בית - פרשת-שבוע - מאמרי הזוהר הקדוש פרשת תצוה

עוד עדכונים

מאמרי הזוהר הקדוש פרשת תצוה

ה אדר תשפ"ו | 22/02/2026 | 22:05

מאמרי הזוהר הקדוש פרשת תצוה.jpg

(דף קע"ט ע"ב)

(שמות כז) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. [א] וכן כתוב וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ לכהנו לי וגו'. אָמַר שואל רִבִּי חִיָּיא, מַאי שְׁנָא הֲכָא מִבְּכָל אֲתָר מה נשתנה כאן מכל המקומות בתורה שכתוב לשון ציווי או דיבור, או לקיחה בלא מילת "אתה" ורק בפרשה זו כתב-ואתה,, דִּכְתִּיב כאן כתוב "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ" "וְאַתָּה" תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. "וְאַתָּה" תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות ל) "וְאַתָּה" קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר. אֶלָּא כֹּלָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ ומתרץ כי כל הפסוקים בהם נאמרה מילת "ואתה", סוד עליון יש בהם, לְאַכְלָלָא שְׁכִינְתָּא בַּהָדֵיהּ לכלול השכינה עם משה יחדיו, כי השכינה נקראת "אתה"-אותיות אות ה'. וכן נודע כי השכינה כוללת כ"ב אתוון מאות א' עד אות ת'. דהיינו, שאמר הקב"ה למשה-עם השכינה שכלולה עמך, תצוה את בנ"י. כי משה רבנו הוא אות ו' של ו'אתה.

מדבר בגנות האדם הכועס שאסור להתקרב אליו כי נחשב לעובד ע"ז ר"ל

(דף קפ"ב ע"א)

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (ישעיה ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. הַאי קְרָא אוּקְמוּהּ זה הפסוק כבר פירשו אותו. אֲבָל מַאי חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם, וְכִי אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְמַנָּע מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא אוּף אִנּוּן נַמֵּי לְגַבֵּיהּ אבל נפרש אותו באופן אחר, מה פירוש הפסוק חדלו לכם מן האדם, וכי הנביא מזהיר לו לאדם להמנע ולהפרד משאר בני אדם. א"כ גם הם שאר בני האדם ג"כ יפרדו ממנו ולא יהיו לו חברים, יִשְׁתַּכְּחוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא יִקְרְבוּן אִלֵּין בְּאִלֵּין לְעָלְמִין עי"ז ימצאו בני אדם שלא יקרבו אלה לאלה לעולם, ואדרבא צריך האדם להיות דעתו מעורבת עם הבריות, ולדאוג אחד לשני ולגמול חסד וכו', ומתרץ אֶלָּא הָא אוּקְמוּהּ בְּמַאן דְּאַשְׁכִּים לְפִתְחָא דְּחַבְרֵיהּ לְמֵיהָב לֵיהּ שְׁלָם הרי רבותינו העמידו ופירשו פסוק זה במי שמשכים לפתח של חבירו ליתן לו שלום לפני התפילה ונחשב עי"ז כאילו עשאו בָּמָה. וַאֲנָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ בִּקְרָא אַחֲרָא, דִּכְתִּיב ואני העמדתי כל ענין זה בפסוק אחר שכתוב, (משלי כז) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא שַׁפִּיר המברך את רעהו בברכת שלום עליכם קודם התפילה קללה תחשב לו כי נתקלל ונענש ע"ז. ואפילו שהכל אמת ויפה לפי הדרוש. אֲבָל מַאי חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ מה פירוש המילים לפי הפשט. הָכָא פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ כאן בפסוק הזה ציוה הקב"ה לאדם, וְאַזְהִיר לֵיהּ לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, דְּסָטוּ אָרְחַיְיהוּ מֵאֹרַח טָב לְאֹרַח בִּישׁ והזהיר אותו שישמור עצמו מאותם בני אדם שנטו דרכם מדרך הטובה לדרך הרעה, וּמְסָאֲבֵי נַפְשַׁיְיהוּ בְּהַהוּא מְסָאֲבוּ אַחֲרָא ומטמאים עצמם באותה טומאה של סטרא אחרא שמהם צריך להתרחק ולהפרד מהם ועל שאר הבריות לא הזהיר הכתוב להתרחק.

דְּהָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ שהרי כאשר ברא הקב"ה את האדם, עָבַד לֵיהּ בִּדְיוֹקְנָא עִלָּאָה עשה אותו בצורה עליונה, הגולגולת - כתר. המוחין - חב"ד. הגוף והידים - חג"ת. הרגלים והברית - נה"י, וְנָפַח בֵּיהּ רוּחָא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּכָלִיל בִּתְלַת כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא ונפח בו נשמה קדושה שכלולה בשלש בחינות נר"ן כמו שהעמדנו, דְּאִית בֵּיהּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְעֵילָּא מִכֹּלָּא נְשָׁמָה שיש בו באדם נר"ן ולמעלה מכולם בחי' נשמה, דְּאִיהִי חֵילָא עִלָּאָה לְמִנְדַּע, וּלְמִטַּר פִּקּוּדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שהיא כח עליון לדעת ולשמור ע"י הנשמה את מצוות הקב"ה. וְאִי הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אָעִיל לָהּ בְּפוּלְחָנָא אַחֲרָא ואם אותה הנשמה הקדושה מכניס אותה בעבודה אחרת שהיא ע"ז, הַאי אִיהוּ מַסְאִיב לָהּ, וְנָפִיק מִפּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ. בְּגִין דִּתְלַת חֵילִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ חַד הרי הוא מטמא אותה ומוציאה מעבודת קונו לגמרי. היות ושלשה כוחות הללו דנר"ן כולם כח אחד, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה מִשְׁתַּתְּפֵי כַּחֲדָא, וְהָווּ חַד הנר"ן משתתפים יחד ונעשים אחד, כי הנשמה כוללת את כל הנר"ן, וכשהוא מטמא עצמו בעוה"ז כולם נפגמים, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְּרָזָא עִלָּאָה וכולם כעין סוד העליון. (עַל דָּא נֶאֱמַר (שם י"ג) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וְגוֹ').

וְאִי חָזֵינָן לְהַאי בַּר נָשׁ, דְּהָווּ בֵּיהּ אִלֵּין דַּרְגִּין כֻּלְּהוּ ואם רואים לזה האדם שיש בו כל אלו המדרגות של הנר"ן כולם ורואים אותו שהוא עוסק בתורה ובמצוות. [ב] עַד לָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְמִנְדַּע מַאן אִיהוּ מ"מ עד-שלא עומדת על קיומו ומהותו לדעת מי הוא ומה המידות שלו וכו', בְּמַאי אִתְיַדַּע לְקָרְבָא בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, אוֹ לְאִתְמַנְּעָא מִנֵּיהּ במה תדע ויתברר לך (דְלָא) אם להתקרב ולהתחבר האדם אליו או להמנע ממנו, ומלמד אותנו. (ס"א בָּר נָשׁ דְּאִית בֵיהּ דַרְגִּין אִלֵּין כֻּלְּהוּ וְקָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ דָא אִיהוּ גְבַר שָׁלִים עַבְדָא מְהֵימְנָא דְּמָארֵיהּ וּבָעֵי לְאִשְׁתַתְּפָא בֵּיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ לְמֵילָף אוֹרְחוֹי מִנֵּיהּ. וּבְמָאי אִתְיַדַּע בָּר נָשׁ לְמִנְדַּע מָאן אִיהוּ לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ אוֹ לְאִתְמַנְּעָא מִנֵּיהּ) בְּרוּגְזֵיהּ מַמָּשׁ יָדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ, וְיִשְׁתְּמוֹדַע מַאן אִיהוּ בכעסו ידע אותו ויכיר בו האדם ויוודע לו בדיוק מי הוא, כמו שאמרו רבותינו, האדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. אִי הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא נָטַר בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזוֹי אם אותה הנשמה הקדושה שמר אותה בשעת כעסו, (אַתְיָא עָלֵיהּ) דְּלָא יַעְקַר לָהּ מֵאַתְרָהָא שלא לעקור אותה ממקומה, בְּגִין לְמִשְׁרֵי תְּחוֹתָהּ הַהוּא אֵל זָר בשביל לשרות במקומה אותה נשמה מס"א שנקראת "אל זר" כמו שאמר רבנו האר"י בשעה שאדם כועס מחליף נשמתו באחרת, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ כִּדְקָא יָאוּת. דָּא אִיהוּ עַבְדָּא דְּמָארֵיהּ, דָּא אִיהוּ גְּבָר שָׁלִים זה הוא אדם יר"ש כמו שצריך להיות כראוי, זה הוא עבד של הקב"ה זה הוא אדם שלם כי הוא שולט על מידותיו.

וְאִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא נָטִיר לָהּ ואם אותו אדם לא שמר את נשמתו בשעת הכעס, וְאִיהוּ עָקַר קְדוּשָּׁה דָּא עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ לְמִשְׁרֵי בְּאַתְרֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא והוא עקר והוציא וסילק הקדושה הזאת העליונה ממקומה להשכין במקומה את הסטרא אחרא, וַדַּאי דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ ודאי זה הוא אדם שמרד בקונו, וְאָסִיר לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ ואסור להתקרב אליו ולהתחבר עימו, וְדָא אִיהוּ וזה הוא שנאמר עליו (איוב יח) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ. שפי' אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ, בְּגִין רוּגְזֵיהּ שהוא טורף ומשליך נפשו בשביל כעסו, וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר והשכין בתוכו אל זר ואפי' שעכשיו נח מכעסו אסור להתחבר עמו. וְעַל דָּא כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא טָרִיף לָהּ, וְסָאִיב לָהּ, בְּגִין אַפּוֹ ועל זה כתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, פי' שאותה הנשמה הקדושה שהיתה לו והוא למד הרבה תורה וסיגל מצוות לתקן אותה וכו' עתה טרף אותה וטימא אותה מחמת כעסו. וז"ש אֲשֶׁר נְשָׁמָה אַחְלַף בְּאַפּוֹ שהיתה לו נשמה טהורה וטובה, ועתה החליף אותה בנשמה טמאה מס"א מחמת אפו וכעסו. כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא עתה עשה בָּמָה בקמץ במה שעובדים עליה. עַבוֹדָה זָרָה אִתְחַשִּׁיב הַהוּא בַּר נָשׁ לע"ז נחשב אותו אדם.

וּמַאן דְּאִתְחַבָּר עִמֵּיהּ, וּמַאן דְּאִשְׁתָּעֵי ומי שמתחבר עימו ומי שמדבר (ס"א מִשְׁתַתֶּף) בַּהֲדֵיהּ, כְּמַאן דְּאִתְחַבָּר בָּכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַמָּשׁ עימו נחשב לו ממש כמו שמתחבר עם ע"ז ממש. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שָׁארֵי בְּגַוֵּיהּ מה הטעם? לפי שע"ז ממש שוכן בתוכו בשעת כעסו. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּעָקַר קְדוּשָּׁה עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ, וְשָׁארֵי בְּאַתְרֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה "אֵל זָר" ולא עוד אלא שעוקר הקדושה העליונה שהיא נשמתו בכעסו ממקומה ומשכין במקומה ע"ז שהיא "אל זר". מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ כתוב בו (ויקרא יט) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים שאסור אפילו להסתכל בע"ז, כְּגַוְונָא דָּא, אָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַנְפּוֹי כעין זה אסור להסתכל בפניו של הכועס.

וְאִי תֵּימָא הָא רוּגְזָא דְּרַבָּנָן ואם תאמר הרי כעס של ת"ח שמפלפלים ורבים "את והב" בסופה, גם זה ח"ו מס"א. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן טָב אִיהוּ לְכָל סִטְרִין הכעס של ת"ח טוב הוא לכל האופנים והצדדים, דְּהָא תָּנֵינָן דְּאוֹרַיְיתָא אֵשָׁא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא קָא מַרְתְּחָא לֵיהּ שהרי שנינו ולמדנו שהתורה אש היא והתורה שת"ח לומד היא מרתיחה אותו, דִּכְתִּיב, שכתוב (ירמיה כג) הֲלֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהֹוָה. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כעס של ת"ח בדברי תורה. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן לְמֵיהַב יְקָרָא לְאוֹרַיְיתָא כעס של ת"ח לתת כבוד לתורה כי הם מוחלים על כבוד עצמם ומקפידים על כבוד שמים, וְכֹלָּא לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָוֵי והכל לעבודת הקב"ה הוא ואינו מצד הס"א, לְכַךְ נֶאֱמַר כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא (דברים ד) כלומר, שמביא ייסורים בעולם כדי שיחזרו בתשובה, ואין זה דין אלא רחמים, כן עושים אלו הת"ח שהם כועסים מקנאת ה' ותורתו כמו פינחס, ואליהו, וגורמים נחת ורחמים על העולם [ג].

אֲבָל אִי בְּמִלִּין אַחָרַנִּין, לָאו פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַאי אבל אם הכעס של הת"ח בדברים אחרים ולא בעבודת הי"ת אין זו עבודה של הקב"ה, בְּגִין דִּבְכָל חֲטָאִים דְּקָא עָבִיד בַּר נָשׁ, לָאו אִיהוּ עַבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְּהַאי היות שבכל החטאים שעושה האדם לא נעשה הוא עצמו ע"ז ממש כמו זה הכועס, כי הכעס חמור יותר מכל העבירות, וְאָסִיר לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ דְּהַאי ואסור להתקרב לאדם הזה אפי שנראה לעין שהוא טוב ושלם ות"ח. וְאִי תֵּימָא הָא לְשַׁעֲתָא הָוָה ואם תאמר זה רק לשעה היה שנסתלקה ממנו נשמתו ואח"כ עשה תשובה ואז חזרה לו נשמתו כמו בשאר החטאים, כמו שאמרו רבותינו, אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שעשה תשובה, דְּעָבַר וְהָדַר אַהְדָּר שכעס ואח"כ חזר בו. לָאו הָכִי, דְּכֵיוָן דְּאַעְקָר קְדוּשָּׁא דְּנַפְשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּמֵאַתְרֵיהּ אין הדבר כן, שכיון שעקר הקדושה של נפשו ונשמתו ממנו וממקומו והביא במקומה הס"א, וְהַהוּא אֵל זָר מְקַפַּח הַהוּא אֲתָר אותו הנשמה מס"א מקפח ועושק אותו מקום של הנשמה, אִתְתַּקַּף בֵּיהּ, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ ומתחזק בו ולא מניח אותו. בַּר כַּד אִתְדַּכֵּי בַּר נָשׁ מִכֹּל וָכֹל, וְעָקַר לֵיהּ לְעָלְמִין רק כאשר אם יטהר האדם ממידת הכעס ועקר את האל הזר ממנו לעולמים ע"י שלא יכעס לעולם, וּלְבָתָר אִשְׁתַּדַּל לְאִתְקַדְּשָׁא וּלְאַמְשָׁכָא קְדוּשָּׁה עָלֵיהּ ואח"כ הוא משתדל להתקדש ולהמשיך עליו קדושה עליונה ע"י שעושה תשובה, וטובל במקוה שמקוה גימ' כעס. וכן מתקדש בקדושת הציצית בארבע כנפות, כי כנף גימ' כעס, ועוסק בתורה הקדושה. כְּדֵין וּלְוָאי דְּאִתְקַדַּשׁ אז הלואי שיתקדש וימשיך עליו את נשמתו הקדושה חזרה בשלמות כמו שהיתה טרם שפרחה ממנו. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אִתְקַדָּשׁ מַמָּשׁ אמר לו לרבי יהודה שאם יעשה תשובה גדולה וכו' יתקדש ממש ותשוב אליו נשמתו כמקודם ממש. (ס"א אַמָּאי וְהָא אִתְדַחֵי וְאִתְקַדָּשׁ).

אָמַר לֵיהּ אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ עָקַר קְדוּשָּׁה דְּנַפְשֵׁיהּ בא תראה, בשעה שזה הכועס עקר וזרק את הקדושה של נפשו ונשמתו ממנו, וְשָׁרְיָא בְּאַתְרֵיהּ הַהוּא אֵל זָר דְּאִקְּרֵי טָמֵא והשכין במקומה אותו אל זר שנקרא טמא, אִסְתָּאָב בַּר נָשׁ, וְסָאִיב לְמַאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ אז נטמא האדם ומטמא למי שמתקרב אצלו, וְהַהִיא קְדוּשָּׁה עָקְרַת מִנֵּיהּ ואותה הנשמה הקדושה נעקרת ממנו, וְכֵיוָן דְּעָקְרַת מִנֵּיהּ זִמְנָא חֲדָא וכיון שנעקרת ובורחת ממנו פעם אחת, כַּמָּה דְּיַעֲבִיד בַּר נָשׁ עוֹד, לָא תֵּיתוּב לְאַתְרָהָא כמה שיעשה האדם עוד מעשים טובים ומקוה ועוד ועוד לא תחזור בשלימות למקומה.

אֲמַר לֵיהּ רבי יוסי לר"י אִי הָכִי, כַּמָּה מְסָאֲבִין אִנּוּן דְּמִתְדַכָּאן אם כך כדבריך, הרי כמה בני אדם טמאים שנטהרו מהעוונות שלהם, ע"י שעשו תשובה ומעשים טובים נשמתם חזרה כבתחילה. אָמַר לֵיהּ שַׁאנֵי מְסַאֲבוּ אַחֲרָא, דְּלָא יָכִיל לְמֶעֱבַּד יַתִּיר אמר לו רבי יהודה, שונה היא טומאה מעוונות אחרים שלא יכולה אותה טומאה לעשות ולקלקל יותר. אֲבָל דָּא שַׁנְיָא מִכֹּלָּא אבל זה החטא של הכעס שונה הוא מכולם, דְּכָל גּוּפָא סָאִיב מִגּוֹ וּמִבַּר שכל גופו נטמא מבפנים ומבחוץ, וְנַפְשָׁא וְכֹלָּא מַסְאִיב ונפשו וכל גופו נטמא. וּשְׁאַר מְסַאֲבוּ דְּעָלְמָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא גּוּפָא לְבַר בִּלְחוֹדוֹי אבל שאר טומאות שבעולם ע"י שאר עבירות לא כך הוא, שלא נטמא אלא רק גופו מבחוץ לבד, ולכן כשחוזר בתשובה חוזרת אליו נשמתו, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּאַחְלָף קְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהּ בְּגִין אַפּוֹ ולפי כך כתוב חדלו לכם מן אדם הכועס היות שע"י הכעס החליף קדושת קונו בשביל כעסו, דְּדָא אִיהוּ מְסַאֲבוּ דִּמְסָאֵיב כֹּלָּא שזו טומאת הכעס היא טומאה שמטמא כל הגוף מבפנים ומבחוץ. כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. בָּמָה עַבוֹדָה זָרָה וַדַּאי נֶחְשָׁב אִיהוּ פי' הוא נחשב לבָמָה ע"ז בודאי נחשב הוא ממש.

תָּא חֲזֵי בא וראה, הַאי אִיהוּ רוּגְזָא דְּאִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה, סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּאָמְרָן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְפָּרָשָׁא מֵעֲלוֹי זה הוא הכעס שהוא ממש כעובד ע"ז וגם סטרא אחרא נדבק בו כמו שאמרנו שצריך האדם להשמר ממנו ולהפרד מעליו, וְעַל דָּא כְּתִיב ועל זה כתוב (שמות לד) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. לָּךְ פי' בְּגִין לְאַבְאָשָׁא גַּרְמָךְ להרע לעצמך ע"י חטא הכעס. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וכתוב בפסוק שאחריו אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר, דָּא סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה תשמור, כי זה צד הקדושה, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְנָטְרָא לֵיהּ, וְלָא יַחְלָף לֵיהּ בְּגִין סִטְרָא אַחֲרָא שצריך האדם לשמור אותה ולא להחליף אותה בכעסו בסטרא אחרא. וְאִי יַחְלָף לֵיהּ הָא אִיהוּ מַסְאִיב, וְסָאִיב לְכָל מַאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ ואם יחליף אותה הרי הוא נטמא ומטמא לכל מי שמתקרב אצלו.