר הייתי מת. אמר לו, לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני, והוצרכתי לרוץ למים, הוא הצילך. כך בנות יתרו ומשה לאחר שראו הרועים שמשה רבנו בא לעזרתן, עמדו וזרקו לבנות יתרו לבאר ובא משה והצילן ועל זה אמרו לו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים. אמר להם משה, אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן, "איש מצרי", כלומר, מי גרם לזה שיבוא אצלנו, האיש המצרי שהרג. וזה שאמר הפסוק וגם דלה דלה לנו, שאף את בנות יתרו "דלה" משה מן המים.

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (ב, כ)

שנים ניזונו על ידי אשה

בילקוט שמעוני (מלכים א' רמז ר"ט ד"ה זהו שאמר) שנים נתכלכלו ע"י אשה משה ואליהו, משה נתכלכל על ידי אשה בת יתרו שנאמר "קראן לו ויאכל לחם", ואליהו נתכלכל על ידי הצרפית שנאמר (מלכים א, יז, יא) "לקחי נא לי פת לחם".

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (ב, כא)

סיפור מעשה משה בבית יתרו

איתא במדרש ויושע (על הפסוק עזי וזמרת), אמרו חז"ל, אמר משה לישראל, אתם נתתם הודאה להקדוש ברוך הוא שעשה עמכם נסים ונפלאות, אף אני אתן שבח והודאה להקדוש ברוך הוא שעשה עמי נסים ונפלאות וכו', כשיצאתי ממצרים בן ארבעים שנה הייתי, ועמדתי על הבאר ומצאתי ציפורה בת יתרו, וראיתי אותה שהיא צנועה ביותר, אמרתי לה שאשאנה לאשה, והיא ספרה לי מנהג אביה, ואמרה לי, כל אדם שבקש לישא מבנותיו של אביה, מנסה אותו באילן אחד שיש לו בגינתו, וכשמגיעין לאילן מיד בולעו.

אמרתי לה, אילן זה מאין היה לו? אמרה, מקל הוא שברא הקדוש ברוך הוא אותו בערב שבת מששת ימי בראשית כשברא את עולמו, והקדוש ברוך הוא הפקידו לאדם הראשון, ואדם הראשון הפקידו לחנוך, וחנוך הפקידו לנח, ונח הפקידו לשם, ושם הפקידו לאברהם, ואברהם הפקידו ליצחק, ויצחק הפקידו ליעקב, ויעקב הורידו למצרים והפקידו ליוסף בנו, וכשמת יוסף שללו המצריים את ביתו והביאו אותו מטה בפלטרין של פרעה, ויתרו היה אחד מגדולי חרטומי מצרים וראה אותו מטה וחמדו בלבו וגנבו והביאו לביתו. ואותו מטה חקוק עליו שם המפורש ואותן עשר מכות שיביא הקדוש ברוך הוא על המצריים, והיה כתוב בו דצ"ך עד"ש באח"ב. ועוד כמה ימים וכמה שנים היה המטה מונח בבית יתרו אבי, עד שאבי פעם אחת לקחו בידו ונכנס לגנה ונעצו בקרקע, ושב בגינה ללקחו, ומצאו שפרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, והניחו שם, ובו היה בודק כל מי שביקש לישא אחת מבנותיו.

וכששמעתי דבריה הטובים, וראיתי שהרועים גרשו את ציפורה ואחיותיה, הצלתי אותן מיד הרועים, וגם דלה דליתי להם והשקיתי את צאנן, ותבאנה אל רעואל אביהן, ואני באתי עמהן, ונכנסו הן תחלה ואני עמדתי בחוץ, כשראה אותן יתרו אמר להן מדוע מהרתן בא היום, ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים. וכיון שאמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו, אמר להן, אדם שעשה עמכן טובות, אתן גמלתן לו גמול כזה? קראן לו ויאכל לחם. כיון שנכנסתי לבית, אכלתי ושתיתי ודברתי ליתרו שיתן לי ציפורה בתו לאשה, וענה לי, אם תוכל להביא לי את המטה העומד בגנתי, אני אתננה לך. והלכתי ופשפשתי את הגן ומצאתיו והבאתיו בידי, מיד הרהר יתרו ואמר, בודאי זה הוא איש נביא שכל חכמי מצרים מקסמין עליו שעתיד נביא לצאת מישראל, שעל ידו תחרב מצרים וכל המצריים שבתוכה. מיד כעס עלי יתרו, ותפשני והכניסני לבור שהיה בתוך ביתו.

אמרה ציפורה בלבה, היאך אני יכולה להציל את הצדיק ממיתה משונה? אמרה לאביה, אבא, רצונך שתשמע לי, אתה אדם שאין לך אשה, ויש לך שבע בנות, אם רצונך תעמודנה שש אחיותי בבית, ואני אלך עם הצאן, ואם לאו, תלכנה שש אחיותי עם הצאן, ואני אתקן את הבית. אמר לה אביה, יפה את אומרת, תלכנה אחיותיך עם הצאן, ואת שבי בבית, ושמרו את ביתי וכל מה שיש לי. ובכל יום היתה ציפורה מפרנסת אותי מכל מעדני אביה יתרו, עד שהשלימו שבע שנים בבור.

לאחר שבע שנים אמרה ציפורה לאביה, זוכרת אני אבי, פעם אחת שלקחת איש אחד שהביא לך את המקל והשלכתו לבור ועשית עון גדול בדבר, אם רצונך פתח את הבור וראה, אם הוא מת, הוציאהו משם והשלך נבלתו בחוץ, כדי שלא יהא גופו מוסרח בביתך. ואם הוא חי, תדע שהוא צדיק גמור. אמר לה, בתי יפה את אומרת, כלום את זוכרת מה שמו? אמרה לו, זוכרת אני ששמו משה בן עמרם. מיד הלך יתרו ופתח את הבור וקרא, משה משה. עניתי ואמרתי לו, הנני. והוציאני משם, ונשקני על ראשי ואמר, ברוך המקום ששמרך בבור שבע שנים, מעיד אני עליו שהוא ממית ומחיה, ומעיד אני בך, שאתה צדיק גמור, ועל ידך עתידה מצרים שתחרב, ועל ידך עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים, ועל ידך עתידים המצריים להטבע בים, פרעה וחילו. ונתן לי ממון הרבה, ואת ציפורה בתו לאשה. (אוצר פלאות התורה).

"וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (ב, כא)

מי היו ציפורה ובתיה

בספר ראה חיים (לך לך אות צ"ז) מביא מספר כסא רחמים (שמות דף ס"ד ע"א ד"ה ויצא ביום השני) שציפורה ובתיה, תאומותיו של הבל שהרגו קין היו, וירדו מלאכי עליון הנקראים (עז"א ועזא"ל) "ובחרו" להם נשים [את ציפורה ובתיה], כנאמר (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר "בחרו" דייקא, אמרו [להם ציפורה ובתיה] הן אפשר תהיו עמנו ונתעבר, ואתם יודעים שם המפורש ותעלו למרום, מה אנחנו עושות לילדים? אלא בתחלה תלמדו אותנו שם המפורש, שאם אתם עולים, אנחנו באות אחריכם. ולמדו אותן שם המפורש, והן [ציפורה ובתיה] עלו למרום קודם שהיו עמהם, ונשארו תחת כסא הכבוד. ויהי היום ופרעה ויתרו יצאו לטייל בשדה, באותה שעה השליכן הקדוש ברוך הוא לארץ, אחת נטל פרעה ואחת נטל יתרו, ולכך שמותן, ציפורה ובתיה, רצונו לומר "ציפור-יה" ו"בת-יה".

ובשמות רבה (פרשה א' סי' ל"ב) איתא, שנקראת ציפורה, משום שטהרה את בית אביה כציפור. ופירש במתנות כהונה (שם) דהיינו כדם הציפור המטהר את המצורע. ובפירוש מהרז"ו (שם) מפרש, כציפור שמלקטת כל פירור אפילו קטן מאד, עד שנשאר המקום נקי.

ומה שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה "בתו" למשה היינו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כל המגדל יתום ויתומה בביתו, נקרא על שמו, ונקראה ציפורה "בתו" כיון שגידל אותה.

ובילקוט הראובני (בראשית וכאן) הוסיף לבאר שציפורה היתה נאה במעשיה, ולא שמעה לקין וקשרה פתחה, וכשעלתה לרקיע ציוה הקדוש ברוך הוא לקבעה בין ז' כוכבים וקבעוה בכימה. ויתרו עצמו הוא גלגול קין והחזירה למשה, שהיה גלגול של הבל, היינו מפני שהיא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית.

דבורה היא גלגול של ציפורה

עוד שם בילקוט הראובני, לפי שלא זכתה ציפורה לומר שירה על הים, כי רק אחר קריעת ים־סוף בא יתרו עמה אצל משה, על כן דבורה שהיא הגלגול שלה, אמרה שירה במקומה.

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב, כג)

התינוקות ששחט פרעה בכל יום

ברש"י (כאן) כתב, שפרעה הרשע נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם לרפואתו. ומקורו משמות רבה (פרשה א' סי' ל"ד) ושם מרחיב המדרש, שאמרו חרטומי מצרים לפרעה, אין לך רפואה אלא אם נשחוט מקטני ישראל מאה וחמשים בערב, ומאה וחמשים בבוקר, ותרחץ בדמיהם שתי פעמים ביום. כיון ששמעו ישראל גזירה קשה זו, התחילו להתאנח [ולכן נאמר כאן "ויאנחו"] ולקונן, עד שנעשה נס ונתרפא פרעה מצרעתו.

וכיוצא בזה בדרך פלאית יותר, כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל (לעיל ב, כג), שפרעה התרחץ כל יום בדמן של בכורים. ולכן שילם הקדוש ברוך הוא למצרים כפעלם הרע, והכה את בכורי מצרים, מדה כנגד מדה, על כך שפרעה שחט את בכורי היהודים כדי לרחוץ בדמם, וכדברי התרגום יונתן הנ"ל.

על פי האמור כתב האור זרוע (הלכות פסחים סימן רנ"ו) שמצוה לחזור בליל פסח אחר יין אדום, זכר לדבר שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע. (אוצר פלאות התורה).

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (ב, כה)

"וירא", שהיו מרחמים זה על זה

הנה פירוש הפסוק הזה צריך תלמוד דלכאורה הפסוק מיותר מתחילתו ועד סופו, שכן קודם לכן נאמר וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו וכו' ומה מוסיף ואומר וירא אלוקים את בנ"י וידע, מה ראה ומה ידע? אלא אומר המדרש למה כתוב "וירא" "וידע", מה "ראה"? ראה שהיו מרחמים זה על זה, כשהיה אחד מהם משלים סכום הלבנים קודם [סיום היום], היה בא ומסייע עם חבירו. כשראה הקדוש ברוך הוא שהיו מרחמים זה על זה, אמר, ראויים אלו לרחם עליהם, כל המרחם מרחמים עליו (עיין שבת קנא:), שנאמר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך וא"כ זה שאומר וירא שע"י שראה שעוזרים אחד לשני אזי וידע אלוקים שעכשיו ראויים לגאולה השלימה. (כ"כ בשפתי כהן על התורה).

"וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (ג, א)

מפגש משה עם הר האלהים והנסים שאירעו

דבר נפלא מובא בזוהר הקדוש (שמות דף כא ע"א) על פסוק זה, בשעה שבא משה להר סיני בא לבדו בלא הצאן, וכשנראו משה והר סיני זה עם זה, דילג משה על הר סיני כמגנט המקבל את הברזל שבשעה שרואה לברזל קופץ עליו, וזה מה שכתוב "ויבא אל הר האלהים חרבה". אמר רבי אבא, מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודילג בו, מיד עמד ההר. ללמדך ששמחים היו זה עם זה. אמר רבי ינאי, יודע היה משה שאותו הר, הוא הר האלהים, דכתיב, ויבא אל הר האלהים. ושנינו, מה ראה משה באותו ההר? ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו. רבי יצחק אומר, ראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלין לרגליו של משה. מיד הרגיש בעניין והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו.

צאן שלא טעמו כלום ארבעים יום

ובמדרש אגדה (כאן) כתוב "וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה", ארבעים יום וארבעים לילה הלכה צאן יתרו, ולא טעמו כלום, כשם שהלך אליהו שנאמר (מלכים א, יט, ח) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרבה.

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ" (ג, ב)

המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר

שנינו במסכת עבודה זרה (ה.), כשנגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה הראה לו דור דור ופרנסיו, עד שראה רבי עקיבא וחכמתו, אמר בודאי ראוי שתנתן תורה על ידו. אמרו על רבי עקיבא שהיה בן ארבעים שנה ולא למד כלום, כיון שנשא בת כלבא שבוע אמרה לו, לך למוד תורה בירושלים. אמר לה בן ארבעים שנה אנכי ומה יעלה בידי. פעם עמד על הבאר וראה אבן חקוקה מטיפות מים המנטפים עליה בכל היום. דן רבי עקיבא קל וחומר בעצמו, שבודאי דברי תורה כשיתמיד בהם, יחקקו את לבו שהוא בשר. אמר לאשתו שהוא מתבייש בגיל ארבעים שנה להתחיל ללמוד ויצחקו עליו. אמרה לו בוא וראה פלא, לקחה חמור וזרעה עליו שחלים וצמח, יום ראשון ושני צחקו עליו, יום שלישי לא צחקו עליו, וכן אתה, לכל היותר יצחקו עליך יומים. הלך הוא ובנו אצל מלמד תינוקות ולמדום, עד שלמד הלך אצל רבי אליעזר ורבי יהושע ובקש ללמוד טעם המשנה. ובכל יום ויום היה מביא חבילה של קש, חציה מוכר להתפרנס וחציה מדליק בתוך ביתו, פעם עמדו עליו שכניו, אמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן, מכור לנו וטול שמן בדמיהן.

והיה עסוק בתורה מדוחק, ולא נפטר מן העולם, עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא מקצת שכרו בעולם הזה, שולחנות של כסף ושל זהב והיה עולה למטתו בסולמות של זהב, והיתה אשתו יוצאת בתכשיטין ובעיר של זהב. אמרו לו בניו, אבא ביישתנו. אמר להן, בני, מעט הוא הכבוד שאני עושה לאמכם, שהרבה צער נצטערה עמי בתורה. שהיה רבי עקיבא רועה צאנו של כלבא שבוע וכו', לימים בא לארסה אחד מגדולי הדור, אמרה לו מאורסת אני לעקיבא, עמד אביה וגרשה, והיו שכנותיה מביאות לה מלאכה בחשאי, ומאותו השכר היתה משלחת לביתו של רבי עקיבא, והלכה וגרה אצל אמו הזקנה וכו' וכו'. (מוסר חכמים השלם ח"ב פרשת שמות עמ' מ"א).

משה היה גלגול הבל שת נח

איתא במדרש פליאה – וירא מלאך ה' אליו בלבת האש – "שבא להשלים את השם". והדברים תמוהים. וראיתי בספר ילקוט חמישאי שהביא לבאר הדבר בהקדים מה שכתב מרן החיד"א בס' פני דוד (פרשת תצוה אות ח') בשם הילקוט ראובני בשם הרב מגלה עמוקות על הפסוק (שמות כז, כ) ואתה תצוה, דידוע שמשה רבנו היה גלגול של הבל והיה בו ניצוץ שלישי שלו ושנים האחרים הם שת ונח (וכמבואר זוה"ק בתיקונים דף צט: ודף קיז.) ונרמז זה במה שנסמך בסוף פרשת תרומה וכל יתדות המשכן "נחושת" לפרשת ואתה תצוה, ויוצא הדבר "נחושת ואתה..." כלומר נח ושת ואתה. וזה שאומר הפסוק בתהלים (מה, ג) "יפיפית מבני אדם", היינו שת והבל שהם בני אדם הראשון. "הוצק חן" היינו נח. עכ"ד. ועל פי זה פירש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאוסטרופולי זלה"ה את המדרש הנ"ל "וירא מלאך ה' אליו בלבת להשלים את השם" הכונה כי משה נוטריקון משה שת הבל. ונמצא דחסר משמות שת הבל אותיות תב"ל והם לבת וזה מה שנאמר וירא מלאך ה' בלבת להשלים השם כלומר דתיבת לבת משה שם תמצא משה שת הבל. עכ"ד.

והביאור בכך הוא מפני שבמילה "משה" חסרה האות ת' של "שת", וכן חסר במילה משה האותיות ב,ל, מהשם "הבל", והנה צירוף כל האותיות החסרות יוצא "לבת". וזהו מה שנאמר "וירא אליו ה' בלבת אש", ב"לבת", שכאן "בא להשלים את השם", שעל ידי כל האותיות האלו, שהם "לבת", נשלמו כל השמות של משה. והבן כי עמוק ונפלא הוא.

"בְּלַבַּת אֵשׁ" (ג, ב)

משה לא היה נשרף מאש

למה ה' נגלה למשה "בלבת אש", ולשאר הנביאים לא? אמר רבי אבא, משה היה נגש לאש ולא היה נשרף, ולא כשאר הנביאים, כמו שכתוב (שמות כ, יח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. על משה כתיב (שמות ב, י) כי מן המים משיתהו, מי שנמשך מהמים, לא מפחד מהאש. (מוסר חכמים השלם ח"ב עמ' ל"ג).

וראה בספר ילקוט משה (דבש, פרשת שמות דף ט"ז ע"א, נדפס תרנ"ד) שכתב, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וזה מה שנאמר "בלבת", שהוא נוטריקון ב' לוחות ב' תורות.

"מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (ג, ב)

ראה את הסנה והוא מלבלב ועולה מתוך האש

במכילתא דרבי ישמעאל (שמות עמ' 2) כתוב, "מתוך הסנה", נס גדול ראה משה, שראה את הסנה והוא מלבלב ועולה מתוך האש. ואם תמה אתה, בא וראה ממקלו של אהרן, שהיה עץ יבש, והוציא שקדים ופרחים.

דבר אחר למה "מתוך הסנה", רבי אלעזר בן ערך אומר, מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, לפי שיכול המקום שידבר מראש הרים ומראש הגבעות מגובהי עולם ומארזי לבנון, אלא השפיל עצמו ודבר מתוך הסנה, ועליו אמר שלמה (משלי כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, אי אתה מוצא מן האילנות שפל מן הסנה, וכן הוא אומר (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה. עד כאן לשונו.

"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (ג, ב)

הסנה סמל לעם ישראל

כשם שהסנה הוא השפל מכל האילנות, כך ישראל הם השפלים מכל האומות, והיו שפלים במצרים.

כשם שהסנה היה בוער ואיננו אוכל, כך אין שונאינו יכולים לכלותנו.

כשם שהסנה קשה מכל האילנות, כך ישראל הם הקשים מכל האומות ונשתעבדו קשות במצרים.

כשם שהסנה כגדר בגן, כך ישראל כגדר לעולם.

כשם שהסנה גדל על כל מים, כך ישראל גדלים על ידי מים, ואין מים אלא תורה.

כשם שהסנה גדל בגינה ובנהר, כך ישראל בעולם הזה ולעולם הבא.

כשם שהסנה עושה קוצין וורדים, כך ישראל יש בהם צדיקים ורשעים.

כשם שהסנה יש בו ה' עלים, כך ישראל הם כנגד אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרן.

"הסנה" בגימטריא 120, ומשה רבנו ראה את הסנה והוא חי 120 שנה. (נזר יוסף שמות עמ' קל"א).

באבני הר סיני חקוקה צורת סנה

זה לשון הרב המגלה עמוקות (כאן, דף ע"א ע"א), בפירוש קראקש של מורה נבוכים איתא התם, שעל אבנים המסבבין על הר סיני, יש בהם צורת סנה, אם חוצבים כל אבן לחתיכות, על כל חתיכה תמצא צורת אילן סנה. (שמות ג, יב) "וזה לך האות" על מראות סנה (המשך הפסוק) "בהוציאך את העם הזה". "וזה לך האות" דייקא, על מראת הסנה. [דורש את הפסוק "וזה" לך האות, שהיה זה בעת התגלות ה' אל משה מתוך הסנה, ואמר ה' למשה, "זה", כביכול ה' הצביע אל הסנה ואמר לו שהסנה הוא יהיה "לך האות... בהוציאך את העם תעבדון את האלהים" וגו', היינו שמראה הסנה החקוק באבני הר סיני הוא אות לכך.]

וכן כתב היעב"ץ במגדל עוז, דע כי הר סיני, העידו לי כי האבנים הנמצאות בו יצוייר עליהם סנה, ולכן נקרא ההר ההוא "סיני", על שם הסנה שנתגלה ה' למשה. ואחד מנכבדי ברצלונה מבני בן חסדאי, הביא עמו מן האבנים ההם, וראיתי בו הסנה מצוייר בתכלית הציור, והציור ציור אלקי, ושברתי האבן לחצאין, ונגלה הסנה בכל חלק, וחילקתי אותו חלק לחצאין, ונמצא הסנה מצוייר בשטח כל חלק בפנימיותו, וכן פעמים רבות, עד שהיו החלקים בדמות קטנים, עדיין הסנה בהם, ונפלאתי על זה. עכ"ד.

וכך גם כתב בספר ערבי נחל (כאן) כתב, והועד עליו דבר פלא, שאבן מהר סיני יש בו צורת סנה, ואם ישבר האבן לשנים, יש בכל א' צורת סנה קטן מבראשונה, ואם ישבר לרבבה, יש בכל חלק צורת סנה קטן מאד כפי גודל החלק.

ועוד שנינו במדרש (שמות רבה פרשה ב' סי' ה') דבר אחר, מתוך הסנה, ר' נחמן בנו של ר' שמואל בר נחמן אומר, כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת, ויש מהן שתים או שלש, הדס עושה שלש, שנקרא (ויקרא כג, מ) עץ עבות, אבל הסנה יש לו ה' עלין. עד כאן לשונו. ובדקו את האבנים הנזכרות, ומצאו שיש ה' עלים בכל סנה.

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (ג, ד)

זכה משה להשגותיו מפני שהשתוקק להשיג עוד ועוד

הרמב"ן (ג, ב), עומד על הקושי בפסוקים, שלעיל (פסוק ג) נאמר וירא מלאך ה' אליו, הרי שהמלאך התגלה למשה ולא ה', ואילו כאן נאמר וירא ה'... ויקרא אליו אלהים וגו', הרי שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתגלה אליו? ומבאר וזה לשונו, נתכוונו לומר, שמתחילה נראה אליו מיכאל, ושם כבוד השכינה, והוא לא ראה הכבוד, כי לא הכין דעתו לנבואה. וכאשר כיון לבו וסר לראות, נתגלה אליו מראה השכינה. עד כאן לשונו. היינו שבתחילה כיון שלא הכין משה את עצמו לנבואה, ראה רק את המלאך, אולם אחר כך כשכיון לבו לכך וסר לראות, זכה לגילוי השכינה. כי כן הוא הדבר בהשגות העליונות, שלא זוכים בהם ללא השתדלות והכנה.

וכן כתב הספורנו (ג, ג) "אסורה נא ואראה", אתבונן ואראה. (ג, ד) "וירא ה' כי סר לראות", להתבונן בדבר. "ויקרא אליו", להודיעו. כאמרם זכרונם לברכה (ברכות נח.) הבא ליטהר מסייעין אותו. כענין (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר. עד כאן לשונו. כלומר, שמאחר שמשה "עשה פסיעה קטנה" וסר לראות, מיד זכה שהקדוש ברוך הוא התקרב אליו "בפסיעותיו הגדולות" ובא להודיעו. וכתב הספורנו עוד, שזה גם הביאור בנאמר (להלן יט, ג) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר. שמאחר שמשה הכין עצמו לעלות אל האלהים, מיד קרא לו השם יתברך לעלות אליו.

ויעויין בילקוט שמעוני (רמז קס"ט ג') על הפסוק ויאמר משה אסורה נא ואראה, רבי יוחנן אמר, שלש פסיעות פסע משה. ריש לקיש אמר, לא פסע אלא צוארו עיקם. אמר הקדוש ברוך הוא נצטערת לראות, חייך שאגלה עליך. מיד "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה". עד כאן לשונו.

הרי לנו שמשה רבנו למרות דרגתו הגדולה אחרי עמל של קרוב לשבעים שנה, אילולא תוספת קטנה זו של "אסורה נא ואראה", לא היה זוכה להשגה הנפלאה הזו, כמפורש בפסוק וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים וכאמור. ההשתוקקות לעלות, אף לאחר ריבוי מופלא כזה, זהו סוד גדולתו של משה רבנו. לפי זה נראה, שזהו סודן של קרני ההוד שהיו על פני משה (כי תשא לד, כט) וכפי שאמרו במדרש, שהיה זה מטיפת דיו שנשתייר בקולמוס והעבירו על ראשו, היינו שאף לאחר שלמד את התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא, גם אז עדיין לא רוותה נפשו, אלא שאף לתוכו אף השיריים שבקולמוס (שי לתורה ב').

וללמדך בא, שאין זוכים לכל השגה, אלא אם כן יתחיל האדם מעצמו ויעשה מעשה, ומן השמים מוסיפים לו.

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (ד, א)

לשמוע לקול חכמים

כתב בעל השפת אמת זצ"ל (מובא בפרדס הרי"ם וארא עמ' כ"א), כאשר בני ישראל אינם רוצים לשמוע בקול מנהיגיהם, אזי ניטל מהמנהיגים כוח ההשפעה, ואין הם יכולים עוד להועיל, כי כוחו של מנהיג נובע מן העם. על כן אם בני ישראל היו שומעים אל משה, אזי היו פיו ושפתיו נפתחים, ודבריו היו משפיעים גם על פרעה. אבל כאשר בני ישראל לא שמעו, אזי משה ערל שפתיים.

בדבר חשיבותה של אמונת חכמים, נאמר בנביא (יחזקאל ג, יז) בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני. המלבי"ם במקום מפרש, הנביא החכם נמשל לאותו צופה העומד בראש המגדל, מגדל השמירה הניצב בעיר. הצופה העומד בראש המגדל נושא עיניו ומתבונן לכל עבר, וכאשר הוא מבחין בצר ואוייב המתקרב מרחוק אל העיר, הוא מתריע על כך ומעורר את בני העיר. באותה מידה, ביאר המלבי"ם, עומד הצדיק כצופה בין בני העם, ראייתו הזכה נמשכת למרחוק, והוא מסוגל להתריע בפני בני עמו על סכנות רוחניות שאיש מלבדו אינו מבחין בהם!

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל (מובא ביקר חכמים, נשרי, פרק ט') הוסיף בזה ביאור נפלא, נדמיין לעצמנו מצב בו הצופה העומד בראש המגדל, יתריע על גדוד חיילי אוייב העושים את דרכם אל העיר מרחוק, ובני העיר, העומדים על הארץ, מתנגדים לדבריו ואומרים לו שהוא מדבר דברי הבל וכזב. וראיה לדבריהם הם מביאים מכך שהם בעצמם אינם מבחינים אפילו בחייל אחד! הלא בוודאי אין זו אלא שטות עצומה, שכן הם אינם מסוגלים לראות מאומה ממקום עומדם, ואילו הוא הצופה, העומד בראש המגדל, עיניו צופיות למרחוק לראות את כל הסובב, ובוודאי שאין כל טעם להתעלם מאזהרתו הנכוחה של הצופה. וגם אילו אלף אנשים יטענו אחרת מהצופה, עדיין תהא דעתו של הצופה חשובה ומכרעת לאין ערוך! ואכן, לא לחינם נקראו חכמי ישראל בשם (במדבר טו, כד) "עיני העדה", משום שחכמי ישראל, חכמי הדור, הם כעיניים הצופות למרחוק, והכל נמשכים אחריהם ונכנעים להוראתם ומשמעתם.

ונאמר (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ופירש רש"י (שם) על פי הספרי (פיסקא קנ"ד) אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע בקולו. כלומר, אפילו אם החכם אומר לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל, ועל שמאל שאתה סובר שהוא ימין, תשמע לו.

התינוק עם ארבעת הרגלים

נביא מעשה מופלא המלמד עד כמה צריך לשמוע לגדולי ישראל, גם כשלמראית העין נראה שההיפך הוא הנכון. אישה הרה הלכה לבדיקת אולטרא סאונד. והרופא נבעת לראות בצילום בבירור תינוק שיש לו שלוש רגליים וגוף מעובה. "זו מפלצת" קרא הרופא בחרדה. יש לבצע מיד הפלה!! האישה נחרדה, ומן הקליניקה עשתה דרכה היישר לביתו של מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל כשהיא נרעשת ובוכיה. שמע מרן, צחק ואמר, מדוע רק שלוש רגליים? יש שם ארבע רגליים. אל תשימי לב לדבריו. חשכו עיניה. רק זה חסר לה, ללדת מרבה רגליים! "אבל הרופא אמר" טענה. השיב לה הרב, שמעתי מה שאמר הרופא, ואת באת לשמוע לאשר אני אומר, ואני אומר, שלא לבצע הפלה! התאזרה האישה באמונת חכמים, ולתקופת הימים ילדה תאומים.

הטיסה לניתוח

מסופר על החזון איש (מובא בשבילי המדות והערכים ח"א עמ' 225) שהגיע לפניו יהודי וסיפר כי אשתו חולה וזקוקה לניתוח לב דחוף, ובא כדי להתייעץ בנדון. יעץ לו החזון איש לטוס לאנגליה ולפנות לרופא מסויים. והנה נודע למשפחה, כי הרופא שבשמו נקב ה"חזון איש", הגיע ארצה ועומד לערוך מספר ניתוחים בארץ. מיהר האיש אל הצדיק ושאלו, האם לנתח כאן בארץ? החזון איש השיב בשלילה, באמרו שיש לערוך את הניתוח באנגליה דוקא. השואל השתומם, וגם הרופא, שהדברים סופרו לו אחר כך, תמה. אך האמונה הפשוטה בלא פקפוק ובלי חקירה הורתה להם בדיוק כיצד לנהוג. לאחר שהרופא שב לאנגליה, נסעו לשם האישה החולה ובעלה ופנו לביצוע הניתוח. במהלך הניתוח התברר לרופא, שיש צורך במכשיר נדיר שעדיין לא היה בנמצא בארץ ישראל. עתה הובן לכולם, מדוע עמד החזון איש על כך שהניתוח יבוצע באנגליה. הנה כי כן, דבריו של הצדיק היו נכוחים, מבטו הטהור חזה למרחוק, אך אנו אנשים פשוטים, איננו מבינים תמיד מה מסתתר מאחורי הדברים, ולכן דרושים לנו ההכנעה וההתבטלות, שהם היסוד להצלחה, ואם לאו אזי חלילה להיפך.