קמחא דפסחא
חג הפסח, הוא ללא ספק גם "חג הנתינה", חג שבו אנו פותחים את דלת ביתנו ודלתות לבנו לכל מי שנזקק לכך, בלי זה, גם החג שלנו הוא לא חג!
יום ראשון כ"ח אדר ב' התשפ"ד | 07.04.2024 | 12:10
"קמחא דפסחא" --- צמד המילים המבשר את בואו של החג המרומם, בו אנחנו מתאספים יחד להודות להקב"ה על יציאתנו מבית עבדים. החג בו אנו מסמלים בחדוה את היותנו לעם נבחר.
בימים עמוסים של ערב חג, בעוד נשות ישראל הצדקניות עמלות על ניקיון הבית בהידור רב, כמסורת אמותיהן, וכפי שכבר הזכיר רבינו הרא"ש (פסחים פ"ג ס"ב): "ישראל קדושים הם, וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו נדבק בכותלי הבית" - אנו גם נחשפים לעוצמתו האדירה של עם ישראל, כאשר בכל פינה ניתן לראות כיצד נערכים גבאי הצדקה בכל אתר לדאוג לכך שלא יישאר יהודי אחד בלי צרכי החג, ועם ישראל נתבעים ונותנים.
מכאן הכל מתחיל...
יסודותיו של מנהג קדום זה, מבוססים על דברי המשנה בפסחים (פ"י משנה א) "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין" – הרומזת על כך, שהעני מקבל את צרכי החג מידיהם של גבאי הצדקה. וכך מבואר בירושלמי (ב"ב פ"א ה"ד), שם אמרו, כי העני הדר בעיר, זכאי הוא לקבל מ"חיטי הפסח" אפילו אם הגיע זה לא מכבר לגור במקום.
דברים מפורשים יותר, כותב רבינו משה איסרליש, הרמ"א (או"ח תכט, א): "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים". כך, שמנהג קדוש זה יסודותיו בהררי קודש.
וכך מספר לנו הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א רבה של "איזמיר" בטורקיה (מועד לכל חי), כי מנהגם של הגבאים כבר לאסוף את מעות ה"קמחא דפסחא" מיום הפורים, כאשר ליבם וכיסם של ישראל פתוח לרווחה...
כל דכפין ייתי וייכול
חג הפסח, הוא ללא ספק גם "חג הנתינה", חג שבו אנו פותחים את דלת ביתנו ודלתות לבנו לכל מי שנזקק לכך, כל אחד מאיתנו מושיט יד של תמיכה לזולתו, בלי זה, גם החג שלנו הוא לא חג, שהרי "אין שמחה גדולה ומפוארה – אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים" כלשונו הזהב של הרמב"ם.
זו הסיבה, שבעל ההגדה תיקן לנו מיד עם תחילתה, להזמין את אותם נזקקים ומי שאין לו מה לאכול לבוא להסב על שולחננו. שכן לאחר האמירה הידועה בפתח ההגדה "הא לחמא ענייא" בה אנו מציגים את הלחם המפורסם אותו אכלו אבותינו ביציאת מצרים, המצה, מיד לאחר מכן אנו אומרים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", שתרגומו: "כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויאכל ממאכלי הפסח".
כבודו של ה' יתברך
אך אם חשבנו כי רק מנהג נאה הוא, ותו לא. כותב לנו הכהן הגדול – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ה"חפץ חיים": "ואפשר, דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר משארי רגלים, שהוא זמן חירות ויושבין מסובין, וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה, אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים, ועל כן נותנין לו קמח על כל ימי הפסח, שיוכל גם הוא לספר יציאת מצרים בשמחה".
כמה פשוט. כמה נוקב. אם אתה יושב בביתך, על שלחן ליל-סדר מפואר, סביב השולחן יושבים בני המשפחה לבושים במיטב בגדיהם, הנרות דולקות והפנים מאירות. אך בבית ליד יושב השכן חלילה, בפנים נפולות, עצבות קודרת, כי אין לו מה להניח על השולחן – אזי, כיבדת את עצמך, את בני ביתך, אך לא את ה' יתברך!!! ומי אינו רוצה לעשות כבוד ויקר למלכו של עולם?!
קריאת קודש מהחפץ חיים
בכל שנה, בהתקרב חג הפסח, היה מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל פועל ללא לאות אף הוא, לעריכת מגבית בכל ארצות העולם היהודי, וזאת בכדי לדאוג למצות בעבור יהודי רוסיה. בשנת תר"ץ, הוא אף פנה ב"קול קורא לעזרה" שפורסם בעיתונות היהודית כמעט בכל העולם, בו הוא כותב בין השאר:
"האם נוכל להעלים עינינו מאחינו הנתונים בצרה ובשביה, וסובלים חרפת רעב, מבלי להשתתף בעזרתם כלל?! אמנם ידענו את קשיי הפרנסה והמשבר הכללי גם במדינתנו, וגם המניעות והקשיים לשלוח עזרה לשם, אך דבר זה אינו פוטר אותנו כלל מלחשוב מחשבות בעצה, ולתמוך את אחינו במה שאפשר. וכמה גדולים דברי חז"ל "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" – אמר הקדוש ברוך הוא: לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי, כיצד? היתה לאחת מהן כיכר, והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה, היתה נוטלת אותו כיכר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאילו בשלו ילדיהן. וכל כך למה? בשביל ש"היו לברות למו"!
כמה נפלאים הדברים, על מידת הרחמנות של רחמנים בני רחמנים בימי החורבן והרעב, אשר קימצו מפת לחמן מילדיהם, ונתנו כיכר להבראה לנחם ולעודד עטופי רעב, ותהיה להן זכות גדולה ורבה"!
דומה, כי מילותיו אלו של החפץ חיים, יפים היו לשעתם, ויפים הם שבעתיים לזמנינו אנו. גם כאשר יוקר המחיה מאמיר, כאחד מהסימנים המובהקים של "עקבתא דמשיחא", וגם אם העתיד לוט הוא בערפל, עדיין רחמנותם של עם ישראל גוברת, והם פותחים את ליבם וכיסם, בכדי שאף אחד לא יישאר רעב, חלילה.
אז איך עושים את זה?
וכמאז – כן עתה. כשבאים אנו לקיים מצוה חשובה ויקרה זו, ללא ספק, אנו נרצה לעשות אותה באופן הכי מהודר ובלב שקט. ומי לנו גדול ונאמן יותר ממורינו ורבנו עטרת ראשנו, ראש הישיבה הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א, המוסר את נפשו בכל ימות השנה בכדי להעניק לאותן משפחות נזקקות ולהעמיד אותן על רגליהם?!
כשאנחנו פותחים את הלב ואת הכיס לקופת ה"קמחא דפסחא" שע"י מוסדות "נהר שלום", אנו יודעים כי הכסף שלנו נמצא במקום הכי בטוח! כל שקל שנתרום, יגיע בכפל כפליים לכיסם של אותן משפחות ויאיר להם את החג באור יקרות! כאשר הכל נעשה בפיקוחו ותחת שרביטו של מורינו ראש הישיבה שליט"א, העומד מקרוב ומנצח על המלאכה, עד שאחרוני המשפחות יקבלו את המגיע להן בדרך מכובדת ובמאור פנים.
כבני מלכים
ואם כבר אנו מזכירים זאת, חשוב להדגיש, כי לא הרי ה"קמחא דפסחא" של ישיבת "נהר שלום", כהרי הקמחא דפסחא במקומות אחרים. שכן בהוראתו של מורינו ורבינו ראש הישיבה שליט"א, חבילות ה"קמחא דפסחא" נארזות בצורה מכובדת עם שפע רב של מוצרים, ונשלחות אחת-אחת לבתיהם של הנזקקים בלי דחיפות, ובלי רעש וצלצולים. הכל נעשה בדיסקרטיות תוך שמירה על כבודם של המשפחות, כראוי לבני מלכים!
לחצו ועזרו לנו להאיר את החג למשפחות הנזקקות >>>
שני סיפורים לדוגמא מתוך בתי הנזקקים:
#1
שעת ערב חורפית. הילדים כבר הלכו לישון. ר' יוסף מביט בעיניים מצועפות סביבו, כשמחשבות נוגות זוחלות ומטפסות אט אט למעלה.
הבית כל-כך צר מהכיל, הוא וזוגתו תחי' עם שמונת הקטנטנים חולקים יחד דירה שכל שטחה לא עולה על 60 מטרים רבועים. בכל לילה מתחילה ה"חגיגה", המזרונים נפרסים בכל פינה בבית, ההתארגנות היום-יומית גוזלת ממנו ומרעייתו כוחות נפש אדירים, שאין להם מהיכן למלא אותם.
והמקרר, גם הוא דורש את שלו... הוא נזכר במה שאמרה לו אשתו היום באירוניה: לשם מה אנו זקוקים למקרר, אם בכל מקרה אין בו דבר, וגם מה שכבר נכנס אליו, נעלם בתוך רגעים ספורים?
ושלא לדבר על החובות שנוחתים בתיבת הדואר בזה אחר זה במעטפות בכל מיני גדלים, כאן זהו החוב לארנונה, שגם אחרי ההנחה המשמעותית שקיבל, עדיין אין לו איך לשלם את היתרה.. ושם זה חוב מהחשמל שרק הולך ותופח מיום ליום, ואלמלא חסדיהם של הרשויות שהתבקשו שלא לנתק את החשמל בימי החורף הקרים, ככל הנראה הוא וביתו היו שרויים כעת בעלטה ובקור העז. ומה עם החובות שלקח על עצמו בכדי לטפל בהוצאות רפואת השיניים הדחופות של רעייתו שכבר לא יכלה להמשיך כך...
וכעת, ממשיך ר' יוסף לטוות את מחשבותיו, מתקרבים לנו ימי הפסח בצעדי ענק, וגם כל מה שקיבלתי בפורים מהחברים היקרים שנרתמו להעביר לי "מתנות לאביונים", כבר מזמן נעלם בתשלומים הדחופים שהייתי חייב לשלם מיידית. הוא נזכר בבדיחה העגומה אותה אמר לו החברותא: אל תגיד תודה להמן שבזכותו קיבלת את כל הכסף הזה בפורים, כי עוד חודש יבוא פרעה וייקח לך את הכל... אך אל דאגה, הוא מוסיף בלא-קול: גם לפרעה לא נשאר כבר ממה לקחת...
ברור לו לר' יוסף, כי הוא יעשה הכל על מנת להמשיך ולעסוק בתורה האהובה עליו כל כך, גם רעייתו הצדקנית מוכנה לסבול את העניות הלא פשוטה, ובלבד שהוא יעמול יום ולילה בתורה. וגם אם במשך השנה הם משתדלים להסתפק במועט ולא להזדקק למתנות בשר ודם, אבל כעת, כאשר החג מתקרב ואתו ההוצאות הבלתי נגמרות, הוא לא יכול, הוא חייב את העזרה שלנו. ועם ישראל נתבעים ונותנים, אנחנו לא נשאיר אותו לבד, גם לנו תהיה זכות בתורה שלו, ובתרומה שלנו דרך מפעל ה"קמחא דפסחא" של מורינו ורבינו ראש הישיבה שליט"א, אנחנו נאיר לר' יוסף ולעוד רבים כמוהו את ליל הסדר!
#2
זה לא קרה ביום אחד. אבל היא כבר ידעה שזה עומד להגיע.... הכל התחיל כשביום בהיר אחד, חזר בעלה היקר מהעבודה וסיפר לה כי הוא מרגיש כאבים משונים בראש, ומאז הכל התגלגל במהירות. בדיקות, ושוב בדיקות, ממצאים קשים, רופאים חמורי סבר, בתי חולים, טיפולים קשים, עד ליום המר והנמהר בו הוא עצם את עיניו לנצח, מותיר אותה עם ששת ילדיה הרכים לבד בעולם.
עוד בימי האבל, בעודה מלטפת את תלתלי הקטן בן השנתיים שעוד לא מבין את האסון שניחת עליו, היא קיבלה החלטה נחושה: אני אעשה ה-כ-ל כדי שהילדים שלי יגדלו כמו כולם.
אומרת ועושה. היא לקחה על עצמה עבודות נוספות, בכדי להשלים את החלל אותו הותיר בעלה המנוח ז"ל, עשתה הכל בכדי שלא להיעדר מהבית זמן רב מידי, גם הילדים זקוקים לה, וכאשת חיל אמיתית לחמה את מלחמת היום-יום כדי שהבית שלה יישאר שפוי.
אבל הגוף דרש גם הוא את שלו. אט אט הרגישה כי כוחותיה הולכים ואוזלים, החברות כבר התחילו להתלחש על חברתן האלמנה שהולכת ודועכת מיום ליום, ואין לא-ל ידן מלהושיע...
עם הזמן, כאשר התפוקה לא היתה כמו בעבר, גם פחתו ההזמנות, ועמן ההכנסות. המצוקה בבית החלה נותנת את אותותיה, זהו, היא כבר לא יכולה יותר. אין לה על מי להישען רק על אבא הגדול, אבי יתומים ודיין אלמנות.
אך אם עוד היא הצליחה איכשהו לשרוד את ימות השנה הרגילים, כאשר יהודים טובים מושיטים את עזרתם פה ושם. היא ידעה גם ידעה כי עם בואם של ימי חג החירות, היא זקוקה לנס גדול בכדי שהילדים ישמחו בחג, גם כשאבא לא יושב איתם בראש השולחן...
המכרים הבודדים שלה שנודע להם בחשאי על מצבה הקשה, מבקשים לעזור לה ולשמח את ליבה, אך בלי העזרה שלכם – הם לא יוכלו חלילה לעשות זאת!
לחצו ועזרו לנו להאיר את החג למשפחות הנזקקות >>>